דרוש לפרשת ראה
שתי מצוות מודגשות בפרשה: האחת - מצוות בניין המקדש: התורה אוסרת את ההקרבה בבמות - ״לא תעשון כן לה׳ אלוהיכם״ ומצווה לייחד מקום לעבודת ה׳: כִּי אִם אֶל הַמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמֹו שָׁם לְשִׁכְנֹו תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. היסוד הזה - שיש מקום מרכזי לעבודה שה׳ יבחר - נאמר בפרשה זו )באמצע ספר דברים! ( לראשונה! ומאז חוזרת התורה עליו בפרשה זו שבע פעמים, מתוך אחת עשרה פעמים שבהן התורה חוזרת עליו עד סוף ספר דברים.
המצווה השנייה, שגם היא מודגשת בפרשה שבע פעמים, היא מצוות השמחה בעבודת ה׳, אשר בפרשת כי תבוא נאמר שהקללות יבואו ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוהיך בשמחה ובטוב לבב״. התורה לא רק חוזרת על שתי מצוות אלו שוב ושוב, אלא היא גם קושרת ביניהן. בכל הפעמים שבהן מופיעה השמחה, היא מופיעה בהקשר לעבודה בבית המקדש:
1. כִּי אִם אֶל הַמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמֹו שָׁם לְשִׁכְנֹו תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה… וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ.
2. וְהָיָה הַמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמֹו שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם… וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.
3. לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ: כִּי אִם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.
4. וְנָתַתָּה בַכֶּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָׁם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.
5. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמֹו שָׁם.
6. חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ כִּי יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.
גם בשתי הפעמים הקודמות שבהן מופיעה השמחה - היא מופיעה רק בהקשר למקדש: בפרשת אמור: ״ושמחתם לפני ה׳ אלוהיכם שבעת ימים״; ובפרשת בהעלותך: ״וביום שמחתכם ומועדיכם… על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם…״ עתה צריכים אנו להבין: מדוע השמחה מופיעה דווקא כשאנו מקימים מקדש ועובדים בו את ה׳?
לפני כשלוש עשרה שנה )2013(, נערך סקר בקרב הציבור הישראלי בשאלה מהו המקום הקדוש ביותר ליהודים. פחות משליש ענו שהר הבית הוא המקום, אולם כשני שלישים ענו: הכותל! ומתוכם היה מי שאמר שהר הבית בכלל אינו מקודש ליהודים. היו שנשאלו אם הם מצפים לבניית המקדש? וענו: ודאי שלא. נבהלים מעצם השאלה. הכותל - IN, המקדש - OUT. זאת אף שהכותל הוא קיר חיצוני של ההר, ואפילו אינו הקיר החיצוני של ההיכל.
מצד אחד - עם ישראל התקדם, שכן לפני שישים שנה רק הדתיים הרגישו שייכות מיוחדת לכותל ואילו חלק מעם ישראל ניסה לפתח זהות ישראלית ״חדשה״ שמנותקת מהמסורת היהודית. לעומת זאת כיום רוב עם ישראל מחובר לכותל ולמסורת. מצד שני - עם ישראל נמצא בשלב ביניים שעדיין לא מספיק משתוקק לקיים את המצווה: ״לשכנו תדרשו ובאת שמה״.
מדוע מתחברים לכותל ולא להר הבית? הכותל הפך למקום של תפילה, של דמעות, של בקשות, של פתקים. היהדות של הכותל עדיין אינה יהדות של מצוות ועבודת ה׳ ולא של קבלת עול מלכות מלך מלכי המלכים, אלא יהדות של אבא. יש מנהל מפעל הפיס שם למעלה, ואתה ממלא כרטיס להגרלה ושם בכותל. אנשים מוכנים להתחבר לאמונה שיש אבא - יש ממי לבקש. אבל עדיין לא מבינים את הערך בלעבוד אותו. העבודה מרתיעה כי היא מחייבת: ״אני כבר לא יכול לעשות מה שאני רוצה״. אין חופש!
את הנקודה הזו באה התורה לברר בפרשה שלנו. במקום בו היא מצווה על העבודה ״במקום אשר יבחר ה׳״, שם היא גם מזכירה את השמחה! אין שמחה אלא לפני ה׳! אין שמחה אלא בעבודת ה׳!
מדוע אדם לא שמח? חוסר שמחה נובע מסכסוכים פנימיים וחיצוניים. האדם לא שמח כשהוא לא מצליח לשלוט בכוחות שלו ולנהל אותם. האם האדם שאינו מצליח לשלוט בכוחותיו הוא חופשי? האם מי שמכור לסמים, לקניות, לכעס, לשתלטנות, לתאוות אכילה או תאוות עריות הוא חופשי? מי שמכור לתאווה כלשהי שמנהלת אותו ואת חייו והורסת לו את חייו - הוא העבד הגדול!
עבודת ה׳ שבאה לידי ביטוי במקדש, מעמיקה באדם את קבלת עול מלכות ה׳ ומשחררת אותו משליטת יצריו ומתאוות העולם. פתאום כל התאוות הקטנות של הגוף הופכות להיות לא רלוונטיות, הקנאה, רדיפת הכבוד, הכעס שנובע מחוסר האמונה שהכל לטובה. העבודה מובילה את האדם לחיבור פנימי עם ה׳ ששם הוא משתחרר מכל השעבודים הנפשיים. הוא משוחרר לעשות את האמת, את הטוב, את מה שהוא רוצה. כפי שכתב ריה״ל: ״עבדי הזמן - עבדי עבדים הם, עבד ה׳ הוא לבדו חופשי״.
אבל השליטה בכוחות הנפש עדיין לא מקנה לאדם את השמחה. גם אם אדם שולט בכוחותיו, אם הוא לא יודע איך לארגן אותם - מתי לכעוס, מתי לשמוח, מתי ללמוד ומתי להילחם, מתי לחמול ומתי להרוג - עדיין הוא נתון במבוכה פנימית. הוא זקוק לאיזו מגמה עליונה שכל כוחותיו יתאגדו סביבה ויתאחדו יחד בהרמוניה. כמו שמערכת הדלק ומערכת הקירור במכונית אינן נאבקות זו בזו, אלא מתחברות יחד למטרה אחת - שהמכונית תיסע ליעדה. המקום אשר יבחר ה׳ הוא מרכז העולם ומקום השכינה. כשיש לאדם סכסוך פנימי עם כוחות הנפש שלו והוא עולה למקדש – שם, במקום המרכזי העולמי, מקום השכינה, פתאום כל הכוחות מסתדרים ומתחברים להרמוניה אחת. ואז הוא מגיע לשמחה.
וכך כשיש לו סכסוך בתוך ביתו והוא עולה עם כל ביתו אל המקום אשר יבחר ה׳, פתאום היצרים והמידות המקולקלות מתבטלות לנוכח קבלת עול מלכות ה׳, והסכסוך בין הכוחות נפסק כאשר לכולם מתברר מהי המגמה ומה תפקידו של כל כוח בבית. כל אחד מקבל את מקומו הנכון וכולם מתחברים להרמוניה אחת. ואז מגיעה השמחה לבית.
וכך כשהאומה מסוכסכת, וכל כוח נלחם על הדגל שלו – זה על תיקון עולם, זה על הלאומיות וזה על התורה – אבל כולם עולים למקום אשר יבחר ה׳ ועובדים את ה׳ יחד, העבודה לפני ה׳ מנקה את היצרים, והשכינה שבמקום מאחדת את כולם, נותנת לכל כוח את מקומו באומה, והכוחות מתחברים להרמוניה אחת. ואז מגיעה השמחה לאומה.
זוהי השמחה שנוצרת ״במקום אשר יבחר ה׳״. ופתאום האדם שמח עם עצמו, עם אשתו וילדיו ועם החברה שסביבו. פתאום העין שלו לא צרה כלפי החלשים שבחברה. הוא השתחרר מתאוותיו והוא הצליח לסדר את כוחותיו.
לכן בכל הפעמים בהן התורה מדברת על השמחה, היא מדגישה שלא מדובר בשמחה אישית, אלא: ״אַתָּה וּבֵיתֶךָ״; ״אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם״; ״אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ״; ״אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ״; ״אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ״. מכאן שהשמחה נובעת מכך שהעניינים החברתיים מסתדרים.
שאלנו - למה התורה מחברת בין מצוות בניין המקדש לבין השמחה? כי הרתיעה הבסיסית של האנשים מהמקדש היא מהעבודה לה׳. על כך אומרת התורה: שם מקום השמחה! שאלנו - למה השמחה מופיעה בפרשה תמיד עם אנשים נוספים? כי העצבות נובעת מכך שהאדם לא מצליח להסתדר עם עצמו ועם סביבתו, בגלל עול היצרים והמידות הרעות השולטים בו, ובגלל שהנקודה שסביבה כל הכוחות יכולים להתאחד בהרמוניה אינה מופיעה. העבודה לפני ה׳ היא שמשחררת את האדם מיצריו, והשכינה שבמקום מאחדת ומארגנת את כוחותיו בהרמוניה.
עם ישראל היה עד עתה כמו ילד לפני בר מצווה. יש לו אבא שממנו הוא מבקש בקשות, אבל עדיין אין לו ממש חובות. הכניסה למצוות היא כניסה לעול, למחויבות. כמה סמלי שעם ישראל בחר את הכותל - כמקום עשיית בר מצוות. לאמור: אנו לא מתכוונים להישאר בכותל, מקום התפילה, אלא עולים למחויבות לעבודה - אל המקדש.
שבת שלום
הרב כלילי
נשלח על ידי: האחדות הכוללת
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה