בס״ד
(טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרים
עולת ראיה / הגדה של פסח<עולת ראיה חלק ב עמוד רנד>
הכח העוצר, המקמץ והמצמק, אשר בחזקת היד ובגבורה חצופה ואכזרי לחץ את הנשמה העדינה הישראלית, שלא תצא אל הפועל, שתהיה נחנקת תחת מסגרותיה ימים רבים, עד בא עת רצון ויום גאולה, יום נקם לד' ושנת גאולה לאלהינו, לקרא לשבויים דרור ולאסורים פקח כוח כד). הכח המחנק והלוחץ הזה היתה ממלכת מצרים הגדולה והחזקה, שהיתה אז עומדת ברום עז תוקף הקולתורה העולמית, שהיתה היא כמו העולם כולו בניגוד גמור מכל החפץ העליון של השאיפה האלהית, של הנשמה הישראלית. - כאן עמד כח חפץ העבדות המוחלטת, והטומאה והרשעה והבערות הנלוות עמה, מול חפץ החופש האלהי ואור הקדושה הצדקה והחכמה העומדים על דגלו, והיד החזקה הלוחצת הזאת, האומרת "לא ידעתי את ד'", לא יכלה לשנות את טבע הנשמה בפנימיות הוייתה ועצמותה.
עולת ראיה / חלק א / עמוד לט
והיה לך לאות על ידך, ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ד' בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ד' ממצרים. החיקוק של רשמי הנפלאות צריך שיוחק על כח המפעל, על יסוד פעולת החיים, ועל כח הרעיון, יסוד המחשבה וההרגשה. שני אלה יחדיו יהפכו את הטבע החלוני של האדם לטבע קדוש אלהי, ותורת ד' תהיה בפיו, טבעית, בהגיוני לבבו. כל ההכנה הזאת דרושה היא, מפני שכל היסוד של יציאת מצרים היה להלחם בטבע הגס של החיים, המטביע את האדם במצולותיה של החלוניות, ומאחר שיסודם הגס של החיים כ״כ חזק הוא, וכדי להלחם בו עד שינוצח הטבע החלוני שבאדם, כדי שיחול בקרבו אותו מאור של הטבע הקדוש שלו, צריכה היתה יד חזקה להגלות, על כן צריכין אנחנו להמעשים הקדושים הללו של הנחת תפלין על היד ועל הראש, כדי לסייע בסגולתם את המפעל הגדול הזה, של התהפכותו של הכח הגדול של החיים החלוניים הגסים, לכח חיים אציליים נהדרים בקדושה. ע״כ רק ע״י שיהיו לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, אחרי כל התעצומה הזאת, תהיה תורת ד' בפיך, ולא מבלעדה, כי כשם שלפעולה הכללית, להכניע את הרוח החלוני הגס של האנושיות, שאז נתבלט במצרים, היה צורך ביד חזקה, להוציא אותך ממצרים בדבר ד', כמו כן צריך להמשיך את המפעל הזה, של נצחון הקודש על החלוניות שבחיים, בכח רב וביד חזקה שעוזה וגבורתה יגלו ע״י המפעל הכביר של המצוה הזאת הנאדרה בקדושתה האותית, של התפלין,
מהר״ל גבורות ה פרק לט
ומה שאמר רבי אליעזר אלו תפילין שבראש, כי תפילין על הזרוע, שישראל דבקים בהקדוש ברוך הוא ולפיכך כתיב בהם וקשרתם. וזה החלוק שיש בין תפילין של יד ובין תפילין של ראש, כי תפילין של יד הוא החבור והדבוק שיש לישראל אל הקדוש ברוך הוא, ומזה הצד אין יראה כי אם חבור ודבוק בו יתברך, שבמקום שיש חבור אין יראה. אבל תפילין של ראש ששם אין קשור רק שהשם יתברך נקרא עליהם, ובמה שהשם נקרא עליהם הוא יתברך נבדל מהם שנקרא אלהי ישראל, ובמה שהוא אלהיהם הוא נבדל מהם, ובזה הצד יש יראה שראוי להיות ירא מן אלהי ישראל אשר לו הגבורה והבן זה:
זהר רעיא מהימנא ב דף כה
ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני יהו״ה אלהיכם וגו', פקודא דא קדמאה דכל פקודין, ראשיתא קדמאה דכל פקודין למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללא, מאי בכללא, למנדע דאית שליטא עלאה דאיהו רבון עלמא, וברא עלמין כלהו שמיא וארעא וכל חיליהון, ודא איהו בכללא, וסופא דכלא בפרט, למנדע ליה בפרט. וכלל ופרט איהו רישא וסופא, רזא דכר ונוקבא כחדא, ואשתכח בר נש בהאי עלמא דאתעסק בכלל ופרט, בר נש בהאי עלמא איהו כלל ופרט, תקונא דהאי עלמא איהו כלל ופרט, בגין כך ראשיתא דכלא למנדע דאית שליט ודיין על עלמא, ואיהו רבון כל עלמין, וברא ליה לבר נש מעפרא, ונפח באפוי נשמתא דחיי, ודא איהו באורח כלל. כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוו ידעי ליה לקודשא בריך הוא, כיון דאתא משה לגבייהו, פקודא קדמאה דא אוליף לון, דכתיב וידעתם כי אני יהו״ה אלהיכם המוציא אתכם וגו', ואלמלא פקודא דא, לא הוו ישראל מהימנין בכל אינון נסין וגבורן דעבד לון במצרים, כיון דידעו פקודא דא באורח כלל, אתעבידו להון נסין וגבורן. ולסוף ארבעין שנין דקא אשתדלו בכל אינון פקודין דאורייתא דאוליף לון משה, בין אינון דמתנהגי בארעא בין אינון דמתנהגי לבר מארעא, כדין אוליף לון באורח פרט, הדא הוא דכתיב (דברים ד לט) וידעת היום והשבות אל לבבך, היום דייקא, מה דלא הוה רשו מקדמת דנא, כי יהו״ה הוא האלהים, דא באורח פרט, במלה דא כמה רזין וסתרין אית בה, ודא וההוא דקדמיתא כלא מלה חדא, דא בכלל ודא בפרט. ואי תימא הא כתיב (משלי א ז) יראת יהו״ה ראשית דעת, תירוצא, דא באורח פרט למנדע מאן איהו יראת יהו״ה, ואף על גב דאית ליה לבר נש לדחלא מניה עד לא ינדע, אבל הכא כתיב ראשית דעת למנדע ליה, דהא איהו ראשיתא למנדע ליה באורח פרט, בגין כך פקודא קדמאה למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכלל ופרט ברישא ובסופא, ורזא דא (ישעיה מד ו) אני ראשון ואני אחרון, אני ראשון בכלל, ואני אחרון בפרט, וכלא בכללא חדא ורזא חדא.
בראשית מז
(ז) וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה:
(ח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ:
(ט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם:
(י) וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה:
תענית ה/ב
רַב נַחְמָן וְרַב יִצְחָק הֲווּ יָתְבֵי בִסְעוּדָתָא, אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב יִצְחָק, לֵימָא מַר מִילְתָא, אָמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין מְסִיחִין בִּסְעוּדָה שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֵשֶׁט, וְיָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. בָּתַר דְּסָעִיד, אָמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר יוֹחָנָן, יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת. אָמַר לֵיהּ, וְכִי בִּכְדִי סָפְדוּ סַפְדָּנַיָא? וְחָנְטוּ חַנְטַיָּא? וְקָבְרוּ קַבְרַיָא? אָמַר לֵיהּ, מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ירמיה ל) "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִי יַעֲקֹב נְאֻם ה', וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם", מָקִּישׁ הוּא לְזַרְעוֹ, מַה זַּרְעוֹ בַּחַיִּים, אַף הוּא בַּחַיִּים.
מגילה יז
אָמַר רַב, וְאִיתֵימָא רַב (יצחק בּר) שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא, גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מִבִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁכָּל זְמָן שֶׁהָיָה בָרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה קַיָּם, לֹא הִנִּיחוֹ עֶזְרָא וְעָלָה. אָמַר רַבָּה (בר בּר חנה), אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא (משמיה דרב), גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה [יוֹתֵר] מִכִּבּוּד אָב וָאֵם. שֶׁכָּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּבֵית עֵבֶר, לֹא נֶעֱנַשׁ. (עליהם, דּאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן,) [דַּאֲמַר מַר], [דף יז ע״א] לָמָּה נִמְנוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל? כְּדֵי לְיַחֵס בָּהֶן שְׁנוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב. דִּכְתִיב, (בראשית כּה) "וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל, מְאַת שָׁנָה, וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְשֶׁבַע שָׁנִים". כַּמָּה קָשִׁישׁ יִשְׁמָעֵאל מִיִּצְחָק? אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנִים, דִּכְתִיב, (שם טז) "וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים, בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם". וּכְתִיב, (שם כּא) "וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ". וּכְתִיב, (שם כּה) "וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם". בַּר כַּמָּה הֲוָה [ליהּ] ליִשְׁמָעֵאל כְּשֶׁנּוֹלַד יַעֲקֹב? בַּר שִׁבְעִים וְאַרְבַּע. כַּמָּה פַיְישָׁן מִשְּׁנֵיהּ? שִׁשִּׁים וְשָׁלֹשׁ. וְתַנְיָא, בֶּן שִׁשִּׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבָּרֵךְ מֵאָבִיו. וּבְאוֹתוֹ פֶרֶק מֵת יִשְׁמָעֵאל, דִּכְתִיב, (שם כּח) "וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב (וְגוֹ'), וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְגוֹ', וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן וְגוֹ', וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל, וַיִקַּח אֶת מַחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת". מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר, "מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל", אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא "אֲחוֹת נְבָיוֹת"? ! (אלא) מְלַמֵּד שֶׁקִּדְּשָׁהּ יִשְׁמָעֵאל אָבִיהָ, וָמֵת וְהִשִּׂיאָהּ נְבָיוֹת אָחִיהָ. וְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה דַהֲוָה בְּבֵית לָבָן עַד דְּאִתְיַלִּיד יוֹסֵף, הָא שִׁבְעִים וָשֶׁבַע. וּכְתִיב, (בראשית מא) "וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם". הָא מֵאָה וָשֶׁבַע. וְשֶׁבַע דְּשָׂבְעָא, וּתַרְתֵּי דְּכַפְנָא, הָא מֵאָה וְשִׁתְּסְרֵי. וּכְתִיב, (שם מז) "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב, כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה". וְהָא מֵאָה וְשִׁתְּסְרֵי הַוְיָין? אֶלָּא שְׁמַע מִינָהּ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שְׁנִין דַּהֲוָה בְבֵית עֵבֶר לָא חָשִׁיב לְהוּ. (תַּנְיָא נמי הכי,) [דְּתַנְיָא, ] יַעֲקֹב אָבִינוּ הָיָה מֻטְמָן בְּבֵית עֵבֶר וּמְשַׁמֵּשׁ, אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה
כלי יקר דברים יז
"רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס"
ולפיכך צריך להזהר מן הדברים המסירים לבו מן ה' ומבדילין בינו לבינו כי הרבות כסף וזהב מביאו לידי שכחת ה' וכמ״ש (דברים ח יג-יד) וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה'. וכן רבוי סוסים סבה להסיר בטחונו מה' ויבטח בסוס ורכב כמ״ש (ישעיה לא א) הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו. וז״ש ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס. אין האיסור בלכתם מצרימה לסחורה אלא עיקר האיסור הוא בעבור שריבוי הסוסים מסיר ממנו הבטחון בה', על כן צוה שלא ישיב העם מצרימה כדי להרבות סוס כאילו היה כל מבטחו בסוסים
העמק דבר לנצי״ב שמות טו
סוס ורכבו רמה בים. זהו תמצית השירה כמובן משירת הנשים. והענין דבמשמעות סוס ורוכבו נכלל הכל. דכמו הסוס המוכן למלחמה נשמע לרוכבו כך האיש חיל הוא כסוס לאדוניו להתהלך באש ובמים. והגדול ממנו הוא כסוס לשר האלף. ושר האלף לראש שרי צבעות עד פרעה עצמו. וגם נכלל בזה השר העליון הרוכב על המערכה העליונה של פרעה. ולאותו השר העליון הרי כל המערכה נחשבת כסוס וכל אלה רמה בים. וזהו כי גאה גאה. גאה על כל הגאים. ובזה יבואר מקרא בשה״ש לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. כמו הסוס ברכבי פרעה נכלל בזה הנהגת המלוכה בכלל. כך ישראל המה סוס של הקב״ה כ״י שע״פ מעשיהם והשגחה שעליהם מנהיג העולם. וכדכתיב רוכב שמים בעזרך. וכאשר יבואר ברצות האל הגומר עלי: בטחונו בסוס ורכב אבל לשאר סחורות מותר ללכת מצרימה וטעם זה יקר יותר ממה שדברו בזה כל המפרשים
הרב יונתן זקס-רדיקלית אז רדיקלית עכשיו
שנים לאחר שעזבתי את קיימברידג’ מצאתי את עצמי צופה בסרט תעודה על המקדשים המצריים הגדולים, הפירמידות. אלה נבנו לפני שלשת אלפים שנה על ידי פרעה הלא הוא רעמסס ה-2 בקרנק בלוקסור ובאבו סימבל. הפרשן העלה על נס את פארם את יופיים את מידותיהם העצומות ואת השתמרותם המופלאה במשך אלפי שנים, ועדיין נצבים הם שם כמו מתריסים כנגד הזמן החולף.
במשך כעשרים דקות נסחפתי אחרי התלהבותו של הדובר, אחר כך שאלתי את עצמי מה שרד מהאימפריה האדירה של המצרים הפרעונים? האמפריה שהיתה הגדולה ורבת העוצמה מכל האמפריות בעת העתיקה?
הבניינים המקדשים והמונומנטים נותרו על כנם, אולם העם האמונה והציויליזציה לא שרדו במבחן הזמן. עד תקופת האימפריה של אלכסנדר הגדול התרבות המצרית העתיקה כבר הגיעה לסוף דרכה וכמו רוב הציויליזציות היא התגלתה כבת תמותה בעליל
עלה בדעתי כי בין בוני אותם מקדשים היו מו הסתם גם כמה מאבות אבותיי, מהעבדים העברים שהועסקו בבניית הערים פיתום ורעמסס מגדולי הפרויקטים של רעמסס ה-2. מצריים היתה באותה העת מעצמה בלתי מנוצחת, לא זו בלבד שהיתה בעלת מיומנות טכנית אדירה אלא שלטה גם במזרח התיכון כולו.
נניח שאנו מסוגלים לשוב במנהרת הזמן ולספר לתושבי אותם ימים שלא מצריים של הפרעונים לא האימפריה והשושלת שלה יהיו אלה שישרדו אלפי שנים אלא דווקא אותה אומה של עבדים שקראו לעצמם בשם בני ישראל
שום תרחיש לא היה נחשב בעיניהם אבסורדי מזה, למעשה האזכור המוקדם ביותר הידוע לנו של בני ישראל מחוץ למקרא, מצבת מרנפתח, הוא לוח ענקי משיש שחור שעליו נכתב בכתב החרטומים המצרי "ישראל הושם אין לו זרע"
דומה כי מצרים העתיקה וישראל העתיקה עומדות אפוא משני הקצוות של ההימור הגדול שאנו נוטלים בזמן: מה שורד ומחזיק מעמד ומה דועך בחליפות העתים?
לפני שלשת אלפים שנה היו מצריים וישראל שתי אומות שהציגו לעצמן שאלה בסיסית מאין כמותה: כיצד אנו מביסים את סופיות המוות? כיצד נקח חלק במשהו שיחזיק מעמד לאחר שלא נהיה עוד?
המצרים נתנו לכך תשובה שקסמה במשך הדורות לקיסרים ועריצים: אנו גוברים על היותנו בני תמותה באמצעות בניה של אנדרטאות שתשתמרנה אלפי שנים ואבניהן יעמדו בפגעי הרוח וחולות הזמן
היהודים נתנו תשובה שונה בתכלית
בני ישראל שהיו עבדים במצריים יותר ממאתיים שנה עמדו לצאת לחופשי עשר המכות העבירו מסר שאלוהי ישראל מצדד בחירותו של האדם. משה מנהיג היהודים אוסף את עמו על סף השחרור. הדעת נותנת שידבר עמם על החופש, הוא יכל לשאת דברים מלהיבים על הארץ המובטחת ארץ זבת חלב ודבש-
תחת זאת בחר משה לשאת סדרת נאומים שנראו חסרי טעם באותו רגע מיוחד: הוא פרש בפניהם רעיון חדש מהפכני באופיו: על ילדים, על העתיד הרחוק ועל החובה להעביר את הזכרון לדורות שטרם נולדו
והגדת לבנך ביום ההוא לאמור
על סף קבלת חרותם נאמר לבני ישראל שעליהם להיות אומה של מחנכים
כדי להגן על החופש-אומר משה לעם –דרוש חינוך, אתה זקוק למשפחות חדורות תודעה ולבתי ספר כדי להבטיח שהאידאלים שלך יעברו לדור הבא ולעולם לא ילכו לאיבוד-בתי הספר הם מצודותיה של החירות
דת ישראל מוגדרת כפסילה של שתי האימפריות האדירות של העולם העתיק –מסופוטומיה ומצריים.
שני המסעות היהודיים הגדולים של אבהרהם ממסופוטומיה ושל בני ישראל ממצרים הם מסעות שחרור ממבנים חברתיים קיימים שתי הציויליזציות התאפיינו במפעלי בניין אדירים הנחשבים גם כיום להישגים טכניים מרשימים-אולם בעיני התנ״ך הם אינם מרשימים אלא מדכאים, היות שהתאפשרו אך ורק תודות לעבדות, בסדר חברתי שבו חלק הארי של האוכלוסיה משועבד.
משה רבנו הבין שעם אינו זוכה בחיי נצח באמצעות בניית מקדשים או מאוזוליאום אלא בחקיקת ערכיו בליבות ילדיו ואלה בלבו ילדיהם עד קץ הימים
בני ישראל בנו אנדרטאות חיות במקום פירמידות הם בנו בתי תפילה ובתי מדרש ששם למדו שהאל אינו כח שמאפשר שעבוד אלא כח שדורש שחרור תחת סגידה לשליטים כבירי כח הם עמדו על כבודם של האלמנ ה והיתום
בהיפוך הזה הם גילו את סוד הנצח
הרב לונדין/ברכת משה
יציאת מצרים מלווה אותנו כמעט בכל רגע בחיינו: שבת, יום טוב וכו', ורבות ממצוות התורה - הן 'זכר ליציאת מצרים'. מה אירע ביציאת מצרים? מדוע "מצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'" (משנה תורה, הלכות קריאת שמע א, ג)?
המדרש (מכילתא יתרו, א) מלמדנו כי "מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת", כלומר ארץ מצרים איננה רק מיקום גיאוגרפי, אלא היא 'בית העבדים' הגדול של העולם העתיק. מצרים מלשון 'מֵיצר', ביטוי למצב של חסימה נפשית, צרוּת אופקים וחוסר התקדמות, או במלה אחרת - עבדות.
חוסר יכולתו של האדם לצאת מן המוגבלות הדטרמיניסטית, להתגבר על תאוותיו וחולשותיו - זוהי נשמת אפה של התרבות המצרית. מוסד העבדות הממשי, הינו אך השלכה חברתית של האידיאולוגיה האלילית, של השקיעה המוחלטת - עד כדי אובדן חושים - במימד הגס בחיים. באין אידיאל מוסרי, אשר יכבוש וירתק אליו את מכלול האישיות, הלכו והתעצבו תרבויות, המנסות לספק נוחם זמני לאנושות, על ידי פתיחת הסוגר בפני היצרים האפלים ביותר אשר בנפש האדם. פולחנים ברבריים כהעברת הבנים למולך, תאוות בשרים, התגודדות עד שפוך דם, ואף עשיית הצרכים - כל אלה התמסדו כמרכז התרבות האלילית.
ביציאת מצרים, מופיעה על במת ההיסטוריה אומה, המלמדת את האנושות כי ישנה האפשרות להיות בני חורין, לשרות עם אלוהים ואנשים - ולֲהיות יכול להם. כלומר, ישנה יכולת להתעלות מעל מגבלות המציאות, ולגלות את המוסר, הטוב והצדק, ולחשוף את הערך שבחיים. "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה יג, א): תמצית עניינו של עם ישראל, היא היציאה מן המֵצרים העכשוויים והמוגבלים אל עולם העתיד - "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות, יד). מתוך כך, אך טבעי כי יציאת מצרים תלווה ב׳עשרת המכות' ו׳קריעת ים סוף', כלומר, שידוד קוסמולוגי חריף של מסגרות עולם הטבע.
יציאת מצרים איננה מאורע היסטורי גרידא, אלא היא נקודת המפנה על ציר הזמן, בה התברר כי ישנה חרות - מימד ערכי למציאות. שאיפתה הפנימית של האנושות, היוצאת אל הפועל בלידתו של עם ישראל, הינה - אי ההסתפקות בקיים לבדו, אלא רצון לחשיפת מטרת הקיים, כפי שמציין רש״י בתחילת ספר בראשית (א, א): "ומה טעם פתח ב׳בראשית'? …" - מטרת הבריאה, הינה ההופעה המלאה של האומה הישראלית בארצה, "בשביל ישראל שנקראו ראשית" (על פי ילקוט שמעוני, בראשית א).
מסיבה זו אנו אומרים "בכל דור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (הגדה של פסח) - בכל רגע מחיינו אנו צריכים לחיות מחדש את יציאת מצרים. לשחרר את עצמנו מן החולשות, ההרגלים והמוסכמות, לתת לאור החרות להאיר בתוכנו - ו״אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". האופי הישראלי שהוטבע בנו בימי חֶלדנו, יתאפיין בחוסר השלמה עם היש המוגבל ובחתירה ללא לאות לאמת: "העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים, בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החרות של התשובה להאיר באור חילה; כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמיתי שהוא החופש ה-לוהי, שאין עמו שום עבדות" (אורות התשובה ה, ה).
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
