כוחה של ראיה * ספורנו לפרשת בלק * הרב אבינדב אבוקרט

צפייה ביוטיוב

ערוץ: קהילת 'אבני החושן' - הערוץ הרשמי

---

נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

במדבר תשפו - מה בין מפקד משה למפקד דוד

תשפ״ו במדבר

**1. במדבר רבה פרשה ב סימן יז**

זמן כל זמרא בן יוסי רבי בשם ר״א שנמנו — חסרו לצורך שלא, חסרו לא לצורך. ישראל ואי משה בימי לצורך נמנו זמן זה בדגלים, הארץ ובחילוק. ושלא דוד בימי לצורך, ושלא.

**2. מסכת ברכות עמוד ב דף סב**

רבי אלעזר מנחה: אמר בי ירח אם הסיתך ה׳, אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד מסית — קרית שאפילו בדבר מכשילך אני? הרי תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב כי תשא, ונתנו איש לפקדיהם ישראל בני ראש כפר נפשו, וכתיב שטן על ישראל ויעמד וגו׳ מיד.

ויסת דוד את ישראל לאמר לך מנה בהם. וכיון דמנינהו לא, שקל מינייהו כופר, דכתיב ויתן ה׳ דבר בישראל. ועד מועד עת מהבקר. ובהשחית, ראה ה׳ וינחם. ראה? מאי… ומסתברא כמאן דאמר, ראה בית המקדש, שנאמר אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה.

**3. הפקודים**

שמות פרק ל פסוק יא-יב (פרשת כי תשא)

שמות פרק לח פסוק כה-כח (פרשת פקודי)

במדבר פרק א פסוק א-ג (פרשת במדבר)

במדבר פרק כו פסוק א-ד (פרשת פינחס)

שמואל ב פרק כד

דברי הימים א פרק כא

**4. שו״ת יביע אומר חלק י חו״י סימן מ**

בענין מפקד העם בארץ ישראל. סיון תשל״ב. הנה יש כמה לצדד בקצרה ואכתבם הנה בס״ד. ״בן פרת״ לפ״ק יוסף. הנה, צדדי היתר. וכתב הרב, רש״י בריש פרשת כי תשא פירש. רבינו אליהו מזרחי שם נראה שם, לומר דדוקא כשמונים אותם בלי שקלים, כשכל ישראל נמנין יחד שולט בהם נגף, וכדכתיב כי תשא ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וכו׳, אבל כשמונה מקצת ישראל, לפיכך כשמנה דוד לכל ישראל ויהודה, כשפקד בהם הרע עין ובא עליהם דבר, ואילו שלח את העם בידי יואב שליש ושליש ושליש בידי אבישי הלכו, לא שלט בהם הרע עין, אדרבה הלכו ונצחו במלחמה.

(והנחלת יעקב הקשה על הרא״ם מיומא ב. ששאול מנה אותם בטלאים. וקשה מאד לומר שהרא״ם נעלם ממנו זה כל. וצריך לומר דדוקא לענין הנגף דאורייתא ושליטת איסורא קאמר, אה״נ אבל דאסור מדרבנן… וכן מפורש מצאתי להגר״י עייאש…)

ונבוא אל דברי הכלי יקר (ר״פ במדבר ד״ה כל), ואחרי הודיע ה׳ אותנו את זאת, נכונה סברא על ישראל שמה, שפירש י״ר שקלים, שמספר שחלקו עליו הרבה מהמפרשים ואמרו זה היה בלא שקלים. ונ״ל דדוקא הטעם, שהיה הראשון במנין, סמוך למעשה העגל, היה דבר חידוש על ריבוי מספרם, ולא מצרימה ירדו נפש בשבעים הוחזקו, ואדרבה נראה היה במספר רב, ומבלי שנתמעטו, מעוצר רעה ויגון, והשלכת הבנים ליאור, שולט הרע עין בהם, ואבל מבלי שקלים היה, אלא בשאר מספרים שלאחר מכן שאינם שייך ליתר דיוק, וכבר הוחזקו בעם רב, לא חשש נגף ועין הרע. ע״ש.

ולפי״ז הדין שהוא בנידוננו, שמספר האוכלוסיא ידוע בערך ידי מרשם התושבים ומס הכנסה וכיוצא בזה, ואין המפקד אלא ליתר דיוק, וגם לדעת שהמצב הכלכלי של המשפחות שייך, לא שישלוט הרע עין בהם, הפנים שבמשרד יודעים יותר או פחות, מספר האוכלוסיא, אלא שרוצים לדעת את מספרם במדויק, לשם צרכי אוכל נפש, כלכלה ייצוא ויבוא, חיים שונים ואגרת, חינוך לבתי הספר, נפשות המשפחה, והכל כדי להתחשב במספר. וכן יש לצרף מ״ש ע״י כתב. נעשה כתב ג הרלב״ע שעל ידי כתב מותר. וכן פסק כיו״ב הגאון בעל פאת השלחן משקלוב…

**ספר משה? למה**

**5. במדבר רבה פרשה א סימן יא**

א״ר פנחס בר אידי מה כתיב בראש הספר — שאו את ראש כל עדת בני ישראל. לא נאמר גדל ראש את אלא שאו ראש את, כאדם האומר לקוסטינר סב רישיה דפלן. כך נתן רמז למה שאו ראש את — אם יזכו יעלו לגדולה, כמה דתימא (בראשית מ) ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך. אם לא יזכו ימותו כלם, כמה דתימא ישא פרעה את ראשך מעליך גלוי והיה המקום על העץ אותך ותלה. וינטלו ראשיהן שימותו כולם במדבר.

**6. הקדמה דבר העמק לבמדבר**

אכן עיקר ההפרש הזה היה ניכר בשני ענינים שהיו הפקודים שוים בחומר המעשה ונשתנו בצורת הליכות המעשה. משום כך. הכי בפעם הראשונה היה על פי סדר הדגלים מד׳ רוחות כמרכבה לשכינה. והיה ראש הדגל אפרים וקודם למנשה. ולא כן בפקודי פרשת פינחס בשנת הארבעים. כמש״כ בפנים ב׳ כ׳ כ׳.

**ספר דוד? למה**

**7. רמב״ן פרשת במדבר**

כי בדוד מספר מפקד העם (ש״ב כד ט), ואמר, כי בפקידת ידע מספרם, הוא רחוק הכופר, במה שאמר הכתוב שיזהר דוד אצלי שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (שמות ל יב). ואם אולי דוד טעה, למה לא עשה יואב, והוא דבר המלך נתעב אצלו שקלים, והיה אמר לו למה יבקש זאת אדני, ולמה לא לישראל לאשמה (דהי״א כא ג). אבל דעתי, כפי שקלים לא יחטא ימנם. היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, ולא עושה בהם דבר כי לא היה יוצא למלחמה על עם רב, רק לשמח לבו שמלך בעת ההיא, והוא מאמר יואב (ש״ב כד ג) ה׳ אלהיך יוסף כהם ואדוני וכהם העם פעמים מאה למה חפץ אדוני בדבר הזה.

**8. שדה מרומי ברכות דף סב עמוד ב**

אבל כאן לא היה כלל טעות, אלא תשוקה עצומה למנות ישראל ויהודה, מה שאינו נכון, אפילו ע״י דבר אחר אם לא לצורך מצוה. וזהו וכיון הגמ׳ לאותה תשוקה, וקאמר עבירה כמו שלא שקל מינייהו כופר, דמנינהו פי׳, עבירה גוררת, שתחילת המנין היה באיסור.

**9. שו״ת יביע אומר חלק י חו״י סימן מ**

ובעיון יעקב (ברכות סב ב) כתב, שאדונינו דוד, סבור היה שדוקא במדבר היו צריכים למחצית השקל כדי למנותם, אבל בארץ ישראל ובדורו, שהיה דומה יפה וקדושים, כמו שהיו עוסקים בתורה, הם, במדרש תהלים (פרק נז) שאמרו, כאשר קם דוד בחצות הלילה ועוסק בתורה, היו שומעים קול הכנור שלו ואומרים, ומה ישראל מלך ישראל קם בחצות הלילה ועוסק בתורה, אנו על אחת וכמה וכמה. ואפילו התינוקות היו יודעים לדרוש את התורה בפנים מ״ט טמא ובמ״ט פנים טהור (מדרש תהלים פרק יב). ואין הרע עין שולט בהם, וקרוב לשקלים אינם צריכים. כתב לזה הגרי״ח בספר… ע״ש.

(ברכות שם) שדוד היה סבור, שישיבת ארץ ישראל, זכות ישראל שבארץ שמגינה עליהם, ואין צורך בכופר כדי שלא תשלוט הרע עין בהם…

**הצעה: **

מפקד לצורך טכני כמו חלוקת הארץ או אוכלוסין — מותר שהוא בימינו ואין בו סכנה. המפקד הבעייתי הוא מפקד שנעשה לשם כבוד ישראל. משה מצטווה לעשות מפקד בתחילת המדבר, אבל זה הולך לצורך, ודוד רצה להיות במדרגה הזו. אבל זה הולך לא, הפספוס הזה מ״צורך״ ל״שלא לצורך״ ודווקא אצל דוד הולך לא, ודווקא המפקד של דוד מביא תיקון גדול של בניית המזבח במקום המיועד לו. כלומר — המפקד של דוד דווקא בדיעבד היה לצורך.

---

נשלח על ידי: עמנואל נהון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

פרשת בלק

פרשת בלק / עמר בן ציון

יקר הכלי בדברי עיון

״לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל״

מכך שמברכותיו של בלעם ניכר שרצה לקלל, מסיק הכלי יקר מה היה כל נבואותיו של בלעם, ושוברו בצידו. בבחינת ״שטר בליבו״, מפיו שיצאה הברכה מעין לקלל שרצה ניכר, וכיון שראה ״כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל״, נדם פיו מלחקור אחר פשעיהם. והפסיק לברך. וכך חשב בלעם בתחילת נבואותיו.

בהמשך נאמר: ״ויעלהו בעל במות קצה משם וירא״ [כב, מא], ״אפס קצהו תראה וכולו לא תראה״ [כג, יג]. מכאן שבראיית הקצה הראשון ראה כולו, ומה התחדש לבלעם בהמשך?

מהו אותו קצה שראה בלעם? בתחילת ראייתו הציץ בשורשי העם, באבות, שבהם כלולים בנים — עם ישראל. שמא ימצא שם עוון בשורשיהם, ואחר שלא מצא פסול בשורשיהם, חזר לראות בענפים, המשולים לתולדות. ואחר שלא מצא עוון בבנים, אלא מכך ״וירא את ישראל שוכן לשבטיו״ בתכלית השלימות, אמר: אכניס בהם עין הרע השולטת בדבר שלם. וכפי שכתוב במשלי [כז, יד]: ״מברך רעהו בקול גדול בקר השכם לו תחשב קללה״, משום שמברכו בפומבי שולטת בו עין הרע. היא הקנאה.

״ויעלהו בעל במות״

בתחילה תר אחר עוון ע״ז שבהם, אחר עבודת הבעל. ״מתחילה עובדי ע״ז היו אבותינו, תרח אבי אברהם״, ובעוון ע״ז נאמר: ״פוקד עוון אבות על בנים״. לכן חיפש בשורשם — הוא קצה העם הכולל את הבנים. אך טעה, וכמעט שהטעה את בלק, משום שראש צורים אינו תרח אבי אברהם, אלא אברהם אבינו. ״הביטו אל צור חוצבתם, הביטו אל אברהם אביכם״. אברהם אבינו שנתבודד מכל אומה מזמן, ״הן עם לבדד ישכון״, ואין לו יחס מספרי עם הגויים, ״ובגויים לא יתחשב״. אלא אברהם אבינו הוא מספר, עיקר, ועצמו בפני עצמו. וכל האומות בארבע רוחות העולם תלויים בו, וגם כשהם כחול הים אינם תלויים בחשבון. מכאן שתרח אינו בחשבון, וממנו לא מתחיל השורש.

״ויקחהו שדה צופים״

לאחר שלא מצא שמץ פסול בשורשיהם, הביט בענפים, בתולדות, וראה את חטא העגל. שדה צופים — לשון הבטה, שייך רק בבנים ולא באבות. ומשם ראה את המוקצים שבעם שהשתתפו בחטא, שכי שבט לוי לא השתתף בחטא העגל. אמר: ״אקחך אל מקום אשר תראנו משם״ — לשון הבטה, לשון גילוי. כפי שאמר משה: ״וירא משה את העם כי פרוע הוא״, רש״י: ״מגולה״. הדגשת ההבטה של בלעם מלמדת על ראייה גלויה, גילוי. בלעם ראה את גילוי חטא העגל.

ובזה טעה בלעם, ואמר: ״לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם לא הקב״ה מתנחם״. מדוע כתוב: ״וינחם ה׳ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו״? מכאן שגם הרצון לכלותם היה דרך גוזמא, ולא למעשה. אך על הערב רב דיבר ה׳ עליהם, רש״י פירש: ״שדנם בד׳ מיתות״. אך על ישראל: ״אמר ולא יעשה ודיבר ולא ישיבנה״.

לכן אמר בלעם לבלק: ״לא הביט אוון ביעקב״ — כשחטאו ישראל בעגל, ״האני אביט״? לא. הגמרא אומרת [סנהדרין סג] על הוואו של ״אלה אלקיך ישראל אשר העלוך ממצרים״ — ששיתפו שם שמים איתם, והודו שה׳ הוא האלקים. וזה שאמר: ״ה׳ אלקיו עמו״, ״העלוך״ — שאמרו ישראל שה׳ ע״י השי״ת, ״ותרועת מלך בו״ — מלך על כל הארץ. ומסר לו ההנהגה, והעגל שנתמנה ע״י למלך ולא אלהים ממש, ולא כפרו בה׳ לגמרי. ובלעם ראה שה׳ אלקיו עמו ותרועת מלך עולם נשארה בו.

והוסיף בלעם: ״כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל״ — ובעם ישראל אין ודאי קסמים וכישופים ע״י כישוף. א״כ, במה יודע לישראל דבר ה׳? על זה אמר בלעם: ״כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל״ — לעם ישראל יש את הקודים לדעת מהו דבר ה׳ ומה רצונו, ״ומבני יששכר יודעי בינה לחשוביהם״.

״ויקח בלק את בלעם ראש הפעור״

לאחר בעל במות ושדה צופים, מעתה הולכים בלק ובלעם למקום שלישי. בלעם ראה שלא הצליח למצוא בהם דופי לא בשורשים ולא בענפים, והם בתכלית השלימות. ביקש להכניס בהם הרע עין ע״י שיפער את פיו בקול גדול ויספר את מעשיהם, וכך יתקנאו בהם האומות ותחול עליהם הקללה.

״כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל״, ולכן הפסיק ללכת לקראת נחשים כפעם בפעם, ולנחש מה קורותם ומה פשעיהם הנעשים בעטיו של נחש הקדמוני. ״וישת אל המדבר פניו״, לכן בזכות הענווה של עם ישראל המדבר, כפי שאמר הפסוק: ״מי זאת עולה מן המדבר״ — המשולה למדבר, שהכל דשין עליו. ומיד כשבא לספר שבחו של עם ישראל כדי להכניס בהם הרע עין, כינה את עצמו כאן דווקא ״שתום העין״ — בלעם.

והוסיף בלעם ואמר: ״נאום שומע אמרי אל ומחזה שדי יחזה״. כי מי שאינו רואה דברים מתפתחים בו חושים שכליים, והוא רואה דברים שכליים, כי הראות הגופית אינה מבלבלת אותו. הוא נפל, ומעיניו הגשמיות מעב, והופך לגילוי עיניים שכליות. כפי שאומר הפסוק: ״הנה אנכי בא אליך בעב הענן״ — כשחוש הראיה מוקהה, חוש השמע מתחזק, ״בעבור ישמע העם״.

ומתוך כך התנבא: ״מה טובו אהליך יעקב״ — כשאינם מסתכלים זה לפתח חבירו, אינם מקימים הרע עין זל״ז. אלא נמשלו לנחלים ״כנחלים נטיו״ — ששם מצויים זה לזה, לכן אינם ניזוקים מעין הרע. ״כגנות עלי נהר״ — כך ישיבתם באהליהם, שנמשלו לבתי כנסיות ובתי מדרש, ועוסקים בתורתן. ואין עין הרע שולטת בהם כדגים, כי זה אינו בראש ובראשונה, ותורתן מכרזת עליהם ברחובות.

״כארזים עלי מים״

נאמר בגמרא [סנהדרין קה, ע״ב]: ״גדולה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכתו של בלעם, שבלעם קיללם בקנה ובלעם בארז״. בלעם ניסה לקלל ע״י שהמשילם לארז רם ונישא, כדי שתשלוט בהם הרע עין. אך הקב״ה שם בפיו ״עלי מים״ — כדי לאמר שרובו של ארז מכוסה במים, והברכה היא בצניעות עם ישראל ולא בגילויו. לעומת אחיה השילוני שברכם בקנה שמשפיל את עצמו במשב רוח, ועל הענווה של עם ישראל להורות שכותבים ס״ת.

כשראה שאינו יכול לברכם בקול גדול כדי שתשלוט בהם הרע עין, אמר: ״לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך״ — לקלל את עם ישראל, זה לא למועד, כאומר: עוד חזון למועד, לימים האחרונים.

למדנו מדברי הכלי יקר

הברכה מתוך ברכותיו היתה את ה׳ שם בפיו, אך כוונתו של בלעם לא היתה תמימים. ובנוסף לברכם בקול גדול למען ישלוט בהם הרע עין ופשעיהם.

שבת שלום

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

תזריע מצורע-צרעת הראש-שמאל הכהן-אבות ב יז

לפרשת תזריע: חומרתה של צרעת הראש

ויקרא יג, מב - מד

(מב) וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ:

(מג) וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר:

(מד) אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ:

בבלי ערכין טז, א

א״ר שמואל בר נחמני א״ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. על לשון הרע, …

ויקרא רבה (וילנא) פרשה יז סימן ג

ג על עשרה דברים נגעים באים על ע״ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל חילול השם ועל ברכת השם ועל הגוזל את הרבים ועל גוזל את שאינו שלו ועל גסי הרוח ועל לשון הרע ועל עין רע, …ועל עין הרע שנאמר (ויקרא יד) ובא אשר לו הבית מי שייחד ביתו לו ואינו רוצה ליהנות לאחרים, כי הא דאמר ר״א שקערורות שקיע ביתו באלין לווטייא לפיכך משה מזהיר את ישראל כי תבאו אל ארץ כנען.

במדבר רבה (וילנא) פרשה ז סימן ה

ה מכאן א״ר יהודה הלוי ב״ר שלום על י״א דברים הצרעת באה על קללת השם ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל האומר על חבירו דבר שאינו בו ועל גסות הרוח ועל הנכנס בתחום שאינו שלו ועל לשון שקר ועל הגניבות ועל שבועת שקר ועל המחלל שם שמים ועל עבודת כוכבים רבי יצחק אמר על עין רעה ורבותינו אומרים על מי שמנאץ בדברי תורה ועל דעתייהו דרבנן דאמרין על מי שהוא מנאץ בדברי תורה שנאמר (ישעיה ה) לכן כאכול קש לשון אש וגו' ופרחם כאבק יעלה זה צרעת שנא' (ויקרא יג) ואם פרוח תפרח הצרעת מהו כאבק יעלה כאותו פיח כבשן שזרק משה השמימה (שמות ט) והיה לאבק על כל ארץ מצרים וממנו לקו המצרים בשחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה, …

אור החיים ויקרא יג, מד

צרוע הוא. ולא אמר צרעת הוא. אולי כי לצד שה' זלזל בו כל כך שהפריח צרעת בקרחתו ובגבחתו זה יגיד כי טומאתו מרובה משאר נגעים הבאים בהצנע, כי ה' יחוש על כבוד הבריות, וזה מעשיו מוכיחות כי נמאס בעיני ה' ויסרו נגע כזה רחמנא ליצלן. ולזה גמר אומר בראשו נגעו לתת טעם לקריאתו כן איש צרוע וגו' כי בראשו נגעו:

משך חכמה ויקרא יג, מא

(מא - מד) ואיש כי ימרט ראשו… איש צרוע הוא טמא. הענין דמדה במדה לא בטל. ועל קימוץ וצרת עין בא נגעי בתים וכיוצא בזה. ואם הנגע בראש, בודאי הוא משובש בכח השכל ובדיעות זרות. לכן בא הצרעת בקרחתו, מקום המחשבה ומשכן השכל.

והנה אם החטא שלו הוא במדות ובכוחות הנפש או בפעולות, כמו שאמרו: על שבעה דברים נגעים באים [פרק ג דערכין טז, א], אז אינו מיוחד החטא מצד כח השכלי המתיחד בו האדם. לא כן אם חטא בכח שכלו, שאז הנגע בראשו [ומזה מה שבא על גסות הרוח, שזה הטעאה בשכל ומביא לעבודה זרה כמו שאמר "ורם לבבך ושכחת וגו'" (דברים ח, יד), לכן בעוזיה "והצרעת זרחה במצחו" (דברי הימים - ב, כו, יט) מקום המחשבה, והבן], הוא חוטא בכוח שכלו המיוחד באדם מצד שהוא איש, שאינו בשום חי בלתי מדבר, לכן אמר "איש צרוע הוא טמא וכו'" ודו״ק.

העמק דבר ויקרא יג, מד

(מד) בראשו נגעו. ידוע דצרעת בא על חטא, אבל אינו דומה סיבת חטא צרעת הגוף לצרעת הראש, דצרעת הגוף בא על חטא תאוה המחטיא את הבשר, וצרעת הראש בא על חטא דעות משובשות, ואמר כי אף על גב דסימני קרחת וגבחת הוא כמראה צרעת עור בשר, מכ״מ אות הוא שבא על עונות שבראש, ונ״מ הוא להזהר ממנו יותר, דמי שיש לו דעות משובשות מחטיא אחרים שמתרועעים עמו יותר מבעלי תאוה…ובא להזהיר לכל אדם להזהר ממנו הרבה, המון אדם יזהרו ממנו באשר שצרוע הוא, ואפילו לא היה נזקק לטומאה הרי מהראוי להתרחק מאויר הצרוע…אמנם אפשר שהכהן שדרכו להיות אדם גדול ונעלה מסכנת הטבע אינו חושש לטבע צרעת, …ע״ז הוסיף טמא הוא. אחר שהגיע לכלל טומאה, על כן טמא יטמאנו הכהן ג״כ,

אמנם הייתי אומר דאחר שהוא אדם גדול ראוי להתקרב לו להוכיחו שמא ישוב ורפא לו, ע״ז הוא מסיים בראשו נגעו. דאחר שהגיע לאפיקורסות שוב אינו ראוי לתוכחה וכש״כ דפקר טפי, וכל באיה לא ישובון,

אבל כל אלו אזהרות אינו אלא מי שבראשו נגעו, משא״כ מי שהוא צרוע מחמת עונות התאוה כאשר יבואר לפנינו:

לפרשת מצורע: מעלת שמאלו של הכהן

משך חכמה ויקרא יד, טו

(טו) ולקח הכהן מלג (השמן) ויצק על כף הכהן השמאלית. מצוה שיצוק לתוך כף של חבירו (תורת כהנים פרק ג, ז), וכתוב "מן השמן אשר על כפו" (פסוק טז) להורות דאם נתן לתוך כפו יצא, תורת כהנים.

הענין דהימין מכונה על החכמה והתורה אשר בהגבר המושכלות אצל האדם, והשמאל הוא על כוחות האנושיות הטבעי והמתאוה וההכרח. לזה אמרו לישר מסילה להדבוק בדרכי השם: יצר - זה התאוה, והתינוק - זה הטבעי, ואשה - זה ההכרח, וכמו שאמרו: אדם מביא חטים חטים כוסס? ! (פשתן פשתן לובש? ! לא נמצא) מאירה עיניו (ומעמידתו על רגליו) - שמאל דוחה וימין מקרבת, שיקרב זה מצד הצורך בזה אל דרכי החכמה והתורה, לא מצד השמאל של האדם, שדבוק בזה בקשר בלתי מתפרד.

והנה ביום הכיפורים נגדר כח התאוה וההכרחי, כי יעמוד האדם כמלאך נפרד מעניני החומר - אכילה שתיה וכו' תשמיש - אז מצאנו ששמאלו של אדם מכפרת, וזהו שאמרו שמאל שהותר מכללו ביום הכיפורים… לאפוקי יום הכיפורים דהוכשרו בשמאל [מנחות כה, א]. ולכן שטן לית ליה רשות לאשטוני כי כח השמאל - היינו כח התאוה - אז בטל לגמרי.

והנה הכהן כל השנה, אף דהוא אינו פורש מאשה ומההכרח, כדרך כהני הקופים, אבל מוגדר הוא: באכילתו, אוכל תרומה בטהרה וקדשים במקום קדוש, באשה מוגדר הוא מזונה גרושה וכו' וכשהוא טמא אסור לעבוד עבודה. ולכן שמאלו עלול להיות כלי שרת לקבל את השמן של מצורע. וז״ש "ויצק על כף הכהן השמאלית", שכף השמאל יהיה בכיהונו.

עיון במסכת אבות: אבות ב, יא: מהי עין הרע ומה היחס אליה?

רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם:

רמב״ם על משנה מסכת אבות פרק ב משנה יא

[י] יאמר: חמדת הממון, ורוב התאווה, ורוע הנפש - והוא חולי מרה שחורה המביא את האדם למאוס ראיית בני מינו ולשונאם, ותערב לו הבדידות, וההימצאות במדבריות ובבתות ובדרכים השוממות - הרי אלו יאבדו את האדם בלא ספק.

מגן אבות לרשב״ץ על אבות פרק ב משנה טז

רבי יהושע אומר הפירוש: רבינו משה ז״ל פירש, עין הרע כמו עין רעה …שהוא הכיליות והוא מוציא את האדם מן העולם, שמתוך שהוא חרוץ לאסוף ממון, יכניס עצמו לסכנות. וזה הפירוש אינו נראה, שהרי למעלה יש, עין רעה, וכאן יש עין הרע, ומפורסם הוא בתלמוד שעין הרע הוא (העיין) [עין הרואה] את חבירו או את נכסיו דרך קנאה ושנאה והוא מזיק אותו ונכסיו,

שו״ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן מ

אמנם אין להכחיש דבר טבעי של ארסיות עין הרע שהיא פוגמת קשה מאד באדם המקבלו, אבל זהו עין הרע שבא מתוך חמדה או קנאה איבה כעס ושנאה, או עין הרע היפנוטית שהיא מכוונת הבטתה לכך, אבל אין זה מחייב דבר כללי ארצי ואין זה נמצא במנין העם על ידי ראשיו ומנהיגיו שהוא נעשה לתועלת העם.

שו״ת מים חיים (הלוי) חלק ג סימן נג

תחלה נציין שענין עין הרע או עין רעה אינו אמונה תפלה ח״ו כיון שנזכר בדברי רבותינו פעמים רבות תוך כדי אזהרות שיש להן השלכות בהלכה (ראת מסכת בבא - בתרא דף ב') ואין דברי רבותינו צריכים חיזוק, אך כיהודה ועוד לקרא נציין כי באנציקלופדיה הכללית ערך עין רעה צויין כי "גם כיום נפוצה אמונה בעין רעה בקרב עמי התרבות ולאו דוקא בשכבות החברה הנמוכות בלבד", ופוק חזי מאי עמא דבר.

שו״ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן לז

ומרן החיד״א בס' ככר לאדן (דף רפה ע״א), כתב, ואגב לדור ודור אודיע כי העשב הנקרא בלשון משנה "פיגם", (שביעית פרק ט משנה א, ופירש הר״י בן מלכי צדק שהוא "רוטא", והרמב״ם בפ״א דכלאים מ״ח כתב פיגם בל' ערב סדאב ובלע״ז רודא). מועיל לבטל עין הרע וכישוף. ושמעתי מרבני ירושלים מעשה נורא על זה. ויש שם קדוש "רוטא", והנושא עשב זה יכוין בשם קדוש הנז' וטוב לו. וגם העשב הזה מועיל במקום מגיפה. עכת״ד. וכן הביאו הגר״ח פלאג׳י בס' רוח חיים (סימן שא סק״ב) ובספר רפואה וחיים (דף נה ע״ב) וכתב, ושמעתי מפה קדוש הרה״ג המקובל כמהר״ר יעקב ניניו ז״ל כי הפיגם אותיות מגיפה, שהוא מציל מן המגיפה. ע״ש. ונראה שלכן נהגו רבים כשמביאים את התינוק למילה שמים עליו את העשב רודא הנ״ל, להגן מעין הרע. ונראה שמותר לומר לגוי בשבת להביא לו דרך רה״ר את העשב הנ״ל, ואף למ״ש הרב זרע אמת ח״ג (ס״ס קכג) שדוקא בשבות שמוציאו דרך מלבוש התירו, שהוא שבות קל, משא״כ שאר שבותים, מ״מ שבות שעל ידי גוי שאין בו מעשה קל יותר. (ע' עירובין סח א). ובצירוף דעת הפוסקים דס״ל שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה. וכל שכן אם הגוי מוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שאז הוא שבות דשבות, כמו שביארנו בספר לוית חן (עמוד קטו). ע״ש. והנלע״ד כתבתי.

שו״ת שמ״ש ומגן חלק ד עניינים שונים סימן א

ויש מפרשים שפירשו מאמר רז״ל (בבא מציעא קז, ב), "תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד מיתת אדם", דאין זה כפשוטו שמתים מחמת שהטילו בהם עין הרע. אלא נהפוך הוא, שמתו בשביל שהטילו עין הרע באחרים, והצער שהיה להם לראות תמיד בטובת חבריהם, נכנס עמוק עמוק בלבם, יום אחר יום, ונעשו חולים מזה עד שמתים בדאגות אלו, שאינם יכולים לראות בטובת חבריהם, וזה בא להם מחוסר קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך".

שו״ת אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן כו

בענין עין הרע ודאי יש לחוש אבל אין להקפיד הרבה כי בדברים כאלו הכלל מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, כהא דמצינו בזוגות בפסחים דף ק״י. אבל איני רואה בזה שאשה צעירה שהוא כדרך העולם להתעבר שיהיה שייך עין הרע ואין להקפיד בזה. ובדבר הרמב״ם והמאירי ודאי לא יפלגו על הגמ' בדברים שחוששין לעין הרע אבל אין להקפיד כל כך, וגם רק בדבר שלא מצוי לפי דרך העולם שייך לחוש ולא לדברים מצוים. ידידו מברכו בכוח״ט, משה פיינשטיין

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

עין הרע

השפעת 'עין הרע'

בראשית מח: ״בן פרת עלי עין״. רש״י: ״שלא ישלוט בזרעו עין הרע, ואף כשברך מנשה ואפרים, ברכם כדגים שאין עין הרע שולטת בהם״.

ילקוט שמעוני: ״למה תתראו״. ״אל תהיו כולכם נכנסים בפתח אחד, ולא תעמדו כולכם במקום אחד, שלא תשלוט בכם עין הרע״.

שמות ל: ״כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו לה׳ בפקד אֹתם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם״. רש״י: ״כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל… ותדע מניינם. ׳ולא יהיה בהם נגף׳, שהמניין שולט בו עין הרע והדֶבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד (שמואל ב כא, א-י)״.

רמב״ם הל׳ תמידים: ולמה מונין המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו, ולא היה מונה על האנשים עצמן? לפי שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר, שנאמר: ״ויפקדם בטלאים״.

בבא מציעא קז, א-ב: ״אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה״. רש״י: ״שלא יזיקנו בעין רעה״.

״והסיר ה׳ ממך כל חולי״ — אמר רב: זו עין. רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד, אמר: תשעין ותשעה בעין רעה ואחד בדרך ארץ.

שו״ת הרמב״ם מ: היזק ראיה, שהוא היזק גדול ודאי, שיראה אדם חבירו בעת שהוא עומד ויושב ועושה צרכיו, ובין היזק ראיה, שיראה קמת חבירו משום עינא בישא [=עין הרע], שאלו דברי חסידות הם, שלא יעיין בו בעין רעה, ואותו השנוי [=התירוץ], שינויא בעלמא הוא, ואינו אליבא דהילכתא, אלא עיקר היזק ראיה בחצר הוא במקום שבני אדם דרים, אבל בגנות אינו צריך ד׳ אמות, לפי שאין דרכן של בני אדם לדור בגנות, אלא במחיצת עשרה טפחים סגי, כי היכי שיתפס כגנב [אם הוא עובר את הגדר].

פסחים נ: ״המשׂתכר בקנים ובקנקנים אינו רואה סימן ברכה לעולם. מאי טעמא? כיון דנפיש אפחזייהו, שלטא בהו עינא. . תגרי סימטא ומגדלי בהמה דקה וקוצצי אילנות טובות ונותנין עיניהן בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם. מאי טעמא? דתהו ביה אינשי״.

שו״ע או״ח קמא: יכולים לקרות שני אחים זה אחר זה, והבן אחר האב, ואין מניחין אלא בשביל עין הרע. הג״ה: ואפילו אם אחד הוא השביעי ואחד הוא המפטיר, לא יקראו השני בשמו משום עין הרע.

פרי מגדים ס״ק ח בשם אורחות חיים: ״ויש אומרים דאין להם לקרות זה אחר זה, שהם פסולים לעדות זה לזה, וכתיב: ׳עדות ה׳ נאמנה׳ (תהילים יט, ח)״.

שו״ע אבן העזר סב, ג: אם יש שני חתנים יחד, מברכים ברכת חתנים אחת לשניהם. הג״ה: … ויש אומרים דאין לברך לשני חתנים ביחד משום עין הרע. וכן נוהגין לעשות לכל אחד חופה בפני עצמו ולברך לכל אחד. אבל לאחר הסעודה, מברכין להרבה חתנים ביחד, אם אכלו ביחד.

ריטב״א כתובות ח, א: ״אין לברך ברכה אחת לשני חתנים בבית אחד, שאין לערב שמחה בשמחה״.

מהר״ל נתיבות עולם, נתיב עין טוב: כי נחשב מי שהוא רע עין לגודל רוע הפעל הוא כמו שפיכת דמים, דודאי עינא בישא קטיל וזהו אומנות של בעל עין הרע.

חזון אי״ש מסכת בבא בתרא ליקוטים כא: מסודות הבריאה, כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה, ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחורבן של גשמים מוצקים. ומכל מקום הכל בידי שמים, וכל שלא נגזר עליו בדין שמים לאבדן, הדבר ניצל. אבל כשנגזר הדבר לאבד, מתגלגל הדבר לפעמים ע״י שימת עין תמהון על הדבר, ועל ידי זה הוא כלה. ויתכן דכל שהאדם במעלה יתירה, כל סגולותיו ובחינותיו יתירות, ועינו יותר פועלת.

מקורות נוספים

אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן כו:

בענין עין הרע ודאי יש לחוש אבל אין להקפיד הרבה כי בדברים כאלו הכלל מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, כהא דמצינו בזוגות בפסחים דף ק״י. אבל איני רואה בזה שאשה צעירה שהוא כדרך העולם להתעבר שיהיה שייך עין הרע ואין להקפיד בזה. ובדבר הרמב״ם והמאירי ודאי לא יפלגו על הגמ׳ בדברים שחוששין לעין הרע אבל אין להקפיד כל כך, וגם רק בדבר שלא מצוי לפי דרך העולם שייך לחוש ולא לדברים מצוים.

הרב עובדיה יוסף, דרשה שמות תשע״א:

״ברוך השם היום מי חושש מעין הרע? יש מעט זקנים פוחדים מעין הרע, אבל רוב בני אדם לא פוחדים מעין הרע, לכן עולים יחד שני אחים […] ואני אומר דלא קפיד לא קפדין בהדיה, היום בדורות שלנו לא פוחדים, יש רק מעט אנשים נודניקים פוחדים מעין הרע, לכן מותר להעלות אב ובן בנו ביחד״.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות