קרבן אשם

בס״ד

קרבן האשם

1. רמב״ם הלכות שגגות פרק ט

הלכה א

על חמש עבירות מביא קרבן אשם והוא הנקרא אשם ודאי, שהרי אינו בא משום ספק, ואלו הן:

על שפחה חרופה

ועל הגזל

ועל המעילה

ועל טומאת נזיר

ועל הצרעת כשיטהר ממנה.

על שפחה חרופה כיצד, הבא על שפחה חרופה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם, …

2. רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק ג הלכה יג

שפחה חרופה האמורה בתורה היא שחציה שפחה וחציה בת חורין ומקודשת לעבד עברי.

3. רמב״ם הלכות שגגות פרק ט

הלכה ז

על הגזל כיצד, כל מי שיש בידו משוה פרוטה ומעלה מממון ישראל, בין שגזלו בין שגנבו בין שהפקידו אצלו או הלוהו או משום שותפות או משאר דרכים, וכפר בו ונשבע לשקר בין בזדון בין בשגגה הרי זה מביא אשם על חטאו, וזהו הנקרא אשם גזילות, …

הלכה ח

על המעילה כיצד, כל הנהנה משוה פרוטה מן ההקדש בשגגה, מחזיר מה שנהנה ויוסיף חומש ויקריב אשם ויתכפר לו, וכבר ביארנו בהלכות מעילה שהקרבן והקרן מעכבין הכפרה ואין החומש מעכב.

4. רמב״ם הלכות נזירות פרק ו הלכה ג

נזיר שנטמא בין בזדון בין בשגגה ואפילו טמאוהו עכו״ם באונס סתר הכל, ומגלח תגלחת טומאה ומביא קרבנות טומאה ומתחיל למנות ימי נזירות…

5. רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ד הלכה כב

כל האשמות שבתורה באין בני שתים ובאים בכסף שקלים, חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר שהם בני שנה ואין לדמיהם קצבה, אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים, ומפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים.

6. רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות פרק א

ואין הצבור מקריבין אשם לעולם.

ספורנו – בין אדם למקום

7. ספורנו ויקרא פרק א פסוק ב

ובהיות הפועל הרע הראוי להתכפר בקרבן קצתו עם כובד עון כמו חייבי כריתות וקצתו קל מזה אבל עם איזה חלול בקדש, הנה לחלק הראשון יאות החטאת, לחטא את הנפש שנטמאה בחיוב כרת כאמרו ונכרתה הנפש ההיא (שמות יב, טו), ולחלק השני יאות האשם להעביר חלול אשר אשם לו, וזה בהכנעת הקרבן עם התשובה, ותורה אחת להם.

ספורנו ויקרא פרק יד פסוק יב

(יב) והקריב אותו לאשם. כבר התבאר שענין האשם הוא על מעל בקדש כמו החטאת על חיוב כרת וכבר אמרו שהצרעת היא על לשון הרע ועל גסות הרוח ששניהם מעילה בקדש. כי אמנם לשון הרע עקרו בסתר כמעמיק מה' לסתיר עצה, כאמרם העובר עברה בסתר כאלו דוחק רגלי שכינה (חגיגה טז א) ועל המתגאה נאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים קא, ה). אמר הקדוש ברוך הוא זה גונב מלבושי אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד. וכבר ספר הכתוב על עזיהו באמרו וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו… והצרעת זרחה במצחו (דברי הימים - ב כו, טז - יט).

ספורנו ויקרא פרק יט פסוק כ

(כ) כי לא חופשה. כלומר החטא נקל בזה שלא תפשו קדושי המארס ועיקר החטא אינו אלא שחילל את קודש ה' לבעול חצי שפחה. ובהיות הפעל הזה נגד כבוד האיש הפועל לא נגד כבוד האשה המתפעלת אין ספק שהיא הרגילתו וראויה ללקות. והנה המזיד בזה שעשה זה הסכלות לחלל את עצמו, הוא קרוב לשוגג, ומקריב אשם על חלול הקדש.

8. רש״י ויקרא פרק ה פסוק כא

(כא) נפש כי תחטא - אמר ר' עקיבא מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה', לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר, לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם.

הרב קוק – בין אדם לחבירו

9. עולת ראיה עמ' קע״ג

זבחי שלמי צבור ואשמות.

הקשר המאחד את האומה הקדושה, גם במובנה החברתי, הוא קשר הקדש של אור ד' אשר בתוכה, השראת השכינה וקדושת התורה והמצוה. וכדי לרתק את מה שנהרס מהסדור הכללי והתאגדותו, צריכים להשיב את אגד הקדש על מכונו, לחזק את אחדות האומה, ע״י הקשרה במקור השלום, שמו של הקב״ה, מלך שהשלום שלו. ע״ז באים זבחי שלמי צבור.

ונגד כל הירוס, שבא מצד כל כח, אפילו כח יחידי, בחיים המתיחשים באיזה צד לעניני הקבוציות, באים האשמות לכפר ולחבר, לסדר את סדרי הקדושה המתאימה להחיים הכלליים בכל מדרגותיהם. זבחי שלמי צבור ואשמות.

אשם גזלות, אשם מעילות.

הבדל גדול יש בין גזל הדיוט לגזל גבוה. בגזל הדיוט, שצריך אשם גזלות לבא עליו, עקר ההריסה הוא בסדר המעשי של יושר החיים, ומתוך העקר הזה נסתעף הקלקול, שהביא לידי תקלת השבועה, שהאשם בא עליו. אבל בגזל גבוה העקר הוא שנתקלקל היסוד הרוחני, ורגש הכבוד של קדושת יושר החיים, שבשרשו תלוי הוא כל הענין המעשי כולו לכל סעיפיו. כדי לתמם את שני הסדרים, הסדר המעשי שביושר ביסודו, והסדר הרוחני המקודש בשרשו העליון, באים אלו שני האשמות, אשם גזלות, אשם מעילות.

אשם שפחה חרופה.

כל בגידה בקדושת המשפחה, כשהמשפחה היא קבועה כבר במטבעת קדושתה ע״י קדושים גמורים, הרי יש בזה משום קלקול יסוד הקדש, שהוא מקור הרוח לחיי טהר וצדק בעולם. וכשהחיים לא הוכשרו עדיין לכך, ואיזה רשם של סדור משפחתי מקודש כבר הונח בהם הרי יש כאן קלקול צרופי: חלק אחד מרושם יסוד הקדש המוסרי שבחיי המשפחה, מצד רוחניותו המופשטה, וחלק אחד מצד הקלקול המעשי שיש בזה בתור דוגמא של גזל הדיוט. ע״כ יש באשם שפחה חרופה, משום מזוגם של שני האשמות הקודמים אשם גזלות ואשם מעילות, ומעין זה וזה יש באשם שפחה חרופה.

אשם נזיר.

הקדושה הטבעית של הכהונה עומדת היא למעלה מסדרי החיים החברתיים. ״אני ד' מקדשם״. כדי להכניס את יסוד הקדש הטבעי בתוך החיים החברתיים הכלליים, נתנה פרשת נזיר לישראל, שגם אחד משאר אישי האומה, בתולדתו, יכול להמשיך עליו, בבחירתו ורצונו הטוב, את המשך של קדושת הכהונה העליונה. ובכ״ז מאחר שההמשכה הזאת מעשי ידי אדם היא, בבחירתו והסכמתו, ע״כ יש לה יחוסים קרובים יותר לחיי החברה והצבוריות, המונהגה ע״פ סדרי ההסכמה של בני החברה האנושית, המושפעת גם היא מיסודי חיי הקדש העליונים. והתקון של קלקול חברתי אצילי בענין זה בא ע״י אשם נזיר.

אשם מצורע.

בהרוס החיים, הבא ע״י לשון הרע, שזהו התכן המקובל של סבת הוית המצורע, כשהענין בא לידי תקון בהתקרבותו לטהרה בא האשם, להיות גומר ומשכלל את חיי החברה, בהטבעת החותם של חמר האחריות אשר לשמירת הלשון, והוקרת ערך האדם וכבודו, אשר ירד ע״י האשמה, של חטא הלשון, שהביא עליו עי״ז את הצרעת, ובא מהלך הרפואה ע״י אשם מצורע.

רש״ר הירש – בין אדם לעצמו

9. רש״ר הירש ויקרא פרק ה פסוק כו

וזה הצד השוה שבשלוש המצוות האלה: העובר עליהן גילה אדישות לכשרות רכושו ופעילותו. אם אדם מועל בהקדש בשגגה - על ידי שנהנה מן ההקדש או הוציאו לרשות אחר - סימן שלא הבדיל כראוי בין קודש לחול שברשותו; חפצי הקדש וחולין לא היו נבדלים זה מזה בתחום רכושו ופעילותו; והן חובת השמירה על קדושת הקדשים היתה מחייבת אותו בהבדלה קפדנית וזהירה. המועל מתעשר בלא דעת על חשבון המקדש, ואפילו השאיל את החפץ או נתנו במתנה, כבר התעשר על חשבון המקדש; שהרי השתמש ברשות הקדש, כאילו היה זה רכושו.

הספק המביא לידי חיוב אשם תלוי מגלה אותה אדישות בתחום הרכוש והפעילות; כי נהגנו קלות דעת במצוות ח

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות