בס״ד
סוד הקרבנות
1. ספר הכוזרי מאמר ב
כה. אמר הכוזרי: יספיק לי זה בענין הזה, וארצה עתה שתקרב לי מה שקראתיו בקרבנות, ממה שיקשה על השכל לקבלו, ממה שאמר: +במדבר כ״ה ב'+ "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי", ואמר על הקרבנות, כי הם קרבן ה' ולחמו וריחו.
2. ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לב
וכאשר שלח השם מרע״ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו ית' כמ״ש ובאר אתה הראת לדעת וגו', וידעת היום והשבות וגו', ולהנתן לעבודתו כמ״ש ולעבדו בכל לבבכם, ואמר ועבדתם את ה' אלהיכם, ואמר ואותו תעבודו, והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני ב״ח בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחות להם ולקטר לפניהם, והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לשמש ולירח ולכוכבים כמו שבארנו,
לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה,
ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו ית',
וצונו לעשותן לו ית', וצוונו לבנות היכל לו, ועשו לי מקדש, ושיהיה המזבח לשמו, מזבח האדמה תעשה לי, ושיהיה הקרבן לו, אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו.
והזהיר מעשות דבר מאלו העניינים והמעשים לזולתו, זובח לאלהים יחרם וגו', כי לא תשתחוה לאל אחר, והפריש כהנים לבית המקדש ואמר וכהנו לי, וחייב שייוחד להם מתנות על כל פנים שיספיקו להם מפני שהם עסוקים בבית ובקרבנותיו, והם מתנות הלוים והכהנים, והגיע התחבולה בזאת הערמה האלהית שנמחה זכר ע״ז והתקיימה הפנה הגדולה האמתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו, ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם.
3. ויקרא רבה (וילנא) פרשת אחרי מות פרשה כב סימן ח
ח רבי פנחס בשם רבי לוי אמר משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדור (גדור) כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב (ויקרא יז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ואין שעירים אלו אלא שדים שנאמר (דברים לב) ויזבחו לשדים ואין שדים אלו אלא שעירים שנא' (ישעיה יג) ושעירים ירקדו שם והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם אמר הקדוש ברוך הוא יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים הה״ד איש איש מבית ישראל וגו'.
4. רמב״ן ויקרא פרק א פסוק ט
והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח:
רמב״ן (שם)
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה:
5. ספר החינוך פרשת תרומה מצוה צה
ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון, שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם, לא יתחלקו רק שבזה נתן השכל ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו, ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כגופו, ולהביאו אל המקום הנבחר לעלוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו, כליל יהיה, לא יזכר ולא יפקד, תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קיימת לעולם, וגם לגוף השותף עמה יש קיום בתחיה בסיבתה בלכתו בעצתה, כלומר שישמר מן החטא, ובקבעו ציור זה בנפשו יזהר מן החטא הרבה, והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכופר אליו שגגתו. אבל הזדונות לא יספיק לכפרם דמיון זה, כי הזד לא יוכח בדמיונות ודברים, שבט לגו כסילים.
6. שפת אמת ויקרא פרשת ויקרא שנה תרמג
בשם מו״ז ז״ל על המאמר בתנא דבי אליהו ובמדרש כל האומר פסוק ושחט כו' צפונה לפני ה' הקדוש ברוך הוא זוכר לו עקידת יצחק דכתיב כי יקריב מכם כו' מן הבהמה כו' הבקר כו'. הענין הוא כי צריך להיות הרצון למסור נפשו לה'. רק השי״ת נותן להיות הבהמה תמורת האדם. וזה פעל יצחק אבינו במה שנעקד. והקב״ה קיבל שה חלופו. נמצא עיקר הקרבן הוא מן האדם עכ״ד ז״ל. וזה ענין הסמיכה בכל כחו. דבמחשבה ורצון הוא מוסר נפשו. רק שצריך להיות פעולה במעשה ג״כ. וזה נעשה ע״י הבע״ח. אבל הפנימיות יש גם עתה. לכן תפלות נגד תמידין תיקנום דכתיב ונשלמה פרים שפתינו. שהדיבור יהי' כמעשה להצטרף עם המס״נ במחשבה. דכתיב ואשפוך את נפשי לפני ה'. שעיקר התפלה צריך להיות במס״נ לה'.
7. רש״ר הירש בראשית פרק כב
וכמה אברהם ממעט בתפארת המעשה שלפניו: - נלכה עד כה - ונשתחוה - ונשובה!
אכן רבת משמעות היא העובדה, שאברהם מכנה את המעשה שהוא עומד לעשות, בשם "השתחויה". שהיה בדעתו להביא קרבן - זאת ידעו עבדיו, שכן מן הבית לקח את העצים והאש. מכאן שאברהם קורא לקרבן בשם "השתחויה", ודי בה במלה אחת ויחידה זו בפיו של אברהם לבטל כעפרא דארעא כל אותם דברי ההבל שטפלו עלובי הרוח על עבודת מקדש ה' - דברים אשר יש ומושכים את לבם של עמי הארצות -, הלא המה דברים אשר אפסותם מוכחת מכל פרק שבכתבי הקודש אשר לישראל. הנה הם משפילים עד עפר את הגות האל הישראלית וממלאים פיהם סיפורי בדים על אודות "פולחן הקרבנות העקוב מדם" ו״תמימותם של אבותינו, שייחסו לאלהיהם שמחה בהקטר דמה של בהמה גוססת, ושביקשו בכך לכפר פניו". ועוד מתברכים הם בדברי שחץ, שחורבן בית מקדשנו תוב״ב הביא לנו "קידמה", באשר ניקה אותנו לנצח מקרבנות - דם כאלה ומדמיונות שוא עקובים מדם עוד יותר. אכן - "נשתחוה", אומר אברהם ומביע בכך את כוונתו להביא קרבן. לא את הבהמה יביא קרבן, - את עצמו יקריב, את חייו, את כוחו, את עינו, את גופו, את ידו, את רגלו, - את כל ישות חייו יעלה עם הבהמה על מזבח ה'. "ישתחוה" - את עצמו, את כל - כולו יטיל עלי ארץ לפני ה' בקרבן. רק איש כבלעם יאמר לאיש כבלק: "התיצב על עלתך" (במדבר כג, ג) - עמוד בזקיפת קומתך על - יד קרבנך -; שכן קרבנו אינו מעשה של השלמה מוסרית שהאדם עושה עם עצמו, אלא זבח שנשחט לאלהות, כדי להכריעה בדרך מאגית. היהודי סומך שתי ידיו על הקרבן (עי' מנחות צג ע״א וע״ב): הריהו מטיל עצמו בכל כוחו על קרבנו; שכן את עצמו, את כל אישיותו הוא מוסר בקרבן ל״אש דת", ואחד רצונו להקדיש מעתה את כל ישותו למאכל ולמחיה לכל ענין אלהי עלי אדמות.
8. גבורות ה' פרק סט
כמו שדביקות העלה במי שהוא עלול ממנו ולכך נתן השם שכינתו ביניהם, וכמו כן ראוי אל העלול שיהיה פונה אל עלתו, לכך אחר שצוה השם בעשיית המשכן ולהיות שכינתו ביניהם שזהו שפונה העלה ולהיות עם מי שהוא עלול ממנו, צוה השם יתברך בהקרבת הקרבן שיקריבו לפניו לעבוד עבודתו יתברך, ובזה יפנה העלול אל העלה. וכאשר אתה רוצה לעמוד על עיקר הקרבן אין ענין הקרבן רק דבר זה כי כאשר העלול נמצא מן העלה יתברך כן שב אל עלתו, ר״ל כי הנמצאים אין להם קיום בלא העלה והם תלוים בו וזהו השבת העלול אל העלה, ולפיכך הקרבת הקרבן אליו יתברך לפי שהוא יתברך עלת הכל ואליו ישוב הכל. ונקרא הקרבן אשה לחמי אף כי חלילה לו מאלו הדברים, רק כי האדם אם לא יאכל ושב אליו האוכל היה חסר והלחם משלימו עד שאינו חסר דבר, וכן בזה שכל הנמצאים שבים אליו ר״ל שהכל אפס זולתו כי במדריגת רוממתו הנה הוא יתברך הכל ואינו חסר דבר.
9. מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תצוה סימן יג
א״ר הונא בר אבא בשעה שהיו הקרבנות קריבין היתה סאה ארכליס עושה סאה סולת סאה קמח סאה מורסן סאה סובין סאה קיבר סאה גנינים אבל עכשיו אדם מוליך סאה של חטים לטחון אינו מביא אלא כמו שהולך ויתר מעט למה שבטל לחם הפנים, ולחם מצות וחלות מצות לחם מצות בזכות שרה לושי ועשי עוגות, לחם מצות ראה מה היו הקרבנות בשעה שהיו קרבין כל מה שהיה מתקרב מן מינו היה מברך את מינו, אמר רבי חייא בר אבא אפילו עקרו של מזבח לשום כפרתן של ישראל נעשה, מזבח, מ' מחילת עונותיהם, ז' זכרון טוב לישראל, ב' ברכה שמברכת את כל המינין, ח' חיים שהיא נותנת חיים, לחם מצות ולחם הפנים שהיו מקריבין היו מברכין את הלחם, ובכורים שהיו מקריבין היו מברכין את פירות הארץ, מעשה ברבי יונתן בן אלעזר שהיה יושב תחת תאנה אחת בימות הקיץ והיתה התאנה מלאה תאנים יפות יצא הטל והיו אותם התאנים שואבות דבש ומורידין והיה הרוח מגבלו בעפר ובא עז אחת והיתה מנטפת חלב לתוך הדבש ונתערב החלב והדבש קרא לתלמידיו אמר להם בואו ראו מעין דוגמא של עולם הבא, וכל כך למה שהיו הקרבנות קריבין, מעשה בסופר אחד שהיה עולה לירושלים בכל שנה הכירוהו בני ירושלים שהיה אדם גדול בתורה אמרו לו טול ממנו חמשים זהובים ושוב לך אצלנו, אמר להם יש לי גפן אחת והיא חביבה עלי מכל מה שאתם נותנים שהיא עושה לי שלש רפואות בכל שנה ושש מאות חביות עושה לי בכל שנה, הראשונה היא עושה שלש מאות והשניה עושה מאתים והשלישית היא עושה מאה ואני מוכרם בדמים הרבה, מה עשה הניחם וירד לו וכל השבח הזה בזכות נסוך היין שהיה קרב על גבי מזבח, בטל נסוך היין ונמנעו כל טובות שבעולם, את מוצא כשגלו לבבל מה עזרא אומר להם עלו לא״י ולא היו מבקשים, אמר להם עזרא זרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה שתו ואין לשכרה לבוש ואין לחום לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, זרעתם הרבה והבא מעט משבטל לחם הפנים, אכול ואין לשבעה משבטל נסוך המים, שתו ואין לשכרה משבטל נסוך היין, לבוש ואין לחום לו משבטלו בגדי כהונה, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב משבטלו תמידים של צבור כל כך למה שבטלו הקרבנות, אמר נביא (חבקוק ג) כי תאנה לא תפרח משבטלו הבכורים, ואין יבול בגפנים משבטלו הנסכים, כחש מעשה זית משבטל שמן המאור, ושדמות לא עשה אוכל ושדי בהמות לא עשה אוכל משבטלו הבכורות גזר ממכלה צאן משבטלו התמידים, ואין בקר ברפתים משבטלו הפרים שהיו קריבין, ארשב״ג משום ר' יהושע משחרב בית המקדש אין לך יום שאין בו קללה שנאמר (תהלים ז) ואל זועם בכל יום, א״ר זעירא הראשון קיים, א״ר יהודה בר אלעאי חצופה היא ארץ ישראל שהיא עושה פירות, בעולם הזה עשה שבע שנים שרופה על ידי עונות שנאמר (דניאל ט) והגביר ברית לרבים שבוע אחד וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה ועל כנף שקוצים משומם ועד כלה ונחרצת תתך על שומם, אבל לעולם הבא הקדוש ברוך הוא מחזיר לה הברכות שהיה עושה שנאמר (יחזקאל לו) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא.
9. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד א
תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח - מפני שהפסח זמן תבואה הוא; אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת - מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא; אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג - אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה…
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה