הרב אלעד שלמה יוסף - סדר (פרשת) ראה ה'תשפו

צפייה ביוטיוב

ערוץ: בית הוראה - אש יוסף

---

נשלח על ידי: אלעד שלמה יוסף
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הרב אלעד שלמה יוסף - סדר (פרשת) ראה ה'תשפו

צפייה ביוטיוב

ערוץ: בית הוראה - אש יוסף

---

נשלח על ידי: אלעד שלמה יוסף
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

קרבנות יחיד וציבור לפני בחירת המקום

עבודת המקדש הייתה מיועדת גם לאדם הפרטי וגם לכלל ישראל. יש קרבנות של היחיד ויש קרבנות של הציבור. ההבדל המרכזי שבין קרבנות הציבור לקרבנות היחיד הוא היכולת לפעול באופן ספונטני ואוטונומי – על פי רצון אישי – אפשר להקריב קרבנות רק בגלל שאנו רוצים, ואלו קרבנות הנדר והנדבה. קרבנות שכאלה אינם שייכים בציבור – קרבנות הציבור הם חובות שחלקם תלויים בזמן כקרבנות התמיד וקרבנות המוסף, וחלקם תלויים במעשה – לכפרה.

אלא שהתורה מלמדת אותנו שסדרים אלו של קרבנות שייכים באופן מלא רק לזמן מסוים – כשנגיע ״אל המנוחה ואל הנחלה״, ורק אחרי שהקב״ה יבחר את המקום המיועד לבניין המקדש ויודיע לנו ששם יש לבנותו. אכן, חז״ל בתלמוד במסכת זבחים (קיז, א) למדונו שבתקופה שבה המשכן היה בנוי בגילגל, ובשילה ובנוב ובגבעון היו סדרי עבודה שונים, ולדעת חכמים באותם שנים היחיד לא היה יכול להביא קרבנות חובה לכפרה כחטאת ואשם, אלא רק קרבנות של נדר ונדבה ״ישרות״ בלשון חז״ל. ואף חלק מהקרבנות של הציבור, לחלק מהדעות, לא היה ניתן להקריב באותם ימים, ולחלק מהדעות הסיקו האחרונים שאפילו את סדר העבודה של יום כיפור לא היה ניתן לקיים בחלק מהגילגולים של המשכן.

חוסר היכולת להקריב קרבנות אלו השליך על תחומים רבים. למשל: יולדת, זב וזבה לא יכלו להביא את קרבנות הטהרה שלהם, ואם כן היו מנועים מלאכול קדשים – כלומר, הם לא יכלו להקריב קרבן פסח (וכבר עמד על כך המשך חכמה, ויקרא ד, ו), נזיר לא היה יכול להביא את קרבנותיו לטהרתו, ועוד ועוד. הדבר מעורר תמהון – מדוע לא יוכלו ישראל לכפר על עוונותיהם?

כבר כתב רמב״ן (דברים יב, ח) על תקופה זו:

והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה, רק איש כל הישר בעיניו יעשה, על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן, אבל יבואו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם.

הרמב״ן מדגיש את הבחירה האלוהית של המקום – כל עוד והמקום לא נבחר ולא נודע לישראל איה מקום השכינה, אין ישראל היחידים יכולים לעשות שם את חובותיהם. אולי ההסבר לדעתו הוא שחסרון זה הוא חסרון בעצם היכולת לכפר, הכפרה אפשרית רק במקום השראת השכינה. על דבריו נוכל לתהות: האם השכינה שרתה בהר המוריה רק עם ישראל לא ידעו זאת? ואף אם ידעו זאת, אם היה אדם בונה במקום במת יחיד עוד לפני שבית המקדש נבנה, האם היה יכול להקריב שם קרבן חטאת? – ברור שלא.

אולי אפשר לעמוד על סוד הדבר מתוך המילים שהתורה בחרה להשתמש בהן כדי לבטא את הזמן שבו יתכנסו כל ישראל למקום ולשם יביאו את חובותיהם – ״מנוחה״ ו״נחלה״. בין אם הכוונה במילה ״מנוחה״ לשילה ובין אם הכוונה גם בזה לירושלים, ברור ש״נחלה״ הייתה בירושלים, ורק בה היה אפשר לבנות את המקדש ולהקריב בו את קרבנות חובותינו. את הפשר של הצורה ב״מנוחה״ הסביר החזקוני באופן די פשוט – המנוחה היא תנאי בסיסי שמאפשר לבני האדם לעזוב את בתיהם ולעלות לירושלים:

לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו', תלה הכתוב איסור הבמות בבנין הבית, לפי שעדיין לא נבנה הבית ולא נחו מאויביהם והיו טרודים במלחמה והיו יראים לבא כולם לעשות קרבנותיהם במקום אחד, וכן כתיב בסמוך והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר וגו', וכן אמר דוד ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מכל אויביו מסביב, ויאמר המלך אל נתן הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלוקים יושב בתוך היריעה, ועתה הניח ה' לי מסביב אין שטן ואין פגע רע ועתה הנני אומר לבנות בית וגו'.

ומה פשר הנחלה? ומדוע יש הבדל בין שני המצבים?

לכאורה נראה שהנחלה פירושה הבטחת ההמשכיות. הנחלה היא המקום שעובר מדור לדור, ורק משנגיע למקום שבו לא רק מנוחה רגעית תאפוף אותנו – נגיע למצב שבו אנו בנחלה, השקט והישיבה בקרקע עוברים מדור לדור – אז, זה הזמן שבו במקדש שיהיה אז בנוי, ניתן יהיה לקיים את החיים המלאים שסובבים סביב הקדושה, והעבודה בבית המקדש תתנהל במלואה.

התורה מבקשת מאיתנו לעצור לרגע במצב נוסף ל״נחלה״ – במצב של ״מנוחה״. זהו מצב של אמצע הדרך, הוא מאפשר לאדם לעצור לרגע, ולבחון את עצמו בבחינת דע מאין באת ולאן אתה הולך. המצב הזה הוא שיאפשר לאדם לבחון את ההצלחות וגם את הכישלונות ולמקד נכון יותר את העשייה. תחנת ביניים רוחנית, שאולי בינה לבין השלב הסופי יהיו עוד משברים, אבל היא מהווה עוגן של יציבות להבנה להיכן אנו הולכים.

הנקודה הפנימית היא שכל עוד ולא הגענו אל הנחלה אנחנו עדיין עסוקים בבניין, מתמקדים בעשייה בלתי פוסקת של יצירת האורגן הלאומי על כלל משמעויויו, החומריים והרוחניים. האדם אינו פנוי עדיין להתבונן בעצמו, במעשיו, במה שהוא מחולל, על כלל ההשלכות שלהם. את הנקודה הזאת אנו יכולים לפתח לשני כיוונים שונים: האחד – ריבונו של עולם אומר לאדם – כל עוד ואתה עמוס בעשייה, טרוד בבניין הבית, אני מבין שאתה לא מסוגל להתמקד בעצמך ובעבודת ה׳ שלך באופן מלא, ולכן אתה מקבל סוג של ״מחילה״ מראש על קרבנות החטאת והאשם. יש הבנה אלוקית לחולשות האנושיות שבאות לידי ביטוי בשנים של ״סטרס״ לאומי.

הכיוון השני הוא המודעות של האדם. כפרה יכולה להגיע רק כשהאדם מבין את הצורך שבה, ואת החומרה של מעשה פסול גם כשהוא בשוגג. כשהאדם בעצמו מתייחס לשגגה כמשהו שנעשה כלאחר יד ואינו דורש התייחסות, אין משמעות לכפרה והקרבת קרבנות – הם הופכים למעשה טכני חסר משמעות רוחנית ונפשית. ורק כשהאדם מגיע למצב של נחלה הוא יוכל להבין את המשמעות המלאה של הקודש אליו הוא נתבע להגיע, שכולל גם ניקיון ממעשים שנעשו ללא כוונה ובשגגה.

בתקופה הזאת עם ישראל מצוי בעיצומה של המערכה על בניית המערכת הלאומית שלנו על שלל ממדיה. אנו עסוקים כבר שנים בעשייה בלתי פוסקת ואולי אף כמעט ללא רגע קט של ״מנוחה״, אבל ביחד עם זאת העיניים נשואות אל על, לזמן המיוחל של הנחלה, שבו נוכל לשוב גם לנחלת הקודש שלנו ולהשראת השכינה בתוכנו בשלמות.

---

נשלח על ידי: חיים מרקוביץ
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מעמד הברכה והקללה בשכם

ראה

א. הנקודה של שכם ב. למה צריך כל כך הרבה מצוות? ג. המקום אשר יבחר ה׳. ד. דרישת המקדש ה. צמחונות- בעבר, בהווה ובעתיד. ו. ספר הישר זה משנה תורה ז. לא נופלים מדור תש״ח ח. הליכה אחרי ה׳ ט. אבלות ואחדות ישראל י. האם תמיד יהיו עניים? יא. התיקון המוסרי בשמיטת כספים

1. הנקודה של שכם

בתחילת פרשתינו, לפני רשימת המצוות הארוכה, משה מנחה את עם ישראל שמיד בכניסתם לארץ הם ילכו להר גריזים והר עיבל )המרוחקים מאוד מיריחו( ויקיימו את מעמד הברכה והקללה. ״וְהָיָה כִּי יְבִּיאֲךָ ה׳ אֱלֹקיָך אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים, וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל. הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה. ״ ציווי מפורט של המעמד הזה יחזור עוד פעם בפרשת כי תבא. בספר יהושע פרק ח׳ מתואר המעמד רק לאחר כיבוש העאי ובית אל, אבל מודגש שיהושע עשה ״כאשר ציוה משה עבד ה׳ לברך את העם ישראל- בראשונה״.

מדוע יש צורך לעשות את המעמד המרשים הזה דווקא בשכם ודווקא ביום הכניסה לארץ כפי שחז״ל מתארים במסכת סוטה ״בא וראה כמה ניסים נעשו באותו יום: עברו ישראל את הירדן, ובאו להר גריזים ולהר עיבל יותר משישים מיל וכו׳ ״ האם לא אפשר לעשות זאת במקום אחר ליד יריחו או בזמן אחר אחרי שעם ישראל יסיים לכבוש את הארץ או את האזור?

שכם מופיעה פעמים רבות בתנך.

כאשר אברהם אבינו מגיע לארץ כנען המקום הראשון שבו הוא חונה הוא שכם, גם שיעקב חוזר מלבן הוא מגיע בהתחלה לשכם, ודווקא שם הוא קונה חלקת שדה! כבר אנחנו מבינים שיש צורך להכנס לארץ דרך שכם!

אנו רואים עניין נוסף בעיר שכם. אבימלך בן גדעון מולך בשכם )אחרי שהורג את כל אחיו חוץ מיותם שמצליח לברוח( ויותם אומר את משלו המפורסם דווקא מול שכם, והמסר מהמשל שאם הבחירה של אבימלך כמלך על שכם היתה אמיתית- שיצליח, אבל אם לא - הם יהרגו אחד את השני. גם המרד ברחבעם בן שלמה, המלכת ירבעם וחלוקת הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות היתה בשכם.

נראה לומר שמהותה של שכם היא - נקודת הבחירה, המהר״ל מסביר שיש מקומות מיוחדים בארץ שלכל אחד מהם תכונה אלוהית מיוחדת והתכונה של שכם היא שיש תוצאות לבחירה של האדם הן לברכה והן לקללה.

המפגש הראשון של עם ישראל עם ארץ ישראל חייב להיות דרך שכם כדי שהם יבינו את האחריות שלהם על מעשיהם ומה ההשפעה של המעשים שלהם, לכן גם האבות הגיעו מיד בכניסתם לארץ לשכם. בארץ ישראל לכל מעשה יש השפעה!

בשכם היתה יכולה להיות המלכת מלך שמאחד את העם או שמפלג את העם- הבחירה היתה בידם של אבימלך וביד אנשי שכם כשם שלאחר שנים רבות היתה בידם של רחבעם ושל ירבעם ועשרת השבטים. הבחירה בשכם משפיעה על כל ההתנהלות הלאומית שלנו מפיצול הממלכה, בניית העגלים ע״י ירבעם, גלות עשרת השבטים ועד ימינו.

ההבנה הזאת חייבת ללוות את עם ישראל מהרגע הראשון שהוא נכנס לארץ, עם ישראל חייב להבין את כוחה של הבחירה שנתניה בידיו. ולכן זוהי הפתיחה לפרשה ראה המלאה במצוות וזהו הציווי לעם ישראל עוד ביום שבו עוברים את הירדן הוא נדרש ללכת לשכם. זה שער הכניסה )הרוחני( לארץ ישראל.

בעז״ה מתוך ההבנה בחשיבותה הרוחנית של שכם נזכה לחזור לשכם, אחד משלושת המקומות שאין אומות העולם יכולים לומר שגזולה היא בידכם.

****

2. למה צריך כל כך הרבה מצוות?

פרשתנו היא אחת הפרשות המרובות המצוות- 55 מצוות, עשה ולא תעשה, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, מצוות החגים ומצוות של כל השנה. לשם מה יש כל כך הרבה מצוות? האם לא היה עדיף שיהיו רק כמה מצוות שאותם קל לקיים ולזכות בשכר על קיומם? החיים שלנו לכאורה היו יותר קלים…

חז״ל לימדו אותנו במשנה בסוף מסכת מכות ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ׳ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר׳ ״ גם כאן עולה השאלה מה הזכות הגדולה בהוספת מעשים שחייבים לעשות ובהוספת איסורים?

הריב״ן, תלמידו של רש״י, שכתב במקומו את הפירוש לסוף מסכת מכות )רש״י נפטר באמצע פרושו לפרק שלישי לש מסכת מכות( מפרש ״לזכות את ישראל -כדי שיהו מקבלין שכר במה שמונעין עצמן מן העבירות לפיכך הרבה להן, שלא היה צריך לצוות כמה מצות וכמה אזהרות על שקצים ונבלות שאין לך אדם שאינו קץ בהן אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהן: ״ ישנן הרבה מאוד איסורים שאנו בכל מקרה לא נעשה אותם, ומכיוון שהן נכללו בתוך התרי״ג מצוות אנו נקבל על ההבדלות מהן שכר, בצורה זו הקב״ה מזכה את ישראל.

הרמב״ם בפרוש המשנה בסיום מסכת מכות מסביר שכל מצווה היא סולם לקרבת ה׳, ע״י קיום של מצווה אנחנו זוכים לזיכוך ולהתקרבות לה׳, הקב״ה נתן לנו 613 סולמות שבאמצעות כל אחד ואחד מהם אנחנו יכולים להתקרב אליו. כמובן שהתקרבות בסולם אחד לא פותרת אותנו מקיום שאר המצוות אבל מספיק, אומר הרמב״ם, שנקיים מצווה אחת בשלמות מלאה - כדאי לעשות את רצון ה׳ ללא כל אינטרס אישי, כדי לזכות בקרבת ה׳ ובחיי עולם הבא.

המהר״ל מוסיף לנו רובד נוסף בהסבירו שהמצוות נתנו לנו כהתאמה מלאה לאישיות שלנו, יוצר האדם המכיר כל חלק וחלק באישיות האדם ציווה אותנו לעשות את המעשים שיתקנו ויזככו את כל חלקי אישיותנו. בלשון חז״ל ״רמ״ח מצוות עשה כנגד רמ״ח איברים ושס״ה מצוות לא תעשה כנגד שס״ה גידים. ״ אני לא בטוח שהרפואה היום מגדירה שיש 248 איברים ו- 365 גידים, אבל דברי חז״ל באו ללמד אותנו שהמצוות נתנו לנו כנגד האיברים של האדם ונועדו לרומם את כל חלקי אישיותנו.

השל״ה הקדוש מביא את נוסח המדרש הזה במקורו ומתברר שהנוסח קצת שונה וההבדל הוא משמעותי ״רמ״ח איברים כנגד רמ״ח מצוות, ושס״ה גידים כנגד שס״ה עבירות״- האדם הפיזי נברא על פי הפנימיות הרוחנית שלו שמתבטאת במצוות ובעבירות. כל איבר וכל גיד נועד להוציא לפועל מטרה רוחנית שורשית שלמענה הוא נברא.

על פי תפיסה זו כל החיים הפיזיים בעולם הזה מחוברים בקשר ישיר לחיים הרוחניים, דתות שיש בהם רק מצוות ספורות בעצם אומרים שחלקים שלמים מהחיים - אין להם קשר עם בורא העולם, האלוקים מחובר רק לחלקים מאוד קטנים בחיים שלהם ולכן אי אפשר לרומם ולקדש את כלל החיים, אבל התורה מלמדת אותנו שה׳ רצה לזכך את כל המציאות ואת כל חיי האדם ולכן הרבה תורה ומצוות שבעזרתם נקדש ונרומם את כל מעשינו, דיבורינו ומחשבותינו- אין חלק באישיות שלא ניתן לתקן אותו ולרומם אותו.

המצוות אינן עול על האדם כאשר הוא יודע שלכל מעשה ומעשה ישנה משמעות גדולה כלפיו וכלפי עם ישראל כולו. עצם הקיום של המצווה מרוממת את האדם, אבל וודאי שקיום מצוות לאחר העמקה בכח מצווה ומצווה, הבנת ערכה ומשמעותה פועל בצורה הרבה יותר משמעותית.

****

3. המקום אשר יבחר ה׳

משה רבינו בוחר להשתמש בביטוי ״המקום אשר יבחר ה׳״ ביחס למקום המקדש 15 פעמים בפרשה שלנו )מתוך 21 פעמים שהוא מוזכר בספר דברים(. מצוות שונות המקשרות את האדם אל ה׳ בתחומים שונים מסובבות סביב המקום אשר יבחר ה׳, החל מעקירת עבודה זרה, חובת הקרבת הקורבנות ואכילתם במקום מיוחד, היתר אכילת בשר תאווה, העלאת ואכילת מעשר שני ובכור, ועליה לרגל בשלושת הרגלים.

כחלק מההכנה לכניסה לארץ משה רבינו מפרט מצוות רבות ב-4 הפרשיות במרכז ספר דברים: ראה, שופטים, כי- תצא ותחילת כי- תבא. רבות מהם מצוות המוטלות על הציבור ומצוות המבטאות את קדושת עם ישראל כעם נבחר, עקרונות שעם ישראל צריך להביא לביטוי מעשי כאשר הוא יישב את הארץ. התורה מיועדת לעם ישראל שחי בארץ ישראל, בניגוד לדתות אחרות המיועדות בצורה שווה למאמינים בכל מקום העולם, התורה מדגישה שמצוות רבות חלות דווקא בארץ, גם אם הן לא קשורות לאדמה, למשל הציווי בתחילת הפרשה לאבד את כל הע״ז בארץ, שהרי איסור ע״ז אינו קשור דווקא לארץ ישראל.

ארץ ישראל היא המנוחה והנחלה שלנו. הרגשת המקום והשייכות הטבעית של כל אדם מישראל היא לארץ ישראל גם אם הוא לא ביקר בה כל חייו. השראת השכינה בארץ היא זו שיוצרת את הקדושה, את הקשר הגלוי ביננו ובין הי״ת ולכן טבעי שקשר זה יופיע במעשים רבים וכל מה שסותר קשר זה יתבטל.

יש מקום שאותו בוחר ה׳ מכל השבטים, המקום שאינו פרטי לאדם מסויים או לשבט מסויים. לפי חלק מהדעות ירושלים לא נתחלקה לשבטים. הבחירה של ה׳ במקום המקדש מחוברת לכל ישראל.

בקריאה ראשונית הביטוי ״המקום אשר יבחר ה׳״ נראה לנו טבעי מכיוון שעדיין לא התגלה לנו המקום שאותו ה׳ בחר )לפי המדרש בחז״ל הבחירה נעשתה כבר בבריאת העולם, המקום ממנו הושתת כל העולם, והתגלתה בימי האבות בעקדת יצחק ובחלום יעקב, ומתגלה לדורות רק אחרי הדרישה והחקירה שלנו(.

רבי חיים מוולוז׳ין בספרו ״נפש החיים״ )שער ג׳( מגלה לנו שהקב״ה מכונה בחז״ל ״המקום״ משום שהוא הקיום של העולם. ״הנה כאן כתיב מקום גם כן. הגם שפשוטו מובן. אבל כשנדקדק בו נמצא שכללו ורמזו בזה עוד ענין גדול. כי ענין מה שהוא יתברך נקרא מקום. פירשוהו ז״ל בבראשית רבה על הפסוק ״ויפגע במקום״. רב הונא בשם רבי אלעזר אמר מפני מה מכנין שמו של הקב״ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו…״

״נפש החיים״ מסביר ביטוי זה בשני עומקים: א- על פי הפשט ה׳ הוא המחזיק בכל רגע את העולם כשם שהנשמה מחזיקה את הגוף ״ולפי פשוטו ר״ל כמו שהמקום הוא סובל ומחזיק איזה דבר וחפץ המונח עליו. כן בדמיון זה הבורא אדון כל ית״ש הוא המקום האמיתי הסובל ומקיים העולמות והבריות כולם. שאם ח״ו יסלק כחו מהם אף רגע אחת. אפס מקום קיום וחיות כל העולמות. וכמ״ש ואתה מחיה את כולם. והוא פנת יסוד אמונת ישראל כמ״ש הרמב״ם ז״ל בריש ספרו. ולכן קורא בזוהר לאדון כל ית״ש נשמת׳ דכולא נשמתין. כמו שהנשמה מחיה ומקיימת הגוף כן הוא ית״ש הוא לבדו חי העולמים כולם״

ב- בהתבוננות עמוקה יותר לא מדובר כאן רק על המקום שעליו כביכול החפץ מונח )כמו ההסבר הראשון מכיוון שלפי ההסבר הזה לחפץ יש קיום מצד עצמו והוא רק מונח על המקום שלו, דבר שנכון לגוף ולנשמה אבל לא לעולם ולקב״ה( אלא על הקיום התמידי של העולם, ה׳ מקיים בכל רגע את העולם גם אם אנחנו לא רואים זאת ״אמנם פנימית ענין מקומו של עולם. הוא ענין גדול מאד. כי מה שכנוהו ית״ש מקומו של עולם. אין ערך כלל לענין מקום הנושא כל חפץ העומד עליו שעצמות התהות וקיום הכלי יש לה מציאות בפני עצמה. והמקום רק מצלת אותה שלא תפול ותשבר. וכן ענין חיות וקיום הגוף ע״י הנשמה. הגוף יש לו מציאות בפני עצמו. ואינו מתבטל ממציאותו גם בצאת הנשמה ממנו. אבל העולמות כולם כל עיקר התהוות מציאותם כל רגע הוא רק מאתו ית״ש. ואלו היה מסלק רצונו יתב׳ מלהוות אותם כל רגע היו לאין ואפס ממש. ״

״נפש החיים״ ממשיך ומברר שעומק זה נסתר ונעלם בהתבוננות אנושית, ואפילו לא של נבראים רוחניים, איך כל העולמות אינם קיימים בלי הקיום התמידי מצידו של ה׳ ולכן חז״ל דיברו בשפה שאנו נבין ״מקום״. כאשר ה׳ ברא את העולם הוא גזר שתלות הקיום בו יהיה נסתר והאדם יוכל לטעות ולחשוב שיש לעולם קיום מבלעדי ה׳, ולכן חז״ל האירו את עיננו וכינו את הקב״ה ״מקום״ ללמד אותנו עיקרון זה שכל הקיום של המציאות תלוי בה׳, כלשון הרמב״ם בתחילת הלכות יסודי התורה, ״יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. ״

עבודת ה׳ היא סביב ״המקום אשר יבחר ה׳״, בניגוד לעבודה זרה שכל אדם בחר היכן לעבוד את אלוהיו. כאשר האדם מישראל עולה לרגל או לאכול בשר שלמים, מעשר שני או בכור בירושלים הוא נפגש עם המציאות העמוקה והאמיתית של העולם. אין קיום לעולם הפיזי ללא המימד הרוחני- פנימי שלו שמשמעותה אין קיום כלל לעולם ללא החיות שה׳ נותן בכל רגע ורגע. עם הידיעה הזו האדם חוזר לביתו ומחנך את משפחתו וילדיו. ״ואכלת לפני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה׳ אלוקיך כל הימים״

****

4. דרישת המקדש

הגמ׳ במסכת זבחים מספרת לנו שבזמן שדוד בורח מפני שאול המלך, הוא נאלץ לברוח מביתו דרך החלון כאשר אישתו מיכל )בתו של שאול( מכפה עליו, הוא מגיע לשמואל הנביא לעירו רמה והם יושבים ביחד ודנים היכן הוא מקום המקדש ״ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל הרמתה ויגד לו את כל אשר עשה לו שאול, וילך הוא ושמואל וישבו בניות. ויגד לשאול לאמר, הנה דוד בניות ברמה״. אמר רבא ״וישבו בניות ברמה״, מה ענין ניות לרמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם״ ומסביר רש״י ״נויו של עולם: ישבו למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה״. בשיא הלחץ של הבריחה משאול כאשר מתברר לדוד שהוא רוצה להרוג אותו, דוד מוצא פנאי נפשי לחפש היכן מקומו של בית המקדש העתידי!

דוד ושמואל הצליחו במפגש הזה למצוא את המיקום המדוייק של ״המקום אשר יבחר ה׳״ הגמ׳ שם מספרת על התהליך של הבירור שהם עברו בהתחלה הם דרשו את הפסוק מפרק י״ז ״וקמת ועלית אל המקום״ שבית המקדש צריך להיות במקום גבוה, ומתוך עיון בספר יהושע שבכל תאור גבולות השבטים כתוב ״וירד הגבול״ ורק אצל בנימין כתוב ״ועלה הגבול״ שבית המקדש נמצא בנחלת בנימין, לאחר מכן הם חשו שהוא צריך להיות במקום הנקרא ״עין איתם״ מכיון שהוא במקום הכי גבוה בהרי המוריה, ורק לאחר שדרשו את הפסוק מברכת בנימין ״בין כתפיו שכן״ הבינו שבית המקדש צריך להיות על הר שנמוך מההרים שסביבותיו ולכן הסיקו שהמקום הוא הר המוריה.

דוד המלך בכל חייו מנסה לבנות את ביה״ק, מיד לאחר שהוא מתמנה למלך הוא כובש את ירושלים ולאחר מכן מעלה לשם את ארון ה׳ מבית יערים, לאחר מכן הוא מבקש מנתן הנביא לבנות את ביה״ק, אבל גם לאחר שסורב הוא לא עוזב את העניין אלא מכין את כל הת

---

נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ראה - לשכנו תדרשו [נבואה ומקדש]1

״לְשִׁכְנֹו תִׁדְרְשׁוּ״ – האם צריך הוראת נביא כדי לבנות את בית המקדש? / לפרשת ראה

א. דרוש על פי נביא

דברים יב, ה-ז: ״כִּי אִם אֶל הַמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמֹו שָׁם לְשִׁכְנֹו תִׁדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״.

ספרי, דברים סב, ה: ״כִּי אִם אֶל הַמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם״ – דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: ״לְשִׁכְנֹו תִּדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה״ – דרוש ומצוא, ואחר כך יאמר לך נביא. וכן אתה מוצא בדוד, שנאמר (תהלים קלב א-ה): ״זְכֹור ה׳ לְדָוִד אֵת כָּל עֻנֹּותֹו אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה׳ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב אִם אָבֹא בְאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי… עַד אֶמְצָא מָקֹום לַה׳ מִשְׁכָּנֹות לַאֲבִיר יַעֲקֹב״. מנין שלא עשה אלא על פי נביא? שנאמר (שמואל ב כד, יח): ״וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיֹּום הַהוּא וַיֹּאמֶר לֹו עֲלֵה הָקֵם לַה׳ מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי״, ואומר (דה״ב ג, א): ״וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנֹות אֶת בֵּית ה׳ בִּירוּשָׁלַם בְּהַר הַמֹּורִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָּוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקֹום דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי״.

ר״ש אבינר, עיטורי כהנים, 238, אב התשס״ד, עמ׳ 11: הרמב״ן על הפסוק ״לשכנו תדרשו ובאת שמה״ מעתיק את דברי הספרי… לא נלך בדרך קיצונית של המתנה בטלנית לנביא שיבוא ויסדר לנו את הכל, וגם לא קיצוניות הפוכה של ריצה לבנות. לא כן. ״דרוש ומצא״. עליך לחפש, לדרוש, לעיין, ללמוד מסכת זבחים וסדר קדשים. גם עליך לשכנע את השלטון שלא ימסרו בידי הגויים אף חלק מארץ ישראל, בודאי לא את הר הבית. למד והתכונן, אבל אל תעשה דבר לפני שיאמר לך נביא. הספרי מביא דוגמא לכך. נכון שדוד המלך דרש, חיפש, למד תכניות בית המקדש יחד עם שמואל הנביא, קנה את השדה מיד היבוסי, אבל הוא לא ניגש לעשות מעשה בלי ציווי נביא, חס וחלילה.

זבחים נד ע״ב: דרש רבא, מאי דכתיב (ש״א יט): ״וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה״, וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם (רש״י: למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה). אמרי, כתיב (דברים יז, ח): ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקֹום״ – מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות, לא הוו ידעי דוכתיה היכא. אייתו ספר יהושע… אמרי שמע מינה הכא הוא מקומו… ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד, כדכתיב (תהילים סט, י): ״כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי״. וכתיב (תהלים קלב, א-ה): ״זְכֹור ה׳ לְדָוִד אֵת כָּל עֻנֹּותֹו: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה׳ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינַי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקֹום לַה׳ מִשְׁכָּנֹות לַאֲבִיר יַעֲקֹב״.

רבינו הלל ב״ר אליקים (מארץ יון), פירוש על הספרי הנ״ל: דרוש על פי נביא – באיזו השבט ובאיזה מקום תבנה בית המקדש. ומנין שלא תעשה אלא על ידי נביא, שנאמר ויבא גד החוזה – דאע״ג דמצא מקום בית המקדש, שלא עשה אלא על פי נביא. ואומר ויחל שלמה וכו׳ – באותו מקום שאמר לו גד החוזה, התם בנה בית המקדש.

עמק הנצי״ב, על הספרי הנ״ל: דרוש ומצוא – ״תדרשו״, משמע שתמצאו מכח דרשות הפסוקים את מקומו, ומן השמים יבררו אם האמת כן… ״ויחל שלמה״ וגו׳ – וסיפיה דקרא ״בגורן ארונה היבוסי״, אלמא דלשם נראה לו שיבנה הבית המקדש.

שו״ת ציץ אליעזר, חלק י, סימן ה׳: המצוה האמורה בספרי לדרישה הוא אודות מציאת המקום הנבחר. וכך מבאר המלבי״ם שם דזה שאמרו דרוש ומצוא, לומר להם שלא יגלה ה׳ סודו על ידי נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחר ההכנה הראויה ע״ש. ואם כן מאז שנתגלה המקום לדוד על ידי גד החוזה לא שייך יותר מצוה זאת של דרוש ומצוא, דהרי יודעים אנו כבר את המקום המיועד בכללותו… וכך ראיתי בספר תכלת מרדכי על הרמב״ן על התורה (דברים טז, ט), שכותב לבאר דהזמן ״המקום אשר יבחר״ הותחל מיום שישבו דוד ושמואל בניות ברמה ודרשו מקומו של בית המקדש כדאיתא בזבחים נד, ומיום שבא גד אליו וציוהו לעשות מזבח בגורן ארונה היבוסי נתקיימה גם בחירת המקום על פי נביא ד׳, כדאיתא בספרי דרוש מעצמך ואחר כך יאמר לך נביא וכו׳, ועל כן מאתה שעה כבר נתקיים מקום אשר יבחר וכו׳ עיי״ש.

רמב״ן, דברים יב, ה: וטעם לשכנו תדרשו – שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם, ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב (ישעיה ב, ג), כלשון ״צִיֹּון יִשְׁאָלוּ דֶּרֶךְ הֵנָּה פְּנֵיהֶם״ (ירמיה נ, ה). ובספרי (ראה ח), תדרשו, דרוש על פי הנביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, ת״ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומצא ואח״כ יאמר לך נביא, וכן אתה מוצא בדוד וכו׳.

שו״ת בנין ציון, סימן א: זה לשון הספרי… הרי בפירוש אף על פי דיליף מקרא לשכנו תדרשו שלא נמתין על נביא לעלות לירושלים ולבקש מקום המקדש כמו שעשה דוד, עם כל זה אסור להקריב אלא על פי נביא, כדיליף מדוד שלא הקריב אפילו במזבח עד שבא גד החוזה ואמר לו עלה והקם לה׳ מזבח, וכמו שכתב הספרי בפירוש שלא תעשה אלא על פי הנביא. והנה בתחילה עלה בדעתי שאולי יש לחלק שזה דוקא בעוד שלא נודע מקום המזבח לדוד לא הותר לו להקריב רק על פי נביא, אבל מאחר שנודע, מאז מותר להקריב גם שלא על פי נביא. אמנם ראיתי שזה אינו, שהרי דוד ידע מאז שישב עם שמואל בניות ברמה כל מקומות בנין הבית כאשר מיד ד׳ עליו השכיל, וכן אמרינן סוכה (דף נ״ג) כשכרה דוד שיתין קפא תהומא… ואם כן כבר ידע דוד מכוון מקום המזבח, ואף על פי כן לא הותר לו להקריב רק על פי נביא.

ב. שלושה נביאים עלו עמהם מן הגולה

זבחים סב ע״א: בשלמא בית מינכרא צורתו (רש״י: נשארו בו יסודות החומה, והיה ידוע היכן ההיכל והיכן העזרה), אלא מזבח מנא ידעי (היכן מקומו)? אמר רבי אלעזר: ראו מזבח בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ורבי יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום. ורבי שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת, משם הריחו ריח אברים. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שלושה נביאים (חגי, זכריה ומלאכי) עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח (שאפשר להוסיף עליו עד 60 אמה), ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית. במתניתא תנא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: שלושה נביאים עלו עמהן מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית.

הרב אבינר, שם, עמ׳ 12: חז״ל מדגישים: ״שלושה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אע״פ שאין בית״. כל צעד ושעל שנגע לבית המקדש נעשה על פי הוראה נבואית.

ברכי יוסף, או״ח, סימן לב ס״ק ד: שלושה נביאים עלו עמהם מהגולה אחד העיד על המזבח ואחד העיד על מקום המזבח ואחד העיד שמקריבין אעפ״י שאין בית – דהרי אף דשלושה אלה מציאות, דגם מאי דמקריבין אף שאין בית, היינו דכך הלכה רווחת, והכי גמיר לה, מ״מ דייק הש״ס למנקט בכולהו לשון העיד, ולהורות נתן דאמטו להכי העד העיד בנו אהניא לן אסהדתיה, ואולם אי צופים אמרום בנבואה, הגם דהוי מציאות, לא בשמים היא, ולא צייתינן.

שו״ת ישכיל עבדי, ח״ב, קו נטרס אחרון, יו״ד, סימן ב: ואמנם בעיקר הדבר, אחרי בקשת הסליחה הראויה, מעיקרא לא קשיא, דהנה שם בזבחים דף קז ע״ב איתא אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אע״פ שאין בית ע״ש. ומעתה הוא הדבר עצמו, י״ל באותה עדות של הנביא, דהיינו דכך קיבל הלכה מרבותיו דמקריבין אע״פ שאין בית, אך לא שהיתה העדות ע״פ נבואה מן השמים דהוגד לו דכך היא ההלכה. וכך מדויק הלשון שבכולם נקט ׳שהעיד׳, והוא על דרך כל אותם העדויות שנשנו במסכת עדיות. והשתא דאתינן להכי, הוא הדבר עצמו, י״ל באותם העדויות שהעידו על המזבח ומקום המזבח, דהיינו שהעידו בעדות ראייה ושמיעה ששם הוא מקום המזבח, אך לא שהוגד להם כן בדרך נבואה, דאם איתא לא הול״ל בלשון עדות אלא בלשון הגדה… ומעתה אין זה ענין לההיא דאין נביא רשאי וכו׳, וכמובן.

ג. הוראת חגי; תקופת רבי יהושע בן חנניה

חגי, פרק א: ״בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיֹום אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה׳ בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא… כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאֹות לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה׳ לְהִבָּנֹות: וַיְהִי דְבַר ה׳ בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִׁים וְהַבַּיִׁת הַזֶּה חָרֵב… כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאֹות שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בֹו וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה׳״. וַיִּשְׁמַע זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל וִיהֹושֻׁעַ בֶּן יְהֹוצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדֹול וְכֹל שְׁאֵרִית הָעָם בְּקֹול ה׳ אֱלֹהֵיהֶם וְעַל דִּבְרֵי חַגַּי הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר שְׁלָחֹו ה׳ אֱלֹהֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָעָם מִפְּנֵי ה׳… וַיָּעַר ה׳ אֶת רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת רוּחַ יְהֹושֻׁעַ בֶּן יְהֹוצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדֹול וְאֶת רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית ה׳ צְבָאֹות אֱלֹהֵיהֶם.

רד״ק חגי א, ב: כה אמר ה׳ לאמר – שיאמרו הם (זרובבל ויהושע בן יהוצדק) לעם. ולפי שביטלו צרי יהודה מהם בנין הבית כל השנים שעברו, נואשו העם מבניין הבית, והיו אומרים עדיין לא הגיע עת הבניין, אעפ״י שהיו יודעים ששלמו שבעים שנה לחורבות ירושלם בשנת שתיים לדריוש. והיה להם לדעת כי לא לחינם העלם הא-ל מהגולה, ואף על פי שלא אמר להם הנביא עדיין, היה להם להחל מעצמם ולהתעורר על הדבר, כי היו רואים כי מעשיהם לא היו באים להם על הנכונה, כמ״ש זרעתם הרבה וגו׳, והיה להם לדעת כי זה ענשם על שהיו נואשים בבנין הבית. וכשראה האל יתברך שלא היו מתעוררים מעצמם, שלח להם ביד חגי הנביא.

רד״ק שם, יב: וישמע זרובבל בן שאלתיאל, בקול ה׳ אלהיהם – ואף על פי שלא התנבא חגי להם, הדין היה עמהם לבנות הבית, כיון שהיו רואים שלא היו מעשיהם באים להם על הנכונה אלא היפך העולם, היה להם לפשפש במעשיהם. וזהו בקול ה׳ אלהיהם, כי האל ציווה בתורה ולא תלכו עמי בקרי, כי בבוא עליהם הרעה יבדקו במעשיהם ולא יאמרו כי מקרה הוא. ועוד התעוררו בבניין הבית על דברי חגי הנביא ששלחו האל להם, זהו שאמר ועל דברי חגי הנביא.

ראב״ע חגי א, יב: וישמע בקול – שהם חייבים לבנות בית השם, אפילו לא התנבא על כן.

ד. מעשה ברבי יהושע בן חנניה

בראשית רבה סד, י: בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין מעכו עד אנטוכיא, והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם. אזלין אלין כותאי ואמרין: ידיע להוי למלכא דהדין קרתא מרדתא תתבנא ושוריא ישתכללון מנדה בלו והלך לא יתנון… ואמר להון מה נעביד וגזרית? אמרין ליה: שלח ואמר להון, או ישנון יתיה מאתריה או יוספון עליה חמש אמין או יפצרון מיניה חמש אמין, מן גרמיהון אינון חזרין בהון. והוון קהליא מצתין בהדא בקעתא דבית רמון, כיון דאתון כתיבא שרון בכיין, בעיין לממרד על מלכותא. אמרין יעול חד בר נש חכימא וישדך ציבורא. אמרין יעול רבי יהושע בן חנניא דהוא אסכולוסטקיא דאורייתא. עאל ודרש: ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו, אמר כל דאתי מפיק ליה אנא יהיב ליה אגריה, אתא הדין קורא מיצראה דמקוריה אריך, יהיב מקוריה ואפקיה. אמר ליה: הב לי אגרי. א״ל: זיל תהא מלגלג ואומר דעילת לפומא דאריה בשלם ונפקת בשלם, כך דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום.

פנים יפות, דברים, פרק יב: לשכנו תדרשו וגו׳… דרוש ואתה מוצא ואח״כ יאמר לך נביא וכו׳ – ענינו שיתעוררו ישראל בתחילה, לשאול ולהתפלל שיקרב ה׳ שכינתו לשכון ביניהם בבית המקדש, כי בהתעוררות המקבל תחילה אז השפע הוא בחבה יתירה… והיינו דאמר דרוש וכו

---

נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ראה - לשכנו תדרשו [נבואה ומקדש]1

"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ" – האם צריך הוראת נביא כדי לבנות את בית המקדש? / לפרשת ראה

דרוש על פי נביא

דברים יב, ה-ז

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ:

ספרי, דברים סב, ה

"כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם" - דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" - דרוש ומצוא, ואחר כך יאמר לך נביא.

וכן אתה מוצא בדוד, שנאמר (תהלים קלב א-ה): "זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי… עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב". מנין שלא עשה אלא על פי נביא? שנאמר (שמואל ב כד, יח): "וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי", ואומר (דה״ב ג, א): "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי".

ר״ש אבינר, עיטורי כהנים, 238, אב התשס״ד, עמ' 11

הרמב״ן על הפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה" מעתיק את דברי הספרי… לא נלך בדרך קיצונית של המתנה בטלנית לנביא שיבוא ויסדר לנו את הכל, וגם לא קיצוניות הפוכה של ריצה לבנות. לא כן. "דרוש ומצא". עליך לחפש, לדרוש, לעיין, ללמוד מסכת זבחים וסדר קדשים. גם עליך לשכנע את השלטון שלא ימסרו בידי הגויים אף חלק מארץ ישראל, בודאי לא את הר הבית. למד והתכונן, אבל אל תעשה דבר לפני שיאמר לך נביא.

הספרי מביא דוגמא לכך. נכון שדוד המלך דרש, חיפש, למד תכניות בית המקדש יחד עם שמואל הנביא, קנה את השדה מיד היבוסי, אבל הוא לא ניגש לעשות מעשה בלי ציווי נביא, חס וחלילה.

זבחים נד ע״ב

דרש רבא, מאי דכתיב (ש״א יט): "וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה", וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם (רש״י: למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה).

אמרי, כתיב (דברים יז, ח): "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם" - מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות, לא הוו ידעי דוכתיה היכא. אייתו ספר יהושע… אמרי שמע מינה הכא הוא מקומו…

ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד, כדכתיב (תהילים סט, י): "כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי". וכתיב (תהלים קלב, א-ה): "זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב".

רבינו הלל ב״ר אליקים (מארץ יון), פירוש על הספרי הנ״ל

דרוש על פי נביא – באיזו השבט ובאיזה מקום תבנה בית המקדש. ומנין שלא תעשה אלא על ידי נביא, שנאמר ויבא גד החוזה – דאע״ג דמצא מקום בית המקדש, שלא עשה אלא על פי נביא. ואומר ויחל שלמה וכו' – באותו מקום שאמר לו גד החוזה, התם בנה בית המקדש.

עמק הנצי״ב, על הספרי הנ״ל

דרוש ומצוא – "תדרשו", משמע שתמצאו מכח דרשות הפסוקים את מקומו, ומן השמים יבררו אם האמת כן… "ויחל שלמה" וגו' – וסיפיה דקרא "בגורן ארונה היבוסי", אלמא דלשם נראה לו שיבנה הבית המקדש.

שו״ת ציץ אליעזר, חלק י, סימן ה'

המצוה האמורה בספרי לדרישה הוא אודות מציאת המקום הנבחר. וכך מבאר המלבי״ם שם דזה שאמרו דרוש ומצוא, לומר להם שלא יגלה ה' סודו על ידי נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחר ההכנה הראויה ע״ש.

ואם כן מאז שנתגלה המקום לדוד על ידי גד החוזה לא שייך יותר מצוה זאת של דרוש ומצוא, דהרי יודעים אנו כבר את המקום המיועד בכללותו…

וכך ראיתי בספר תכלת מרדכי על הרמב״ן על התורה (דברים טז, ט), שכותב לבאר דהזמן "המקום אשר יבחר" הותחל מיום שישבו דוד ושמואל בניות ברמה ודרשו מקומו של בית המקדש כדאיתא בזבחים נד, ומיום שבא גד אליו וציוהו לעשות מזבח בגורן ארונה היבוסי נתקיימה גם בחירת המקום על פי נביא ד', כדאיתא בספרי דרוש מעצמך ואחר כך יאמר לך נביא וכו', ועל כן מאתה שעה כבר נתקיים מקום אשר יבחר וכו' עיי״ש.

רמב״ן, דברים יב, ה

וטעם לשכנו תדרשו - שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם, ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב (ישעיה ב, ג), כלשון "צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם" (ירמיה נ, ה).

ובספרי (ראה ח), תדרשו, דרוש על פי הנביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, ת״ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומצא ואח״כ יאמר לך נביא, וכן אתה מוצא בדוד וכו'.

שו״ת בנין ציון, סימן א

זה לשון הספרי… הרי בפירוש אף על פי דיליף מקרא לשכנו תדרשו שלא נמתין על נביא לעלות לירושלים ולבקש מקום המקדש כמו שעשה דוד, עם כל זה אסור להקריב אלא על פי נביא, כדיליף מדוד שלא הקריב אפילו במזבח עד שבא גד החוזה ואמר לו עלה והקם לה' מזבח, וכמו שכתב הספרי בפירוש שלא תעשה אלא על פי הנביא.

והנה בתחילה עלה בדעתי שאולי יש לחלק שזה דוקא בעוד שלא נודע מקום המזבח לדוד לא הותר לו להקריב רק על פי נביא, אבל מאחר שנודע, מאז מותר להקריב גם שלא על פי נביא. אמנם ראיתי שזה אינו, שהרי דוד ידע מאז שישב עם שמואל בניות ברמה כל מקומות בנין הבית כאשר מיד ד' עליו השכיל, וכן אמרינן סוכה (דף נ״ג) כשכרה דוד שיתין קפא תהומא… ואם כן כבר ידע דוד מכוון מקום המזבח, ואף על פי כן לא הותר לו להקריב רק על פי נביא.

שלושה נביאים עלו עמהם מן הגולה

זבחים סב ע״א

בשלמא בית מינכרא צורתו (רש״י: נשארו בו יסודות החומה, והיה ידוע היכן ההיכל והיכן העזרה), אלא מזבח מנא ידעי (היכן מקומו)?

אמר רבי אלעזר: ראו מזבח בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ורבי יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום. ורבי שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת, משם הריחו ריח אברים.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שלושה נביאים (חגי, זכריה ומלאכי) עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח (שאפשר להוסיף עליו עד 60 אמה), ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית.

במתניתא תנא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: שלושה נביאים עלו עמהן מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית.

הרב אבינר, שם, עמ' 12

חז״ל מדגישים: "שלושה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אע״פ שאין בית". כל צעד ושעל שנגע לבית המקדש נעשה על פי הוראה נבואית.

ברכי יוסף, או״ח, סימן לב ס״ק ד

שלושה נביאים עלו עמהם מהגולה אחד העיד על המזבח ואחד העיד על מקום המזבח ואחד העיד שמקריבין אעפ״י שאין בית - דהרי אף דשלושה אלה מציאות, דגם מאי דמקריבין אף שאין בית, היינו דכך הלכה רווחת, והכי גמיר לה, מ״מ דייק הש״ס למנקט בכולהו לשון העיד, ולהורות נתן דאמטו להכי העד העיד בנו אהניא לן אסהדתיה, ואולם אי צופים אמרום בנבואה, הגם דהוי מציאות, לא בשמים היא, ולא צייתינן.

שו״ת ישכיל עבדי, ח״ב, קונטרס אחרון, יו״ד, סימן ב

ואמנם בעיקר הדבר, אחרי בקשת הסליחה הראויה, מעיקרא לא קשיא, דהנה שם בזבחים דף קז ע״ב איתא אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אע״פ שאין בית ע״ש. ומעתה הוא הדבר עצמו, י״ל באותה עדות של הנביא, דהיינו דכך קיבל הלכה מרבותיו דמקריבין אע״פ שאין בית, אך לא שהיתה העדות ע״פ נבואה מן השמים דהוגד לו דכך היא ההלכה.

וכך מדויק הלשון שבכולם נקט 'שהעיד', והוא על דרך כל אותם העדויות שנשנו במסכת עדיות. והשתא דאתינן להכי, הוא הדבר עצמו, י״ל באותם העדויות שהעידו על המזבח ומקום המזבח, דהיינו שהעידו בעדות ראייה ושמיעה ששם הוא מקום המזבח, אך לא שהוגד להם כן בדרך נבואה, דאם איתא לא הול״ל בלשון עדות אלא בלשון הגדה… ומעתה אין זה ענין לההיא דאין נביא רשאי וכו', וכמובן.

הוראת חגי; תקופת רבי יהושע בן חנניה

חגי, פרק א

בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא… כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת: וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב… כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה':

וַיִּשְׁמַע זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְכֹל שְׁאֵרִית הָעָם בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיהֶם וְעַל דִּבְרֵי חַגַּי הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָעָם מִפְּנֵי ה'… וַיָּעַר ה' אֶת רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם:

רד״ק חגי א, ב

כה אמר ה' לאמר - שיאמרו הם (זרובבל ויהושע בן יהוצדק) לעם. ולפי שביטלו צרי יהודה מהם בנין הבית כל השנים שעברו, נואשו העם מבניין הבית, והיו אומרים עדיין לא הגיע עת הבניין, אעפ״י שהיו יודעים ששלמו שבעים שנה לחורבות ירושלם בשנת שתיים לדריוש.

והיה להם לדעת כי לא לחינם העלם הא-ל מהגולה, ואף על פי שלא אמר להם הנביא עדיין, היה להם להחל מעצמם ולהתעורר על הדבר, כי היו רואים כי מעשיהם לא היו באים להם על הנכונה, כמ״ש זרעתם הרבה וגו', והיה להם לדעת כי זה ענשם על שהיו נואשים בבנין הבית. וכשראה האל יתברך שלא היו מתעוררים מעצמם, שלח להם ביד חגי הנביא.

רד״ק שם, יב

וישמע זרובבל בן שאלתיאל, בקול ה' אלהיהם - ואף על פי שלא התנבא חגי להם, הדין היה עמהם לבנות הבית, כיון שהיו רואים שלא היו מעשיהם באים להם על הנכונה אלא היפך העולם, היה להם לפשפש במעשיהם. וזהו בקול ה' אלהיהם, כי האל ציווה בתורה ולא תלכו עמי בקרי, כי בבוא עליהם הרעה יבדקו במעשיהם ולא יאמרו כי מקרה הוא. ועוד התעוררו בבניין הבית על דברי חגי הנביא ששלחו האל להם, זהו שאמר ועל דברי חגי הנביא.

ראב״ע חגי א, יב

וישמע בקול - שהם חייבים לבנות בית השם, אפילו לא התנבא על כן.

מעשה ברבי יהושע בן חנניה

בראשית רבה סד, י

בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין מעכו עד אנטוכיא, והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם. אזלין אלין כותאי ואמרין: ידיע להוי למלכא דהדין קרתא מרדתא תתבנא ושוריא ישתכללון מנדה בלו והלך לא יתנון… ואמר להון מה נעביד וגזרית? אמרין ליה: שלח ואמר להון, או ישנון יתיה מאתריה או יוספון עליה חמש אמין או יפצרון מיניה חמש אמין, מן גרמיהון אינון חזרין בהון.

והוון קהליא מצתין בהדא בקעתא דבית רמון, כיון דאתון כתיבא שרון בכיין, בעיין לממרד על מלכותא. אמרין יעול חד בר נש חכימא וישדך ציבורא. אמרין יעול רבי יהושע בן חנניא דהוא אסכולוסטקיא דאורייתא. עאל ודרש: ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו, אמר כל דאתי מפיק ליה אנא יהיב ליה אגריה, אתא הדין קורא מיצראה דמקוריה אריך, יהיב מקוריה ואפקיה. אמר ליה: הב לי אגרי. א״ל: זיל תהא מלגלג ואומר דעילת לפומא דאריה בשלם ונפקת בשלם, כך דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום.

פנים יפות, דברים, פרק יב

לשכנו תדרשו וגו'… דרוש ואתה מוצא ואח״כ יאמר לך נביא וכו' - ענינו שיתעוררו ישראל בתחילה, לשאול ולהתפלל שיקרב ה' שכינתו לשכון ביניהם בבית המקדש, כי בהתעוררות המקבל תחילה אז השפע הוא בחבה יתירה… והיינו דאמר דרוש וכו' ואח״כ יאמר לך נביא. והיינו שתרגם אונקלוס: לבית שכינתיה תתבעון, דהיינו שתבקש תחילה.

---

נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

עלון לשבת ראה

דרוש לפרשת ראה

שתי מצוות מודגשות בפרשה: האחת - מצוות בניין המקדש: התורה אוסרת את ההקרבה בבמות - ״לא תעשון כן לה׳ אלוהיכם״ ומצווה לייחד מקום לעבודת ה׳: כִּי אִם אֶל הַמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמֹו שָׁם לְשִׁכְנֹו תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. היסוד הזה - שיש מקום מרכזי לעבודה שה׳ יבחר - נאמר בפרשה זו )באמצע ספר דברים! ( לראשונה! ומאז חוזרת התורה עליו בפרשה זו שבע פעמים, מתוך אחת עשרה פעמים שבהן התורה חוזרת עליו עד סוף ספר דברים.

המצווה השנייה, שגם היא מודגשת בפרשה שבע פעמים, היא מצוות השמחה בעבודת ה׳, אשר בפרשת כי תבוא נאמר שהקללות יבואו ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוהיך בשמחה ובטוב לבב״. התורה לא רק חוזרת על שתי מצוות אלו שוב ושוב, אלא היא גם קושרת ביניהן. בכל הפעמים שבהן מופיעה השמחה, היא מופיעה בהקשר לעבודה בבית המקדש:

1. כִּי אִם אֶל הַמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמֹו שָׁם לְשִׁכְנֹו תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה… וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ.

2. וְהָיָה הַמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמֹו שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם… וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.

3. לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ: כִּי אִם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

4. וְנָתַתָּה בַכֶּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָׁם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.

5. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמֹו שָׁם.

6. חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ כִּי יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

גם בשתי הפעמים הקודמות שבהן מופיעה השמחה - היא מופיעה רק בהקשר למקדש: בפרשת אמור: ״ושמחתם לפני ה׳ אלוהיכם שבעת ימים״; ובפרשת בהעלותך: ״וביום שמחתכם ומועדיכם… על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם…״ עתה צריכים אנו להבין: מדוע השמחה מופיעה דווקא כשאנו מקימים מקדש ועובדים בו את ה׳?

לפני כשלוש עשרה שנה )2013(, נערך סקר בקרב הציבור הישראלי בשאלה מהו המקום הקדוש ביותר ליהודים. פחות משליש ענו שהר הבית הוא המקום, אולם כשני שלישים ענו: הכותל! ומתוכם היה מי שאמר שהר הבית בכלל אינו מקודש ליהודים. היו שנשאלו אם הם מצפים לבניית המקדש? וענו: ודאי שלא. נבהלים מעצם השאלה. הכותל - IN, המקדש - OUT. זאת אף שהכותל הוא קיר חיצוני של ההר, ואפילו אינו הקיר החיצוני של ההיכל.

מצד אחד - עם ישראל התקדם, שכן לפני שישים שנה רק הדתיים הרגישו שייכות מיוחדת לכותל ואילו חלק מעם ישראל ניסה לפתח זהות ישראלית ״חדשה״ שמנותקת מהמסורת היהודית. לעומת זאת כיום רוב עם ישראל מחובר לכותל ולמסורת. מצד שני - עם ישראל נמצא בשלב ביניים שעדיין לא מספיק משתוקק לקיים את המצווה: ״לשכנו תדרשו ובאת שמה״.

מדוע מתחברים לכותל ולא להר הבית? הכותל הפך למקום של תפילה, של דמעות, של בקשות, של פתקים. היהדות של הכותל עדיין אינה יהדות של מצוות ועבודת ה׳ ולא של קבלת עול מלכות מלך מלכי המלכים, אלא יהדות של אבא. יש מנהל מפעל הפיס שם למעלה, ואתה ממלא כרטיס להגרלה ושם בכותל. אנשים מוכנים להתחבר לאמונה שיש אבא - יש ממי לבקש. אבל עדיין לא מבינים את הערך בלעבוד אותו. העבודה מרתיעה כי היא מחייבת: ״אני כבר לא יכול לעשות מה שאני רוצה״. אין חופש!

את הנקודה הזו באה התורה לברר בפרשה שלנו. במקום בו היא מצווה על העבודה ״במקום אשר יבחר ה׳״, שם היא גם מזכירה את השמחה! אין שמחה אלא לפני ה׳! אין שמחה אלא בעבודת ה׳!

מדוע אדם לא שמח? חוסר שמחה נובע מסכסוכים פנימיים וחיצוניים. האדם לא שמח כשהוא לא מצליח לשלוט בכוחות שלו ולנהל אותם. האם האדם שאינו מצליח לשלוט בכוחותיו הוא חופשי? האם מי שמכור לסמים, לקניות, לכעס, לשתלטנות, לתאוות אכילה או תאוות עריות הוא חופשי? מי שמכור לתאווה כלשהי שמנהלת אותו ואת חייו והורסת לו את חייו - הוא העבד הגדול!

עבודת ה׳ שבאה לידי ביטוי במקדש, מעמיקה באדם את קבלת עול מלכות ה׳ ומשחררת אותו משליטת יצריו ומתאוות העולם. פתאום כל התאוות הקטנות של הגוף הופכות להיות לא רלוונטיות, הקנאה, רדיפת הכבוד, הכעס שנובע מחוסר האמונה שהכל לטובה. העבודה מובילה את האדם לחיבור פנימי עם ה׳ ששם הוא משתחרר מכל השעבודים הנפשיים. הוא משוחרר לעשות את האמת, את הטוב, את מה שהוא רוצה. כפי שכתב ריה״ל: ״עבדי הזמן - עבדי עבדים הם, עבד ה׳ הוא לבדו חופשי״.

אבל השליטה בכוחות הנפש עדיין לא מקנה לאדם את השמחה. גם אם אדם שולט בכוחותיו, אם הוא לא יודע איך לארגן אותם - מתי לכעוס, מתי לשמוח, מתי ללמוד ומתי להילחם, מתי לחמול ומתי להרוג - עדיין הוא נתון במבוכה פנימית. הוא זקוק לאיזו מגמה עליונה שכל כוחותיו יתאגדו סביבה ויתאחדו יחד בהרמוניה. כמו שמערכת הדלק ומערכת הקירור במכונית אינן נאבקות זו בזו, אלא מתחברות יחד למטרה אחת - שהמכונית תיסע ליעדה. המקום אשר יבחר ה׳ הוא מרכז העולם ומקום השכינה. כשיש לאדם סכסוך פנימי עם כוחות הנפש שלו והוא עולה למקדש – שם, במקום המרכזי העולמי, מקום השכינה, פתאום כל הכוחות מסתדרים ומתחברים להרמוניה אחת. ואז הוא מגיע לשמחה.

וכך כשיש לו סכסוך בתוך ביתו והוא עולה עם כל ביתו אל המקום אשר יבחר ה׳, פתאום היצרים והמידות המקולקלות מתבטלות לנוכח קבלת עול מלכות ה׳, והסכסוך בין הכוחות נפסק כאשר לכולם מתברר מהי המגמה ומה תפקידו של כל כוח בבית. כל אחד מקבל את מקומו הנכון וכולם מתחברים להרמוניה אחת. ואז מגיעה השמחה לבית.

וכך כשהאומה מסוכסכת, וכל כוח נלחם על הדגל שלו – זה על תיקון עולם, זה על הלאומיות וזה על התורה – אבל כולם עולים למקום אשר יבחר ה׳ ועובדים את ה׳ יחד, העבודה לפני ה׳ מנקה את היצרים, והשכינה שבמקום מאחדת את כולם, נותנת לכל כוח את מקומו באומה, והכוחות מתחברים להרמוניה אחת. ואז מגיעה השמחה לאומה.

זוהי השמחה שנוצרת ״במקום אשר יבחר ה׳״. ופתאום האדם שמח עם עצמו, עם אשתו וילדיו ועם החברה שסביבו. פתאום העין שלו לא צרה כלפי החלשים שבחברה. הוא השתחרר מתאוותיו והוא הצליח לסדר את כוחותיו.

לכן בכל הפעמים בהן התורה מדברת על השמחה, היא מדגישה שלא מדובר בשמחה אישית, אלא: ״אַתָּה וּבֵיתֶךָ״; ״אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם״; ״אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ״; ״אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ״; ״אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ״. מכאן שהשמחה נובעת מכך שהעניינים החברתיים מסתדרים.

שאלנו - למה התורה מחברת בין מצוות בניין המקדש לבין השמחה? כי הרתיעה הבסיסית של האנשים מהמקדש היא מהעבודה לה׳. על כך אומרת התורה: שם מקום השמחה! שאלנו - למה השמחה מופיעה בפרשה תמיד עם אנשים נוספים? כי העצבות נובעת מכך שהאדם לא מצליח להסתדר עם עצמו ועם סביבתו, בגלל עול היצרים והמידות הרעות השולטים בו, ובגלל שהנקודה שסביבה כל הכוחות יכולים להתאחד בהרמוניה אינה מופיעה. העבודה לפני ה׳ היא שמשחררת את האדם מיצריו, והשכינה שבמקום מאחדת ומארגנת את כוחותיו בהרמוניה.

עם ישראל היה עד עתה כמו ילד לפני בר מצווה. יש לו אבא שממנו הוא מבקש בקשות, אבל עדיין אין לו ממש חובות. הכניסה למצוות היא כניסה לעול, למחויבות. כמה סמלי שעם ישראל בחר את הכותל - כמקום עשיית בר מצוות. לאמור: אנו לא מתכוונים להישאר בכותל, מקום התפילה, אלא עולים למחויבות לעבודה - אל המקדש.

שבת שלום

הרב כלילי

---

נשלח על ידי: האחדות הכוללת
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

רזי פרשת ראה בין מקדש ולב

🌟 *רזי פרשת ראה* 🌟

📖 *מהמקדש ללב* - איך שתי שיטות חינוך עתיקות יכולות לגלות איך לחנך נכון *היום*?

💎 *הסוד המפתיע של אלול* - כמו שלכל מלך יש שני ספרי תורה, כך לנשמה שלך יש חדר גנזים נסתר!

🔥 *האמת על ברכות וקללות* - זה לא עונש, זו פשוט… *מציאות*!

❤️ *המהפך המדהים של נתינה* - איך ילד בן 5 שחשב שהוא ימות כדי להציל את אחותו יכול ללמד אותנו על *נתינה אמיתית*?

🙏 *המסתורין של ״אתערותא דלתתא״* - למה הקב״ה לא גילה איפה בית המקדש? הסוד על העלייה להר הבית ועל הגאולה!

🌈 *נס של 42 שנה* - איך מעשה חסד קטן עם קשיש בבית אבות חזר להציל חיים אחרי 42 שנה?

💫 *התוכן שישנה את השבת שלך! * 💫

https: //drashotforyou. blogspot. com/p/blog-page_285. html

---

נשלח על ידי: בנה ביתך כבתחילה 𓉱
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

איך המעשים שלנו משנים לנו את הנפש? שיעור יסוד בפיתוח הנפש | אורות הנפש 4 | הרב יהודה בן חמו

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הִתְפַּתְּחוּת אִישית יְהוּדִית - הרב יהודה בן חמו

---

נשלח על ידי: יהודה בן חמו
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מה באמת מחזיק בית? לא הקירות .. פרשת ואתחנן

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב רותם שנירר

---

נשלח על ידי: רותם שנירר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ואתחנן

ואתחנן

א. רק עוד דמעה אחת? ב. מה ההי חסר למשה רבינו ג. לבנון ובית המקדש ד. ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ה. כיצד השבת היא זכר ליציאת מצרים? ו. שמע ישראל ותשעה באב ז. מה זאת אהבה?

. 1 רק עוד דמעה אחת?

בתחילת הפרשה משה רבינו מספר על תחינתו לפני ה' להכנס לארץ ודחיית בקשתו ע״י ה' ״וָאֶתְחַנַן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַרְדֵּן: … וַיֹאמֶר ה' אֵלַי, רַב לְךָ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. ״ משה רבינו מאריך מאוד בתפילתו. המדרש בדברים רבה לומד שמשה התפלל 515 תפילות ״ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים? שנאמר ״ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר״. ״ואתחנן״ בגימטריא הכי הוי. ״ והמדרש ממשיך ומתאר כיצד הקב״ה השביע את בית דין של מעלה שלא לקבל יותר את תפילתו של משרע״ה.

תשובת ה' למשה מפתיעה, היינו מצפים שה' יענה למשה, כפי שמופיע במקומות אחרים, העונש מגיע בעקבות חילול ה' בחטא מי מריבה ולכן נגזר עליך שלא להכנס לארץ ולא יועילו התפילות, אבל ה' אומר למשה ״רב לך אל תוסף דבר אלי״ והפני יהושע במסכת ברכות מביא את האמרה המפורסמת שאם היה משה רבינו מתפלל עוד פעם אחת ה' היה נענע לו ומכניסו לארץ, אבל כיוון שה' אמר לו להפסיק להתפלל משה לא ביקש את פעם נוספת שהיתה יכולה להכריע את הכף.

חז״ל במסכת ברכות למדו מכאן על כוחה הגדול של התפילה ״אמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו אעפ״כ לא נענה אלא בתפלה שנאמר ״אל תוסף דבר אלי״ וסמיך ליה ״עלה ראש הפסגה: ״ במה כוחה של התפילה גדול יותר מכל מעשיו הטובים של משה רבינו?

בנוסף צריך לברר האם באמת עוד תפילה היתה משנה את גזרת ה'? ! האם ה' היה מוותר למשה רבינו על העונש בגלל שהוא מבקש ומתחנן? והרי חז״ל למדו אותנו בבבא קמא )דף נ'( ״אמר ר' חנינא: כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא – יותרו חייו, שנאמר )דברים לב(: ״הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״. ורש״י מסביר שם שאפילו על עבירה אחת ה' לא מוותר! אם כן כיצד ניתן להבין בכלל שתפילה תשנה את החלטתו של ה'?

שאלה זו נכונה על תפילתו של משה רבינו ויותר מזה על כל תפילה שלנו, האם בקשה שלנו יכולה לשנות החלטה של ה' גם ברמה הפרטית של כל אחד ואחד וגם ברמה הלאומית של כל ישראל. הגמרא במסכת ברכות דף ו' דורשת את הפסוק מתהילים ״מאי ׳כרום זלות לבני אדם׳? אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. ״ והסביר רש״י ״ כגון תפלה שעולה למעלה: ״ מדוע התפילה זולה בעיני בני אדם למרות שעומדת ברומו של עולם? הסביר הרב קוק בספרו ״עין איה״ שעיקר הבעיה היא שאנחנו לא מאמינים בכוחה של התפילה. קשה לנו להבין כיצד מילים שאנו מוציאים בלחש כאן בעולם הזה פועלים ומשנים את המציאות! אבל האמת היא שמעלתה העליונה של הבריאה היא שבני האדם יבחרו להוציא לפועל את מעלתם הרוחנית ואין פעולה שמאפשרת לגלות את המדרגה עליונה של הנשמה יותר מאשר התפילה.

הרב קוק בהקדמתו לסידור עולת ראיה מדגיש שהתפילה לא באה לשנות כלל את רצון ה' והחלטתו ״אין התפילה חפצה לשנות שום דבר באלוהות, שהיא מקור הנצחיות ואינה בגדר השתנות- אלא להעלות עם כל השינויים החלים על הנפש, ועל העולם כולו במידה שהנפש קשורה בו, אל הרוממות האלוהית״ התפילה פועלת עלינו, אנחנו מצליחים בעזרת התפילה לחשוף את מעלתה העליונה והטהורה של נשמתנו. ככל שהאדם מחובר אל העם – התעלותו בתפילה מעלה גם את העם כולו, וכך גם לאנושות ולעולם כולו ומתוך כך השפע האלוקי המושפע על האדם והעם משתנה לטובה.

הרב חרל״פ במאמר התפילה )בתחילת ספרו מי מרום על הסידור( מסביר את דברי הגמרא ברכות דף ו' ״כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו״ אין כוונת חז״ל רק בקביעות מקום פיזי, אלא לא פחות מכך מקום של קבע בנפשו של האדם, שלא תהיה התפילה מקרית בנפשו שהרי יסוד התפילה הוא ״לדבקה בו״, ומקריות התפילה מעידה על מקריות הדבקות בה'.

מסביר הרב חרל״פ שוודאי שכל אחד מאיתנו מאמין שה' ברא את כל המציאות, ובנוסף אנו אומרים בכל יום ״המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית״ מדוע יש צורך בחידוש מעשה בראשית בכל יום? ההתנגדות לתפיסת עולם נברא היא משום שכל דבר שנברא הוא גם סופית ולכן לאנושות קשה לתפוס את העולם, אותו אנו רואים מול עיננו, כסופי, וממילא היא מתנגדת לעולם כנברא. כנגד זה אומרת היהדות, כל הבעיה היא דווקא אם מדובר על פעולה חד פעמית שקיימת מאז בלי התערבות אלוקית, אבל אנו מאמינים ב״המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית״ ישנה יצירה קבועה המחדשת ומרעננת את הבריאה בכל יום כראשיתה, ולכן היא גם יכולה להיות נצחית.

אבל ישנו הבדל גדול בין בריאת העולם בימי בראשית שכולה היתה בחסד עליון, ברצונו ב״ה לבדו, יש מאין, לבין חידושה בכל יום שתלוי במעמדם של כנסת ישראל ואין ״אתערותא לעילא בלא התערותא לתתא״ אין השפעה מלמעלה ללא התעוררות מלמטה.

הקב״ה קבע כלל בעולמו שהשפע שירד מלמעלה יהיה תלוי בחשיפת מדרגת הנשמה העליונה של כל אחד ואחד מישראל ושל כלל ישראל כולו. פעולת התפילה היא חשיפת קשר העמוק ביותר ביננו לבין ה', וככל שהאדם מודע לכך שהכל נובע מה' וכל שפע הטוב יורד רק ממנו הוא מצליח לגלות את עומק נשמתו וממילא פותח אפשרות לחידוש גדול יותר וטוב יותר של מעשה בראשית.

זו משמעות דברי הגמרא לעיל ״גדולה תפילה יותר ממעשים טובים״ מסביר הרב קוק שמשה רבינו מצליח בתפילתו לגלות את הקשר הקבוע של נשמתו אל ה' עוד יותר ממעשים שהם מוגדרים במקום ובזמן. ״ונראה שלא יכלו המע״ט להעביר את הנגזר עליו והתפילה היתה יכולה לבטל, שהרי הוצרך השם ית' לגזור ״אל תוסף דבר״, מכלל שהוספת הדיבור היותה עלולה לפעול עוד יותר ממשקל המעשים. והוא מפני שהתפילה מגלה יקרת ערך הנפש הטהורה מצד יקרתה, וכשהיא מכוונת בתפילה לדבר מיוחד חק נתן השי״ת שכפי מדת הערך והזכות כן תועיל התפילה״.

עוד תפילה אחת היתה מצליחה חשוף מדרגה עמוקה עוד יותר בנפשו של משה רבינו, עוד יותר מכל מעשיו הטובים של משה רבינו במשך כל 120 שנות חייו, ובזכות דבקות עליונה זו, המרוממת את כל ישראל והעולם כולו, השפע האלוקי על עם ישראל היה טוב יותר וממילא היה זכאי להכנס לארץ, אבל כיוון שנגזרה הגזרה, ה' אמר למשה להפסיק ולא להתעלות עוד ומנע משה לחשוף מדרגה זו.

בכל יום ויום, ועל אחת כמה וכמה בתקופת מלחמה וקושי, עלינו להתחזק באמונה בכוחה של התפילה היכולה לרומם אותנו ולזכות אותנו בשפע עליון חדש המגיע לעם ישראל כולו על פי מדרגתו העליונה, שפע שאנו זקוקים לו כל כך.

. 2 מה היה חסר למשה רבינו?

משה מתחנן לפני ה' להכנס לארץ. חז״ל דרשו שמשה התפלל 515 תפילות כדי להכנס לארץ כמניין )בגמטריה( של ״ואתחנן״ עד שה' הפסיק אותו. מדוע היה חשוב כל כך למשה להכנס לארץ? והרי הוא כבר הגיע למדרגה הגבוהה ביותר שבן אדם הגיע ״פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות״ מה היה חסר למשה רבינו! ?

חז״ל הסבירו בגמ' בסוטה )יד ע״א( שעיקר רצון משה להכנס לארץ הוא בשביל לקיים המצוות התלויות בה: ״דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבינו לי כנס לא״י? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא״י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי, אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם. ״

משה רבינו רצה לקיים את המצוות התלויות בארץ, שאותם לא היה יכול לקיים במדבר ובעבר בירדן, לשם כך היה עליו לעבור את הירדן ועל כך הוא התפלל. יש המבינים שהקדושה שאליה התפלל משה היא קיום המצוות הללו - הקדושה היתרה היא תוצאה של קיום עוד מצוות שאי אפשר לקיים אותם בחו״ל, אבל הרב דרוקמן זצ״ל הדגיש לנו פעמים רבות שעצם השם שחז״ל נתנו למצוות מעיד שהתוכן הוא הפוך ״מצוות התלויות בארץ״, ולא ארץ שתלויה במצוות, מתוך קדושת הארץ ישנם עוד מצוות. הקדושה בארץ היא עצמאית עוד לפני קיום המצוות התלויות בה, מתוך הארץ הקדושה, שבה בחר ה', יש בה יותר מצוות.

האמת שגם שאר המצוות שאינם תלויות בארץ, וחובה לקיים אותם בכל מקום בעולם, עיקר ציווים הוא בארץ. חז״ל בספרי דורשים )מובא ברש״י( את הפסוק שאנו אומרים בכל יום בפרשת ״והיה אם שמע״ ״ואבדתם מהרה מעל האדמה…ושמתם את דברי אלא על לבבכם״ - ״אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות: הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר )ירמיהו לא( ״הציבי לך ציונים״ גם שאתם בגלות תקיימו את המצוות כדי שכאשר תחזרו לארץ לא יהיו בעינכם כחדשים״, ע״פ דברי חז״ל אלו משמע שגם מצוות שבת, תפילין, ציצית ושאר המצוות עיקר ציווים הוא בארץ ישראל, וכל החובה לשמור אותם בגלות היא רק כדי שתחזרו לארץ תהיו רגילים לקיים את המצוות.

משה מלמד את עם ישראל ע״י תפילותיו הרבות )גם אם ה' לא מקבל אותם( את קדושתה המיוחדת של הארץ שבאה לידי ביטוי במצוות התלויות בה. בגלל רצונו הגדול של משה להופיע את הקדושה הזאת, ה' העלה עליו כאילו קיים את המצוות - נתן לו את המדרגה המיוחדת של קרבת ה' שניתן להגיעה אליה רק ע״י קדושת ארץ ישראל.

יש בכך תיקון לחטא המרגלים, שעליו קראנו בפרשה הקודמת, דוד המלך תיאר חטא זה בספר תהילים )פרק קו( ״וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו״ ולכן נגזר אליהם ״להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות. ״ - התיקון לגלות הוא התחזקות והתעמקות בקדושת ארץ ישראל. וכמו שריה״ל כותב בסיום ספר הכוזרי ״כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ׳ )תהילים קב, טו( – רוצה לומר כי ירושלים אמנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפר ה״ בעז״ה נמשיך ללמוד ממשה רבינו את רצנו לקרבת ה' שאליה אפשר להגיע דווקא בארץ הקודש.

. 3 לבנון ובית המקדש

לצערנו חיזבאללה העיז ותקף היום משטח לבנון את כוחות צה״ל, ב״ה לא היו מפגעים לכוחותנו. חז״ל מלמדים אותנו )מובא ברש״י( על בקשת משה בתחילת הפרשה ״אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון״ שאין הכוונה רק לגבול הצפוני של הארץ )כפשט הפסוק( אלא ״ההר הטוב- זה ירושלים והלבנון זה בית המקדש״, כמו שבית המקדש מכונה בשיר השירים.

חז״ל מוסיפים ומסבירים לנו כמה הסברים לשם המפתיע הזה של בית המקדש )למרות שאת פשט המדרש היה אפשר להסביר שבית המקדש נקרא לבנון על שם עצי הארזים שהובאו מהלבנון(:

1. ״אמר רשב״י- למה נקרא שמו לבנון מפני שמלבין עוונותיהם של ישראל כשלג שנאמר ״אם יהיו חטאיכם כשני -כשלג ילבינו״ -הצבע הלבן הוא הצבע השולט בבית המקדש- בגדי הכהנים בלבן, בגדי הכה״ג ביום הכיפורים לבנים, את המזבח היו מלבנים פעמיים בשנה וכן את הבניין של בית המקדש עצמו היו מלבנים פעם בשנה, לשון של זהורית שהיתה קשורה לשעיר המשתלח היתה הופכת ללבן ועוד- הנקיון והכיבוס הפיזי והרוחני מהעוונות הוא דבר שמטהר ומאפשר להתרומם ולהתקדש ומתוך כך מרים אותנו מהשקיעה בחיים החומריים- כנגד זה בימים שבהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש אנחנו לא מכבסים ולא מתנקים.

2. פרוש נוסף שמובא בחז״ל מלשון לבלוב- המקום שמחיה אותנו ומוסיף לנו כוחות חיים- מאיץ את עבודת ה' בקרבינו, הירושלמי מסביר את שמחת בית השואבה בסוכות מלשון מקום שממנו שואבים רוח הקודש )שלא כמו הבבלי על שם שאיבת המים לניסוך המים על המזבח(- לכן בימים אלו אנו מרגישים שאי אפשר להתחדש וללבלב ולא קונים דברים חדשים ומברכים שהחיינו.

3. הסבר נוסף ״ר' טביומי אמר: על שם שכל לבבות שמחים בו, זהו שכתוב )תהילים( ״יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. ״ ורבנן אמרי: על שם ״וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים״- הלב של עם ישראל ושל הקדוש ברוך הוא כביכול נמצא בבית המקדש- מאז החורבן ניטל הלב שלנו- הלב הוא מרכז החיים הרגשיים- לא מדובר על לימוד והבנה שכליים אלא על חיבור החיים לקב״ה- כאשר יש חיבור של חיים יש שמחה - נטילת חיבור החיים זו אבלות.

הנחמה היא )שעליה נקרא בהפטרה בשבת( שבית המקדש זו מציאות רוחנית קיימת, אמנם עוד לא חזרנו לשלב שבו היא מתגלה במציאות הגשמית הממשית, אבל הרב צבי יהודה קוק זצ״ל היה מדגיש ש״קדוש לעולם קיים״ הקדושה זו מציאות ממשית לא פחות מהמציאות החומרית, ולכן ברור לנו שהמציאות הזאת של חיבור מוחלט בין ליבם של ישראל לליבו של ה' המאפשר ליבון החטאים ולבלול החיים מחדש היא מציאות קיימת וממשית. זוהי הנחמה שהיתה לישראל בכל הדורות, ובוודאי שבדור שלנו אנו צריכים להרגיש יותר את הנחמה ככל שאנו מתקדמים בתהליך הגאולה.

בעזרת ה' נזכה לראות בעיניים את ההר הטוב והלבנון בנויים.

. 4 ונשמרתם מאוד לנפשותיכם

אנו מכירים את הציווי הזה כציווי על האדם לשמור על חייו, הפוסקים משתמשים בציטוט הזה כמקור מהתורה לנהיגה זהירה, לאיסור עישון סיגריות ועוד. כבר הגמרא בברכות השתמשה בפסוק הזה בטענתו של ההגמון כנגד החסיד שלא החזיר לו שלום כיון שהיה באמצע תפילתו ״אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם: ״רק הישמר לך ושמור נפשך מאד״ )דברים ד( וכתיב: ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״ כשנתתי לך שלום, למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? ! ״, וכן הרמב״ם פוסק מפסוקים אלו הלכה בהלכות רוצח ושמירת הנפש ״אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות, כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו… חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים. או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר: ״השמר לך ושמור נפשך״ )דברים ד(. ואם לא הסיר, והניח המכשול ואת המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים. ״

עד כדי כך הדברים מפורסמים שלרוב שוכחים שהתורה דיברה בפסוקים על זהירות שונה לחלוטין, זהירות על הנ

---

נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

חומרות תפילין וציץ בין חול לקודש

**האם לא הגיע הזמן לבטל את כל החומרות? **

בתוך הפרשה היסודית ביותר באמונת ישראל "שמע ישראל" מופיעה רשימת מצוות: לימוד תורה, תפילין ומזוזה. פרשנים רבים מסבירים שמצוות אלו הם הדרך להגיע לאהבת ה' עליה אנחנו מצווים בתחילת הפרשה.

הגמרא במסכת שבת (דף י״ב) משווה את מצוות תפילין לציץ של הכהן הגדול ולומדת מההשוואה הזאת את הדין שמותר לצאת עם התפילין בערב שבת עם חשיכה. במבט ראשון וודאי שהציץ הוא מיוחד יותר ועליון יותר, שהרי רק הכהן הגדול לובש אותו, אבל הגמרא אומרת שיש בציץ רק אזכרה אחת של שם ה' בשונה מהתפילין שיש בהם הרבה אזכרות, ולכן וודאי שהאדם לא יסיח דעתו מהתפילין, וממילא אין חשש שיסיח מהם את דעתו וישכח שהתפילין עליו ויבא לטלטלן בשבת. ״תני דבי רבי ישמעאל יוצא אדם בתפילין בערב שבת עם חשיכה, מאי טעמא? כיון דאמר רבה בר רב הונא ׳חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה, קל וחומר מציץ: מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה (שמות כח) ׳והיה על מצחו תמיד׳ שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה! הלכך מידכר דכיר להו (זוכר אותם וממילא איך חשש שלא יוריד לפני שבת)״.

הרב קוק בספרו ׳עין איה׳ מסביר מה מבטאות האזכרות הרבות דווקא בתפילין בניגוד לציץ, למרות המיוחדות העליונה של הציץ, וממילא מדוע יש צורך לזוכרם כל זמן שהם על האדם.

את התפילין אנו לובשים רק בימי החול. בשבתות וימים טובים אנו פטורים מהנחת תפילין כיוון שהם בעצמם אות. משמעות הדבר שישנן שתי תנועות חיים של הופעת הקודש באדם: ישנה קדושה פנימית עליונה, וישנה קדושה המגיעה מתוך מעשים. **בבית המקדש אין צורך בהרבה אזכרות — מספיקה אזכרת שם ה' אחת המרוממת את כל החיים. כל אדם הנפגש עם הכהן הגדול ועם עבודת המקדש מרגיש את קדושתו הפנימית ואת הנשמה הטהורה שבקרבו. **

**לעומת זאת, לאדם בעולם המעשה דרושים מעשים רבים כדי לקדש את חייו בהתקדשות פנימית. לשם כך כל אדם מצווה במצוות מעשיות רבות, כל פעולה מקדשת את האדם ושומרת על קדושתו, ** כיסוד שלימד אותנו ספר החינוך: ״אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״. וביחד עם זה, על האדם לדעת שככל שהוא יגביר את קדושתו הפנימית, כך גם ירגיש איך מעשי המצוות אינן רק פעולות אליהן הוא מחוייב, אלא מעשים משמעותיים המחזקים את הקדושה הפנימית שבו.

בשבת וימים טובים אנו חווים את הקדושה העליונה, הם עצמם נקראו אות, ולכן אין צורך במעשים שגרתיים המבליטים את הקדושה ״עד שלא יהיה צריך סעד לתומכו״. ככל שהאדם קרוב יותר לקדושה הוא צריך פחות מעשים שיחזקו את הקדושה בחייו, וככל שהאדם חי במציאות המחוברת לעולם המעשה הרחוק מהקדושה, יש צורך ביותר מעשים בכל יום שיקשרו אותו ואת חייו לקדושה.

**עקרון זה נכון גם במבט היסטורי על כלל ישראל. ** ככל שמרכז חייו של עם ישראל היה מסביב לבית המקדש, לא היה צורך בהוספת סייגים ובחומרות בכל ספק העלול לנתק את האדם מהקדושה.

ככל שהתרחקנו מהחיים הטבעיים של עם ישראל, יש צורך במעשים נוספים השומרים על הקדושה בחיינו. דוגמה לכך ניתן לראות בגזרות חז״ל בכל הקשור למאכלי ובישולי עכו״ם, שנועדו למנוע כל קשר והשפעה מהחיים המשותפים עם השכנים והחברים הגויים. על כל אחד מאיתנו לכבד ולהוקיר כל מעשה ומעשה שנועד לשמור על קדושתו הפנימית, בין אם הוא מדאורייתא ובין אם הוא תקנת חכמים.

כל עוד לא חזרנו למציאות השלמה שבה עם ישראל חי מסביב לבית המקדש, יש צורך בכל תקנות חז״ל ובכל החומרות בספקות שהתעוררו בגלות. זלזול בחומרות ובמנהגים שעם ישראל נהג במשך כל הגלות, עוד לפני בניין בית המקדש והחזרת הסנהדרין להנהגת העם, **עלול ליצור בחיינו ניתוק מהקדושה. ** ״כל זמן שעוד לא שבו לנו כל מחמודינו מימי קדם, כל זמן שאין לנו מלך ונביא, וסנהדרין גדולה במקום אשר בחר ד', בביהמ״ק, שתצא מהם תורה לכל ישראל בלא שום ספק בהוראה. כל הזהירות הזאת בכל החומרות הבאות מצד הספקות הם הם יסודי חיינו. **וכי (חלילה) בעזיבת אלה הדברים, שע״פ ההשגחה הוכנו מראש לשמור את הקדושה הפנימית הישראלית, במצב הירידה תוכל לגרום תוצאות רעות ומרות מאד. ״**

הגמרא לומדת שממשיכים ללכת עם התפילין (כך היה נהוג בזמנם — ללכת כל היום עם התפילין) עד סמוך לכניסת השבת, ומסביר הרב קוק שכל עוד אנו נמצאים בימי החול, ימי המעשה, ועוד לא הגענו לימי הקודש, יש צורך במעשים. **גם ברגעים האחרונים של ימי החול, ברגעים האחרונים לפני החזרה לשלמות של עם ישראל, ** למצב בו חיינו יהיו מונהגים מתוך הקדושה העליונה של בית המקדש, רמה רוחנית שבה כל הספקות מבוררים וממילא חומרות שהונהגו במהלך הדורות יתבטלו, **יש עדיין חובה וצורך לשמור על כל חומרא וחומרא שבנתה ובונה את חיבור החיים לקדושה הפנימית. ״כי ריבוי המעשים לשם ד' מקרב את הלב לאבינו שבשמים״. **

אנו מתפללים בכל יום, ובוודאי אחרי שלושת השבועות, להגיע ליום שכולו שבת, לאותה מציאות שלמה שבה חוזרת השכינה לירושלים, וממילא חוזרים החיים השלמים של ישראל שבהם אור הנבואה והקדושה מרומם את כל חיי המעשה ללא צורך בפעולות חיצוניות, כאור השבת מול אור המעשים בחיי החול. אבל כל עוד לא הגענו למדרגה הזאת, כל עוד אנו עדיין ״עם חשכה״, אנו חייבים להמשיך וללכת עם תפילין, להמשיך ולשמור על כל פרטי המעשים והרחבותיהם המחברים את חיינו לנקודת הקדושה הנמצאת בנו.

---

נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הרב חייא בן חמו - למה אנחנו צריכים בכלל את בית המקדש?

צפייה ביוטיוב

ערוץ: חייא בן חמו

---

נשלח על ידי: בנה ביתך כבתחילה 𓉱
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

כיסופים למקדש אב תשפו

הקדמה

בית המקדש הוא מרכז עבודת השם של עם ישראל, ובכל זאת, נדמה כי אנו כמעט ואיננו עוסקים בו. אנו מתפללים שלוש פעמים ביום על בניינו, מציינים אותו בברכת המזון ובכל חתונה מעלים אותו על ראש שמחתנו. אך כאשר מדובר בדיון מעשי על בית המקדש, אנו מהססים. האם ייתכן שאנו חוששים מהשלכותיו? יתכן שהמחשבה על השינוי שהוא יביא לחיינו הדתיים מעוררת חשש. התרגלנו לעולם שבו עבודת השם היא אישית – שמירת שבת, כשרות, תורה, צניעות – אך המקדש מציב בפנינו מציאות שבה עבודת השם היא לאומית וציבורית.

במהלך הדורות בגלות, התרגלנו לעבודת השם פרטית. לימוד התורה, קיום המצוות וההלכה התרכזו באדם הבודד, במשפחתו ובקהילתו המצומצמת. המקדש, לעומת זאת, נראה לנו כמשהו רחוק, לא רלוונטי לעולמנו המודרני. אנו עוסקים בחגים, בתפילות, בהלכות יומיום, אך בית המקדש לא נוכח בשיח שלנו כפי שהיה צריך להיות. כיצד קרה שדווקא הנושא המרכזי בעבודת השם – המקום שבו השכינה שורה, שאליו עולים לרגל, שמסמל את הקשר הישיר של עם ישראל עם בוראו – הפך לנושא צדדי?

האם באמת ציפינו לישועה?

במסכת שבת )לא, א( נאמר שאחרי פטירתו של אדם, נשאל מספר שאלות, ואחת מהן היא: ״ציפית לישועה? ״ הר״ן מבאר שאין הכוונה רק להאמין בביאת המשיח באופן עקרוני, שהרי זה מעיקרי האמונה, אלא הכוונה היא האם האדם באמת ציפה שהגאולה תתקיים בימיו. האם הוא ראה את הגאולה כמשהו מוחשי, משהו שהוא שואף אליו באופן מעשי?

בימינו, כאשר עם ישראל שב לארצו ורבים מסימני הגאולה מתממשים לנגד עינינו, השאלה הזו מקבלת משנה תוקף. אדם צריך לשאול את עצמו יום-יום: האם אני באמת מצפה לישועה? האם אני מאמין שבית המקדש יכול להיבנות בימינו? ומה עשיתי היום כדי לקרב את הגאולה?

חוברת זו, היא אוסף מתוך שיעורים שניתנו במדרשת שילת, במשך קרוב לעשר שנים, בסדרה שנקראת: כיסופים למקדש. המטרה העיקרית בלימוד שלנו היא לעורר בנו את המחשבה על המקדש, ולהחזיר את בית המקדש לשיח הדתי שלנו. לא כמשהו רחוק או תאורטי, אלא כמשהו ממשי, כמשימה של דורנו. הגיע הזמן להפסיק לחשוש ולהתחיל לעסוק בבניינו – בעיון, במעשה, ובתפילה שנזכה לראותו במהרה בימינו.

בהזדמנות זו אבקש להודות לרב שי גרין שליט״א, העומד בראש המדרשה, אשר יזם את סדרת שיעורים זו, וממשיך לדחוף ולדאוג להמשכה. יברכהו ה׳, ואת כל משפחתו, בכל מילי דמיטב. ה׳ ישלח ברכה בכל מעשי ידיו, ויזכה לראות בבנין ירושלים. אברך גם את הבנות היקרות שהיו שותפות ללימוד במהלך השנים, לבירור, לשאלות ולמחשבות על הגאולה – ומתלמידותי יותר מכולם!

בשנה האחרונה זכיתי להעביר סדרה זו בישיבת ההסדר בעכו, לחבורה של בחורים שהרצון לבנין המקדש בוער בליבם. יהי רצון שיזכו הם עם כל בית ישראל לעלות לבית המקדש, ולאכול מן הזבחים ומן הפסחים.

סוד המקדש – חיבור שמים וארץ

מבוא

בית המקדש – מה הוא? מה עניינו הרוחני? מה המשמעות של המשכן והמקדש עבורנו? כיצד הבנת סוד המקדש יכולה לשנות את תפיסתנו החיים שלנו?

כדי להבין את מהותו של בית המקדש, נחזור לרגע למעמד הר סיני. עם ישראל מקבל את התורה, וכאשר משה יורד מן ההר הוא מצווה תחילה על השבת, ומיד לאחר מכן על בניית המשכן. מדוע לא ניתנו לעם מצוות אחרות תחילה? נראה כי המשכן הוא היסוד של השראת השכינה בעולם – המקום שבו הקב״ה שוכן בקרבנו, לא רק ברובד של ניסים חד-פעמיים, אלא באופן מתמשך וקבוע. בלי משכן אין מקום לשאר עבודת השם.

המשכן כגוף – יסוד ההופעה האלוהית בעולם

עד מתן תורה, הקדושה שהופיעה בעולם הייתה זמנית בלבד – בהתגלויות חד-פעמיות כגון קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. אולם עתה התבקשה השראת שכינה קבועה בעולם הזה. העולם הגשמי אינו מקום טבעי לאור האלוהי, ולכן נדרש כלי מיוחד – המשכן – שיתאים להיות בית לשכינה.

המשל של גוף האדם עוזר לנו להבין זאת. הנשמה עצמה היא מופשטת, ואינה נמצאת בתוך הגוף במובן הפיזי, אך ללא הגוף אין לה יכולת להופיע ולהתגלות בעולם הזה. כך גם הקב״ה, שהוא מופשט ואינסופי, מבקש להתגלות בעולם הזה. הדרך לכך היא באמצעות מקדש פיזי, המותאם בדיוק לתנאי השראת השכינה האלוהית. המבנה המדויק של המקדש אינו שרירותי – כמו שהגוף האנושי בנוי בצורה מדויקת כדי לאפשר חיים, כך גם המקדש נבנה על פי מידות מוגדרות כדי להוות משכן לשכינה.

על פי תורת הקבלה, שלמות גוף האדם אינה רק מבחינה התפקוד הביולוגי, אלא גם מהבחינה הרוחנית. מבנה הגוף, אבריו וגידיו, מתאימים להיות משכן לנשמה. ההופעה הרוחנית סוככת על הגוף בכללותו, אך מתפרטת גם לכל אבריו. על כך אומרים חכמים שכנגד רמ״ח אברים ושס״ה גידים שבאדם, ישנם רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצווה לא תעשה )מכות כג, ב(. לכל אבר מצווה, לכל חלק בגוף האדם מתאים צינור של שפע והתגלות אלוהית. וכמו בגוף האדם והנשמה, כך בבית המקדש והשכינה.

כיצד ניתן לבנות מקום לשכינה?

בצלאל, בונה המשכן, ידע לצרף את האותיות שבהם ה׳ ברא את העולם, ולבנות משכן שמכוון כנגד המבנה הרוחני העליון )ברכות נה, א(. המשכן איננו רק מבנה ארצי – הוא תבנית מדויקת של מקדש עליון. כל כלי, כל מידה, כל עיצוב – משקפים את העולם הרוחני. החוכמה של בצלאל לא הייתה רק אומנותית, אלא גם פנימית: הוא ידע כיצד להוריד את הרעיון האלוהי אל המציאות החומרית. השכינה חופפת על המשכן בכללותו, ואף משפיעה דרך כל אחד מכליו ופרטיו באור המתאים לו – וכולם יחד יוצרים הופעה רוחנית שלמה.

המשכן, וכמוהו בית המקדש, הוא למעשה גשר בין שני עולמות – עולם הרוח ועולם החומר. תהליך בנייתו אינו רק מלאכה טכנית, אלא פעולה המעמיקה את הקשר בין האדם לבוראו. בניית בית על פי מידות שמימיות היא מלאכה גדולה בשליחות ההיסטורית של עם ישראל בעולם. בניין המקדש המכוון כנגד מעלה, הוא עדות לכך שהקב״ה משרה שכינתו בתוך מעשה ידינו )תנחומא פקודי ב(.

עבודת השם של בית כנסת ושל בית המקדש – מה ההבדל?

התפקיד המיוחד של המשכן בהשראת השכינה, מתבטא בצורת העבודה בו. נדגים זאת בהשוואה בין בית כנסת לבין בית מקדש. את עבודת השם של בית הכנסת אנחנו מכירים. מקום של תפילה – עבודה רוחנית, מופשטת, המתמקדת בדיבור. זוהי עבודה נקיה, בלי מגע של חומרנות.

אך האדם הוא יצור חומרי, המתחבר לעולם באמצעות כל חושיו. בית המקדש נותן מענה לעומק הקיום האנושי – הוא משלב חוויות של ריח נעים מהקטורת, אכילה מבשר הקורבנות, מוזיקה וניגון, ומראה מרהיב של המבנה. כל אלה יוצרים חיבור עמוק יותר של האדם אל הקודש, משום שהוא חווה את הקרבה לה׳ לא רק דרך המחשבה והתפילה, אלא גם דרך הגוף.

מעבר לכך – המקדש שוכן במקום, והמקום קדוש. הקדושה אינה רק דבר מופשט ומחשבתי, אלא יש לו ביטוי ממשי במקום. האדם יכול לבוא אל המקום, ולהיות בו. זה מפגש בלתי אמצעי של האדם עם הקדושה, בכל יישותו הרוחנית והגשמית.

האדם הוא נשמה השוכנת בגוף, ועל כן קשר לה׳ אינו רק קשר נשמתי במחשבה ובדיבור כמו בבית הכנסת, אלא גם במעשה. בבית המקדש כל כוחות הגוף שותפים, ובכך עובד האדם את ה׳ בכל הווייתו.

שני צירים בעבודת השם: תורה ומקדש

שתי צורות העבודה הללו, המופשטת והמוחשית, הינן יסודות מקבילים בעבודת השם. השכל המופשט מודגש בלימוד התורה, והביטוי הגשמי בבית המקדש. התורה היא הרעיון שמקורו למעלה מן העולם הזה – הידע האלוהי שבשמיים. המקדש הוא הלב, המקום שבו הקשר מתממש בגשמיות. כשם שהלב והמוח הם שני האיברים המרכזיים בגוף האדם, כך התורה והמקדש הם שני הצירים המרכזיים בקיום העולם.

בלימוד התורה האדם מפעיל את השכל, ומשיג את ה׳ ואת החכמה האלוהית בצורה מופשטת. בבית המקדש האדם מפעיל את הלב, מעורר את רגשותיו, ומתחבר אל הקודש בחוויות חומריות. שני מרכיבים אלו, התורה והמקדש, מהווים יחד את יסוד עבודת השם.

בית המקדש כנישואין – הקשר בין עם ישראל לקב״ה

המשנה במסכת תענית )כו, ב( אומרת: ״ביום חתונתו – זה מתן תורה, וביום שמחת ליבו – זה בניין בית המקדש״. חז״ל ממשילים את מתן תורה לחתונה בין הקב״ה לעם ישראל. מתן תורה מתאים לשלב האירוסין – התקשרות רוחנית בין ה׳ לישראל. תקופה זו שלאחר מתן תורה הייתה רק שלב האירוסין – קשר רוחני בלבד, ללא ביטוי פיזי. כמו איש ואישה המאורסים, הקשר קיים אך אין לו עדיין מקום להתקיים בפועל. רק לאחר הנישואין יש בית משותף – כך גם הקשר בין עם ישראל לקב״ה מתממש במלואו רק עם בניית בית המקדש, בקיום וביטוי מעשי בעולם.

קשר האירוסין הוא עמוק ופנימי, אבל הוא קשר מרחוק. בהיותנו בני אדם בעלי גוף, קשר שאינו בא למימוש הוא חסר. רק בנישואין הקשר מגיעו לשלימותו – ל״שמחת ליבו״. כך רק בבית המקדש הקשר שבין עם ישראל לקב״ה מגיע לתכליתו. ההופעה והמימוש של הקשר בין ישראל לה׳ הוא רק בבית המקדש.

הכמיהה לבניין הבית

מאז חורבן הבית, אנו אבלים לא רק על ההרס הפיזי, אלא על גלות השכינה. על הפגיעה בקשר שלנו ושל העולם כולו עם הקב״ה. בתפילותינו, אנו מבקשים שהקב״ה ישיב את שכינתו לציון. פיוט ״לכה דודי״ מבטא כמיהה זו בקריאה אל ירושלים: ״התנערי מעפר קומי…״ – זוהי גם קריאה לשכינה לחזור לשכון בירושלים ולהתגלות בעולם. בפניה לירושלים מקום השראת שכינה אנו אומרים: ״עורי עורי שיר דברי, וכבוד ה׳ עליך נגלה״.

הציפייה לבית המקדש איננה רק נוסטלגיה לעבר, אלא הבנה כי הגאולה השלמה תלויה בבניינו. אם המשכן היה תחילת ההופעה האלוהית בעולם, הרי שבית המקדש הראשון והשני היו שלבים בהעמקת חיבור זה. ואולם, רק הבית השלישי יגיע לשלמות, ויהווה את החיבור המלא בין שמיים וארץ.

החזון – השיבה אל הבית

כאשר ייבנה בית המקדש, יתגלה אור ה׳ בעולם בשלמות, וכל אומות העולם יבואו לראות באורו. לא מדובר רק על שיבה למקדש פיזי, אלא על חיבור עמוק בין השמיים והארץ, על חזרת הקב״ה להתגלות שלמה בעולם.

יש להבין כי בניין בית המקדש איננו רק יעד פיזי אלא גם מהלך נפשי ותרבותי. נתקרב כולנו לה׳, נתאחד סביב ערכי התורה, ונשאף להשראת שכינה בחיינו. כך גם נוכל לראות את שיבת ציון השלמה בבניין בית המקדש במהרה בימינו.

השאלה הגדולה, האם עד שלא נהיה במדרגה הזו, לא נזכה לבנין המקדש? האם עלינו להמנע מעיסוק במקדש כל עוד הרצון להשראת שכינה לא עומדת במרכז השאיפות של עם ישראל? על כך, בהמשך.

עבודת השם כציבור – רק בבית המקדש

התורה ניתנה לעם ישראל כעם

התורה איננה מערכת חוקים פרטית, אלא ניתנה לעם ישראל כעם. ה׳ כרת ברית בהר סיני עם ישראל יחד, ולא כאוסף של יחידים. לאורך הדורות, ובעיקר בגלות, התרגלנו לראות את עבודת השם כעניין אישי. אדם מקיים מצוות – שומר שבת, אוכל כשר, לומד תורה – מתוך מחויבות פרטית. אך האמת היא שהתורה ניתנה לנו כעם, ולכן עיקר עבודת השם היא ציבורית.

יש לכך ביטוי מרחיק לכת באחריות של כל אחד מאיתנו על הציבור. בגמרא )סנהדרין מג, א( למדנו כי עד כניסת ישראל לארץ ישראל לא נענשו אנשים על עוונות חבריהם. אך משהתיישבו בארץ, והחלו לחיות כעם, כל ישראל נעשו ערבים זה בזה. החשבון של המצוות והעבירות הפך לכללי, ולא רק אישי. על כך נאמר הפסוק ״הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם״ )דברים כט, כח(, על חטאי חברינו הנסתרים האחריות היא לה׳, אך על חטאיהם הנגלים יש לנו אחריות – לנו ולבנינו עד עולם. אם אדם חוטא – זו בעיה של כלל הציבור, ואם אדם מקיים מצווה – העם כולו מושפע לטובה ומתקדם.

עבודת השם כציבור – בבית המקדש

המקום שבו מתקיימת עבודת השם ציבורית הוא רק בבית המקדש. בכל מקום אחר פונה האדם לה׳ כפרט, או אם מתפלל במניין בייצוג של כלל ישראל. אבל תפילה שבאה מכל ישראל יחד, יכולה להיות רק בעבודת הקרבנות, תמידים ומוספים, בבית המקדש.

הכהנים הם שלוחיו של ה׳ לעבוד בביתו, וגם שלוחי העם כולו לעבוד עבורם בבית ה׳. המקדש הוא נקודת ההתכנסות של כל ישראל, מקום שבו כולם עובדים את ה׳ כאחד. זו הסיבה שתקנו חכמים שבכל שבוע במהלך השנה תעמוד קבוצה מעם ישראל על עבודת הקרבנות, ׳המעמדות׳, והם מייצגים את כלל ישראל.

קרבנות הציבור נקנים ממחצית השקל, שזו תרומה שנתית קבועה בסכום מוגדר. הכסף הופך להיות הקדש, בבעלות הקודש, או אולי בבעלות של כלל ישראל. בכך הקרבן בא בשם כל ישראל.

בתורה ובדברי חז״ל, בית המקדש מוצג כמרכז החיים הרוחניים של העם. כאשר עם ישראל שוכן בארץ ישראל, הוא זקוק למקום מקודש שבו עבודת השם נעשית לא כמעשה פרטי, אלא כמעשה לאומי וציבורי. בלי המקדש, עבודת השם הציבורית חסרה ומוגבלת. כאמור, התורה נתנה לנו כעם – ומכאן השליחות והתכלית של עם ישראל היא התורה ועבודת השם הציבורית, אשר מתבטאת רק בבית המקדש.

הצורך בבית המקדש בארץ ישראל

לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל בארץ ישראל, לא הייתה תקופה שבה התיישבנו בארץ ישראל מבלי משכן או מקדש. תמיד היה מרכז רוחני לעם. תקופת הגלות הארוכה הרחיקה אותנו מהתפיסה הציבורית של עבודת השם. התרגלנו לראות את עבודת השם כמשהו אישי, ולהתמקד בעיקר בלימוד תורה, שבת, כשרות, וצניעות, אך אין לכך תחליף למקום שבו עם ישראל עובד את ה׳ כציבור – בית המקדש.

העדר בית המקדש איננו רק חוסר טכני, אלא פגיעה מהותית במבנה של עבודת השם. אין תחליף לבית המקדש בעבודת הציבור. לא ניתן לקיים את העבודה הציבורית במקום אחר, אלא במקום השראת שכינה – בהר המוריה. זהו המקום שבו מתאחד העם כולו לעבודת השם, ושם אנו יכולים לבטא את ייעודנו כעם אחד העובד את ה׳. עלינו לכוון את מחשבותינו ומעשינו לקראת שיבת המרכז הציבורי לעבודת השם, מתוך הבנה שזוהי הדרך השלמה לקיים את התורה שניתנה לנו כעם.

הקשר בין מלכות לבית המקדש

דוד המלך ביקש לבנות את בית המקדש. הטעם שמופיע בדברי הימים מפורסם יותר: דוד לא היה מתאים לעסוק בבניין בית המקדש בגלל שהיה איש מלחמה ושפך דמים רבים )דהי״א כב, ח(. תכונה זו ועשיה מסוג זה לא מתאימה לאישיות שתבנה את בית המקדש שהוא מקום של שלום. אולם, בספר שמואל )שמ״ב ז( נתן הנביא מציין סיבה אחרת: רק שלמה בנו, כמלך מבוסס, יוכל לבנות את בית המקדש. הקדוש ברוך הוא מבטיח לדוד שושלת מלוכה קבועה, ורק אז ניתן יהיה להקים מקדש יציב.

משמעות הדבר היא כי בניין המקדש דורש יציבות של מלכות. כל עוד מדובר בשלטון נודד, אין קדושה קבועה במקום. רק כאשר יש מלכות יציבה ועיר בירה מוגדרת ניתן להקים את המקדש. דוד היה ראש שושלת חדשה, ולכן עדיין דמה יותר לשופטי ישראל ולא למלך קבוע. רק שלמה בנו, שירש את מלכותו והיה השני לשושלת, שלט שלטון יציב והיה ראוי להקים את המקדש.

---

נשלח על ידי: בנימין קוסובסקי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

גאולה מתוך חושך וגלות בימינו

מתוך החושך יבוקע האור: משמעות החורבן והכמיסה לגאולה בימינו

משך שנים ארוכות, ימי תשעה באב עברו על חלקים נרחבים בעם ישראל מתוך תחושה של דיסוננס מסוים. בעודנו יושבים על הארץ, מקוננים על חורבן הבית ועל גלות שנמשכה אלפי שנים, התבוננו סביבנו וראינו מדינה משגשגת, צבא חזק, וחיים יהודיים תוססים. השאלה המנקרת – ״מה משמעות האבל הזה בימינו? ״ – ריחפה בחלל האוויר.

והנה, התקופה האחרונה טלטלה את התפיסה הזו, והמחישה לנו באופן הבלתי אמצעי ביותר את עניינו העמוק של החורבן והגלות.

הפרדוקס הישראלי: עוצמה חומרית מול בודדות בינלאומית

עד לא מכבר, האמנו כי הימים בהם היהודי נדרש להצניע את זהותו חלפו מן העולם. התרגלנו למציאות שבה גאווה היא ללכת כיהודי ברוב בירות תבל. והנה, התהפכו היוצרות:

שנאה וטינה גלויות: אנו עדים לעלייה דרמטית בגל הסטנה, הלעג והקלס המופנים כלפי העם היהודי.

הצנעת זהות וביטחון מעורער: יהודים ברחבי העולם נדרשים שוב להצניע סממנים יהודיים בפרהסיה, ובתי כנסת ומוסדות קהילתיים זקוקים לאבטחה כבדה.

דה-לגיטימציה משפטית ופוליטית: הניסיונות להעמיד את ראשי הממשל והביטחון של ישראל לדין בערכאות בינלאומיות ממחישים עד כמה המערכת העולמית נערכת נגדנו.

הפרדוקס מתחדד כאשר מביטים על כוחו של עם ישראל בפועל: מבחינה צבאית וטכנולוגית, עוצמתו של העם היהודי בארצו חסרת תקדים. אויביו הקרובים חתים ממנו, וגם אם הם מוסיפים לנסות ולפגוע, יחסי הכוחות ברורים. אך דווקא במקביל לעוצמה החומרית הזו – הזירה הבינלאומית והיחס לעם ישראל מסתבכים והולכים.

סדקים בחזון הנבואי?

חזון הגאולה העתידית ובניין בית המקדש, כפי שהוא משתקף מבעד לנבואות שוב ושוב, מציב תמונה שונה לחלוטין. הנביאים מתארים מציאות שבה אומות העולם אינן רודפות את ישראל, אלא מעריצות את דרכו הרוחנית, ומגיעות מכל קצוות תבל להשתחוות לה׳ בירושלים:

״וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה׳ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים… וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם״

(ישעיהו ב׳, ב׳)

זהו אחד הסמלים המובהקים של הגאולה: השלום העולמי וההכרה הכללית בתפקידו הרוחני של העם היהודי. והנה, בימים אלו, החזון הזה נראה לכאורה קורה להפך, כשהלגיטימציה העולמית מתפוררת לנגד עינינו.

סוד התקופה: אין האור ניכר אלא מתוך החושך

כיצד עלינו להבין את המורכבות הזו? כאן טמון סוד התקופה.

כדי שנוכל להיות כלי קיבול לבניין בית המקדש, עלינו להבין תחילה את מקומו, מהותו ומשמעותו בחיינו. אין האור ניכר אלא מתוך החושך. כל עוד חיינו בתחושה שהביטחון החומרי, העוצמה הצבאית והמעמד המדיני מספקים אותנו כליל, לא היתה בנו כמיהה אמיתית למשהו עמוק יותר.

בשנים האחרונות, הקב״ה ממחיש לנו כי העוצמה החומרית – עם כל חשיבותה המכרעת – אינה חזות הכל. כשאנו רואים כיצד העולם נותר עיוור לאמת, אנו מתחילים להבין עד כמה אנו זקוקים לבית המקדש – לא רק כמבנה פיזי, אלא כמקור של אור, מוסר ואמת לעולם כולו. רק מתוך חיסרון זה מתעורר בנו הציפור האמיתי והכיסופים העמוקים.

כפי שלימד רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי:

״ירושלים לא תבנה עד אשר יכספו בני ישראל אליה תכלית הכוסף…״

הגאולה אינה תהליך טכני בלבד; היא תלויה בהתעוררות הלבבות ובנכונות שלנו לדרוש ולבקש את נוכחות ה׳ בעולם.

לידת המשיח מתוך הצער: תיקון ללא חורבן נוסף

חז״ל לימדו אותנו כלל פסיכולוגי ורוחני עמוק: ״ביום שחרב בית המקדש – נולד המשיח״. דווקא מתוך הצער על החורבן, מתוך תחושת הריק וההבנה של מה שחסר לנו, צומחת הישועה.

על פי חכמת הקבלה ומסורת רבותינו, חורבן שלישי לא יהיה. הבטחה זו עומדת בעינה. עם זאת, כדי לזכות לבניין הבית השלישי, אנו זקוקים ל״חורבן מעט״ הזה – לטלטלה המוסרית והקיומית שמזקקת את המחשבה ומבהירה לנו את התכלית.

הטלטלות של ימינו אינן סימן לנסוגות, אלא זרז פנימי. הן קוראות לנו להרים את עינינו מעבר לפתרונות הזמניים, ולהבין כי תפקידו של עם ישראל לא מסתכם בלהיות ״עם ככל העמים״, אלא בלהיות אור לגויים, השואב את כוחו מבית המקדש ומנוכחות השכינה בירושלים.

---

נשלח על ידי: חיים מרקוביץ
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

כיצד ייבנה בית המקדש

בס״ד

פסיקת ההלכה ברמב״ם ומוני המצוות:

שמות כה, ח

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"

מסכת סנהדרין (כ.)

"תניא, רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל עמלק, ולבנות להם בית הבחירה…"

רמב״ם הלכות בית הבחירה א, א:

"מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש"

ספר המצוות לרמב״ם מצוות עשה כ:

"והמצוה העשרים היא שצונו לבנות בית עבודה. בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה כמו שיתבאר והוא אמרו יתעלה "ועשו לי מקדש".

רמב״ם הלכות מלכים פרק יא:

הלכה א: המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל…

הלכה ד: ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי.

ספר החינוך מצוה צה:

"מצות בנין בית הבחירה - לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר "ועשו לי מקדש". וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשלחן והמזבח וכל שאר הכלים כולם…

ונוהגת מצוה זו בזמן שרוב ישראל על אדמתן. וזו מן המצוות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על הצבור כולן, כשיבנה הבית במהרה בימינו יתקיים מצות עשה"

דעות שונות במדרשים:

מדרש פסיקתא רבתי פרשה כח:

"אָהֳלִי שֻׁדָּד וְכָל מֵיתָרַי נִתָּקוּ בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם אֵין נֹטֶה עוֹד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי (ירמיהו פרק י פסוק כ)" מהו? וכי אין בית המקדש עתיד ליבנות? אלא אין נוטה עוד אהלי מכם, ואין מקים יריעותי מכם; אלא מקדש ראשון שבנאו בשר ודם, נפל ביד שונא, אבל מקדש אחרון שהקדוש ברוך הוא בונה אותו, שנאמר: "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס", שוב לא יחרב…

מדרש בראשית רבתי פרשת ויצא:

שנאמר 'אין זה כי אם בית', אין זה בית שיעמוד לבני לדורי דורות, כי אם אותו בית א–להים שהוא בונה בידיו. ואם אתה אומר הקב״ה יבנה לו בית המקדש בידיו בשמים, כך בידיו יבנה אותו בארץ שנאמר: 'מקדש ה' כוננו ידיך'

מדרש במדבר רבה יג, ב:

"במה מקיים ר״א קרייה דרבי יוסי בן חנינא, 'עורי צפון ובואי תימן'… לכשיתעורר מלך המשיח שהוא נתון בצפון, יבא ויבנה את בית המקדש שהוא נתון בדרום"

הקושיא ממסכת סוכה:

משנה במסכת סוכה:

"משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש. ושיהא יום הנף כולו אסור"

גמרא: ושיהא יום הנף. מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח? ! השתא נמי ניכול. ואינהו לא ידעי דאשתקד דלא הוה בית המקדש – האיר מזרח התיר, השתא דאיכא בית המקדש – עומר מתיר.

דאיבני אימת? אילימא דאיבני בשיתסר – הרי התיר האיר מזרח, אלא דאיבני בחמיסר – מחצות היום ולהלן תשתרי, דהא תנן: הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן, לפי שאין בית דין מתעצלים בו! – לא צריכא, דאיבני בליליא. אי נמי, סמוך לשקיעת החמה.

רש״י: (וגם תוס' וריטב״א)

ואי קשיא דבלילה אינו נבנה דקיימא לן בשבועות דאין בנין בית המקדש בלילה, דכתיב וביום הקים ולא בחמיסר שהוא יום טוב, דקיימא לן בשבועות דאין בנין בית המקדש דוחה יום טוב, הני מילי – בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך".

הראב״ן: (מהראשונים בעלי התוספות. חי בגרמניה) ושיהא יום הנף כולו אסור מאי טעמא מהרה יבנה בהמ״ק, כלומר לפי שעה יהיה בנוי כהרף עין לפי שהקב״ה בעצמו יבנהו, כאשר דרשו חכמים [ב״ק ס' ב] שלם ישלם המבעיר את הבעירה, אמר הקדוש ברוך הוא אני הצתי אש בציון כדכתיב ויצת אש בציון וכתיב ממרום שלח אש בעצמותי, ואני עתיד לבנותה באש דכתיב "ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב"

המאירי: יתבאר במקומו שבנין בית המקדש אינו דוחה שבת ויום טוב וכן שאין בנין בית המקדש בלילה דכתיב וביום הקים את המשכן א״כ מה שנאמר בסוגיא זו דאיבני בחמיסר והרי הוא יום טוב וכן דאיבני בליליא אי אפשר להעמידה והרי הם דברי יחיד או שמא חשש לבית דין טועים וגדולי הרבנים פירשוה מתוך כך שמא יבנה על ידי נס …

ערוך לנר:

וגם בזה יש ליישב קושית רש״י מבנין ביהמ״ק בלילה דהא דאין בנין ביהמ״ק בלילה ילפינן בשבועות מביום הקים את המשכן. והנה זה פשיטא דכלי המשכן אינם בכלל משכן סתם דהא בכל מקום נאמר בכתוב את המשכן ואת כל כליו והשתא כלי המשכן לכאורה מותר לעשותם בלילה.

וא״כ גם מזבח שהוא בכלל כלים כנראה מדברי הרמב״ם שכתב הל' בית הבחירה (פ״א ה״ו) ועושין למקדש כלים מזבח העולה וכו' מותר לבנותו בלילה ולפמש״כ התוס' (ד״ה דאשתקד) לר' יהושע לא בעינן בנין מחיצות להתיר הקרבת העומר לעתיד רק בנין המזבח ולכן בשלמא בשבועות דאיירי מבנין המחיצות כמבואר שם שפיר קאמרינן דאסור בלילה משום וביום הקים אבל הכא דלא בעינן רק בנין המזבח זה יכול לעשות גם בלילה ולכן שפיר משני דאיבני בלילה די״ל דריב״ז כר' יהושע (דמגילה י א) ס״ל דלא בעינן בנין מחיצות להקרבה.

סתירה לכאורה בדעת רש״י:

רש״י על מסכת כתובות (ה.):

דרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ – כתיב: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים", ואילו במעשה ידיהם של צדיקים – כתיב: מכון לשבתך פעלת ה' מקדש א-דני כוננו ידיך.

רש״י:

"מקדש – מעשה ידי צדיקים הוא"

רש״י על יחזקאל מג, יא:

"וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צורתי [צוּרֹתָיו] וְכָל תורתו [תּוֹרֹתָיו] הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם"

רש״י: "ילמדו ענייני המידות מפיך שידעו לעשותם לעת קץ".

אפשרויות ביניים:

הרב שלמה גורן (תורת המועדים עמוד 472):

יתכן לומר הן לשיטת הרמב״ם והן לרש״י וסיעתו, שאין זה נוגע לנו, כי עלינו מוטלת המצווה לבנות את בית הבחירה בכל עת אשר יש לנו אפשרות לזאת. ואם לעתיד לבוא ירד מהשמים מה טוב, אבל אמונה זאת אינה פוטרת אותנו מקיום המצווה כל עוד שלא ירד הבית מן השמים, וקיימת אפשרות ממשית לבנייתו בידי אדם

מדרש תנחומא פרשת בהעלותך:

"אמר להם הקדוש ברוך הוא [לשערים] אתם חלקתם לי כבוד, כשאחריב את ביתי, אין אדם שולט בכם, תדע שכל כלי בהמ״ק גלו לבבל, שנאמר ויתן ה' בידו את יהויקים מלך יהודה [ומקצת כלי בית האלהים ויביאם ארץ שנער] (דניאל א ב), אבל שערי בהמ״ק במקומן נגנזו, שנאמר "טבעו בארץ שעריה" (איכה ב ט).

המהרי״ל דיסקין (סידור אישי ישראל, פירוש שיח יצחק בתפילת שלוש רגלים ד״ה והראנו בבנינו):

ולכאורה, אחר שאנו מובטחים שירד המקדש של אש מן השמים, אם כן לאיזה מטרה נגנזו השערים? אך הטעם כי זולת זה היו ישראל נכלמים ולא היה שמחתם שלמה, כי נמנע מהם מצות עשה של '"ועשו לי מקדש", על כן היה מחכמה העליונה שיגנזו השערים, וכשירד המקדש מן השמים אז יעמידו זקני ישראל את השערים הנגנזים, והמעמיד דלתות בבית כאילו בנאה… וזה שכתוב "והראנו בבנינו" – זה הבנין המשוכלל מלמעלה, "ושמחנו בתיקונו" – הוא העמדת השערים"

ערוך לנר:

לעניות דעתי דוחק הוא לפרש הגמרא כן… וכן לקמן דקאמר מאן נינהו ד' חרשים ומני משיח בן דוד ומשיח בן יוסף בהדייהו, ופירש רש״י משיחים שניהם אומנים לבניין בית המקדש, ואם כבר בנוי ומשוכלל ירד למטה מה אומנות שייך בזה? … ומה שאנו מתפללים בכל תפילותינו "יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" יהיו תפילות שווא כיוון שכבר ניבנה הוא? והיה לנו להתפלל שיגלה בית המקדש במהרה. ולכן נראה היה לעניות דעתי דודאי בית המקדש לעתיד לבא יבנה בנין ממש בידי אדם, ומה שנאמר "מקדש ד' כוננו ידיך" שנדרש בתנחומא שירד למטה הוא בית המקדש רוחני שיבא לתוך בית המקדש הניבנה גשמי כנשמה בתוך הגוף … אמנם כמו שלמטה בארץ אין נשמה בלא גוף, כמו כן המקדש הרוחני לא יקום בלא מקדש גשמי".

הרמח״ל (ספר "משכני עליון"):

“אבל לעתיד, לא די שיהיו דומים, אלא שהבית העליון יתפשט ויגיע למטה. והוא משרז״ל, שמקדש שלישי הוא מעשה ידיו של מקום, כי לא יעקר הבית העליון ממקומו, רק יתפשט ויגיע למטה; ואז יבנה סביבותיו בנין חמרי כאשר לעולם הזה, ויתחבר בנין בבנין להיות אחד, לא יתפרדו זה מזה. והכבוד יהיה שורה בו בגילוי גמור, והוא העניין שנאמר עליו, "ונגלה כבוד ה' וראו" וכו'; ואז תהיה השלוה גמורה בלא הפסק כלל. והנה על פי הסוד הזה כתוב, "מקדש ה' כוננו ידיך", כי השכינה כפי קבלתה, כן נראו בה תיקוני איברים וקישוטים נאים ונכבדים; וכאשר יאיר אור הראשית הזה, ירבה כבוד כתרה ויתנשא מאד… וכל אלה הדברים הם עמוקים מאד, ונשרשים בחכמה יותר ממה שהם נראים הרבה".

הראי״ה קוק (גנזי ראיה ג):

ומבואר אצלי, שגל הספיקות המעכבים את תכנית בנין בית המקדש, מצד התכלת למשל, ומצד יחוס הכהנים, מצד דיוקי המידות של מקום המזבח וכיוצא בזה, רוח הקודש תסייע לבירור ההלכה, ויצטרפו לזה אומדנות ברורים וקיום על פי בי דין גדול ומוסכם.

תכל׳ס, מה עושים היום?

הרב צבי הירש קלישר

"… אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה' יתברך משמים ארץ, לאמור לעמו: צאו, או ישלח משיחו פתאום מן השמים… אלא מעט מעט תבוא גאולת ישראל… ראשית הגאולה תהיה על-ידי סיבה טבעית מבני אדם, ועל-ידי רצון המלכויות לקבץ פזורי ישראל לאדמת קודש… והיה כאשר יהיו רבים מנידחי ישראל בארץ הקדושה ובירושלים, ויעלו קרבנם לריח ניחוח לד’ וירפאו את מזבח ההרוס, אז יהיו לרצון לפני אדון כל להוריד אור פניו לנגד עמו… כי כאשר בימי נח נרצה קרבנו לפני המקום… כן כאשר נשוב להפיק רצון מן ה' על-ידי קרבן ונכפר לנו על כל עוונותינו. אז ישוב וניחם המרחם עלינו לסבב לנו גאולה שלימה".

הרב טיקוצ׳ינסקי ("עיר הקודש והמקדש"):

"מצות עשה לעשות לנו בית לד' … ועלינו לעיין אם קודם ביאת בן דוד הננו פטורים מהמצות עשה הכוללת הלזו, או שהמצות עשה נאמרה לכל זמן … ומיד בהגיע לנו הרשיון והיכולת חל עלינו לגשת אל העבודה, עבודת הקדש. ומתקבל על הלב שאמנם כן החיוב לא נפקע, אלא שאנוס רחמנא פטריה, שבמצוות עשה זו לבנות משכן ומקדש כתוב "וכן תעשו - לדורות"… מי איפא פטר אותנו ממצות עשה זו? ואם כן עלינו לעמוד על המשמר לקיים תמיד "שאלו שלום ירושלים", ודרשו את "ציון", שבכללה החקירה והדרישה אם כבר הגיע הזמן והרשיון להקים ולבא למשכנותיו ולהשתחוות להדום רגליו … ומכיון שכך, שניצני הגאולה נראו בארץ - עלינו להתכונן לקראת העתיד הקרוב, ועל כל פנים לא הרחוק, להפך באפשרות הגישה להקמת בית מקדשנו".

---

נשלח על ידי: יעקב זכריה נמן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הלכות צום תשעה באב ועינוייו

בס״ד

*הלכות צום תשעה באב*

*ערב תשעה באב*

ערב תשעה באב מחצות רצוי לעסוק בלימוד בדברים הקשורים לתשעה באב (הלכות הצום, מגילת איכה, נבואות התוכחה בירמיהו ועוד).

*תחנון* - במנחה אין אומרים תחנון - וכל שכן בתשעה באב עצמו, משום שתשעה באב נקרא ׳מועד׳, כפי שכתוב באיכה ״קרא עלי מועד לשבור בחורי״.

*בסעודה מפסקת* היא הסעודה האחרונה שלפני התחלת הצום, מותר לאכול רק תבשיל אחד ונהגו לאכול ביצים קשות או עדשים שהם מאכל אבלים. ונהגו שכל אחד אוכל לבדו (ולא בחבורה) ומברך לעצמו. ונוהגים לאכול בישיבה על הרצפה כאבלים.

הצום מתחיל משקיעת החמה של יום רביעי (בערד לפי לוח אתר ישיבה - 19: 46). ונמשך עד צאת הכוכבים של יום חמישי (בערד לפי לוח אתר ישיבה - 20: 07).

*צום תשעה באב*

תשעה באב הוא יום חורבן שני בתי המקדש, ובגלל חומרתו, קבעו חכמים שינהגו בו כמו יום הכיפורים, היינו שצמים יממה שלמה (מהשקיעה ועד לצאת הכוכבים למחרת). וכן אסור בכל חמשת העינויים, שהם: *איסור אכילה ושתיה, איסור רחיצה, איסור סיכה (התבשמות), איסור נעילת נעלי עור, ואיסור תשמיש המיטה*.

*הבדל בין יום כיפור לתשעה באב*

אלא שיש הבדל בין חומרת הצום ביום כיפור לצום תשעה באב. ביום כיפור שחובת הצום מהתורה - גם חולים חייבים לצום ורק במצב של פיקוח נפש פטורים מהצום. ובתשעה באב שהצום מדרבנן - חולים פטורים מהצום. ביום כיפור שהוא איסור תורה ויש חיוב כרת למי שאוכל כשיעור, נהגו למי שיכול - לאכול בשיעורים (היינו פחות משיעור האכילה לחיוב כרת), ובתשעה באב מי שפטור מהצום - אוכל ושותה כרגיל.

*איסור רחיצה ונטילת ידיים*

מפני איסור רחיצה נוהגים ליטול ידיים (גם בנטילת ידיים של הבוקר) עד סוף קשרי האצבעות ולא על כל היד כפי שנוהגים בכל יום.

*תפילות תשעה באב*

לאחר תפילת ערבית קוראים במגילת איכה שהיא הקינה שקונן ירמיהו הנביא על חורבן בית המקדש.

בבית הכנסת נהגו להחשיך ולצמצם את התאורה על שם הפסוק ״במחשכים הושיבני כמתי עולם״, וכן יושבים כאבלים על הארץ.

בתפילת שחרית ברוב הקהילות אין מניחים תפילין ואין מתעטפים בציצית, ובתפילת מנחה מתעטפים בטלית ומניחים תפילין ומברכים עליהם (ובחלק מקהילות הספרדים נהגו להניח תפילין בשחרית).

ולאחר התפילה נוהגים לומר קינות על החורבן.

*ברכת ׳שעשה לי כל צרכי׳* - מאחר ואין נועלים נעלי עור - יש שאמרו (האר״י, בן איש חי ועוד) שלא לברך בתשעה באב ׳שעשה לי כל צרכי׳, וכך נהגו חלק מהספרדים. ומנהג האשכנזים וחלק מהספרדים (כך דעת משנה ברורה וכן נהג הרב עובדיה) לומר ברכת ׳שעשה לי כל צרכי׳.

*צער בשינה והישיבה*

נהגו לישון בפחות נוחות מכל השנה כדי להרגיש יותר את צער החורבן. מי שרגיל לכרית ישן בלי כרית, ויש שנהגו להניח מזרון על הרצפה ולישון עליו, ויש שנהגו לשים אבן מתחת למראשותיו.

וכן נהגו בליל תשעה באב ולמחרת ביום עד חצות לשבת כאבלים על הרצפה, או על כסא שהוא פחות מג׳ טפחים (24 ס״מ). ומחצות היום מותר לשבת על כסא או ספסל.

*לימוד תורה בתשעה באב*

מכיוון שדברי תורה שאדם לומד משמחים את האדם כפי הפסוק בתהילים: ״פיקודי ה׳ ישרים משמחי לב״, אסור ללמוד תורה בתשעה באב מלבד עניינים הקשורים לצום כמגילת איכה, ונבואות התוכחה בירמיהו, והלכות אבלות, ואגדות החורבן במסכת גיטין, וכן ספרי מוסר המעוררים לתיקון ותשובה.

*הוספות בתפילה - ׳עננו׳ ו׳נחם׳*

בכל הצומות מוסיפים תפילת ׳עננו ביום צום תעניתנו׳. למנהג הספרדים אומרים ׳עננו׳ בכל התפילות. ולמנהג אשכנזים, בשחרית רק השליח ציבור מוסיף ברכת עננו בין ברכת ׳גואל ישראל׳ לבין ברכת ׳רופא חולי עמו ישראל׳. ובמנחה גם יחיד בתפילתו אומר ׳עננו׳ בברכת שומע תפילה.

*נחם* - בתשעה באב תקנו לומר ברכה ותפילה מיוחדת על ירושלים, והיא ׳נחם ה׳ אלוקינו את אבלי ציון וכו׳ ברוך אתה ה׳ מנחם ציון ובונה ירושלים׳. למנהג הספרדים אומרים ׳נחם׳ גם בשחרית וגם במנחה (ויש הנוהגים לומר גם בערבית), ולמנהג האשכנזים אומרים ׳נחם׳ רק במנחה.

*נוסח נחם* - כמה רבנים בדורינו עוררו על כך שבנוסח נחם יש מילים שלא מתאימות לזמננו כמו ׳העיר החריבה והשוממה מאין יושב׳, והרי היום ירושלים בנויה ומלאה באוכלוסיה של עם ישראל. לכן שינו הנוסח שיהיה מותאם לזמננו, הרב חיים דוד הלוי הוסיף את המילה ׳שהייתה׳, והרב גורן והרב רבינוביץ שינו מילים בנוסח שיותאם לתקופתנו. ואולם רוב הרבנים הורו שלא לשנות מהנוסח כיוון שאין בכוחנו לשנות נוסח, ועוד שהמילים חרבה ושוממה מכוונים להר הבית שהוא שומם וחרב מבית המקדש.

*מוצאי תשעה באב*

*קידוש לבנה* - נהגו לקדש את הלבנה במוצאי תשעה באב מפני שיש לומר ברכת הלבנה בשמחה (לכן לא אומרים בתשעת הימים), ועדיף לומר לאחר שטועמים משהו לאחר הצום.

*עשירי באב* - הואיל ועל פי המסורת שריפת בית המקדש התחילה לקראת סוף תשעה באב ונמשכה בכל יום עשירי באב, נהגו עוד מקצת מנהגי האבלות בי׳ באב.

*למנהג ספרדים* - אין אוכלים בשר ואין שותים יין עד י׳ באב בערב.

*למנהג אשכנזים* - אין אוכלים בשר ולא שותים יין עד חצות של י׳ באב, ובנוסף למנהג האשכנזים (ומקצת מהספרדים) אין מכבסים ואין מסתפרים עד חצות של י׳ באב.

*השנה שתשעה באב חל ביום חמישי* גם למנהג אשכנזים מותר לכבס בגדים לכבוד השבת מיום שישי בבוקר, ולמי שהשעה דחוקה (כגון שיש לו נסיעה למחרת) יכול לכבס כבר ממוצאי הצום. ויש סוברים שלכתחילה אפשר לכבס ממוצאי הצום.

אמרו חכמים: ׳כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה׳.

שנזכה לראות בגאולת ישראל והעולם בבניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

---

נשלח על ידי: אברהם
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות