פרשת בלק / עמר בן ציון
יקר הכלי בדברי עיון
״לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל״
מכך שמברכותיו של בלעם ניכר שרצה לקלל, מסיק הכלי יקר מה היה כל נבואותיו של בלעם, ושוברו בצידו. בבחינת ״שטר בליבו״, מפיו שיצאה הברכה מעין לקלל שרצה ניכר, וכיון שראה ״כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל״, נדם פיו מלחקור אחר פשעיהם. והפסיק לברך. וכך חשב בלעם בתחילת נבואותיו.
בהמשך נאמר: ״ויעלהו בעל במות קצה משם וירא״ [כב, מא], ״אפס קצהו תראה וכולו לא תראה״ [כג, יג]. מכאן שבראיית הקצה הראשון ראה כולו, ומה התחדש לבלעם בהמשך?
מהו אותו קצה שראה בלעם? בתחילת ראייתו הציץ בשורשי העם, באבות, שבהם כלולים בנים — עם ישראל. שמא ימצא שם עוון בשורשיהם, ואחר שלא מצא פסול בשורשיהם, חזר לראות בענפים, המשולים לתולדות. ואחר שלא מצא עוון בבנים, אלא מכך ״וירא את ישראל שוכן לשבטיו״ בתכלית השלימות, אמר: אכניס בהם עין הרע השולטת בדבר שלם. וכפי שכתוב במשלי [כז, יד]: ״מברך רעהו בקול גדול בקר השכם לו תחשב קללה״, משום שמברכו בפומבי שולטת בו עין הרע. היא הקנאה.
״ויעלהו בעל במות״
בתחילה תר אחר עוון ע״ז שבהם, אחר עבודת הבעל. ״מתחילה עובדי ע״ז היו אבותינו, תרח אבי אברהם״, ובעוון ע״ז נאמר: ״פוקד עוון אבות על בנים״. לכן חיפש בשורשם — הוא קצה העם הכולל את הבנים. אך טעה, וכמעט שהטעה את בלק, משום שראש צורים אינו תרח אבי אברהם, אלא אברהם אבינו. ״הביטו אל צור חוצבתם, הביטו אל אברהם אביכם״. אברהם אבינו שנתבודד מכל אומה מזמן, ״הן עם לבדד ישכון״, ואין לו יחס מספרי עם הגויים, ״ובגויים לא יתחשב״. אלא אברהם אבינו הוא מספר, עיקר, ועצמו בפני עצמו. וכל האומות בארבע רוחות העולם תלויים בו, וגם כשהם כחול הים אינם תלויים בחשבון. מכאן שתרח אינו בחשבון, וממנו לא מתחיל השורש.
״ויקחהו שדה צופים״
לאחר שלא מצא שמץ פסול בשורשיהם, הביט בענפים, בתולדות, וראה את חטא העגל. שדה צופים — לשון הבטה, שייך רק בבנים ולא באבות. ומשם ראה את המוקצים שבעם שהשתתפו בחטא, שכי שבט לוי לא השתתף בחטא העגל. אמר: ״אקחך אל מקום אשר תראנו משם״ — לשון הבטה, לשון גילוי. כפי שאמר משה: ״וירא משה את העם כי פרוע הוא״, רש״י: ״מגולה״. הדגשת ההבטה של בלעם מלמדת על ראייה גלויה, גילוי. בלעם ראה את גילוי חטא העגל.
ובזה טעה בלעם, ואמר: ״לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם לא הקב״ה מתנחם״. מדוע כתוב: ״וינחם ה׳ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו״? מכאן שגם הרצון לכלותם היה דרך גוזמא, ולא למעשה. אך על הערב רב דיבר ה׳ עליהם, רש״י פירש: ״שדנם בד׳ מיתות״. אך על ישראל: ״אמר ולא יעשה ודיבר ולא ישיבנה״.
לכן אמר בלעם לבלק: ״לא הביט אוון ביעקב״ — כשחטאו ישראל בעגל, ״האני אביט״? לא. הגמרא אומרת [סנהדרין סג] על הוואו של ״אלה אלקיך ישראל אשר העלוך ממצרים״ — ששיתפו שם שמים איתם, והודו שה׳ הוא האלקים. וזה שאמר: ״ה׳ אלקיו עמו״, ״העלוך״ — שאמרו ישראל שה׳ ע״י השי״ת, ״ותרועת מלך בו״ — מלך על כל הארץ. ומסר לו ההנהגה, והעגל שנתמנה ע״י למלך ולא אלהים ממש, ולא כפרו בה׳ לגמרי. ובלעם ראה שה׳ אלקיו עמו ותרועת מלך עולם נשארה בו.
והוסיף בלעם: ״כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל״ — ובעם ישראל אין ודאי קסמים וכישופים ע״י כישוף. א״כ, במה יודע לישראל דבר ה׳? על זה אמר בלעם: ״כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל״ — לעם ישראל יש את הקודים לדעת מהו דבר ה׳ ומה רצונו, ״ומבני יששכר יודעי בינה לחשוביהם״.
״ויקח בלק את בלעם ראש הפעור״
לאחר בעל במות ושדה צופים, מעתה הולכים בלק ובלעם למקום שלישי. בלעם ראה שלא הצליח למצוא בהם דופי לא בשורשים ולא בענפים, והם בתכלית השלימות. ביקש להכניס בהם הרע עין ע״י שיפער את פיו בקול גדול ויספר את מעשיהם, וכך יתקנאו בהם האומות ותחול עליהם הקללה.
״כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל״, ולכן הפסיק ללכת לקראת נחשים כפעם בפעם, ולנחש מה קורותם ומה פשעיהם הנעשים בעטיו של נחש הקדמוני. ״וישת אל המדבר פניו״, לכן בזכות הענווה של עם ישראל המדבר, כפי שאמר הפסוק: ״מי זאת עולה מן המדבר״ — המשולה למדבר, שהכל דשין עליו. ומיד כשבא לספר שבחו של עם ישראל כדי להכניס בהם הרע עין, כינה את עצמו כאן דווקא ״שתום העין״ — בלעם.
והוסיף בלעם ואמר: ״נאום שומע אמרי אל ומחזה שדי יחזה״. כי מי שאינו רואה דברים מתפתחים בו חושים שכליים, והוא רואה דברים שכליים, כי הראות הגופית אינה מבלבלת אותו. הוא נפל, ומעיניו הגשמיות מעב, והופך לגילוי עיניים שכליות. כפי שאומר הפסוק: ״הנה אנכי בא אליך בעב הענן״ — כשחוש הראיה מוקהה, חוש השמע מתחזק, ״בעבור ישמע העם״.
ומתוך כך התנבא: ״מה טובו אהליך יעקב״ — כשאינם מסתכלים זה לפתח חבירו, אינם מקימים הרע עין זל״ז. אלא נמשלו לנחלים ״כנחלים נטיו״ — ששם מצויים זה לזה, לכן אינם ניזוקים מעין הרע. ״כגנות עלי נהר״ — כך ישיבתם באהליהם, שנמשלו לבתי כנסיות ובתי מדרש, ועוסקים בתורתן. ואין עין הרע שולטת בהם כדגים, כי זה אינו בראש ובראשונה, ותורתן מכרזת עליהם ברחובות.
״כארזים עלי מים״
נאמר בגמרא [סנהדרין קה, ע״ב]: ״גדולה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכתו של בלעם, שבלעם קיללם בקנה ובלעם בארז״. בלעם ניסה לקלל ע״י שהמשילם לארז רם ונישא, כדי שתשלוט בהם הרע עין. אך הקב״ה שם בפיו ״עלי מים״ — כדי לאמר שרובו של ארז מכוסה במים, והברכה היא בצניעות עם ישראל ולא בגילויו. לעומת אחיה השילוני שברכם בקנה שמשפיל את עצמו במשב רוח, ועל הענווה של עם ישראל להורות שכותבים ס״ת.
כשראה שאינו יכול לברכם בקול גדול כדי שתשלוט בהם הרע עין, אמר: ״לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך״ — לקלל את עם ישראל, זה לא למועד, כאומר: עוד חזון למועד, לימים האחרונים.
למדנו מדברי הכלי יקר
הברכה מתוך ברכותיו היתה את ה׳ שם בפיו, אך כוונתו של בלעם לא היתה תמימים. ובנוסף לברכם בקול גדול למען ישלוט בהם הרע עין ופשעיהם.
שבת שלום
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה