תשעה באב תפקיד החורבן

תפקיד החורבן

יש הרבה עמים שחוו חורבן. אבל זה מפרק אותם. עם ישראל חווה הרבה חורבנות ואסונות, ועדיין כאן. מה כל כך מיוחד בעם ישראל? למה הוא מתחזק מהחורבנות?

ננסה לענות על השאלה הזאת דרך מה שקראנו הבוקר – אבסורד מוחלט.

הבעיה המוצגת היא: כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ.

הפתרון: הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה.

התוצאה: וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן.

הבעיה היא עבודה זרה, העונש גלות, התוצאה – עבודה זרה! זה בדיוק מה שרצינו. מצוין. משל: ילד נכנס למכולת וגונב ביסלי בתוך החולצה. בעל הבית תופס אותו, ונותן לו עונש – תאכל את הביסלי.

נתחיל מההתחלה. מה רע בלהתיישן בארץ? נשתקע בארץ, ילדים נכדים ונינים, כמו יין ישן. או כמו הביטוי הנוצרי ״מלח הארץ״ (הבשורה על פי מתי), מלח שלא מסריח. יש כאן חידה גדולה.

מה זה להיות ישן בארץ? להיות רגיל. מובן מאליו. שאלו אנשים: ״סלח לי, מדוע אתה חי פה? ״ תשובה קלאסית היא: ״כי נולדתי פה״. זו תשובה של גויים. למה אתה חי בנורבגיה? כי נולדתי בנורבגיה. אצל עם ישראל התשובה הזו לא נכונה. אנחנו גרים פה כי ה' הביא אותנו לכאן. החליט שזה המקום שלנו. פעולה רצונית.

זה התחיל מאברהם, המפגש שלו עם הארץ הוא מפגש רצוני ולא נתון טבעי. הוא עקר את המקום שהוא גדל בו, זה העומק של הציווי לך לך.

באומות העולם לארץ קוראים מולדת. ארץ האם. מאד׳רלנד. פּטרי. פטריוט. האדם נולד מכח הארץ, כמו שבן נולד לאימו. הארץ היא אמנו. אם כן – ההתקשרות אל הארץ היא, במחילת כבודכם, גילוי עריות. קשר עם אמא צריך להיות של כבוד ולא של דבקות בקירוב בשר. זה מעין תסביך אדיפוס.

הארץ שלנו שונה. ארץ ישראל היא ארץ אוכלת יושביה. בדרך כלל: אדם אוכל פרה, שאוכלת עשב שיונק מהאדמה. האדם בדרך כלל אוכל את הארץ, אצלנו זה הפוך. הארץ היא לא אמא שלנו. התורה אומרת ״כמעשה ארץ כנען לא תעשו״ – למה היא לא אומרת כמעשה הכנענים? כי בארץ הזאת יש משהו אחר, קשר אחר בין האדם לבין ארצו ואדמתו.

בנביאים המשל לארץ הוא משל של אישה. ״כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ״ אומר ישעיה. בלשון הקודש: עם ישראל קרוי אדם, ומה צורת נקבה של אדם? אדמה. האדמה היא היישות הזוגית של אדם, אתם קרויים אדם.

הקשר שלי עם ארצי הוא קשר זוגי, רצוני. וצריך להתאמץ בשבילו. אם לא מסתדרים, אז יש ריבים ויש גירושין, יש מחזיר גרושתו. היא לא אמא שלי, היא אשתי. זוגיות מוסרית.

השלום בית שלנו כולל התנהגות מוסרית בדרכי ה'. ולכן, אם ״ונושנתם״ – אם אתה לא משקיע ורגיל לזה, אז מיד ״והשחתם״. הבעיה היא שהתרגלת ולכן הפכת ללא מוסרי. באים אליי זוגות אחרי עשרים שנה, רוצים להיפרד. מה קרה? שום דבר, וזו הבעיה.

גלות זה מתנה מאת ה', מנגנון ויסות להתרגלות הזו. במרגלים אומר ה': אתן לכם בכיה של דורות זאת, זאת פשוט תשובה לטענת המרגלים. ה' אומר להם: אתם חוששים מהתרגלות והשתקעות? אני אקבע בכייה לדורות, אני אקבע גלות אפשרית אם זה יקרה. שסתום בטיחות שמציל אותנו מכלייה. הבעיה היא השחתה מוסרית ועבודה זרה, העונש הוא גירושין, וגם בגלות תעבדו ע״ז, זאת לא הנקודה. הנקודה היא וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ.

מה זה אומר המנגנונים האלה? מלחמות, סבל, נהרות של דם. זה נוראי.

אבל אפשר גם אחרת. לא חייבים גלות. אפשר לבחור כל יום מחדש בארץ שלנו. לא לקום ולומר ״איזה חום פה״, ״המדינה הזאת״. הילדים שלנו מבינים הכל, שומעים וקולטים. השיח שלנו כלפי הארץ הוא חיובי, טוב. כמו אישה. לראות את הטוב ולדון את הארץ לכף זכות.

סיכום: שני לימודים: על זוגיות ועל הארץ. העיקר: התחדשות.

[אפשר ליצור גלות יזומה, מנגנון אחר – שמיטה. מתנתקים מארץ ישראל ומתרכזים בפעילות פנימית של לימוד תורה. שואבים את הכוחות הנדרשים כדי שחיבור עם הארץ יהיה מתוך קדושה. בזמן בית המקדש יש לנו מנגנון נוסף: ביכורים – ״הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ״. לארץ הזאת באים, לא נולדים אליה. כל ילד שגר פה, הוא בא לארץ, בחר בה וכאן מכוח רצון ה'. ]

בדקות האחרונות של הצום אנחנו זוכים להבין את סיבת הגלות, ההתרגלות. ומתוכה גם את התיקון: התחדשות תמידית בעבודת ה', הכרת הטוב על הארץ הטובה אשר נתן לנו, אין מובן מאליו.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שינוי תפילת נחם

בס״ד

הרב שוקרון חנן

שינוי נוסח התפילה בהתאם לזמן

1. ברכות מ, ב: ראה פת נאה ואמר כמה נאה פת זו — ברוך שבראה, יצא. ראה תאנה נאה ואמר כמה נאה תאנה זו — יצא. דברי ר׳ מאיר. ר׳ יוסי אומר: כל הממטבע שטבעו חכמים בברכות — יצא ידי חובתו.

2. יומא דף סט, א: אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. משה אתא אמר ״הא-ל הגדול הגבור והנורא״ {דברים י-יז} ירמיה אתא ואמר לא אמר נוראותיו — איה נוראותיו? נכרים מקרקרין בהיכלו. דניאל אתא ואמר לא אמר גבורותיו — איה גבורתו? משתעבדים נכרים בבניו. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורתו של הקב״ה שכובש את יצרו, שנותן אפים ארך לרשעים. ואלו הן נוראותיו — שאלמלא מוראו של הקב״ה, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות.

ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה? אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקב״ה שהוא אמתי, לפיכך לא כיזבו בו.

3. שו״ת ישכיל עבדי ח, ד: והנה נאמר בשאלת צרכי ציבור, דאפילו שאלת צרכיו בדרך מותר, והדברים קל וחומר, דהיא כעין ההוספה בג׳ אחרונות בדרך הודאה, אלא בתורת שאלת צרכים, אם שיכולים להוסיף בנוסח הברכה, שמודה על קבלת הפרס, כמו שמוסיפים על הנסים בחנוכה ופורים.

4. לך עשה רב, יד, א: אחרי כיבושה של ירושלים בידי צה״ל, כשהמוני בית ישראל ממלאים את החצר עתה, חוגג המון בקול — היתכן שבתפלת הכותל המערבי, בתפלת המנחה בט׳ באב, הנאמרת ״נחם״ על ״העיר האבלה והשוממה והבזויה מבלי בניה״?

תשובה: בזאת צדקת. אני גם הרגשתי אחרי מלחמת ששת הימים הראשון בתשעה באב שאינני יכול יותר לומר בתפלתי דברים אלה, שהם בחינת דובר שקרים לפני ה׳.

שאפילו בתשעה באב, יום האבל הלאומי, כאשר המוני בית ישראל פונים אל הכותל המערבי מעוטפים באבלם על חרבן הבית, אז גם מורגשת בלבי פניה מסויימת שאינו יכול לחדור אליה האבל — שמחה של צמיחת גאולתנו.

ולכן, אין ספק שיש משום דובר שקרים לפני ה׳ לומר על ירושלים זאת ״העיר החרבה והבזויה והשוממה מבלי בניה״, וביחוד לפי נוסחת אשכנז: ״והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, מבלי בניה, והשוממה מאין יושב״ — שהוא בודאי דובר שקרים.

מסבה זאת נהגתי אנכי להוסיף מלה אחת ולשנות מלה אחת בנוסח ״נחם״, כדי להמלט מדברי שקר, וכך אני אומר: ״נחם ה׳ אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים (כי כל זמן שלא נבנה בית המקדש — אנו עדיין שרויים באבל) ואת העיר שהיתה חרבה ובזויה ושוממה מבלי בניה, וראשה חפוי וכו׳ וכו׳״. ולפי״ז התפלה היא שינחם ה׳ את אבלי ציון וירושלים, ואת העיר שהיתה חרבה ושוממה מבלי בניה עד כה, אך עדיין היא זקוקה לנחמה, עד שיתקיים בה מקרא שכתוב: ״ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה״.

ב״ח או״ח תרכג: והחכם עיניו בראשו להתחיל ולקצר בסליחות ובפסוקים ובניגונים כדי למעט, ועוד שהפיוט בנעילה מורה תפילת נעילה בעונתה. שאומר ״השמש יבוא טרם יפנה היום: כי פנה יום ויפנה״, כך על השמש כשכבר בלילה, והאומר כן ומחזי כשיקרא באמרו עבר היום, פלסתר הוא לפני הקב״ה שאינן כן.

שו״ע תקסה: יש אומרים שאין היחיד אומר ״עננו״ במנחה, שמא יאחזנו בולמוס ונמצא אם קרן.

5. הרב יעקב אריאל ש׳: למה אומרים תפילות בארמית? ולמה אנו משתמשים בפרקי תהילים להביע את בקשותינו, למרות שהרקע שלהם עוסק בסיטואציות אחרות לגמרי, כגון ״משכיל לדוד במערה בהיותו תפילה״ כשהמילה ״משכיל״ לא מובנת? ויש עוד מילים קשות אחרות. זו דרכה של התרבות הטובה בכל העולם, להשתמש ביצירות עתיקות ולצקת בהן תוכן אקטואלי.

לדוגמא האופרה ״נבוכו״ העוסקת בגלות בבל, ומכאן שמה — ״נבוכו״ ע״ש נבוכדנצר. אולם ורדי השתמש במוטיב זה ובשמות אלו כדי לטעת בלב העם האיטלקי תקוה להשתחרר מעולם האוסטרים. הכושים העבדים ששאפו להשתחרר ממעבידיהם הלבנים באמריקה שרו על פרעה — במאה ה-19.

תרבות טובה לא מחליפה כל יום את מושגיה ויצירותיה למרות השינויים המתחוללים בחיים. כל אדם משכיל מחייבת להתחקות על שורשי תרבותו ולראות עצמו ממשיך מורשת עתיקה וארוכה גם לדורות הבאים.

לך עשה ב, לה, ז: מכתבו מאלול תשמ״ה — הנני מאשר קבלת מכתבו בנדון תפלת ״נחם״ בצירוף נוסח חדש וכו׳, עפ״י הנוסח בתלמוד ירושלמי וכו׳. הנה ירושלמי זה לא נעלם ממני, כאשר הצעתי תקון קל ביותר בנוסח שלנו, היינו להוסיף המלה ״היתה״. וכונתי היתה פשוטה, כי אלה מרבותינו שתקינו את נוסח ״נחם״ המופיע בסדורים שבידינו, לא נעלם מהם נוסח הירושלמי, והמציאות היא שנוסח זה שבידינו אשר נתקבל בכל ישראל, בשינויים קלים בין עדות ספרד לבין עדות אשכנז — ומה לנו לחדש עפ״י נוסח הירושלמי שקדמוננו ראוהו ולא הכניסוהו לסדור מטעמים הידועים להם.

וכלל זה יהא בידיך: שאין לשנות מנוסח המקורות מאומה, אלא מדוחק אותנו מציל רב. ולענ״ד התקון המוצע על ידי שומר גם מלהיות בחינת דובר שקרים לפני ה׳, וגם שומר הנוסח המקורי. והי״ת יזכנו לגאולה שלימה בב״א.

6. יחוה דעת מג, א: באמת יתבאר שגם לפי פשוטו, נוסח תפלת נחם, שהוא על ציון הר ששמם — בו הלכו שועלים, כי מקום המקדש וסביבותיו עדיין ביד זרים שונאי ישראל, וירושלים העתיקה עדיין מלאה גילולים של עכו״ם בכמה כנסיות, ואשר דם ישראל נשפך על ידי כמריהם ומנהיגיהם בכל הדורות, ובסביבות המקדש קבורים ישמעאלים, והערבים רשעים מכניסים פגרי מתיהם אל המקום המקודש לנו ביותר.

ועיקר הבית שהיה בדרום של יישובה של ירושלים בזמן בית המקדש, עדיין מאוכלס ביד הערבים שונאי ישראל… וכמה בתי כנסת שהיו לתפארת עמנו בציון, ירושלים העתיקה, עודם חרבים ושוממים, מעת נפילת העתיקה בידי הלגיון הירדני. וכהנה וכהנה ועוד מאלה גדולים — היש לך בזיון וחורבן ושממה על זה? לבנו דוה חשכו עינינו על אלה. וכבר אמרו חז״ל בירושלמי: כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו — כאילו הוא החריבו.

ירושלמי תענית ג, ב: צריך להזכיר מעין המאורע בתשעה באב. ומהו אומר? ״ה׳ א-להינו רחם ברחמיך הרבים ובחסדים הנאמנים עלינו ועל עמך ישראל ועל ירושלם עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבילה ההרוסה השוממה הנתונה ביד זרים הרמוסה ויבלעוה לגיונות ויחללוה עובדי פסילים כי לישראל עמך נתתה לנחלה באהבה ולזרע ישורון ירושה הורשת כי באש החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור (זכריה) ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה״.

נחם ספרדי:

נַחֵם ה׳ א-ֹלהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֶת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְאֶת הָעִיר הַחֲרֵבָה וְהַבְזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה מִבְּלִי בָנֶיהָ. הִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה. וַיְבַלְעוּהָ לִיגְיוֹנִים, וַיִּירָשׁוּהָ, וַיַּטִילוּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לֶחָרֶב, וַיַּהַרְגוּ בְזָדוֹן חֲסִידֵי

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מסלול העולם ותחיית המתים

ב ס״ד הרב שוקרון חנן

– העולם מסלול רמב״ם מול רמח״ל

רמח״ל

סח: אות תבונות דעת 1. הוא פשוט ובכלל בקיצור המתים תחיית ענין. הנה לעבוד ונשמה גוף האדם את הקב״ה ברא כאשר כי הקודש עבודת כל את כאחד, שניהם, ולמשא, הוא ראוי הנה להם, נתן אשר והמצוה התורה יתכן לא כי יהיו, יחדיו הנצחי השכר בקבלה שגם מקפח הקב״ה אין והרי לו, ולא עמל הגוף שיהיה

כל שכר להתבונן שצריך מה אבל. ע״א לח בריה)(ב״ק ונשמה גוף של הזה החיבור פרטי על, הוא חיבור להתחבר ובשובם בהפרדם, בהתחברם, והוא האדם, כל עם אל יפעל אלה כל הן כי גמור; הם הפרטים אלה כן על ודאי. הוא ריק דבר לא

ש ומספיק. רחב וביאור ביאור, צריכים

2. ג פרק א חלק ה': דרך יתברך דינו מידת גזרה זה, כל מלבד ואולם ט.

מעתה- העולם, ולא האדם לא יוכלו, שלא הגיע דהיינו שנתקלקלה, בצורה עודם השלימות אל אלא הרע; נתרבה שבה עכשיו, להם שיש הצורה דהיינו ההפסד, מעבר עבור בהכרח להם יצטרך ההווים שאר לכל וההפסד לאדם, המיתה

הגוף לזכך הנשמה, תוכל ולא עמו. שנתקלקלו ויפסד הגוף וימות תחילה, ממנו שתצא אחר, אלא הנשמה בו ותכנם חדש בנין ויבנה יחזור ואז עתה של מצורתו יתחרב כלו העולם וכן, ותזככהו. ועל לשלימות. ראויה אחרת בצורה ויבנה וישוב ענין והוא ויחיה, ויחזור שימות האדם על נגזר כן

ויחודש ויחזור שיחרב, ולם הע ועל המתים; תחיית הוי שנה אלפי שיתא ז״ל: שאמרו מה ענין והוא חוזר הקב״ה שנה אלף ולסוף חרוב, וחד עלמא

עולמו את: ומחדש

דהיינו האמיתי, הגמול זמן זה, שורש לפי והנה י.

ומקומו- למעלה, שזכרנו השכר קיבול זמן הוא בו יהנה והאדם שיתחדש, בעולם התחיה אחר

נשמתו ידי על מזוכך גופו בהיות ובנשמתו, בגופו ואולם ההוא. בטוב נהנה להיות ידה על ומוכן ומעלתם מדריגתם ותתחלף האנשים שם יבחנו מה וכפי העבודה, בעולם שטרחו מה השיעור כפי זה שיעור כפי כי השלימות. מן להשיג שהשתדלו ותזככהו בגוף ותאיר בעצמה, הנשמה, תזדהר

יקר שניהם ויקנו להתקרב ראויים ויהיו ומעלה,

וליהנות פניו באור וליאור הוא, ברוך האדון אל

האמיתי: בטובו

האדם על המיתה שנגזרה בהיות, ואמנם. יא ואחר מה, לזמן שיפרד צריך הזה שהמורכב ונמצא ראוי הזה, הפירוד בזמן גם הנה להתחבר. ישוב נאות המתפרדים, החלקים לשני מקום שיהיה

שנרצה למה צריך הגוף והנה ההוא. לפירוד צורתו ותפסד הרכבתו ותפרד ליסודו, שיחזור הנשמה אך ישוב. . אליו העפר, מן והיה והואיל עד לצפות אלא לה אין הנה במעשיה הזוכה ההתכה דהיינו ליעשות, שצריך מה בגוף שיעשה הזמן כל בעפר וההשאר בראשונה, וההפסד

לשתש כך אחר מחדש וההבנות שצריך, ליכנ וב ס

כך בין מקום לה שיהיה צריך ואמנם בו. כך, ובין

תכנסנה שבו הנשמות, עולם הוכן זה לצורך ואולם שם ותשבנה מהגוף, צאתן אחרי הזוכות הנשמות הענינים הגוף על התגלגל זמן כל מנוחה, במקום ההוא הזמן כל והנה עליו. להתגלגל הראוים

תשכ ו מה ין מע ובתענוג, במעלה ההן הנשמות נה שזכרנו האמיתי הגמול בזמן כך אחר להן שינתן ודאי הנשמות בעולם מעלתו גם כי למעלה. גם ימדד שלפיהן שעשו, המעשים לפי שימדד האמיתי השלימות אך בזמנו. כן אחרי הגמול ולא הגוף לא ישיגוהו לא לו, לזוכים המעותד

התחיה אחר שנית בהתחברן אלא: הנשמה,

3. כב, ל שמות: רש״י

אתו ת. שליכון לכלב הוא. אף אלא אינו או כלב ל

כמשמעו? לנכרי' מכור בנבלה׳או וחומר קל

הנאות. בכל שמותרת לטרפה תל מה א״כ וד מ

לומר׳לכלב?' מקפח הקב״ה שאין הכתוב למדך

יחרץ לא ישראל בני לכל ו שנאמר בריה, כל שכר

שכרו לו תנו הקב״ה אמר לשונו כלב

4. היהודים: ג, ח, ה מלחמות יכונו וזרעם וביתם עולם לשם יזכו האנשים אלה והישרות הטהורות ושמותיהם ימים לאורך השמים קודשי בקודש אשר גורלן בחבל תשכונה הימין לקץ טהורים גופות אל תרדנה. ומשם בנפשם יד שלחו אשר האנשים, נשמות, ואולם

צלמות. מקום שאול אל תרדנה

5. נח ישעיה ירושלמי, תרגום נא:

עלמא בחיי ייחי וגופך יחליץ- ''ועצמותיך

ב ס״ד הרב שוקרון חנן

6. אות: צב תבונות דעת זמנים ששלשה למדים אנחנו דברים של מפשוטן וחידוש השביעי; אלף שנין; אלפי שיתא והם, יש, שהוא כמו עומד העולם שנין אלפי שיתא העולם. העולם נתחדש לא עדיין השביעי אלף, עתה;

אלא המתים, ת בתחיי שחיו כמו הם והצדיקים העולם- וחידוש וכו'; כנפים להם עושה שהקב״ה ואמנם גמור. חידוש העולם את יחדש, שהקב״ה רואים אנחנו הנה עתה, שהוא כמות העולם כי בביתו, שורר כאיש השליטה כל לו יש שהגוף הנה השביעי באלף אך אחר; ולא מקומו זה חוץ הגוף ונשאר הארץ, מן מתעלים הצדיקים

ממכון ממקומו נודד כאיש אלא ואינו, שבתו, שליטה לו תשאר לא כן על ללון. נטה וכאורח שכיון ההרה, בעלותו ע״ה רבנו כמשה אלא הארץ יושבי בדרך עוד הלך לא הארץ מן. שנתעלה

"יום, ע״א צז חז״ל)(סנהדרין קראוהו השביעי לאלף וכן בו שובתים כי העולמים", לחי מנוחה שבת שכולו לא הגוף אך החול, שהם הגופניות המלאכות מכל עדיין חידוש ניתן לא כי ממציאותו, עדיין סר

(עירובין שהוא והלאה, העולם מחידוש אבל לבריאה.

)כב עוד צריך אין הנה שכרם", לקבל "למחר

רך לצו אלא צריך אינו כי כלל, הגוף לשליטת לנשמה טפל מציאותו יהיה אבל בזמנה, , העבודה

נצחים לנצח העליון בטוב. להתעדן

רמב״ם

7. חלק לפרק הקדמה: רמב״ם, הצבעים עין הסומא ישיג שלא כמו כי יודע, , הווי הסריס ולא הקולות, שמע משיג החרש ואין

המשגל- תאוות התענוגים הגופות ישיגו לא כן

האש יסוד יודעים, ם אינ שהדגים וכמו הנפשיות. אינו כן הפכי, שהם המים מיסוד שהיותם לפי

הרוחני העולם תענוג הגופני ה. עולם בזה נודע תענוג זולתי תענוג פנים בשום אצלנו אין אבל והמשתה המאכל מן החושים והשגת בלבד הגוף בלתי אצלנו הוא אלה שזולתו מה וכל והמשגל,

אותו שיג נ ולא אותו, מכירים אנו ואין מצוי, גדולה חקירה אחר אלא המחשבה. בתחילת וראוי אין ולפיכך הגופני, בעולם שאנחנו לפי כן! להיות אבל הנפסקים. הגרועים תענוגיו אלא משיגים אנו לעד עומדים תמידיים, הם הנפשיים, התענוגים התענוגים אלו ובין ביניהם ואין נפסקים, אינם

פנים בשום קורבה ולא. יחס

תמצא התענוגים אלה שני בעניין ונן וכשתתב בעולם ואפילו השנית, ומעלת האחת פחיתות

. הזה כולם האדם בני רוב מוצא אתה כי וזה שאין ויגיעה בעמל וגופותיהם נפשותיהם מייגעים וכבוד מעלה לו שיגיע כדי מהם, , למעלה מאכל הנאת אינה זו והנאה אדם. בני ושינשאוהו

להנקם בוחר אדם י מבנ הרבה כן וכמו ומשתה. והרבה הגוף. מתענוגי הרבה מהשיג יותר מאויביו הגוף שבתענוגי הגדול מן מתרחקים אדם, מבני או אדם, מבני ובושת חרפה מזה שישיגהו מיראתו כן עניינו ואם טוב. שם לו שיהא שמבקש לפי והוא הרוחני, בעולם שכן כל הגופני, הזה בעולם

מידיעת שם ת משכילו שנפשותינו הבא, העולם העליונים הגופנים שמשכילות כמו יתברך הבורא

יותר. או

. . בראשיהם "ועטרותיהם באומרו לומר,"רוצה הבורא והוא להם, המושכל בקיום הנפש השארות דבר והוא המושכל לומר רוצה הוא והיות יתברך, לומר רצונו שכינה", מזיו "ונהנים ואמרו אחד. .

במה מתענגות הנשמות שאותן ויודעות שמשיגות חיות שמתענגות כמו יתברך, הבורא מאמיתת שהם במה המלאכים, מדרגות ושאר הקודש

ממציאותו ויודעים. משיגים

אל להגיע הוא האחרון והתכלית הטובה כי הנה הזה בכבוד ולהיות הזאת, העליונה החברה

הנפש- וקיום הנזכרת ובמעלה שביארנו- כמו עד

סיבת שהוא יתברך, רא הבו בקיום סוף, אין שנתבאר כמו אותו שהשיגה לפי קיומה. הגדול הטוב הוא וזה הראשונים, בפילוסופים כי לו, שידמה תענוג ואין לו, להקיש טוב אין אשר בדבר וקץ סוף לו אין אשר התמיד ידמה איך

לט שאמר)(קידושין וזה הנפסק. לך ייטב "למען

ארוך שכולו לעולם ימים."והארכת

שתיכרת הוא הגדולה והנקמה השלמה רעה וה והוא וקיימת, חיה תהיה ושלא ותאבד, הנפש הנפש תכרת "הכרת כמו בתורה, הכתוב הכרת

צ סד, ז״ל). (סנהדרין ואמרו ההיא". הזה בעולם,"הכרת אדוני נפש "והיתה ונאמר הבא". בעולם תכרת

החיים בצרור."צרורה

8. ז תשובה, : הלכות

לָּּה שֶׁאֵין הַָּאחֲרוֹנָּה וְהּטוֹבָּה כֻּּלוֹ שָּכָּר ה כָּל וְסוֹף יְמוֹת אֲבָּל בָּא. ה הָּעוֹלָּם יֵי ח הּוא וְגֵרָּעוֹן הֶׁפְסֵק אֶּׁלָּא הוֹלְֵך כְמִׁנְהָּגוֹ וְעוֹלָּם זֶׁה ה הָּעוֹלָּם הּוא מָּשִׁיח ה

לְיִׁשְרָּאֵל חֲזֹר ת לְכּות מ שֶׁה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

גניזת עלוני שבת

ב ס״ד הרב שוקרון חנן נייר — מיחזור או גניזה

**1. ** יח, ב ר״ה: גמרא שלא שמד יון מלכות שגזרה מלכות וכשגברה פיהם, על שמים שם להזכיר שמים שם מזכירין שיהו התקינו ונצחום, חשמונאי וכך כך ׳בשנת כותבים: היו וכך בשטרות. אפילו לא — גדול כהן ליוחנן חכמים וכששמעו עליון׳. ל שטר ונמצא חובו את פורע זה למחר אמרו: בדבר טוב יום עשאוהו היום. ואותו יום וביטלוהו, ומוטל באשפה.

**2. ** סה לרמב״ם: מצוה המצוות ספר ומאבד האל. עבודת בתי ומאבד מנתוץ שהזהירנו הנכבדים השמות את נמחוק שלא הנבואה, ספרי אמרו הוא הענין בזה אזהרה ולשון לזה, והדומה יב (דברים ד) ׳לא כן תעשון׳ שקדם אחר יכם א-לה בתיה ולהרוס שמה את ולמחות ע״ז לאבד הצווי. האזהרה ובאה כלם ומזבחותיה יב (דברים ד) ׳לא כן תעשון׳ כגון זה דבר על שעבר מי וכל לה׳, או לזה והדומה והמזבח ההיכל מן דבר שהרס (דברים יב) ׳ואבדתם את שמם׳ וגו׳ ואזהרתיה מהכא, ה׳ משמות שם שימחה לוקה. וכבר התבארו משפטי זו מצוה ברביעי (דברים יב) ׳לא כן תעשון׳ לה׳. במ. שבועות.

**3. ** ו, ח התורה. יסודי: כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וּפֵרוּשֵׁיהֶן וּבֵאוּרֵיהֶן — אָסוּר לְשָׂרְפָּם אוֹ לְאַבְדָּם בַּיָּד. וְהַמְאַבְדָּן בַּיָּד מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.

**4. ** שו״ע יורה דעה רפב, ה: אֵין זוֹרְקִין כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, וַאֲפִלּוּ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת. וְאָסוּר לַהֲפֹךְ אוֹתוֹ עַל פְּנֵיהֶם. וּכְשֶׁמֹּצְאוֹ כָּךְ — צָרִיךְ לְהָפְכוֹ.

שו״ע אוח קנד: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה, מְנִיחִין אוֹתוֹ בִּכְלִי חֶרֶס (ח) וְגוֹנְזִין אוֹתוֹ בְּקֶבֶר תַּלְמִיד חָכָם.

**5. ** קנד מגן אברהם: ספרים הדין והוא שבלה. ס״ת [ב״ש] ואסור לשורפן ונ״ל דה״ה בכל תשמישי קדושה. וכן כתב הרמב״ם במל״ת ס״ה סימן כמ״ש לא כן תעשון דהוי בכלל ׳לא כן תעשון׳ וכו׳ יכם א-לה ססי׳ קנ״ב: שהמאבד כתבי הקודש עובר בלאו.

**6. ** נודע ביהודה תניינא יז: אמנם אני תמה על הטור והש״ע למה השמיטו הך ברייתא דינא כלל הביאו ולא הך ברייתא שהיה כתוב ובפרט לפי מה שפסק בשרו על שם דטבילה סימן שפ״א ובזמן הזה דליכא טבילת מצוה עיין בא״ח סימן תקנ״ד וסימן תרי״ג וא״כ צריך לכרוך עליו גמי לכ״ע, ופשיטא דהוי דצריך לכרוך עליו, ולא מהני אם מניח ידו על השם, ולהטור וש״ע להביא הברייתא דצריך לכרוך עליו גמי. וגם למה לא הביאו הפוסקים הך דינא אם מותר גמי. ונ״ל דס״ל להנך פוסקים כיון דאיתא במגילה דף כ״ו ע״ב ס״ת שבלה אותו גונזין בקבר ת״ח ומסקינן שם דצריך כלי חרס למען יעמוד רבים ימים, א״כ מוכח. וכן פסקינן בש״ע י״ד סי׳ רפ״ב. הואיל דאסור מחיקת השם מסוגיא דמגילה, ולגרום דאסור.

וידעתי וצ״ע דסותר לסוגיא דשבת יא דאסור בדרך אחר, וצריך כלי חרס. אך לפי גודל התמיה לא ידעתי לישב זה דין על עצמם סמכו דהפוסקים, שזה קצת דוחק לומר. לכן לענ״ד נראה דמוכח עכ״פ מזה דאסור לגרום מחיקת השם שלא לצורך מצוה. אשר נכתב על הכתלים בחדר הזה לשרוף יי״ש בשריפת יין שרף המשחיר הכתלים וגורם שאינן שמות נמחקים עשוי שע״י הענש הוא גורם מחיקת השם. ומפני הטרדא אני צריך לקצר.

**7. ** תשב״ץ א, ב (דוראן): שאלת אם מותר לכתוב לתינוקות שלשה או ארבעה פסוקים או פרשה שלימה בלוחות שאין להם ספר כמו שנהגו באלו הארצות שדעתו של בן שבוע בכל שבוע והמלמד כותב להם ובסוף השבוע מוחק יכולה לקבל ושבוע בכל שבוע וחוזר וכותב פרשת אחרת.

ואחר שנתפרש זה יש לי לפרש כי מחיקת השם אסורה מן התורה בכל ענין אפילו בכתב בלא שרטוט ואפילו יכתב לבדו ובכ״מ שנכתב כי מה ענין דברים אלו לענין ׳ואבדתם את שמם׳ וגו׳ ׳לא תעשו׳ אסור בכ״מ שנכתב שם מן השמות, והמוחקו לוקה. מיהו אפילו שם כתוב בס״ת אין אסור למחקו אלא כשמתכוין למחקו, אבל כשמתכוין לתקן הרי זה מותר. וכ״כ בעל הלכו ׳שאם נפלה טיפת דיו על השם הרי זה מוחק ולאבד׳ ועוד יש להביא ראי׳ לגדולו ׳ומתקן׳ שלא נתכוון אלא לתקן.

ולזה מענין נתיצ׳ המזבח שהיא בלא ו מדכתיב ׳ונתצתם את מזבחותם׳ וגו׳ ׳לא כן תעשון׳ הדין והוא וכ״כ לסתיר׳ אבן אחת מן ההיכל או מן העזרה.

ב ס״ד הרב שוקרון חנן

ומצינו שמותר לסתור ואפי׳ לסתור ההיכל כלו כדי לתקן, כדאשכחן לבבא בן בוטא שהשיא עצה להורדוס להורדת אבנים בהן לתקן ולמסתרי׳ להיכלא ולמבנייה. כדאיתא בריש בבא בתרא (ג׳ ע״ב). והדין נמי להמחיקת השם שאם הוא מתכוון לתקן מותר שהמחיקה שהרי ונתיצת המזבח וההיכל בחד לאו לא נפקי מלא ׳לא כן תעשון׳ וגו׳.

ואחר שנתפרש זה יש לי לפרש שלא נאמרו דברים הללו אלא בשם מן השמות שבכ״מ שהוא כתוב המוחקו והמאבדו לוקין. אבל בשאר כתבי הקדש שאין בהם אזכרות כלל אין המוחקן והמאבדן לוקין, דמהיכא תיתי דקרא לא אמר אלא ׳ואבדתם את שמם׳ וגו׳ ׳לא כן תעשון׳ אבל כתבי הקדש שאין בהם שם. מנ״ל דאסירי.

אבל לצורך כתיבת פרשה אחרת ה״ז מותר שכיון שעבר זמן שאינו אסור למוחקן אלא לצורך שלא. ולפ״ז אפילו היכא שיש שם פרשה זו מותר הי׳ כהיכל שצריך תיקון שמותר לסותרו ולבנותו. אלא שהדבר קשה להתיר כן באיסור תורה ומפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה.

**8. ** מהרשד״ם יוד: קפד: בין הקושרים קושרי ספרים פה שאלוניקי לעשות טבלה ומשיירי דפים שהם מאותם עלים הנשארים ממלאכת הדפוס ומאותם גם שהם מתורה נביאים וכתובים ומדרשות פירוש על בעלה ועושים בזה האופן מדבקים עלה על עלה גסה עד שנעשה כדמות טבלה ידי אינגרודו ואח״כ משימים זו טבלה למשמרת הספרים הנקשרים וכפי הנר׳ ולא מאבדים אותם בידים ידי האינגרודו. אלא שאלו הטבלאות חותכים אותם לחתיכות קטנות למשמרת ספרים קטנים ומאותם חתיכות דקות שעושים משליכים ונרמסים ברגלים כדי להשוות הטבלה אל הספר.

כי מבורר שאין זה מה שעושים אלו הקושרים בחתיכות הדקות שמאבדין אותם בידים שכבר עשו בעדם יכפר וה׳ שהוא עון פלילי ספק. גם במה שמדביקים אותם ע״י דבק הנקרא אינגרודו נראה בעיני איסור כי ודאי נמחקים האותיות ואין לך איסור בידים גדול מזה.

**8 המשך. ** אגרות משה אוח לט, ד: אם מותר לתת אותם לכלים שבלו ספרי קודש נדפסים אותם וטוחנים אותם ומוחקים משם אותם שלוקחים לעשות נייר חדש.

ולענין מעשה הוא ברור אצלי כמו שכתבתי ויש לאסור בחומשים וספרי תנ״ך שבהם נמצאים שמות ממש, וכן סידורים מאלו שמדפיסים בשמות ממש. אבל מהספרים שבתורה שבע״פ שהם משניות וגמ׳ משני וכל ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים וכל התלמודים הירחונים וכל הספרים הנדפסים מחכמי הזמן — ואף ששייך שילמ

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

קרבן אשם

בס״ד

קרבן האשם

1. רמב״ם הלכות שגגות פרק ט

הלכה א

על חמש עבירות מביא קרבן אשם והוא הנקרא אשם ודאי, שהרי אינו בא משום ספק, ואלו הן:

על שפחה חרופה

ועל הגזל

ועל המעילה

ועל טומאת נזיר

ועל הצרעת כשיטהר ממנה.

על שפחה חרופה כיצד, הבא על שפחה חרופה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם, …

2. רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק ג הלכה יג

שפחה חרופה האמורה בתורה היא שחציה שפחה וחציה בת חורין ומקודשת לעבד עברי.

3. רמב״ם הלכות שגגות פרק ט

הלכה ז

על הגזל כיצד, כל מי שיש בידו משוה פרוטה ומעלה מממון ישראל, בין שגזלו בין שגנבו בין שהפקידו אצלו או הלוהו או משום שותפות או משאר דרכים, וכפר בו ונשבע לשקר בין בזדון בין בשגגה הרי זה מביא אשם על חטאו, וזהו הנקרא אשם גזילות, …

הלכה ח

על המעילה כיצד, כל הנהנה משוה פרוטה מן ההקדש בשגגה, מחזיר מה שנהנה ויוסיף חומש ויקריב אשם ויתכפר לו, וכבר ביארנו בהלכות מעילה שהקרבן והקרן מעכבין הכפרה ואין החומש מעכב.

4. רמב״ם הלכות נזירות פרק ו הלכה ג

נזיר שנטמא בין בזדון בין בשגגה ואפילו טמאוהו עכו״ם באונס סתר הכל, ומגלח תגלחת טומאה ומביא קרבנות טומאה ומתחיל למנות ימי נזירות…

5. רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ד הלכה כב

כל האשמות שבתורה באין בני שתים ובאים בכסף שקלים, חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר שהם בני שנה ואין לדמיהם קצבה, אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים, ומפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים.

6. רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות פרק א

ואין הצבור מקריבין אשם לעולם.

ספורנו – בין אדם למקום

7. ספורנו ויקרא פרק א פסוק ב

ובהיות הפועל הרע הראוי להתכפר בקרבן קצתו עם כובד עון כמו חייבי כריתות וקצתו קל מזה אבל עם איזה חלול בקדש, הנה לחלק הראשון יאות החטאת, לחטא את הנפש שנטמאה בחיוב כרת כאמרו ונכרתה הנפש ההיא (שמות יב, טו), ולחלק השני יאות האשם להעביר חלול אשר אשם לו, וזה בהכנעת הקרבן עם התשובה, ותורה אחת להם.

ספורנו ויקרא פרק יד פסוק יב

(יב) והקריב אותו לאשם. כבר התבאר שענין האשם הוא על מעל בקדש כמו החטאת על חיוב כרת וכבר אמרו שהצרעת היא על לשון הרע ועל גסות הרוח ששניהם מעילה בקדש. כי אמנם לשון הרע עקרו בסתר כמעמיק מה' לסתיר עצה, כאמרם העובר עברה בסתר כאלו דוחק רגלי שכינה (חגיגה טז א) ועל המתגאה נאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים קא, ה). אמר הקדוש ברוך הוא זה גונב מלבושי אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד. וכבר ספר הכתוב על עזיהו באמרו וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו… והצרעת זרחה במצחו (דברי הימים - ב כו, טז - יט).

ספורנו ויקרא פרק יט פסוק כ

(כ) כי לא חופשה. כלומר החטא נקל בזה שלא תפשו קדושי המארס ועיקר החטא אינו אלא שחילל את קודש ה' לבעול חצי שפחה. ובהיות הפעל הזה נגד כבוד האיש הפועל לא נגד כבוד האשה המתפעלת אין ספק שהיא הרגילתו וראויה ללקות. והנה המזיד בזה שעשה זה הסכלות לחלל את עצמו, הוא קרוב לשוגג, ומקריב אשם על חלול הקדש.

8. רש״י ויקרא פרק ה פסוק כא

(כא) נפש כי תחטא - אמר ר' עקיבא מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה', לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר, לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם.

הרב קוק – בין אדם לחבירו

9. עולת ראיה עמ' קע״ג

זבחי שלמי צבור ואשמות.

הקשר המאחד את האומה הקדושה, גם במובנה החברתי, הוא קשר הקדש של אור ד' אשר בתוכה, השראת השכינה וקדושת התורה והמצוה. וכדי לרתק את מה שנהרס מהסדור הכללי והתאגדותו, צריכים להשיב את אגד הקדש על מכונו, לחזק את אחדות האומה, ע״י הקשרה במקור השלום, שמו של הקב״ה, מלך שהשלום שלו. ע״ז באים זבחי שלמי צבור.

ונגד כל הירוס, שבא מצד כל כח, אפילו כח יחידי, בחיים המתיחשים באיזה צד לעניני הקבוציות, באים האשמות לכפר ולחבר, לסדר את סדרי הקדושה המתאימה להחיים הכלליים בכל מדרגותיהם. זבחי שלמי צבור ואשמות.

אשם גזלות, אשם מעילות.

הבדל גדול יש בין גזל הדיוט לגזל גבוה. בגזל הדיוט, שצריך אשם גזלות לבא עליו, עקר ההריסה הוא בסדר המעשי של יושר החיים, ומתוך העקר הזה נסתעף הקלקול, שהביא לידי תקלת השבועה, שהאשם בא עליו. אבל בגזל גבוה העקר הוא שנתקלקל היסוד הרוחני, ורגש הכבוד של קדושת יושר החיים, שבשרשו תלוי הוא כל הענין המעשי כולו לכל סעיפיו. כדי לתמם את שני הסדרים, הסדר המעשי שביושר ביסודו, והסדר הרוחני המקודש בשרשו העליון, באים אלו שני האשמות, אשם גזלות, אשם מעילות.

אשם שפחה חרופה.

כל בגידה בקדושת המשפחה, כשהמשפחה היא קבועה כבר במטבעת קדושתה ע״י קדושים גמורים, הרי יש בזה משום קלקול יסוד הקדש, שהוא מקור הרוח לחיי טהר וצדק בעולם. וכשהחיים לא הוכשרו עדיין לכך, ואיזה רשם של סדור משפחתי מקודש כבר הונח בהם הרי יש כאן קלקול צרופי: חלק אחד מרושם יסוד הקדש המוסרי שבחיי המשפחה, מצד רוחניותו המופשטה, וחלק אחד מצד הקלקול המעשי שיש בזה בתור דוגמא של גזל הדיוט. ע״כ יש באשם שפחה חרופה, משום מזוגם של שני האשמות הקודמים אשם גזלות ואשם מעילות, ומעין זה וזה יש באשם שפחה חרופה.

אשם נזיר.

הקדושה הטבעית של הכהונה עומדת היא למעלה מסדרי החיים החברתיים. ״אני ד' מקדשם״. כדי להכניס את יסוד הקדש הטבעי בתוך החיים החברתיים הכלליים, נתנה פרשת נזיר לישראל, שגם אחד משאר אישי האומה, בתולדתו, יכול להמשיך עליו, בבחירתו ורצונו הטוב, את המשך של קדושת הכהונה העליונה. ובכ״ז מאחר שההמשכה הזאת מעשי ידי אדם היא, בבחירתו והסכמתו, ע״כ יש לה יחוסים קרובים יותר לחיי החברה והצבוריות, המונהגה ע״פ סדרי ההסכמה של בני החברה האנושית, המושפעת גם היא מיסודי חיי הקדש העליונים. והתקון של קלקול חברתי אצילי בענין זה בא ע״י אשם נזיר.

אשם מצורע.

בהרוס החיים, הבא ע״י לשון הרע, שזהו התכן המקובל של סבת הוית המצורע, כשהענין בא לידי תקון בהתקרבותו לטהרה בא האשם, להיות גומר ומשכלל את חיי החברה, בהטבעת החותם של חמר האחריות אשר לשמירת הלשון, והוקרת ערך האדם וכבודו, אשר ירד ע״י האשמה, של חטא הלשון, שהביא עליו עי״ז את הצרעת, ובא מהלך הרפואה ע״י אשם מצורע.

רש״ר הירש – בין אדם לעצמו

9. רש״ר הירש ויקרא פרק ה פסוק כו

וזה הצד השוה שבשלוש המצוות האלה: העובר עליהן גילה אדישות לכשרות רכושו ופעילותו. אם אדם מועל בהקדש בשגגה - על ידי שנהנה מן ההקדש או הוציאו לרשות אחר - סימן שלא הבדיל כראוי בין קודש לחול שברשותו; חפצי הקדש וחולין לא היו נבדלים זה מזה בתחום רכושו ופעילותו; והן חובת השמירה על קדושת הקדשים היתה מחייבת אותו בהבדלה קפדנית וזהירה. המועל מתעשר בלא דעת על חשבון המקדש, ואפילו השאיל את החפץ או נתנו במתנה, כבר התעשר על חשבון המקדש; שהרי השתמש ברשות הקדש, כאילו היה זה רכושו.

הספק המביא לידי חיוב אשם תלוי מגלה אותה אדישות בתחום הרכוש והפעילות; כי נהגנו קלות דעת במצוות ח

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות