שבעת השמות של היצר הרע

בס״ד

שבעת השמות של היצר הרע

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נב עמוד א

דרש רבי עוירא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקדוש ברוך הוא קראו רע, שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל, שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי אלהים - מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא, שנאמר אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך. ישעיה קראו מכשול, שנאמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי. יחזקאל קראו אבן, שנאמר והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. יואל קראו צפוני, שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם. תנו רבנן: ואת הצפוני ארחיק מעליכם - זה יצר הרע, שצפון ועומד בלבו של אדם;

מהרש״א חידושי אגדות מסכת סוכה דף נב עמוד א

שבע שמות יש לו ליצה״ר כו'. מבואר כי המעשים של האדם הן לטוב הן לרע מסוגלים לפי הבריאה של ז' ימי בראשית גם ע״פ המזלות מז' כוכבי לכת כמפורש סוף מסכת שבת מאן דבמאדים הוא ש״ד כו' ולפי מעשה הרע יבא העונש כאמור ויסרתי אתכם שבע על חטאתיכם ואמרו על ז' גופי עבירות ז' פורעניות באין כו' וע״ש ז' מיני מעשים נקרא היצה״ר בז' שמות הללו כפי המעשה

משנה מסכת אבות פרק ה

משנה ח

[*] שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירה:

מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין רעב של בצורת באה מקצתן רעבים ומקצתן שבעים

גמרו שלא לעשר רעב של מהומה ושל בצורת באה

ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה

דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין ועל פירות שביעית

חרב בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה:

משנה ט

חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם

גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ …

דרך חיים על אבות פרק ה משנה ח

כי ע״י שבעה עבירות אלו יוצא העולם מן הסדר לגמרי, וכל עבירה ועבירה מאלו ז' עבירות הוא יציאה אחת. ודברים אלו איך אלו ז' עבירות הם מוציאין את העולם מן הסדר הראוי הוא ידוע למשכילים.

אלשיך בראשית פרק ח

כי יצר לב כו'. אמרו רבותינו ז״ל (סוכה נב א) שבעה שמות נקראים ליצר הרע, …

ענינו שהיצר הרע מרמה לאט לאט עד מולכו עליו, והוא כי טרם ידע הנער בחור בטוב ומאוס ברע, כי לא יבחין בין טוב לרע - בין חטא לדבר אחר, מתחכם ללמדו לעשות רע בכל אשר יפנה ירשיע ויזיק, ואין זה רק שמכין אותו לכשיגדיל להחטיאו ברעות. וזהו רע מנעוריו:

כשגדל עוד מעט ועדיין לא טעם טעם חטא, מתחיל רוח היצר הרע לפעמו, בתת לבו על המותרות במשתאות ואכול ושתו למעדנים, למען המשיכו לכמה מיני עבירות על ידי כן, כמאמרם ז״ל (שמות רבה מא יא) כל מקום שאתה מוצא ישיבה לאכול עושה רושם, וישבו לאכול וימכרו את יוסף כו', וכענין ויהיה כי הקיפו כו'. (איוב א ה) ועל זה קראו ערל, כי הערלה היא מותר. וקראו משה כך, על כי כל תלונות דורו היו על מותרות, כענין שאלות בשר ואבטיחים ודגים ושומים ובצלים, והיתר עריות בוכים על עסקי משפחות כו', כי על כן אמר ומלתם את ערלת לבבכם כו':

ואחר הכנת המותרות, טמא יטמאנו בכל טומאות זמה וגזלות וכיוצא, כי הרבה יין עושה, ועל כן דוד קראו טמא:

והנה עד כה היה כאורח בא, כמחלה פניו ישמע בקולו כהלך בבית העשיר, אחר כך נעשה בעל הבית משתרר עליו בעל כרחו, מראה פנים נגדו וכשונא, כי ידע כי לא יבוש כי ישתרר עליו, כענין שכתבנו על רשעים, שנדמה להם כחוט השערה, ומעיז פניו נגדו, ומצליח כי נעשה בעל הבית. על כן שלמה - אשר כל חכמתו לא שוה לו, כי הרי נעשה כבעל הבית על ידי הרבות סוסים, והרבות נשים וגם נכריות אלו על אלו עד שנשיו הטו את לבבו - קראו שונא כמחטיאו בעל כרחו ואינו יכול לו:

ואחר שהוא בעל הבית יבזה בעיניו להחטיא אותו בלבד, כי אם גם ישתדל עד שהאיש ההוא יחטיא את הזולת, וזהו קראו מכשול להפיל את הזולת, על כן ישעיה קראו מכשול, שבימיו היו מחטיאי אדם בדבר:

וטרם הגיעו לכלל זה, עדיין היה אפשר לו ישמע לקול מוריו לשוב מרשעו, אך אחר שהגיע לגדר הנזכר, עוד יוסיף כי יקשה את לבו ויעשנו כאבן קשה מלשמוע לקול מוריו ולמלמדו ולמוכיח בשער, על כן יחזקאל קראו אבן, על כי בימיו הקשו עורף לבלתי שמוע אמרי מוסרו:

ואחר כך עוד יוסיף לחטא קשה מזה, והוא שעושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס, עושה עצמו כמקבל מוסר ועושה טוב, ובקרבו צפון רשעו, על כן יואל קראו צפוני, כמאמרם ז״ל (סוכה נב א) למה נקרא צפוני שהוא צפון בלב:

ערוך לנר מסכת סוכה דף נב עמוד א

בגמרא שבעה שמות יש לו ליצה״ר. הפי' בזה אפשר לומר ששבע בחינות הם שעל ידם היצה״ר קשה לבני אדם וכל אחת מהבחינות נכללה באחד מהשמות.

א' שהוא מקור כל העבירות ומוקשי מות ואין לך רעה גדול מזה וזה ענין הקדוש ברוך הוא קראו רע.

ב' הוא עומד בפני הטוב שלא יוכל להגיע ללבות בני אדם כמו הערלה שעומדת בפני הבשר וזהו ענין משה קראו ערל.

ג' שאפילו המחשבות קדושות וטהורות שכבר באו ללב של אדם מטמא היצה״ר וזהו דוד קראו טמא.

ד' לא בלבד שהוא רע לאדם המבקשו אלא שהוא אורב לאדם לצוד נפשו כמו איש השונא לרעהו וארב לו וזהו שלמה קראו שונא

ה' אפילו מי שנשמר ממנו שלא יכול לו עם כל זה הוא נעשה לו מכשול בדרך שיפול באין מבין דהיינו מי שאין יכול להחטיאו בדברים גדולים הוא מתנכל להיות לו כמו אבן נגף בדרך שבקל אדם כושל ונופל באין מבין וזהו ישעי' קראו מכשול.

ו' אי אפשר להסיעו ולהנצל ממנו בקל כי הוא קשה וכבד כאבן.

ז' היא הבחינה שנסתר בתוך לבו של אדם עד שאין מרגיש בו כלל ומכירו אפילו שכבר החטיאו שלפעמים אדם חושב שעושה מצוה ולא ידע כי עצת יצה״ר מעורב בו ולכן צריך שמירה ובחינה מעולה להכיר מצפון מעשה היצה״ר וזהו יואל קראו צפוני:

בינה לעיתים דרוש נח (רבי עזריה ב״ר אפרים פיג׳ו נולד בוונציה בשנת של״ט (1579).)

הכל כאשר לכל נרמז בנושא אשר פתחנו בו, המזהיר ומצַוה כל אחד ואחד ממנו: "תצא למלחמה על אויביך" - שׁנֵחלץ חושים לצאת להילחם המלחמה הגדולה הזאת, על המון אויבינו הפנימיים אשר הם רבים, כאמור; ואכן, לכולם מוצא אחד ושורש יחידי - הוא היצר הרע. ולכן - "ונתנו ה' אלהיך בידך". וצריך כוח גדול ויד חזקה למלחמת מצוה, מפני עוצם סכנתה, הנמשכת מצד השמות אשר בהם נקרא האויב הזה, כאשר בא במאמרנו הראשי, אשר מכלל כוונותיו: להפליג בהוראת כמה תצדק גזירת החכם ההוא [חו״ה, יחוד המעשה, ה], אשר קרא "מלחמה גדולה" להתנגדות הפנימי הזה אשר לאדם, ומיצרו הטוב עִם יצרו הרע, בערך המלחמה החיצונית המתרגשת ובאה בין איש לרעהו, כי היא תיקרא אצלה "קטנה וגרועה", יען כי הצר ואויב, המסית הרע הזה, יש לו כמה יתרונות, המגיעות לו הניצוח נגד היצר הטוב, באופן שהוא נכנס לסכנות עצומות:

הראשון הוא - כי לא יערב אל לבו נער קטן, אשר לא ראה חרב שלופה מימיו, להתקוטט עם האיש המלומד למלחמה כל ימי חייו. …

והיצר הרע כך הוא, כי על כן נקרא "מלך זקן", כמאמרם, ז״ל [שוח״ט ט, ה], על "טוב ילד מסכן וחכם" [קהלת ד, יג] - זה יצר הטוב; ולמה צווחין ליה "ילד"? דהוא מזדווג לאיש מתלת עשר שנים ואילך. "ממלך זקן" - זה יצר הרע; ולמה צווחין ליה "זקן"? שהוא מזדווג לבר נש מעולמותא עד סיבותא, שנאמר [בראשית ח, כא]: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" - משננער ממעֵי אמו. …

והשנית - כי האויב החיצוני, לאשר אינו דבק עִמו, לא יוכרח שתהיה המלחמה תמידית, כי פעם יפגע בו, ופעם לא יפגעהו. מה שאין כן האויב הפנימי הזה, כי הוא דבק עִמו, כל ימי חייו לא יסור ממנו, ומזה נמשך היותו נלחם תמיד, לא שׁלֵו ולא שקט.

ועל כן אמרו פרק החליל [סוכה נב א]:

אמר ר' יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר [בראשית ו, ה]: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום".

…כי להיות היצר הזה שלך סמוך אצלך ודבק בך, על כן צריך אתה לנצור מאוד, להיות זריז בזריזות מרובה כפול ומכופל, על מה שׁיאוּת לשלומך ולטובתך; כי הלוא להיותו סמוך לך, הנה בזה הוא בוטח בך שבכל עת אשר ירצה יקום להתקוטט עליך, מבלי יצטרך להמתין בעת זולת עת כדי למצוא אותך.

השלישי הוא - כי האויב החיצוני לא יוכל להכות ולהזיק את חבירו, אלא כשיעשה איזה פֹעַל: אִם על ידי כלים, בחרב ובחנית וכיוצא בו; או להכות באגרוף רשע, או איזה ענין אחר שיעשה ממש דבר בו יזיק האחר. אבל לא יוכל להזיקו בהיותו יושב ובטל מבלי שום התנועעות. מה שאין כן היצר הרע, כי לא בחיל ולא בכח יתגבר על האדם, אלא יספיק הימצאו בו להזיקו ולהמיתו, כאילו הוא סם ממית ומעפש מצד עצמו, כעין האפעה הממית בהבטתו. …

הרביעי - כי כבר נודע, אשר יכה איש את רעהו לאחת משלוש סיבות: אִם מפני התועלת - שיגיע לו ממון, באיזה אופן שיהיה; ואם מפני הכבוד - להודיע את גבורתו ולקנות שם מֵאומץ לבבו; ואם לתכלית נקמה - כי אויב הוא לו ומבקש רעתו. והנה, מהשניים הראשונים אפשר לאדם להימלט: אם נתן עיניו בממון, יבקש לרצותו ברצי כסף; כי כיון שזה הוא תכליתו, יספיק לו להשיגו מבלי היכנס בדם חבירו. וכן אם כוונתו להיות בחזקת גיבור ומתקומם על אחרים - הִנה, אם זה הנרדף ייכנע אליו ויודה בפרסום כי הוא מכיר היותו חזק ממנו, וכי הוא בוודאי לא יוכל לו, זה, בלי ספק, יספיק למלאות רצונו, ולא יבקש עוד להרע.

…אמנם אשר הוא שונא לו ומבקש להמיתו מחמת איבה, להינקם ממנו, זה לא ישוב מפני כל, ולא ינוח ולא ישקוט עד יוציא כוונתו לפועַל. והיצר הצורר הזה הוא מזה המין השלישי, כי אין לו שום סיבה, אלא שנאה תקועה בלבו עִם המין האנושי, לא ישיב אחור ימינו עד הגיעו לשערי מות, אם יוכל, ולא יספיק לו מה שיתפרסם מידיעת תגבורת כוחו…

החמישי - כי אם יילחם איש אל רעהו פנים אל פנים, כבר יהיה מקום לזה להחזיק מגן וצינה, או לבקש איזה אופן אחר להינצל ממנו. אבל אם יפרוש רשת או מוקש או איזה עניין אחר, שלא ירגיש בו עד יפילהו ארצה, מי יוכל להישמר. …

הששי - כי האויב החיצון, אם יהיה אמיץ לבו בגיבורים ולא יירא מהאיש הזה אשר הוא רוצה להמית - מכל מקום, לפעמים ישיב אחור ימינו, מפני פחד זולתו; אִם מקרוביו ומיודעיו שיבואו לעזרתו ולנקום נקמתו.

… אך היצר העריץ הפריץ הזה, אין שום דבר בעולם יפחידהו, כי אין מי יקום לעזרת האדם במלחמה זו אלא הוא עצמו, כדברי התנא, ע״ה [אבות א, יד]: אִם אין אני לי, מי לי? שרצונו הוא מוחלט בעצמו ולא ישתתף זולתו עִמו, כנודע. כי מה שאמרו, ז״ל [קידושין ל ב], ומה שנראה מהפסוקים, היותו, יתברך, עוזר להועיל לַבָּא ליטהר ולצדיקים עושי רצונו, אין זה אמור בענין החפץ והרצון, שהוא עיקר המלחמה, כי זה ודאי תלוי באדם לבדו; אלא הכוונה על ההכנות והדרכים וכיוצא.

השביעי הוא - כי האדם היודע ומכיר את שכנגדו, היותו אויב לו ומבקש רעתו, שהוא מגלה כוונתו ודעתו לכך, כבר יוכל להמציא המצאות להימלט מידו. אך אִם הוא חושב על רעהו היותו אוהבו וחפץ ביקרו, כי כן הוא מראה לו סימני אהבה עזה לפנים, ושהוא נאמן בבריתו, מזה ודאי לא יוכל להימלט, בהיות לו השנאה טמונה בלבו, ובקרבו ישים ארבו.

ועתה ראה, איך בא הרמז בכל אלה, בשבעה שמות המגונים אשר נזכרו במאמרנו.

כי הקדוש - ברוך - הוא קראוֹ "רע" - בעבור הרגלו הקדום, שהוא מלומד למלחמה מקטנותו; וזה הוא: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

ומשה, ע״ה, קראוֹ "ערל" - להיותו אדוק ודבק באדם, מחובר בו ואינו חוץ ממנו, דומה ממש לערלה הדבוקה בבשר.

ודוד, ע״ה, קראוֹ "טמא" - כי מעצמו הוא מטמא, ועושה הרעה מאליו, בלי הצטרך לכלי מלחמה, כמו שהטומאה מטמאת מעצמה.

ושלמה, ע״ה, קראוֹ "שונא" - כי הוא שונא אמיתי, נוטר איבה, ומבקש על כל פנים להמית האדם מחמת שנאה, ולא מפני הקרבת תועלת או השגת כבוד.

וישעיהו, ע״ה, קראוֹ "מכשול" - כי הוא פורש רשת ליד מעגל להפיל במכמוריו רשעים, מבלי התראות פנים אל פנים.

ויחזקאל, ע״ה, קראוֹ "אבן" - כי לִבו כאבן דומם, נעדר ההרגשה, לא ייכנסו בו מורך או מורא, אלא בריא אולם, חזק כאבן נחושה, אין שום פחד לנגד עיניו.

ויואל, ע״ה, קראוֹ "צפוני" - כי הוא צפוּן ונעלם, חנף ומרע, ושנאתו מכוסה, בלתי - נודעת, בהיותו ברמאותו מראה טלפיו כחזיר, היות לו אהבה עצומה לאדם, וכי מאנשי בריתו הוא, ובקרבו ישים ארבו. ולאיש אשר אלה לו ושבע סכנות בלבו, כמה יצטרך להזדרז לקום ללחום עם מושל זה! כאזהרת הנושא שלנו - "תצא למלחמה על אויביך".

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

רבי אלעזר בן דורדיא

בס״ד

אין הדבר תלוי אלא בי

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז/א

כיון ששמע אלעזר בן דורדיא שאין מקבלין אותו בתשובה הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות! בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר ״כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה״. אמר: שמים וארץ! בקשו עלי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר ״כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה״. אמר: חמה ולבנה! בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר ״וחפרה הלבנה ובושה החמה״. אמר: כוכבים ומזלות! בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר ״ונמקו כל צבא השמים״. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר׳ אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא!

תוספות מסכת עבודה זרה דף יז עמוד א

עד שאנו מבקשים עליך רחמים — לא השיבו לו כך אלא היה אומר בלבו שכך יוכלו להשיב, א״נ שר של הרים היה משיב כן.

חידושי אגדות למהר״ל עבודה זרה דף יז עמוד א

אמרו עליו על רבי אליעזר וכו׳. יראה לומר כי שמו שהיה נקרא בו מורה על מהותו, וזה כי מה שנקרא דורדיא, שהלשון זה לשון שמרי יין והוא הפסולת מן היין, והרשע נקרא חומץ וזה כאשר יש בו עדיין דבר מה טוב, כי החומץ אינו מקולקל לגמרי, אבל כאשר הוא מקולקל לגמרי וכאשר חטא בגופו בזנות נקרא דורדיא.

ושם אלעזר הוא הכח (אליעזר הוא הכח) שבאדם על התשובה, כי הש״י עוזר אל האדם כמו שאמרו (יומא ל״ח ב׳) הבא לטהר מסייעין וכדאמרינן כי ימינו של הקדוש ברוך הוא פשוטה לקבל שבים ולהעלותם משחת שלא יהיו נפסדים ולכך הקדוש ברוך הוא עזרו, וכדאיתא בפרק ערבי פסחים (קי״ט א׳) אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבנן אמרי משום רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה נשיאה מאי דכתיב וידי אדם מתחת כנפיהם ידו כתיב זה ידו של הקדוש ברוך הוא שהיא פרושה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה.

ולפיכך נקרא אלעזר בן דורדיא, השם הזה ראוי לו מאוד, כי הוא היה כולו פסולת בעצמו כמו השמרים, ובתוך השמרים היה לו כח מוכן שהש״י הוא בעזרו להיות שב בתשובה והיה מוכן אל התשובה ג״כ, ולפיכך היה מורה שמו על החטא ועל התשובה, שנקרא אלעזר בן דורדיא.

תלמוד בבלי מסכת נדה דף ל עמוד ב

דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו — לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב׳ ארכובותיו, וב׳ עקביו על ב׳ עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם — נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו.

חובת התלמידים, פרק א׳

מטרה גדולה זו לנו, לא לכפות אותך שתלך בדרך ה׳ בעל כרחך, רק שגם בעצמך תרצה ללכת בו, כי לא בעשיותיך הטובות לבד אנו מסתפקים, רק שגם אתה בעצמך תהיה טוב אנו רוצים, כפי שאמרנו לך.

מידות ראי״ה, חופש

השאיפה לחופש הדעות יש בה צד טוב וצד רע, צד קדוש וצד טמא. הצד הטוב הוא כשהשאיפה הזאת מתרוממת מהמועקה של הדמיון ושל התאוות החומריות. אז הדעה מתהלכת במהלכה החופשי ומאשרת את האדם ואת החברה.

והצד הרע שבה הוא כשהציור של חופש הדעות עושה את דרכו ע״פ הנטיות הטבעיות שבאדם, שהמזג והדמיון, הנטיה התאוונית וכל מה ששפל מצד הבהמיות של האדם, רושם עליו את רשימתו. אז חופש הדעות מביא את האנושות לידי התכערות נוראה, המאבדת את הון החיים ועוקרת את ההוד והנצח מנפש האדם בצורתו היחידית ובצורתו הציבורית, וטוב לפני האלוקים ימלט ממנה.

ספר צדקת הצדיק אות [קנד]

כשם שצריך אדם להאמין בהש״י כך צריך אח״כ להאמין בעצמו. ר״ל שיש להש״י עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבין לילה כו׳ וכחיתו שדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים ית״ש והש״י מתענג ומשתעשע בה כשעושת רצונו.

הסיפור

למה לא ענו לו? כל המתפלל על חבירו וכו׳.

עם מי דיבר?

מה משמעות שמו?

למה ישב כך?

למה מת מהבכי?

מה המסר של הסיפור?

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הפיכת זדונות לזכיות - דף מקורות - הלל מרצבך

בס״ד

**לזכויות זדונות הפיכת**

**א. תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד ב**

אמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר: ״שובה ישראל עד ה׳ אלהיך כי כשלת בעונך״. הא איני, מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול. אמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר ״ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה הוא עליהם יחיה״. לא קשיא — כאן מאהבה, כאן מיראה.

**ב. האלשי״ך (תורת משה ויקרא ו-יז)**

בשובו, בכל זדון, עשה מצוות שהוא ושבת עד ה׳.

**ג. מהרש״א (חידושי אגדות מסכת יומא דף פו עמוד ב)**

וי״ל דעושה תשובה מאהבה דבהכי איירי כדמסיק, ודאי דעושה נשכר? דנמצא חוטא דבר תמוה לכאורה. ומוסיף במעשיו הטובים יתר מכדי הצורך לגבי אותו עון, ומוסיף במעשים טובים אותן שהם גמורה תשובה, והרי הם נעשים לו כזכיות.

**ד. ר״י אלבו, מאמר ד פרק כה — ספר העיקרים**

אלא שמצד החסד האלהי ודרך נדבה תשובה כן האמת, שאין ראוי שישיג הבעל תשובה שום מדרגה מצד עצמו, ואם מצד שמצות התשובה היא גדולה במדרגה יותר מכל מצות התורה, שעל ידה ישיג האדם התכלית המושג מצד התורה שהיא אהבת ה׳ יתברך, ואם על צד החסד כמו שהתשובה היתה מאהבה, כך תשובה דרך נדבה, כמו שאמר אוהבם נדבה, כלומר הגמור הנמשך על בעל תשובה, אני אוהבם נדבה.

**ה. באר מים חיים (בראשית — פרשת חיים)**

כי האדם בעת חטאו בורא מלאך רע ידי על החטא ועולה ומקטרג עליו. ״גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כזכויות״. וכשעושה תשובה, הנה על ידי החרטה הגמורה בלבב שלם מה שמתחרט על החטא הזה, נלקח מהמלאך ההוא כח הרע הנשרש בו, ועל ידי הוידוי דברים והקבלה בלב על להבא, מקיים בזה מצות עשה של תשובה וידוי, ונתפס על ידי מצוה זו כח הקדושה במלאך הזה ונעשה קודש לה׳ ועולה, ונעשה מלאך אחד מליץ עליו ללמד זכות עליו. ממש הרי זדונות נעשו זכויות, שמזדון העבירה נעשה מצוה וקדושה ללמד זכות על האדם הזה.

**ו. מכתב מאליהו (חלק א׳ עמ׳ 290-291)**

בוודאי יש כח בזה, מי שעומד במדרגה נמוכה מאד, ולוחם שם את יצרו ומגיע לנקודה קטנה של הויה על ידי עבודתו הקונה בבחירתו, ובין מי גודל ההפרש בין ההיא בבחינה… ויזכה להתפתחות אין סוף. מכאן למדנו הצמיחה מתחילתו הטוב הכוח שיש לו.

**ז. שער מט פרק ח ׳עץ חיים׳ (לר׳ חיים ויטאל)**

על ידי עבירה נתגשם ונתחזק היצה״ר וגבר, והיה הטוב כפוף תחתיו. ועתה על ידי התשובה אותו חלק טוב שהיה כפוף תחתיו, תשוב למקומו. וזהו פי׳ תשובה. גם תבין ענין הזדונות הנעשות כזכיות, כי הרי הם נפרדין על ידי התשובה, א״כ הם נעשו כזכיות ממש אותה בחינת הטוב שהיו מעורבים עם הרע, ואז הטוב שבהן הלך לגמרי לקדושה מהרע כנ״ל.

**ח. ר׳ צדוק הכהן מלובלין — צדקת הצדיק, פסקה מ**

עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה׳ עיניו, שיהיו זדונות כזכיות. רוצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה׳ יתברך… במקום הבחירה אין שם מקום לידיעה, ובמקום הידיעה אין שם מקום לבחירה. וכשמשיג לאור העצום זה, אז שבו כל זדונותיו יוצאים מעומק ידיעת ה׳ יתברך, והוא ודעתו ורצונו אחד. ומאחר שה׳ יתברך כן רצה, הרי הכל זכיות.

**ט. הרב קוק, אורות התשובה פרק ט פסקה ח**

גם את עזו של העז ששבר, הרצון שנתגשם כבר במעשה וקנה לו כח הויה של גבורה, נוטלת התשובה. והרצון נעקר מעיקרו, איננו חוזר לתהו, כ״א הוא פועל בעזו מתעורר יפה, המוסר והאמונה, ומכיון שהאור האלהי בהויה כולה, וזדונות נעשים כזכיות ממש על יסודו של עולם להטביע רצון כביר לאור וטוב.

**י. הרב קוק, אורות התשובה פרק ו פסקה ה**

ההויה, המעשה הבחירי של האדם ורצונו הקבוע, הנם שלשלת אחת גדולה שמעולם. אינם נתקים אחד מחברו, אינם נתקים ממהות החיים והחפץ במקורו, כיון שאין דבר חפץ האדם קשור כמעשיו. גם המעשים של העבר להטביע צביון מיוחד גם על המעשים שעברו. וזהו סוד התשובה, שברא אותה לגמרי מתנתק, יש ביד החפץ והמעשים וההויה הנפשית הרוחנית ביחושה אל הקב״ה קודם שברא את העולם. כלומר: הרחיב את כח היצירה, ורע, עיוור ופסד וכליון הפעולה הרעה, מסבבת ומתגלגלת, הולכת וכובשת גם את העבר ברשותה עד שתהיה תופסת צביון של טוב, הטביע הרצון עליה צביון טוב, והיא עצמה מגלגלת טוב ונועם כל זמן שלא הטביע הרצון עליה צביון חדש, חדות ד׳ ואורו.

---

**יא. סיכום: **

**לזכויות הופכים זדונות: איך**

1. **האלשיך** — מצוות התשובה. זכות. 2. **מהרש״א** — מוסיף במעשיו. זה הזכויות. 3. **ספר העיקרים** — זהו חסד אלוקים גמור. 4. **באר מים חיים** — המלאך שנברא על ידי העוונות מקבל כעת זכויות ומרומם את האדם. 5. **מכתב מאליהו** — כוח הבחירה בטוב ממקום נמוך מעלה את האדם גבוה. 6. **עץ חיים** — החלק הטוב מתברר מהרע ומגיע למקום גבוה יותר. 7. **ר׳ צדוק** — ה׳ ידע ועמד מאחורי החטאים שלנו, ולכן הם בעצם זכויות. 8. **הרב קוק** — החטא בא מרצון שלילי, וכשמתוקן הרצון, המעשה משתנה גם רטרואקטיבית.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

טעם הקרבנות

בס״ד

סוד הקרבנות

1. ספר הכוזרי מאמר ב

כה. אמר הכוזרי: יספיק לי זה בענין הזה, וארצה עתה שתקרב לי מה שקראתיו בקרבנות, ממה שיקשה על השכל לקבלו, ממה שאמר: +במדבר כ״ה ב'+ "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי", ואמר על הקרבנות, כי הם קרבן ה' ולחמו וריחו.

2. ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לב

וכאשר שלח השם מרע״ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו ית' כמ״ש ובאר אתה הראת לדעת וגו', וידעת היום והשבות וגו', ולהנתן לעבודתו כמ״ש ולעבדו בכל לבבכם, ואמר ועבדתם את ה' אלהיכם, ואמר ואותו תעבודו, והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני ב״ח בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחות להם ולקטר לפניהם, והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לשמש ולירח ולכוכבים כמו שבארנו,

לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה,

ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו ית',

וצונו לעשותן לו ית', וצוונו לבנות היכל לו, ועשו לי מקדש, ושיהיה המזבח לשמו, מזבח האדמה תעשה לי, ושיהיה הקרבן לו, אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו.

והזהיר מעשות דבר מאלו העניינים והמעשים לזולתו, זובח לאלהים יחרם וגו', כי לא תשתחוה לאל אחר, והפריש כהנים לבית המקדש ואמר וכהנו לי, וחייב שייוחד להם מתנות על כל פנים שיספיקו להם מפני שהם עסוקים בבית ובקרבנותיו, והם מתנות הלוים והכהנים, והגיע התחבולה בזאת הערמה האלהית שנמחה זכר ע״ז והתקיימה הפנה הגדולה האמתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו, ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם.

3. ויקרא רבה (וילנא) פרשת אחרי מות פרשה כב סימן ח

ח רבי פנחס בשם רבי לוי אמר משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדור (גדור) כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב (ויקרא יז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ואין שעירים אלו אלא שדים שנאמר (דברים לב) ויזבחו לשדים ואין שדים אלו אלא שעירים שנא' (ישעיה יג) ושעירים ירקדו שם והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם אמר הקדוש ברוך הוא יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים הה״ד איש איש מבית ישראל וגו'.

4. רמב״ן ויקרא פרק א פסוק ט

והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח:

רמב״ן (שם)

ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה:

5. ספר החינוך פרשת תרומה מצוה צה

ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון, שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם, לא יתחלקו רק שבזה נתן השכל ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו, ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כגופו, ולהביאו אל המקום הנבחר לעלוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו, כליל יהיה, לא יזכר ולא יפקד, תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קיימת לעולם, וגם לגוף השותף עמה יש קיום בתחיה בסיבתה בלכתו בעצתה, כלומר שישמר מן החטא, ובקבעו ציור זה בנפשו יזהר מן החטא הרבה, והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכופר אליו שגגתו. אבל הזדונות לא יספיק לכפרם דמיון זה, כי הזד לא יוכח בדמיונות ודברים, שבט לגו כסילים.

6. שפת אמת ויקרא פרשת ויקרא שנה תרמג

בשם מו״ז ז״ל על המאמר בתנא דבי אליהו ובמדרש כל האומר פסוק ושחט כו' צפונה לפני ה' הקדוש ברוך הוא זוכר לו עקידת יצחק דכתיב כי יקריב מכם כו' מן הבהמה כו' הבקר כו'. הענין הוא כי צריך להיות הרצון למסור נפשו לה'. רק השי״ת נותן להיות הבהמה תמורת האדם. וזה פעל יצחק אבינו במה שנעקד. והקב״ה קיבל שה חלופו. נמצא עיקר הקרבן הוא מן האדם עכ״ד ז״ל. וזה ענין הסמיכה בכל כחו. דבמחשבה ורצון הוא מוסר נפשו. רק שצריך להיות פעולה במעשה ג״כ. וזה נעשה ע״י הבע״ח. אבל הפנימיות יש גם עתה. לכן תפלות נגד תמידין תיקנום דכתיב ונשלמה פרים שפתינו. שהדיבור יהי' כמעשה להצטרף עם המס״נ במחשבה. דכתיב ואשפוך את נפשי לפני ה'. שעיקר התפלה צריך להיות במס״נ לה'.

7. רש״ר הירש בראשית פרק כב

וכמה אברהם ממעט בתפארת המעשה שלפניו: - נלכה עד כה - ונשתחוה - ונשובה!

אכן רבת משמעות היא העובדה, שאברהם מכנה את המעשה שהוא עומד לעשות, בשם "השתחויה". שהיה בדעתו להביא קרבן - זאת ידעו עבדיו, שכן מן הבית לקח את העצים והאש. מכאן שאברהם קורא לקרבן בשם "השתחויה", ודי בה במלה אחת ויחידה זו בפיו של אברהם לבטל כעפרא דארעא כל אותם דברי ההבל שטפלו עלובי הרוח על עבודת מקדש ה' - דברים אשר יש ומושכים את לבם של עמי הארצות -, הלא המה דברים אשר אפסותם מוכחת מכל פרק שבכתבי הקודש אשר לישראל. הנה הם משפילים עד עפר את הגות האל הישראלית וממלאים פיהם סיפורי בדים על אודות "פולחן הקרבנות העקוב מדם" ו״תמימותם של אבותינו, שייחסו לאלהיהם שמחה בהקטר דמה של בהמה גוססת, ושביקשו בכך לכפר פניו". ועוד מתברכים הם בדברי שחץ, שחורבן בית מקדשנו תוב״ב הביא לנו "קידמה", באשר ניקה אותנו לנצח מקרבנות - דם כאלה ומדמיונות שוא עקובים מדם עוד יותר. אכן - "נשתחוה", אומר אברהם ומביע בכך את כוונתו להביא קרבן. לא את הבהמה יביא קרבן, - את עצמו יקריב, את חייו, את כוחו, את עינו, את גופו, את ידו, את רגלו, - את כל ישות חייו יעלה עם הבהמה על מזבח ה'. "ישתחוה" - את עצמו, את כל - כולו יטיל עלי ארץ לפני ה' בקרבן. רק איש כבלעם יאמר לאיש כבלק: "התיצב על עלתך" (במדבר כג, ג) - עמוד בזקיפת קומתך על - יד קרבנך -; שכן קרבנו אינו מעשה של השלמה מוסרית שהאדם עושה עם עצמו, אלא זבח שנשחט לאלהות, כדי להכריעה בדרך מאגית. היהודי סומך שתי ידיו על הקרבן (עי' מנחות צג ע״א וע״ב): הריהו מטיל עצמו בכל כוחו על קרבנו; שכן את עצמו, את כל אישיותו הוא מוסר בקרבן ל״אש דת", ואחד רצונו להקדיש מעתה את כל ישותו למאכל ולמחיה לכל ענין אלהי עלי אדמות.

8. גבורות ה' פרק סט

כמו שדביקות העלה במי שהוא עלול ממנו ולכך נתן השם שכינתו ביניהם, וכמו כן ראוי אל העלול שיהיה פונה אל עלתו, לכך אחר שצוה השם בעשיית המשכן ולהיות שכינתו ביניהם שזהו שפונה העלה ולהיות עם מי שהוא עלול ממנו, צוה השם יתברך בהקרבת הקרבן שיקריבו לפניו לעבוד עבודתו יתברך, ובזה יפנה העלול אל העלה. וכאשר אתה רוצה לעמוד על עיקר הקרבן אין ענין הקרבן רק דבר זה כי כאשר העלול נמצא מן העלה יתברך כן שב אל עלתו, ר״ל כי הנמצאים אין להם קיום בלא העלה והם תלוים בו וזהו השבת העלול אל העלה, ולפיכך הקרבת הקרבן אליו יתברך לפי שהוא יתברך עלת הכל ואליו ישוב הכל. ונקרא הקרבן אשה לחמי אף כי חלילה לו מאלו הדברים, רק כי האדם אם לא יאכל ושב אליו האוכל היה חסר והלחם משלימו עד שאינו חסר דבר, וכן בזה שכל הנמצאים שבים אליו ר״ל שהכל אפס זולתו כי במדריגת רוממתו הנה הוא יתברך הכל ואינו חסר דבר.

9. מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תצוה סימן יג

א״ר הונא בר אבא בשעה שהיו הקרבנות קריבין היתה סאה ארכליס עושה סאה סולת סאה קמח סאה מורסן סאה סובין סאה קיבר סאה גנינים אבל עכשיו אדם מוליך סאה של חטים לטחון אינו מביא אלא כמו שהולך ויתר מעט למה שבטל לחם הפנים, ולחם מצות וחלות מצות לחם מצות בזכות שרה לושי ועשי עוגות, לחם מצות ראה מה היו הקרבנות בשעה שהיו קרבין כל מה שהיה מתקרב מן מינו היה מברך את מינו, אמר רבי חייא בר אבא אפילו עקרו של מזבח לשום כפרתן של ישראל נעשה, מזבח, מ' מחילת עונותיהם, ז' זכרון טוב לישראל, ב' ברכה שמברכת את כל המינין, ח' חיים שהיא נותנת חיים, לחם מצות ולחם הפנים שהיו מקריבין היו מברכין את הלחם, ובכורים שהיו מקריבין היו מברכין את פירות הארץ, מעשה ברבי יונתן בן אלעזר שהיה יושב תחת תאנה אחת בימות הקיץ והיתה התאנה מלאה תאנים יפות יצא הטל והיו אותם התאנים שואבות דבש ומורידין והיה הרוח מגבלו בעפר ובא עז אחת והיתה מנטפת חלב לתוך הדבש ונתערב החלב והדבש קרא לתלמידיו אמר להם בואו ראו מעין דוגמא של עולם הבא, וכל כך למה שהיו הקרבנות קריבין, מעשה בסופר אחד שהיה עולה לירושלים בכל שנה הכירוהו בני ירושלים שהיה אדם גדול בתורה אמרו לו טול ממנו חמשים זהובים ושוב לך אצלנו, אמר להם יש לי גפן אחת והיא חביבה עלי מכל מה שאתם נותנים שהיא עושה לי שלש רפואות בכל שנה ושש מאות חביות עושה לי בכל שנה, הראשונה היא עושה שלש מאות והשניה עושה מאתים והשלישית היא עושה מאה ואני מוכרם בדמים הרבה, מה עשה הניחם וירד לו וכל השבח הזה בזכות נסוך היין שהיה קרב על גבי מזבח, בטל נסוך היין ונמנעו כל טובות שבעולם, את מוצא כשגלו לבבל מה עזרא אומר להם עלו לא״י ולא היו מבקשים, אמר להם עזרא זרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה שתו ואין לשכרה לבוש ואין לחום לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, זרעתם הרבה והבא מעט משבטל לחם הפנים, אכול ואין לשבעה משבטל נסוך המים, שתו ואין לשכרה משבטל נסוך היין, לבוש ואין לחום לו משבטלו בגדי כהונה, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב משבטלו תמידים של צבור כל כך למה שבטלו הקרבנות, אמר נביא (חבקוק ג) כי תאנה לא תפרח משבטלו הבכורים, ואין יבול בגפנים משבטלו הנסכים, כחש מעשה זית משבטל שמן המאור, ושדמות לא עשה אוכל ושדי בהמות לא עשה אוכל משבטלו הבכורות גזר ממכלה צאן משבטלו התמידים, ואין בקר ברפתים משבטלו הפרים שהיו קריבין, ארשב״ג משום ר' יהושע משחרב בית המקדש אין לך יום שאין בו קללה שנאמר (תהלים ז) ואל זועם בכל יום, א״ר זעירא הראשון קיים, א״ר יהודה בר אלעאי חצופה היא ארץ ישראל שהיא עושה פירות, בעולם הזה עשה שבע שנים שרופה על ידי עונות שנאמר (דניאל ט) והגביר ברית לרבים שבוע אחד וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה ועל כנף שקוצים משומם ועד כלה ונחרצת תתך על שומם, אבל לעולם הבא הקדוש ברוך הוא מחזיר לה הברכות שהיה עושה שנאמר (יחזקאל לו) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא.

9. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד א

תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח - מפני שהפסח זמן תבואה הוא; אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת - מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא; אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג - אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה…

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות