כוח היחיד להשפיע על הכלל בפרשת ראה

פרשת ראה תמיד יוצאת סביב תחילת חודש אלול, חודש התשובה וחודש הרחמים והסליחות, ויש בה מסר שמתאים במיוחד לתקופה הזאת.

בפרשה מוזכר מעמד הברכה והקללה, שבו הלויים הזהירו את עם ישראל שישמרו מצוות ויקבלו ברכה ולא — חלילה — קללה.

יש משהו מוזר בפסוק שפותח את הפרשה: ״*ראה* אנכי נותן *לפניכם* היום ברכה וקללה״.

הפסוק מחליף מלשון יחיד (ראה) ללשון רבים (לפניכם).

ה״כלי יקר״ מסביר שטמון כאן משהו מאוד חשוב ויסודי —

*לכל יהודי ויהודי* יש יכולת להשפיע על כל עם ישראל ואפילו על כל העולם! 💪

ולכן, כשמברכים ומזהירים את עם ישראל, אומרים לכל אחד וכל אחת 🫵 *״ראה״* — שים לב — שמה שאתה עושה יכול להוסיף *״לפניכם״* — לכולם ברכה, או חלילה קללה.

אז זכינו, שלקראת חודש אלול התורה הקדושה מלמדת אותנו מה כוחו של יהודי וכמה ה׳ מחשיב כל אחד וכל אחת מאיתנו, וככה גם אנחנו צריכים להעריך ולהחשיב את עצמנו! 👑

שבת שלום, חנניה

---

נשלח על ידי: חנניה פולק
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

אחריות היחיד על הכלל בפרשת ראה

💡 *פרשת ראה – אחריות היחיד על הכלל*

פרשתנו פותחת בפסוק: ״*רְאֵה* אָנֹכִי נֹתֵן *לִפְנֵיכֶם* הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה״.

*ותמהו* הפרשנים מדוע הפסוק פותח בלשון יחיד (״ראה״) ועובר ללשון רבים (״לפניכם״)?

*החתם סופר* הסביר שפסוק זה מלמד אותנו את גודל האחריות שיש לנו כלפי הכלל. כשכל אחד מקיים את ה״ראה״ בעצמו, זה משפיע על ה״לפניכם״ של הכלל. המעשים שלנו משפיעים לא רק עלינו אלא על כל העולם כולו.

כפי שכתב *הרמב״ם* (הלכות תשובה ג, ד) על פי הגמרא (קידושין מ, א): ״צריך כל אדם שיראה עצמו… כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל *העולם כולו* לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת *כל העולם כולו* לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה״.

הגמרא כותבת (יומא פו, ב): ״גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין *לכל העולם כולו*״. זה מדהים שאדם אחד יכול לשנות את כל העולם כולו.

*הרב אריה לוין* זצ״ל שימש כמנהל תלמוד תורה עץ חיים. כשנער שם הפך לבר מצווה, הוא היה נוהג לכנס את הילדים בחדר הכינוס שלהם, והעמיד את הנער במרכז. ושאל את הילדים: ״איזה ארץ הכי חשובה? ״ — וכל הילדים צעקו: ״ישראל״. ״ואיזו עיר הכי חשובה? ״ — והילדים בשאגות: ״ירושלים״. ״ומה הבניין הכי חשוב בירושלים כשאין בית מקדש? ״ — הילדים: ״התלמוד תורה״. ״ואיזה חדר הכי חשוב אצלנו? ״ — ״אולם הכינוס״. ״ומי כעת במרכז האולם? ״ — ״בחור בר המצווה״. אז היה פונה הרב אריה לוין לנער, ואומר לו: ״אתה שומע את הילדים? אתה מרכז העולם. כמה חשיבות ואחריות יש לך כעת״.

אנו כעת בשבת שלפני *ראש חודש אלול*, עומק העבודה הרוחנית שלנו בחודש אלול הוא לקיחת אחריות ואכפתיות *פרטית*, ומתוך הבנה שהפרט משפיע על הכלל.

אם רק היינו מאמינים בכוח שלנו, ובזכות שיש לנו לשנות את העולם, הכל היינו עושים קצת *יותר טוב*.

_שבת שלום, הלל מרצבך_

*להרחבה: *

https: //hillelmer. blogspot. com/2024/08/blog-post_30. html

---

נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

משמעות הבחירה החופשית בפרשת ראה

משמעות הבחירה / הרב חנוך וסרמן

בפרשתנו הקב״ה נותן לנו את הברכה והקללה, הברכה על הר גריזים והקללה על הר עיבל. אנו צריכים לבחור בטוב.

מה המשמעות של לבחור? ומדוע זה קורה דווקא כשנכנסים לארץ?

במדבר היה הכל בדרך של נס. מן ירד מן השמים, עמוד האש ועמוד הענן הגנו על עם ישראל, והקב״ה דאג לנו בטיפול מסור כך שלא חסר לנו כלום. כשנכנסים לא״י הדברים משתנים, אין הנהגה ניסית, יש את המעשים שעם ישראל עושה בעצמו, ובכלל זה מגיע גם הבחירה.

אנשים בד״כ לא אוהבים בחירה חופשית. יש אנשים שנשמעים להוריהם או למוריהם, ויש כאלו שנעזרים באותות למינהם.

בהמשך פרשייתנו יש את פרשת נביא השקר, שאם יבוא נביא וינסה להסיתנו לע״ז אנו מצווים לא לשמוע לו. הבעיה העיקרית שהנביא שולל מאיתנו את הבחירה החופשית. נביא צריך להדריכנו בדרך הישר, לומר לנו דברים ערכיים ולתת לנו תקווה.

שאדם בוחר במשהו, זה נותן לו את האפשרות להפנים ולהתחבר למה שבחר, וזה בדיוק מה שהקב״ה רוצה מאתנו — לבחור, וכמובן לדעת לבחור נכון.

השבת אנו מציינים את ר״ח אלול — חודש שמציין את ימי הרחמים והסליחות, חודש שבו אנו שבים בתשובה. וגם אם עד עכשיו לא בחרנו טוב, כעת נוכל לבחור טוב.

שנזכה תמיד לעשות בחירות נכונות, שבת שלום ומבורך.

---

נשלח על ידי: הרב חנוך וסרמן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מילת הלב בפרשת עקב

**איך מלים את הלב? **

בנאומו הגדול של משה רבינו מגיע ציווי לעם ישראל למול את ליבו. אחרי שמשה מציב לעם ישראל את הדרישה ליראה את ה' ולאהוב אותו ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכׇל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשֶׁךָ, ״ משה מנמק שכל המציאות (השמים והארץ) של ה' והוא בחר באבותינו ובזרעם מכל העמים. ולכן אנו נדרשים **״וּמַלְתֶּם אֵת עׇרְלַת לְבַבְכֶם וְעׇרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד״. **

מהי אותה הערלה הנמצאת על הלב וכיצד אנו יכולים לסלק אותה?

בפרשת התשובה והגאולה שבפרשת ניצבים (פרק ל׳) ישנו ביטוי דומה ״וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ … וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכׇּל הָעַמִּים… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ … **וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ״, ** אבל בניגוד למילת הלב בפרשתנו שאותו אנו מצווים לעשות, בפרשת ניצבים ה' הוא זה שימול את לבבנו. מה ההבדל בין מילת הלב שאנו יכולים לעשות למילת הלב שרק ה' יכול למול את לבבנו?

הסמ״ק (אחד מגדולי הראשונים שחיבר ספר שבו מונה את תרי״ג המצוות) מסביר את הפסוק כמצוות עשה ולא תעשה: ״לאהוב את התוכחות ולאהוב את מי שיוכיחנו״, וכך גם איסור להקשות את העורף. לא מדובר רק באמירה כללית אלא בחיוב מעשי על כל אחד מאיתנו.

רש״י בפרשתנו (בעקבות חז״ל) מסביר שאנו צריכים להסיר את ״אוטם הלב וכיסיו״, וכך גם אונקלוס תרגם ״ותעדון ית טפשות לבכון…״ ובמילים אחרות כותב הרמב״ן: ״ומלתם את ערלת לבבכם - שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת, לא כאשר עשיתם עד היום, שלא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע. וערפכם לא תקשו עוד - שלא תהיו כאבותיכם, דור סורר ומורה, שישבו עם המצרים וילמדו מעשיהם, והם קשים לעזוב דרכם. ״

מהיכן נובעת אותה אטימות של הלב?

חז״ל דרשו במסכת יומא (דף לט) על הפסוק בספר ויקרא באיסור אכילת שרץ ״אל־תשקצו את־נפשתיכם בכל־השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם״ - ״תנא דבי רבי ישמעאל **עבירה מטמטמת לבו של אדם. שנאמר ׳ולא תטמאו בהם וְנִטְמֵתֶם בם׳** (ויקרא יא, מג); אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם. ״ העבירות הם אלו שיוצרות את הטומאה, אטימות הלב והמרחק ביננו ובין ה'. פעולות האדם הם אלו שגורמות למרחק בינו ובין ה', הם אלו שאוטמות את ליבו מלרצות לעשות את דבר ה'.

אבל הגמ׳ שם ממשיכה ואומרת שישנה השפעה נוספת לעבירה: ״תנו רבנן ׳ולא תטמאו בהם ונטמתם בם׳ - אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, מטמא עצמו בעוה״ז מטמאין אותו בעולם הבא. ״ המציאות הרוחנית שאדם יוצר בנשמתו על ידי מעשיו היא זאת שגורמת להשפעה רוחנית מלמעלה המוליכה אותו בדרך בה הוא בחר ללכת ומוסיפה אטימות נוספת על ליבו.

**על האדם יש חובה למול את ליבו - להסיר את אותה אטימה שבנה על ליבו ומונעת ממנו להרגיש עד כמה טבעי לו לאהוב את ה' בכל ליבו, ** אותה אטימות מקשה עליו לרצות לעשות את דבר ה' בשמחה. ספר החינוך הדריך אותנו פעמים רבות בספרו ש״אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״ - גם אם אדם לא מרגיש מחובר לעשיית המצוות או ללימוד התורה, פעולות המצוות הן אלו שיסירו את הכיסוי שיצרו העבירות, הן אלו שימשכו את לבבו לעבודת ה'. הרב קוק באורות התשובה כתב שגם אם האדם לא מצליח לעבור את כל שלבי התשובה, ועדיין הוא לא מתחרט לגמרי על העבירות שעבר, עליו להתחיל לעשות טוב - היצירה החיובית היא זו שתתקן את נפשו ולאחר מכן הוא גם יוכל להתחרט על העבר.

אבל ישנה גם מילת הלב שאנו לא יכולים לעשות לבד, מילת הלב שרק ה' יכול לפעול.

אחרי שאנו נתחיל את תהליך התשובה ונשוב עד ה' ונשמע בקולו, ה' ישיבנו אליו וימול את לבבנו. מסביר הרמב״ן בפרשת ניצבים: ״ומל ה' אלקיך את לבבך. זהו שאמרו (שבת קד) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. **אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל והיא המילה הנזכרת כאן, ** כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו. ״

השלמת תהליך של מילת הלב ע״י ה' איננה רק התגברות על היצר הרע, **אלא ביטולו המוחלט וחזרה למדרגת גן עדן. פעולה זו של שינוי טבע האדם אפשרית אחרי מילת הלב שלנו. **

השם משמואל כותב דברים אלו בפרשתנו (שנת תרע״ט): ישנו יצה״ר הנמצא בפתח לבבו של האדם, יצה״ר זה הוא מטבע בריאתה של האנושות, תפקידו של היצה״ר הזה הוא ליצור לאדם בחירה חופשית. את יצה״ר הזה רק ה' יכול לסלק! **אבל ישנו גם יצה״ר הנוצר מתוך פעולת האדם ואותו בכוחנו למול: ** ״אך עוד יש כחות רעים שהאדם מושך אותם עליו בעוונותיו, והם אוטמים וסותמים את הלב, ואינם מניחים שתיכנס בו הארת קדושה. וזהו שאמרו ז״ל (יומא לט.) עבירה מטמטמת לבו של אדם, ופירש״י אוטמת וסותמת את הלב מכל חכמה, ונראה שזה נקרא ערלת הלב …כי יצה״ר שמתולדה איננו סותם את פתחי הלב, אלא יושב בין שני מפתחי הלב ולא בתוך מפתחיו, אבל הטמטום שע״י עבירות הוא ערלה ומכסה את פתחי הלב, **ואפילו אם האדם רוצה להכניס בו הארות קדושות אינו יכול להגיע בעומק לבו עד שיסלק מקודם את הערלה ויקרע סגור הלב ע״י תשובה ושבירת הלב. ״** תיקון המעשה ושבירת הלב בתפילה לה' הם הפעולות המסירות את עורלת הלב שבנינו במעשינו.

וממשיך השם משמואל ומדייק מהבדל הלשון בין פרשתנו לפרשת ניצבים: ״ומעתה הכתובים מבוארים. כי בפ׳ נצבים מדבר מיצה״ר שמתולדה (-שנוצר בבריאת האנושות), ותדע שאין כתוב שם לשון ׳ערלת הלב׳, כי אינו אוטם וסותם את מפתחי הלב כנ״ל, וזה באשר איננו בא ע״י תפיסת יד האדם אין כח ביד האדם להסירו לגמרי אלא לעתיד ע״י השי״ת בכבודו ובעצמו, וזה שכתוב ׳ומל ה״א את לבבך׳, אבל בכאן שהוא ערלת לבבכם מדבר מכחות חיצונים הנמשכים ע״י עבירות שיש כח ביד האדם להסירו כתיב בו ציווי ׳ומלתם את ערלת לבבכם׳. ״

יחזקאל הנביא מנבא לנו (פרק לו) על נתינת לב חדש בקרבנו: ״וְלָקַחְתִּי א

---

נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הקשר בין איכה לאיכה בתשעה באב

♦️ *אֵיכָה או אַיֶּכָּה? *

⬅️ משמעות המילה ״אֵיכָה״ היא ״איך״. האות ה׳ במילה ״אֵיכָה״ רומזת כלפי השם. אנו שואלים ומקוננים: *איך ה׳* עשה לנו כך? איך ה׳ הביא אותנו למצב כזה נוראי וקשה?

⬅️ שלושה פרקים במגילת איכה פותחים במילה: *״אֵיכָה״*. ואף בפרשת דברים משה שואל (א, יב): *״אֵיכָה* אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם? ״ יש בשאלה זו פנייה כלפי שמיא, איך השם הביא אותנו למצב כזה?

⬅️ נשים לב, שמילה זו בניקוד קצת שונה מזכירה מילה אחרת: *״אַיֶּכָּה״*, המופיעה בפרשת בראשית. ה׳ שואל את אדם הראשון אחרי שחטא: *״אַיֶּכָּה? ״* היכן אתה?

⬅️ אולי זו התשובה לשאלת *ה״אֵיכָה״* שאנו שואלים. איך ה׳ עשית לנו כך? התשובה לכך היא בשאלה: *״אַיֶּכָּה״*, היכן אנחנו נמצאים.

⬅️ אם רק נדע לענות לשאלת *״אַיֶּכָּה״* לא נצטרך לשאול *״אֵיכָה״*.

_בנחמת ציון ננוחם, הלל מרצבך_

---

נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

לימוד תשובה בהלכה מתורתו של הראשון לציון הרב יצחק ניסים ע"ה שנפטר בתשעה באב. הרב אלעזר בן אליהו

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב אלעזר בן אליהו

---

נשלח על ידי: אלעזר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

השיבנו ה' אליך ונשובה - דברי אגדה לתשעה באב תשפ''ו

צפייה ביוטיוב

ערוץ: קניין תורה גבעת אסף

---

נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

שיעור ליל תשעה באב

השיבנו ה' אליך ונשובה

המעמד הכפול של תשעה באב – תענית ואבלות. תשובה וצער על העבר. עתיד ועבר.

תפילת ״נחם״ – התבוננות קדימה. הקינות – צער על העבר. מה שמעניין בקינה, שהקינה נאמרת, אני חושב, בשעת המוות. כאשר אנחנו קוראים את הקינות, אנחנו חווים את החורבן מחדש, כדבר טרי.

המבט אחורה, ובמיוחד באופן הזכרון המיוחד של עם ישראל, שחיים מחדש את האירועים שהיו: אין כאן רק צער על הפגיעה באדם ובעם, אלא גם על ההתפרקות התיאולוגית.

ארבעת הפרקים הראשונים של איכה: ״קינות״. בכי על העבר. התמודדות מאתגרת עם השבר מול ה'. יש הרבה כעס על פי ה'. במיוחד בפרקים ב', ג' וד'.

פרק א', שהכעס והתסכול בקשר עם ה' פחות נוכחים – עיקר המבט הוא על הצרות, ומתוכם מסיימים בתפילה.

פרק ה' – פרק תפילה. פרק שהוא בעיקרו תפילה, ולא קינה. עם כל הכאב שבו, לא מדובר על הזעקה הספונטנית, אלא במבט לאחר זמן: ״מה היה לנו״, ״לנצח״ ועוד תיאורים כאלה.

״זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו״: לא מדובר ב״קינה״ במובן הרגיל, אלא בתפילה. ניתן להבין שהתפילה מסתכמת בפסוק הראשון – שה' יראה את החרפה, שלא יסתיר את פניו. ואז כל הפרק מתאר את החרפה. אפשרות ב' – להבין שהפרק מתחיל ב״זכור…הביטה״ אך הוא מכוון אל הסוף: מאחר וזה המצב, ״למה לנצח תשכחנו״.

יש לשים לב במיוחד לפסוק ט״ז. מצד התוכן, ההמשך של פסוק ט״ז הוא ״על זה היה דוה לבנו״ ותיאור השועלים בהריסות המקדש (גם ביטוי לכך שמדובר לאחר זמן). ובאמצע הפסוק יש זעקה, כאן יש ספונטניות, התפרצות, ששוברת את המסגרת של הפרק: ״אוי נא לנו כי חטאנו״.

בפרק ד' עסקנו בטענה של ״היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה״ – העיסוק כאן בפרק במקדש, ייתכן שהוא מעורר את התחושה, שאם ה' כך עשה למקדשו, אז החטא שלנו נורא.

ההכרה הזו, של החטא הגדול שמוביל לשבר העצום – מוביל את העם לצורך הגדול בתשובה.

התפילה אינה רק שה' יביט, אלא שאנחנו נוכל לחזור ולהתקרב. לא ה' התרחק מאיתנו, אלא אנחנו התרחקנו מה', ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר.

לכן פונים ישראל לה' ואומרים לו ״השיבנו ה' אליך״ – אנחנו רוצים שתקרב אותנו, אנחנו הרחוקים. לא אומרים לה' רק ״שובה אלינו״, אלא אנחנו צריכים להתקרב אליך. תקרב אתה אותנו אליך, ואז אנחנו נמשיך את התהליך הזה ונמשיך בתהליך התשובה.

אבל הפרק לא מסתיים רק כך. אין כאן רק תפילה לכך שה' יקרב אותנו, אלא הפרק מסתיים בנימוק לצורך הזה, בחוויה המרכזית של החורבן: ״מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד״. הצורך שלנו שתשיב אותנו, הוא לא רק כי חטאנו ואיננו יכולים לשוב, אלא שאתה לא מוכן לקבל אותנו. ״מאסת אותנו״. כדי לשוב, אנחנו רוצים להרגיש רצויים.

אולי הפסוק הזה מתאר מכל החוויה של תשעה באב – תחושה של דחייה מאת ה', ותפילה לתחושת קרבת ה' מחודשת.

ואולי מותר לומר, שבמציאות חיינו, אפשר לומר שמובנים רבים זכינו לכך שה' משיב אותנו אליו, וככל שהתחושה הזו חזקה יותר, אזי הדרישה מאיתנו למלא את ההמשך גדולה עוד יותר: ״ונשובה״.

---

נשלח על ידי: Netanel Buchs
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ח נצבים וילך

בפרשתן: "כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא: לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא […] וְלֹֽא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא […] כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ" (מקור א').

המפרשים מתחבטים באיזו מצוה מדובר? [י״א כל המצוות (ראב״ע), י״א ת״ת, וי״א תשובה] לפי הרמב״ן (מקור ב') ועוד מפרשים רבים הכוונה למצות התשובה. המוזכרת בפירוט בקטע שקדם לזה.

ולפי זה יש כאן מסר אל מי שנפל ברשת יצרו, ובא לשוב בתשובה, שלא יתרץ לעצמו כי הדבר בלתי אפשרי, אלא קרוב אליך הדבר מאוד, התשובה היא מצוה ברת יישום, ואפשרית לכל אחד.

גם רבינו נסים בדרשות הר״ן (מקור ג') עומד על זה לאור הפסוק בספר מיכה (ו' ו-ט): "בַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם ה֔' אִכַּ֖ף לֵאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה: הֲיִרְצֶ֤ה ה֙' בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי־שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי: הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־ה֞' דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ".

ומבאר הר״ן שכביכול היה עולה על הדעת, כי לגודל חומרת החטא, יבקש הקב״ה מהבא לשוב בתשובה דרישות זרות לטבע האנושי, ובלתי ישימות, כמו שיתן את בנו כקרבן. ברם מצד האמת לא עלה על לבו של הי״ת לדרוש זאת, וכל מה שה' דורש ממך הוא חרטה וכשרון המעשה.

היטיב להגדיר זאת הגראי״ה קוק (במקור ד') כי מצות התשובה היא קלה שבקלות וקשה שבקשות. לגבי ה״קלה שבקלות" מסתמך הראי״ה עד״ב הגמרא (בקידושין מט:) לגבי אדם שבא לקדש אישה ואומר "הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור", שהאישה מקודשת למרות שכרגע הוא בגדר רשע, וזה בנוי על כך שהוא קידש אותה על דעת זה שהוא צדיק גמור, ועל דעת הרהורי התשובה שעשה באותו הרגע. ואנו פוסקים בזה שהיא מקודשת (מספק). ומצד שני היא קשה שבקשות מכיוון שלהוציאה מהכח אל הפועל ולעשות חזרה בתשובה על כל המשתמע זוהי עבודה קשה ולא פשוטה.

אז יש כאן ברמב״ן ובר״ן חיזוק הנקודה של קלותה של התשובה. גם הזוה״ק (מקור ה') מתאר זאת כהתקרבות לה' המתחוללת ברגע אחד.

הרב קוק היה ללא כל ספק אחד מן השליחים ששלח הקב״ה לדור זה לדבר על קלותה של התשובה, ומתוך זאת להשיב לב רבים לאביהם שבשמים. עד כדי כך שאמר (במקור ו') כי "עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה" [ועיין שם בכל הפרק שמרחיב הראי״ה במשמעותה העוצמתית של הרהור התשובה. וזאת בשל כך שהם לא בדיוק צריכים ליצור משהו חדש יש מאין, אלא אדרבה הם מגלים את הרצון הפנימי והאמיתי שנמצא אצל האדם גם כאשר הוא רחוק מכך].

אפשר להסביר זאת בשני אופנים:

בגלל שהאדם משוכנע כמה קשה לשוב בתשובה, הוא מראש מתייאש מהרעיון, ולא מתחיל לשוב.

גם אם הוא כבר מתחיל, כיון שהוא לא מעריך את הצעד הראשון שהוא עשה (זה שמצד האמת טמון בו הכל, ושמכחו הוא כבר נקרא צדיק), אין לו שמחה במצבו הנוכחי, ולכן הוא ייסוג וייפול.

אוהחה״ק (מקור ז') ג״כ מתייחס לבעיה זו אצל בלעם שמייחל "תמות נפשי מות ישרים", כיון שהוא משוכנע שבחיים חיותו לא יצליח להחזיק מעמד בישרותו, הוא לא השכיל להבין כי התשובה לא בשמים היא.

לצד האמונה והשמחה הוספנו כאן שתי עצות מרכזיות אל הבא לשוב בתשובה מפי קדמונינו נו״ע.

מהר״ם אלשיך (מקור ח') הק' מדייק מפסוקי הפרשה שלימוד התורה הוא מרכיב הכרחי בחזרה בתשובה, וזמ״ש: "בפיך ובלבבך".

הבעש״ט (מקור ט'): התשובה צריכה להיות בהדרגה.

דברים פרק ל פסוק יא – יד: כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא: אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה: וְלֹֽא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבָר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה: כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ: ס

רמב״ן דברים פרק ל פסוק יא (פרשת נצבים): וטעם כי המצוה הזאת - על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני [ל' עתיד ולא ל' ציווי] לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום:

דרשות הר״ן דרוש ו': מן הטובות הגדולות שהטיב השם יתברך לנו והחסדים העצומים, הוא ששיער המצות בענין שתושג עשייתם בנקלה ולא יבאו לטורח, כי רצה השם יתברך לזכותנו ולא העמיס עלינו העבודות הכבדות שנקוץ בהם. וזהו שדרשו בתענית (ד א) אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיה יט ה).

ובפרט נתבאר זה בענין התשובה, שההיקש יורה ויחייב, שעבד סכל שהמרה במלך גדול שהטיבו בתכלית הטוב, שאם יתן איש את כל הון ביתו בכופר עונו בוז יבוזו לו, ושיהיה כוסף בתכלית הכוסף לתת כל אשר לו, גם בניו ובנותיו, בכפרת חטאיו, זה היה מן הראוי. אבל השם יתברך היקל על זה, ובחר בתשובה וצוה עליה, וביאר ענינה בדבר קל מאד, והוא החרטה על מה שעבר והטבת המעשה על העתיד, והבטיחנו בזה הבטחה שלמה, שאם יעשה כן יכופרו העונות הקודמים לגמרי, וזה פלא עצום וחסד נשגב למאד.

כל זה ביאר הנביא בכאן. אמר על צד ההצעה, שהיה מן הראוי ושהשכל יורה, שיהיה החוטא בזאת המחשבה שיאמר כן "במה אקדם ה'" וגו' ויכפר לי על חטאי, היספיק לי בזה שום דבר, "האקדמנו בעולות" וגו', "הירצה ה' באלפי אילים", ויכפר על חטאי, ואם כל זה לא יספיק לי, היספיק לי אם אתן בכורי לכפר פשעי, ופרי בטני לתרופת חטאת נפשי, […]

והיתה התשובה בזה: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך", כלומר באמת כן היה ראוי וכן גוזר השכל כדבריך עמך, אבל השם יתברך הפליא עמך לעשות, ואינו רוצה מעמך אלף אלפים אילים ורבבות נחלי שמן ולא בכורך ופרי בטנך, כמו שאמר הכתוב (ירמיה יט ה): "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי", וכמו שדרשו רבותינו ז״ל (תענית ד א), אינו רוצה מאתך רק כשרון המעשה, והוא עשות משפט וגו', והם דברים קלים מאד יושגו מהרה.

הראי״ה קוק – אורות התשובה (הקדמה): התשובה היא תופסת את החלק היותר גדול בתורה ובחיים, עליה בנויות כל התקוות האישיות והציבוריות, היא מצות ה' שהיא מצד אחד קלה שבקלות, שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה, ומצד אחר הרי היא קשה שבקשות, שלא יצאה עדיין אל הפועל במילואה בעולם ובחיים.

זוהר כרך א (בראשית) פרשת חיי שרה דף קכט עמ' א–ב: זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגע חדא קריבין לגבי קודשא בריך הוא מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים דאתקריבו גבי קודשא בריך הוא בכמה שנין.

אורות התשובה י״ד, ד1*: עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה.

אור החיים במדבר פרק כג (פרשת בלק) על הפסוק: "תמות נפשי מות ישרים": עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז״ל (ע״ז ד ב) תגיד עליו, אלא שנתאוה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים שבאומות, ולפי שעמד על מזגו והנה הוא רע בתכלית הרע ונמנע ממנו עשות יושר, לזה שאל דבר שיכול להיות שבשעת דכדוכה של מות יהיה ישר, וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותכף ימותו היו עושים אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך כי דבר מלך עליהם מלך זקן וכסיל רחמנא ליצלן, ולא שאל הרשע שימות כמיתת הצדיקים שבישראל כי הוא מן הנמנע שיגיע להשגה זו:

ר״מ אלשיך הקדוש על דברים פרק ל פסוק יא (פרשת נצבים): אמר כי המצוה הזאת כו', כאשר אמרתי לך שעל ידי הלימוד יכנע יצרך ותשוב, אל יפלא עתה בעיניך נצוח את היצר הרע באמור ומה אם טרם אחטא גבר עלי והחטיאני, ומה יעשה אחר שהחזיק בי והוא בעל הבית כי ישתרר עלי גם השתרר ולא אוכל לו, ומה גם כי כח רוחני הוא ואני חומר עכור לעמוד נגדו. על כן אפשר יעלה על לב איש, צריך כח אלהי רוחני מן השמים להתאזר נגדו. ואם הכח ההוא נתנו יתברך למטה לארץ לא לנו הוא, ומי יתן ידענו ונשלח אחר חכם חרשים אשר לו הכח ההוא מסוף העולם ויודיענו. על כן אמר המצוה הזאת היא התשובה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא:

ופירש מה שאמרתי לא נפלאת היא כי לא בשמים היא לאמר כו'. ומה שאמרתי ולא רחוקה היא הוא כי לא מעבר לים היא לבקש היודע הנצוח ונעשנה, כי קרוב אליך הדבר מאד שהוא הלימוד בבית המדרש שאמרתי לך לעמוד נגד יצרך. שהוא אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. וזהו אומרו בפיך שהוא הלימוד ועל ידי כן יטהר לבבך ממחשבות רע ויטפל בטוב לעשותו בפועל.

בעל שם טוב עה״ת פרשת בשלח אות א': בפסוק "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא" וגו'. ושמעתי בשם מורי [כי האדם עולם קטן ויש בו פרעה ומצרים, והורה הכתוב סדר התשובה, שיהיה בהדרגה להסב דרך ולא בפ״א, שאם כן יתבטל מכל וכל.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מהות מצוות תקיעה בשופר

ב״ה

לשמוע קול שופר

על מהות מצוות שמיעת קול השופר

רמב״ם - הלכות תשובה פרק ג הלכה ד

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה, לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.

מדרש ויקרא רבה אמור כט

ר' ברכיה פתח (תהלים פא) תקעו בחדש שופר וכי כל החדשים אינן חדש אלא בכסה וכל החדשים אינן נכסין אלא ליום חגנו והלא ניסן חדש נכסה ויש לו חג בפני עצמו אלא איזהו חדש שנכסה ויש לו חג וחגו בן יומו אי אתה מוצא אלא בחדש תשרי בחדש זה תחדשו מעשיכם בשופר בחדש הזה שפרו מעשיכם אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל אם שפרתם מעשיכם הריני נעשה לכם כשופר הזה מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים והופך לכם מדת הדין למדת רחמים אימתי בחדש השביעי.

רש״ר הירש ויקרא כג כד

משמעות "תקע": להכניס דבר בכוח, על מנת שיישאר שם דרך קבע: לנעוץ, לתחוב, לשַקֵעַ. ומכאן גם תקיעת כף, שהיא סמל להתחייבות. שם הקביעות מסומלת בתוצאה שנתכוון לה: התוקע מוסר את כפו ומניחה דרך קבע בכף חברו. וכעין זה משמעות התקיעה האמורה כאן. התוקע בחצוצרה נופח בה אויר בלא הרף וכך מוציא קול שאיננו פוסק (פשוטה). הרי זו קול של קריאה. "תרועה" משורש "רעע", "רוע": לשבור. המריע מוציא שברי קולות - קצרים או ארוכים יותר (תרועה או שברים) - וכך משמיע קול שבור. הרי זה קול התנועה המזורזת והמוצאת, קול המסע. וזו משמעות הקול המורכב מתקיעה ומתרועה: התקיעה קוראת לעם לבוא אל משה. אלמלא נשמעה תרועה לאחריה, היה עליהם לחוש אליו כדי לשמוע את פקודותיו. אך התרועה של אחריה קוראת להם לצאת למסע. והתקיעה המסיימת קוראת אל מקום המנוחה, שיחנו בו לאחרי שיסעו. וכשם שלמדנו שם, שכל תרועה מורכבת משלושה קולות - תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה - כן מורה ההלכה (שם) גם ביחס לתרועת השופר של ראש השנה ויובל; ועמדו שם (לג ע״ב) על כך, שהתקיעות המלוות את תרועת היובל רמוזות בלשון העברה: "והעברת שופר תרועה", "תעבירו שופר בכל - ארצכם" (להלן כה, ט). שכן "העביר קול" הוא המונח המיוחד של פרסום קריאה בציבור גדול: הקול הקורא איננו נפסק בהגיעו אל אחד האנשים, אלא הוא "עובר" מאיש לאיש. סימן יפה לכך הוא התקיעה; שהרי אף היא איננה נפסקת, אלא נמשכת והולכת.

אם נעביר דברים אלה לתרועת האחד - בחודש - השביעי, נמצא, שזו משמעותה: התקיעה שלפניה קוראת לנו להאזין לדבר ה' ולשמוע מפיו את תפקידו של יום. תפקיד זה מובע אחר כך בתרועה: זו קוראת לנו לעקור מכל עמדה שהיא רעה בעיני ה', להינתק מכל יחס שהוא רע בעיני ה', להשתחרר מכל כבל המנכרנו לה' ולחירותנו המוסרית; קיצורו של דבר: לעזוב כל הווה שהוא רע בעיני ה'; והתקיעה שלאחריה קוראת לנו לעמדה חדשה, ליחסים חדשים, להליכה נאמנה אחרי ה'; כי רק זו משחררת ומקיימת את החירות ומברכת בחסד ה'. נמצאת אומר: התקיעה היא קול של אדנות; התרועה קוראת להתבוננות; והתקיעה המסיימת היא קול קורא ללכת אחרי ה'. אלה הם הרעיונות היוצאים מקול השופר; וחכמים נתנו להם ביטוי של מילים ב״מלכיות", "זכרונות" ו״שופרות" (ראה בפרוטרוט, חורב פרק לב). ההלכה מורה, "דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשומע" (טור אורח - חיים סי' תקפה); ומושג זה מתאים לתפיסתנו, שתרועת השופר היא קריאה המופנית אלינו. אף - על - פי - כן חייב גם התוקע להתכוון להוציא את השומע ידי חובתו - הווה אומר: לתקוע בשמו ובשליחותו; משום כך גם התוקע חייב להיות בר חיובא; ואילו חרש, שוטה וקטן פסולים לתקיעה (שם סי' תקפט). נראה אפוא, שיש להגדיר כך את המושג ההלכתי: חובה על כל יחיד להשמיע לעצמו קול שופר; הווה אומר: עליו לתקוע בעצמו כדי לשמוע קול שופר; או עליו לדאוג לכך, שאחר יתקע לו למען ישמע.

זוהר פנחס רלא ע״א - ע״ב

תנן ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, יום ביומו מאי הוא אלא הני תרי יומין דר״ה אמאי תרי יומין בגין דאינון תרי בי דינא דמתחברן כחדא, דינא עלאה, דאיהו קשיא בדינא תתאה דאיהו רפיא ותרווייהו משתכחי, ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא ולא ידעי דתרווייהו אצטריכו, יללותא דאיהו דינא תקיפא, תלת תבירין דאיהו דינא רפיא, גנוחי גנח רפיא אינון לא ידעי ועבדין תרווייהו ואנן ידעינן ועבדינן תרווייהו וכלא נפקין לארח קשוט

… וכל אינון דידעי רזא דתרועה יתקרבון למיהך באור פניו דקודשא בריך הוא ודא אור קדמאה דגניז קודשא בריך הוא לצדיקייא ועל דא אצטריך למנדע לה.

זוהר אמור צב ע״ב

כתיב (שם כה) והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשיט ולא כפיף לאחזאה תירו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר, זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב (דברים לג) אשריך ישראל מי כמוך וגו', (שם ד) ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום:

זוהר אמור צ״ט ע״א

רבי אבא הוה יתיב קמיה דר״ש א״ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה, א״ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ״א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא, אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין, ת״ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא, וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר) … ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא, הדא הוא דכתיב (תהלים פט) אשרי העם יודעי תרועה, יודעי ודאי … על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמהדר בתיובתא קמי מאריהון, כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה, וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא, וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקודשא בריך הוא מרחם על עלמא, זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו

של״ה מסכת ראש השנה, פרק תורה אור, אות נה

עוד יתעורר ברמז הקולות, מה שמרמזים. ומתחלה, אקדים לך מה שכתבו הקדמונים (ראה רמב״ם הל' דעות פ״ב הל' א - ב; שמונה פרקים פ' ג - ד; שערי תשובה ריש שער רביעי), כשם שיש להגוף בריאות, וחולי ומיתה, כן יש בנפש. ובריאות הנפש הוא, קיום התורה והמצוות והנהגת המדות הישרות. והחולאים הוא בחסר מאלו הדרכים או בחלוף. והרפואות להם הוא התשובה הגמורה. וכמו שאם יכבד החולי במאד מאד בגוף, אזי מת, כן אם הרשיע הרבה, אזי הכרת תכרת הנפש בר מינן. ועל זה אמרו רבותינו ז״ל (ברכות יח ב) רשעים בחייהם קרוים מתים. לכך תוקעין תשר״ת. ופירשו רבותינו ז״ל (ראש השנה לג ב), שברים הוא גנוחי גנח, כדרך החולים, ותרועה הוא יליל ובכיה, כדרך שבוכים על המתים. והנה עשה אלהים את האדם ישר, רק שהאדם מקלקל את עצמו, והוא עקש ופתלתל. על זה מורה תקיעה ראשונה, שהוא קול פשוט וישר. ואחר כך שהוא גנוחי גנח, רומז על חולי הנפש. ואחר כך יליל, רומז על חטאים גדולים, שהם מיתת נפש. על זה צריך האדם להיות גנוחי גנח, ויילל בבכיה רבה, פלגי מים ירדו עיניו ויחזור, כי השם יתברך מקבל השבים. וכשעושה תשובה שלמה, אז שב הוא לדרכו הראשונה כאשר עשה אותו השם יתברך ישר. וזהו תקיעה אחרונה, שהוא גם כן קול פשוט וישר, כי טוב וישר ה', על כן הוא יורה חטאים בדרך. כמו שאמרו חכמינו ז״ל במדרש (ילקוט שמעוני ח״ב רמז שנח), כי מצד החכמה והנבואה, לא היה תקנה לחוטא, גם מצד התורה לא היה תקנה רק לשגגות, על ידי קרבן. אמנם, השם יתברך ברוך הוא ברחמיו וברוב חסדיו אומר, יעשה תשובה, ומביא זה הפסוק (תהלים כה, ח) 'טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך'. וזהו שאמר הכתוב (הושע יד, י) 'כי ישרים דרכי ה''. 'ישרים' - לשון רבים, כלומר, שתי פעמים ישר, דהיינו שעשה אותו ישר, וכשחטא ושב, מחזירו להיות ישר. כל אלה המחשבות יחשוב בכל אלול בעת התקיעות, ויעמוד באימה וביראה ורתת וזיע בשעת התקיעות, ויתודה וישוב אל ה' אלהינו.

גם בראש השנה ראוי להרהר בזה, קודם שיכנס בהרהורי הסודות העמוקים של השופר של ראש השנה, שיתבאר לקמן (מאות פה ואילך) מקצת מהם בעזרת השם יתברך ויתעלה.

הרב קוק עולת ראי״ה תפילת מוסף של ר״ה עמ' שכח

הספק אם גנוחי גנח או ילולי יליל י״ל שיש ספק ביסוד התשובה, ובכלל יסוד ההצלחה האנושית ביראת ד' והישרת הדרכים, אם העיקר הוא ההשכלה ודעת האמת או העיקר הוא הרגש הישר. וכמו שיש חילוק בהתחלת הדרך כן יש חילוק בתשובה. כי אם הרגש הטוב הוא יסוד ההצלחה, א״כ יסוד התשובה הוא תגבורת של רגשות הלב. ואם יסוד ההצלחה הוא ההכרה והדעת א״כ יסוד התשובה יהי' ג״כ ההסכמה הבאה מצד הדעת, והרגש טפל אליו. והנה גנוחי גנח בא ע״י חשבון, שנעצב על איזה דבר, אע״פ שאין הכאב דוחקו כ״כ, וזהו לעומת תשובה שמצד הדעת, אמנם כשהכאב דוחק באופן איום ונורא אז צועק מכאב הלב בילולי יליל, והוא נגד הרגש. והמעלה היותר שלמה היא שתבא התשובה מב' הענינים: מדעת, ותתגבר כ״כ עד ההרגש.

והנה יש יתרון להרגש שמפני שהוא מרושם ברושם חזק הוא מתקיים, אבל כח הדעת כשלא נקבע כ״כ אינו בטוח שיתקיים. וזהו אשרי העם יודעי תרועה, תרועה שבתורה היא ג״כ שברים, ותרועת השברים היא ארוכה מצד גנוחי גנח בתשובת השכל. אשרי העם שמשברים את התרועה לגניחות קצרות של ילולי יליל, שהיא מורה על ההרגש, שהיא דבר טוב מפני שבאור פניך יהלכון. ומידרש נמי מסיפי' לרישי'. שבאור פניך יהלכון שיש להם דעת והכרה שלמה, שאור פני ד' הוא ההכרה והדעת, כי באור פניך נתת לנו ד' אלקינו תורת חיים", א״כ באור פניך יהלכון ע״י הדעת ועם זה הם יודעי תרועה ושוברי התרועה לחוזק ההרגש, זוהי תשובה שלמה מכל צדדי' שתתקיים בודאי.

אשרי העם יודעי תרועה, שיודעים ומכירים את כח התשובה, הבא ע״י סגולת התרועה, המתגלה בימי הרצון האלה, לתקון הלב בתשובה, וע״י ידיעתם והכרתם זו הם ממשיכים אותה גם אחרי שעברה מלפני עיניהם, וגם בככל השנה אור ד' לפניהם, להורות להם דרך החיים והטוב, ד' באור פניך יהלכון.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרה אדומה - דרך תשובה * ספורנו לפרשת חוקת * הרב אבינדב אבוקרט

צפייה ביוטיוב

ערוץ: קהילת 'אבני החושן' - הערוץ הרשמי

---

נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

שיעור לפרשת חוקת תשפו

חוקת לפרשת שיעור

יט פרשה (וילנא) רבה במדבר

כשפים כמין נראין עבדין דאתון עובדייא אילין זכאי בן יוחנן רבן את אחד כוכבים עובד שאל ח מזין למת מטמא מכם ואחד אפרה את ונוטלין אותה וכותשין אותה ושורפין פרה מביאים אתם

לאו לו אמר מימיך תזזית רוח בך נכנסה לא לו אמר טהרת, לו אומרים ואתם טיפין וג' ב', עליו

עיקרין מביאין לו אמר לו עושין אתם ומה א״ל הן לו אמר תזזית רוח בו שנכנסה אדם ראית כך מפיך מוצא שאתה מה אזניך ישמעו א״ל בורחת והיא מים עליה ומרביצים תחתיו ומעשנין מזין הארץ מן אעביר הטומאה רוח ואת הנביאים את וגם יג) (זכריה דכתיב טומאה רוח הזו הרוח

אומר אתה מה לנו בקנה דחית לזה בינו ר תלמידיו לו אמרו שיצא לאחר בורח והוא נדה מי עליו חקקתי חקה הוא ברוך הקדוש אמר אלא מטהרין המים ולא מטמא המת לא חייכם להם אמר

הקרבנות כל מה ומפני התורה חוקת זאת דכתיב גזרתי על לעבור רשאי אתה אי גזרתי גזירה

את ותקנח אמו בא ת המלך אמר מלך של פלטין שטינף שפחה לבן משל איבו א״ר נקבה וזו זכרים

העגל מעשה על ותכפר פרה תבא הוא ברוך הקדוש אמר כך. הצואה

ב פסוק יט פרק במדבר בחיי רבינו

זכור ממדת הנמשכת היא "חק" הנקראת המצוה כי לחקה, חק בין, הפרש שיש לדעת אתה וצריך יצירה בספר וכן מכריע, הוא חק כי ולבניך", לך "לחק כד) יב, (שמות מצרים: בפסח שכתוב: כענין

הזכרון יום ובתפלת שם. בשארו חק ב) קלז (שבת מילה: ובברכת בינתים. מכריע חק ולשון א): (ב,

חק "כי ה) פא, (תהלים "את וזהו: שמור, ממדת נמשכת "חקה" הנקראת והמצוה הוא". לישראל

כא- כ, (ויקרא בכלאים, הנאמרת תשמרו", חקותי וכן שמירה, לשון והזכיר אח ובאשת כב) והיתה התורה, חקת "זאת הזכיר: בכאן וכן למועדה", הזאת החקה את "ושמרת י) יג, (שמות

עולם לחקת לכם."זאת

א אות חקת פרשת במדבר קדומים נחל

מטמאה ה הית לזה לטהרם עצמיי ודבר סגולה איזה לאפרה שיהיה יחשבו לא בעבור ואולי שלמה ר' הקדוש ה'. בדבר המקבל לפי והטומאה הטהרה כי להעיר חקה נקראת ולזה הטהורים

ז״ל: אסתרוק

א פסוק יט פרק במדבר להבה יוסף בית

כתב ו ומשפטים. חוקים דהיינו והשמעיות, שכליות מצות חלקים, לשני נחלק התורה כל והנה לעבוד מחוייב אדם כל כי חלקים, ב' השם לנו נתן כן על פ״ו), אלקים עבודת (שער הלבבות החובת

כוללות טובות כנגד הם המשפטים והנה יותר, לעבוד צריך מיוחדות בטובות שמיוחד ומי, ה', כל להתבונן צריך וכן כנגדם, חוקים להם נתן מיוחדת בטובה אותנו מיחד שהקב״ה כיון וישראל

גרם בברואים חסרון שיש זה והנה ה לעבוד צריך מזולתו יותר בטובה מיוחד הוא אם.'אדם ויתלו חסרון, ממנו לצאת יוכל איך שלם שהוא מי ואומרים שכופרים אדם בני יש כן על החטא, החסרון חו״ש יתלה שלא האדם את מדריך והמצוה התורה אמנם חו״ש. יתברך בבורא החסרון

הוא אלא בבורא, שלם ויהיה מרובים טובותיו כראוי ה' עובד אם יראה כי עצמו, את משחית נמצא כראוי החוקים ישמור אם חוקים, ע״י אלא להיות יוכל אינו זה אמנם השלימות. בתכלית חסרון יש מה מפני זה על ג״כ לחשוב יבא ולא דבר, על טעם לידע רוצה ואינו ציוה, כאשר ה' עובד

החוקים לעשות ה' ויצונו כד) ו, (דברים התורה אמרה וע״ז חק, כמו ת באמ זה גם כי בברואים

הימים כל לנו לטוב

תשא כי (פרשת יג פסוק לא פרק שמות הלוי )בית

יתברר דמפרה ורק התורה, חוקת ליה קרי ואמאי שבתורה אחת מצוה רק הוא פרה הרי ולכאורה

דהרי לזה וההסבר היא, חוקה תורה ה כל וממילא שבתורה מצות מכל מאומה יודע דאינו להאדם רמ״ח בו יש השפל שבאדם וכמו בזה זה תלוים וכולם לאחת אחת ומשולבים מקושרים המצות כל

ל״ת ושס״ה עשין הרמ״ח המצות כן באחד אחד ותלויים קשורים וכולם גידין ושס״ה אברים

כולם ידיעת בלא מהם אחת לסוף לירד אפשר ואי אחד כולם והם כאחד קשורים שהגיע וכיון הוא אדומה דפרה מדברינו היוצא ונמצא כולם, יודע דאינו ממילא מוכח טעמה ידע ולא לפרה

שכלו אחר לדון בהם יכשל לבל המצות בטעמי לחקור בשכלו המתבונן לאדם גדול וגדר סייג ות לעש צריך רק לגרוע או להוסיף להכשל יוכל זה ידי ועל טעמם לידע הרואה אנכי ולומר ולהרוס מאומה נטות בלי הקבוע וההלכה התורה כללי ע״פ מרבותינו שקבלנו מה כפי הפרטים בכל הכל

מנגד הוא פרה דמצות ונמצא הדברים, עומק יודע שאינו בעצמו יודע דהוא כיון השו״ע מדברי ומעשים עבודות מלבו לבדות כאלה ברעיונות עוד להכשל שלא וגדר סייג והיא העגל למעשה ממש

הלכה מרבותינו נתקבלו ש: לא חדשים צואת ותקנח אמו תבא פרה על שאמרו המדרש כוונת וזהו

העגל חטא קודם גם בתורה היה זו דמצוה המצוה, של הטעם עיקר שזהו שנתכוונו לא בנה, צואת המקנח הוא זה טעמה ידוע ואינו חוק הוא דפרה דכיון כוונתם ורק לעולם, קדמה והתורה

הדומים כאלה בדברים להבא עוד יכשלו לבל וסייג שמירה היא ילא ממ חוק דהיא דמחמת בנה העבר… העגל חטא גם בה נתכפר וממילא העגל, לחטא ודעת טעם טוב קיט) (תהלים שאה״כ וזהו

אסור לא ההיפוך יראני שכלי אם וגם באמונתי חזק שאני אחר אמר האמנתי. במצותיך כי למדני

ודעת טעם טוב גם ללמדני אתה יכול מעתה הרי: מהאמונה לז (תהלים הכתוב מאמר נמי )וזהו ואח״כ ולמה, מה על שאלות בלא בתמימות הדברים לשמור צריך דבתחילה ישר. וראה תם שמר

ה דרכי ישרים כי יד) (הושע כמאה״כ מיושרים הדברים היאך תראה דלבסוף ישר:'תראה

חקת פרשת במדבר כהן שפתי

המקדש בית שאין בזמן עשיה, קיים המקדש בית שהיה בזמן לומר פעמים, שתי לאמר לאמר ונתחטאו ושרפוה עשאוה כאילו עליהם מעלה ואני ודור דור בכל זו פרשה שיקראו אמירה, קיים

אחר לחודשים ראשון שהוא ניסן חודש ראש קודם זו פרשה לקרוא חז״ל תיקנו ולזה, באפרה, ומקדשים ומטהרים ומחוץ מבית החמץ ומבערין מתחדשים זה שבחודש כמו לומר העגל, , פרשת

כפות תחת אפר ויהיו עלינו, המקטרגים וישרוף מטומאותינו ויטהרנו ינקנו הוא ברוך הקדוש כן נשלמה ששם מצות, תאכלו בערב עד החודש בפרשת זה ואחרי הערב, עד תטמא עד וקורין רגלינו,

טהרתם ולזה מצה. באכילת ישראל של זאת אמר לזה החודש. לפרשת פרה פרשת בין הפסקה יש

מטהרת והיא ושנה שנה בכל פרה פרשת בתורה שיקראו לומר הפרה, חוקת לא התורה: חוקת

תשא כי פרשת משה תורת

עמוקה הוא ברוך הקדוש ואמר פרה טעם לידע ביקש מרע״ה חכז״ל אמרו פרה דפרשת בפיוט הקליר דעת נראה מזה כפרה. לסוררה ותכפר פרה תבוא אומר השני בחרוז ומיד תדע, מה משאול

שאין טמאים לטהר בראשית ימי מששת עמוק סוד היא אלא עגל, מעשה ע״י נתחדשה פרה מצות די הי' מתים הי' שלא כיון אלא פרה לעשות מצווים הי' נמי העגל עשו לא ואפילו טהורים, ולטמא

כמה לעשות הוצרכו ע״א) ה' (ע״ז למקומה מיתה חזרה חטא שע״י כיון אך לעולם, אחת בפרה

טהורים שטימא העגל שעשו ומכיון קדומה, מצוה הוא עכ״פ אבל המקדשות ימי במשך פרות טעם זה שיהי' לא אבל עגל מעשה אותו על מכפר פרה של זו במצוה עוסקים אם אפרו, ע״י ונטהרו

. פרה

חקת פרשת במדבר אלימלך נועם

יוכל זה ידי ועל האדם עם נחקקה שהתורה דהיינו חקיקה, מלשון ב). (יט, התורה חקת זאת וזהו

יכול ידה שעל התורה זאת אך זאת* הנקרא התורה ידי על להשפיע ושמחה חדוה לעורר האדם

שאמרו דרך על בחיים בעודו התורה להעלות יכול נפש במסירות שלומד מי היינו כנ״ל, לפעול במסירות שלומד היינו עליה, עצמו שממית במי אלא מתקיימת התורה אין ב) סג (ברכות חז״ל

כי אדם התורה זאת וזהו נפש. באוה ימות ל

א עמוד לב דף ברכות מסכת בבלי תלמוד

בשביל עולם, של רבונו הוא: ברוך הקדוש לפני משה אמר כך ינאי, רבי דבי אמרי זהב? ודי מאי

די- שאמרו עד לישראל להם שהשפעת וזהב כסף ינאי רבי דבי אמרי העגל. את שעשו גרם: הוא

בשר של קופה מתוך אלא תבן של קופה מתוך נוהם ארי אין

ב פסוק יט פרק במדבר רמב״ן

שאמרו והוא הדין, מן יטמאו לא בנשיקה הנפטרים כי נחש, של בעטיו המת, טומאת וטעם

מטמאין אינן. צדיקים

ב פסוק יט פרק במדבר יקר כלי

תורה שבמתן לפי המת טומאת גרם הוא כי העגל במעשה ה' הראה ושוברו והמשל זה עמוק וענין

שהיתה הפירוש ואין ז), מא רבה (שמות המות ממלאך חירות הלוחות על חירות ישראל נעשו

אם כי ימותו שלא המות ממלאך דוקא הוא זה חירות ענין אלא לגמרי, המות לבטל הכוונה

שהיא ממיתה באה המתים של הטומאה עיקר כל כי טמאים המתים היו לא ואז ה פי על 'בנשיקה שהרי טומאה צד שום בהם אין בנשיקה המתים אבל דמסאבא מסיטרא הבא המות מלאך ידי על

אותו ד״ה בתוס' שם ועיין ב קג (כתובות הכהונה בטלה ביום שבו אמרו הקדוש רבינו שמת )ביום

חורין בני נעשו התורה שבקבלת נמצא בו, להתעסק לכהנים רו התי כן על טומאה שם היה לא כי המות המלאך עליהם והשליטו לקלקולם חזרו שעשו העגל ידי ועל הטומאה ובטלה המות ממלאך

אפר ידי על הטומאה להסיר בנה צואת ותקנח האם תבוא כן על המת טומאת גרם העגל כן ואם

יקר פירוש וזה: הפרה,

פרשת במדבר לוי קדושת חקת

כל ולקיים לעשות צריך האדם רק האדם, מכל נעלמים הם והמצות התורה טעמי כי הכלל,

התורה כל התורה', חוקת 'זאת הרמז וזהו ולקיימם. לעשותם עליו ה' ציווי מחמת התורה,

והמצות התורה קיום עיקר ק ר מהמצות, טעם שום לנו נגלה אין כי אצלינו, חוקים הם והמצות ובזה ולקיימם לעשותם מחויבים אנו לעשות, עלינו ה' צווי מחמת לאמר', ה' 'צוה מחמת. יהיה אשר באדם, אשר והחיות הנשמה הכלל, כי מת, מטומאת לטהר פרה לעשות שצוה מה יבואר

ברוך הבורא ת א לעבוד תמיד רוצה א), קיג, ח״א (זוה״ק הכבוד כסא מתחת נחצב והחיות הנשמה והחיות הנשמה בין תמיד מלחמה ויש מניח, אינו באדם אשר הגוף רק אחד, רגע הפסק בלי הוא

לקיים רוצה אינו הגוף זה ולמה הנשמה. כרצון לעשות הגוף את מנצח הזוכה ואדם הגוף, עם, והמצות התורה טעמי יודע היה אם כי והמצות, התורה טעמי משיג שאין מפני והמצות, התורה כסא מתחת נחצבת והנשמה התורה, טעמי יודע שאינו רק המצות, לקיים רוצה כן גם הגוף היה ואדם רגע, הפסק שום בלי ולקיים לעשותם תמיד רוצה לכך והמצות, תורה טעמי ומשיגה הכבוד

עולה שהנשמה המת אדם ולכך והמצות התורה ולקיים לעשות הגוף על הנשמה מגביר. הזוכה

מהצדיקים הגופים כי מטמאים, אינם הצדיקים קברי ולכך הגוף. מטמא לבדו הגוף ונשאר למעלה אינם שלהם הגופים גם ולכך והמצות, התורה בקיום רוצה כן גם שהגוף עד מזוככים הם התורה טעם גלוי שאינו חוקה הוא שהתורה מחמת התורה', חוקת 'זאת הרמז וזהו, מטמאים.

לעשות יתברך השם צוה ולכך כנ״ל, מותו אחר מטמא הגוף ז וא התורה, לקיים רוצה הגוף ואין ודו״ק במותו. מטמא שהוא לבד הגוף מטומאת לטהר: פרה,

אלימלך נועם חקת פרשת במדבר

לרבים תשובה להורות כדי אלא מעשה לאותו ראוין ישראל היו לא אמרו ב) ד (ע״ז בגמרא, כי פרה הטעם עיקר כל נמצא לרבים* מועלת התשובה כי להראות לכפר פרה מעשה להם הוקם ולזה

כתיב לכך חוקה בעצמה והוא תשובה להורות אם כי היה לא גופא והחטא העגל חטא בשביל הוא

חוקה. בה

---

נשלח על ידי: אריאל
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

לא כל סבל הוא עונש: הרב קוק על ייסורים של אהבה

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב בנימין טבדי - ראש בית מדרש לשמה

---

נשלח על ידי: בנימין טבדי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

למה אני הורס לעצמי? || שיטה חזקה לנצח את הרע בנפש!! || מושב שובה || הרב יהודה בן חמו

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הִתְפַּתְּחוּת אִישית יְהוּדִית - הרב יהודה בן חמו

---

נשלח על ידי: יהודה בן חמו
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

שיעור 22 המשך מהות תשובע - קבלת האומה -

בס״ד אור לכ״ה אייר תשפ״ג

כוזרי 22 גבעתיים

המשך לימוד מהות תושב״ע - קבלת האומה - מסורת

ספר תפארת ישראל פרק סט {השלמת התורה}

כאשר תתבוננו במעשה השם יתברך, שכל אשר נברא צריך תקון ועשייה. הרי החיטים צריכים תקון לעשות אותם כדי שיהיו מתוקנים לאדם, ולא נבראו מן השם יתברך שיהיו חיטים גמורים. ובמדרש (ב״ר יא, ו), כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך תקון ועשייה אחרת; כגון חיטים צריכים לטחון, החרדל צריך להמתיק, התורמוס צריך להמתיק, עד כאן. . . החכמים הם הם תיקון והשלמה אל התורה. ואף שנתנה בסיני על ידי משה, שהיה נביא ה', מכל מקום. . השלמת התורה על ידי השכל, שהוא מברר הכל. וזה אמרם (מכות כב ב) כמה טפשאי הנהו גברי, דקיימי מקמי ספר תורה, ומקמי תלמיד חכם לא קיימי. הרי בתורה כתיב (דברים כה, ג) "ארבעים יכנו", ואתו רבנן ובצרי חדא. דבר זה מורה על הדברים שאמרנו, כי בירור התורה הוא על ידי חכמים שיש להם שכל נבדל. . לכך הטועים האלו לא ידעו ולא יבינו בחכמה. כי אילו היו מתחכמים גם כן בבריאה, היו רואים לפניהם דבר זה, כי כל הדברים הם שיושלמו על ידי האדם השכלי. וכך התורה באה לעולם כמו שבאו לעולם כל הדברים הטבעיים, שלא באו לעולם מבוררים לגמרי, רק כי האדם השכלי צריך לברר אותם. . . ועל ידי החכמים התורה היא בירור וזכוך הנבואה.

נתיבות עולם נתיב התורה פרק יא {חכמים הם התורה}

בפרק בתרא דמכות (כ״ב ע״ב) אמר רבא כמה טפשאי שאר אנשי דמקמי ספר תורה קיימי ולא קיימי קמי גברא רבא שהרי התורה אמרה ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא עד כאן. בא להודיע על מעלת החכם, שלא יאמר האדם כי בעל התורה הוא כמו שאר אדם ואין שם תורה נקרא עליו רק אדם שיודע תורה, ודבר זה אינו רק כי התלמיד חכם כמו עצם התורה ויש לו דמיון גמור אל התורה. ובודאי דבר זה הוא הטעם שאמרה התורה (דברים י״ז) לא תסור ימין ושמאל מכל אשר יורוך, כי החכמים הם עצם התורה גם כן, וכמו שגזר השם יתברך ונתן התורה לישראל כך נתן החכמים והם גם כן עצם התורה כי לא דבר רק הוא דבריהם. . אלא שגם החכמים עצם התורה והתורה יש בה כח לפרש התורה. ולכך אמר כמה טפשאי דקיימי מקמי ס״ת ולא קיימי מקמי גברא רבא, כי גם הם עצם התורה ולכך יש כח בת״ח למעט על פי דרשות שלהם וחכמתם אחד מן המספר:

זוהר מהד' הסולם - שמות תרומה מאמר ואהיה אצלו אמון מתחיל באות תרלה {אחדות תושב״כ ותושב״ע ולימוד האמונה}

זַכָּאִין אִינּוּן כָּל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וּבְגִין דְּכַד בָּרָא קב״ה עָלְמָא, אִסְתָּכַּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא עָלְמָא, וּבְאוֹרַיְיתָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא, כְּמָה דְּאוֹקְמוּהָ, דִּכְתִיב וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אוּמָן.

{אשרי הם כל אלו העוסקים בתורה, כי כשהקב״ה ברא את העולם, הסתכל בתורה וברא את העולם. ובתורה נברא העולם, כמו שהעמדנו, שכתוב, ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון אלא אומן. שהתורה היא אומנות העולם}.

לָאו דְּאוֹרַיְיתָא בָּרָא עָלְמָא, אֶלָּא קב״ה, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּאוֹרַיְיתָא בָּרָא עָלְמָא. אִשְׁתְּכַח דְּקב״ה אִיהוּ אוּמָנָא, וְאוֹרַיְיתָא לָקֳבְלֵיהּ וּלְגַבֵּיהּ אוּמָנָא, שֶׁנֶּאֱמַר וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, וָאֶהְיֶה אָמוֹן לָא כְּתִיב, אֶלָּא אֶצְלוֹ, הוֹאִיל וְקב״ה אִסְתַּכַּל בָּהּ, אֶצְלוֹ הֲוָה אוּמָנָא.

{ולא שהתורה בראה את העולם, אלא הקדוש ברוך הוא בהסתכלותו בתורה ברא העולם. נמצא שהקב״ה הוא אומן, והתורה כנגדו ואצלו היא אומן, שנאמר ואהיה אצלו אמון. ואהיה אמון, לא כתוב, אלא, אצלו. שמשום שהקב״ה הסתכל בה, הרי היתה אצלו אומן}.

קב״ה אָמַר לָהּ, וְאוֹמֵי לָהּ, דְּכַד תֵּיחוֹת לְהַאי עָלְמָא, דְּתִשְׁתָּדַל בְּאוֹרַיְיתָא, לְמִנְדַּע לֵיהּ, וּלְמִנְדַּע בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. דְּכָל מַאן דְּהֲוֵי בְּהַאי עָלְמָא, וְלָא אִשְׁתָּדַּל לְמִנְדַּע לֵיהּ, טָב לֵיהּ דְלָא יִתְבְּרֵי. בג״כ אִתְחָזֵי קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, לְמִנְדַּע בְּהַאי עָלְמָא, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ בְּקב״ה, בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא.

{הקדוש ברוך הוא אומר לה ומשביע אותה, כשתרד לעולם הזה תעסוק בתורה לדעת אותו, ולדעת בסוד האמונה. שכל מי שהיה בעולם הזה, ולא השתדל לדעת אותו, טוב שלא יברא. משום זה נראית לפני המלך, ע״י הממונה כנ״ל, לדעת אותו בעולם הזה, ולהשתדל בהקב״ה בסוד האמונה}.

לָדַעַת כִּי יְיָ' הוּא הָאֱלֹהִים. דָּא אִיהוּ כְּלָלָא דְּכָל רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, דְּכָל אוֹרַיְיתָא, כְּלָלָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא, וְרָזָא דָּא אִיהוּ כְּלָלָא דְּכָל רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְהָכִי הוּא וַדַּאי. כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְכֹלָּא חַד, כְּלָלָא דְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, בְּגִין דְּאִיהוּ שֵׁם מָלֵּא, דְּאִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וּמַאן אִיהוּ. ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, יְיָ' אֶחָד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד.

{זה הוא כלל של כל סוד האמונה, של כל התורה, הכלל שלמעלה ומטה. וסוד זה הוא כלל של כל סוד האמונה. . הכלל של כל התורה, זה הוא סוד תורה שבכתב, דהיינו השם הויה. . וזה הוא סוד התורה בעל פה. . שהיא השם אלקים. והכל אחד, הוא הכלל של סוד האמונה, משום שהויה הוא האלקים הוא שם מלא, שהיא סוד האמונה הנקרא שם. . }.

משנה מסכת סנהדרין פרק י משנה א {יחס לתושבע}

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס. . .

תפארת ישראל יכין שם

השמים. שאומר שמשה רבינו מפי עצמו אמרה, ואפילו אומר כן רק על תיבה א' שבה שאינה מהקב״ה. . אמנם כמו כן הכופר בפירושי התורה, שהיא היא התורה שבעל פה שבידינו, אם אמר שאין זה מסיני, או שאומר שנתבטל עכשיו מצוה זו (רמב״ם פ״ג מתשובה ה״ח):

רמב״ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ח

שלשה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס, והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אף על פי שהיא היתה מעם ה' כגון ההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.

שמונה קבצים ד נב {הופעת תושב״ע דרך הת״ח}

לשם ספר הדע״ה ח״ב דרוש ד' ענף י״ט ו {המשך יחס לתושב״ע}

אוצר הגאונים ראש השנה עמוד 62

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף כא עמוד ב

דרש רבא: . . הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה. שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים - כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה. . . [רש״י שם: ד״ס, חייבין מיתה על כולן, כדכתיב (קהלת י) ופורץ גדר ישכנו נחש].

תנו רבנן: מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו. בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה. יום אחד מצאו שומר בית האסורין, אמר לו היום מימך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך! שפך חציין, ונתן לו חציין. כשבא אצל רבי עקיבא, אמר לו יהושע, אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך? סח לו כל אותו המאורע אמר לו: תן לי מים שאטול ידי. אמר לו: לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין? אמר לו: מה אעשה שחייבים עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי. אמרו: לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו. כששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה בזקנותו כך - בילדותו על אחת כמה וכמה. ומה בבית האסורין כך - שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה.

ערוך השולחן אורח חיים סימן תקנא סעיף כג

מדינא דגמ' אין איסור באכילת בשר רק בערב תשעה באב ובסעודה המפסקת אבל כבר קבלו אבותינו זה הרבה מאות בשנים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מן ר״ח אב עד אחר ט״ב לבד מיום השבת לזכר הקרבנות והנסכים שנתבטלו בעונותינו ויש שנהגו מן י״ז בתמוז שבו בוטל התמיד ויש שכתבו רק בשבוע שחל ט״ב אבל עתה בכל ארצות פזורינו נוהגים מן ר״ח ועתה בעוה״ר כמה שמזלזלים באיסור זה ולבד שהן עוברים איסור דאורייתא מטעם נדר דכיון שאבותינו קבלו עליהם מנהג זה הוי נדר של כלל ישראל. . . {ועוד ועוד. . }.

אדר היקר ועקבי הצאן אדר היקר עמוד לט

כל מצות חכמים שאנו מקיימים, היסוד העקרי שלהן היא קבלת "הגוי כולו", שהיא כבוד האומה 'והשפעתה ההיסתורית הניצחית האלהית החביבה, שכל מה שהיא יותר מתעתקת היא יותר מתחבבת ומתגלה בתוכה יותר הרצון והצביון הכללי של האומה בכללה. ואע״ג "דאסמכנהו רבנן על לא תסור" מ״מ היסוד הברור הוא קבלת האומה, כמפורסם משום דאיכא "הגוי כולו" דוקא, היינו שנתפשט הדבר ברוב ישראל. . ושיטת הרמב״ן נודעת שאין לאו דלא תסור שייך בעקרו לדברי סופרים ממש, ומ״מ הם חביבים על ישראל ומתקיימים באהבה. ואותם המכירים את עז אהבה זאת בכל לבם, הנם היסוד של האומה לעולם אפילו בהיותם מועטים בכמות, "ובשרידים אשר ד' קורא". א״כ יסוד המעשי תלוי בעצם, חוץ מכל הדברים הקשורים בתעודות העליונות, שהם צריכים לביאורים ולדעות מופשטות, שהם יותר גדולים ואדירים מכל מה שאנו מציירים בעזה ותפארתה ובחבת כבודה של כנסת ישראל בלבב בניה. וחסרון הידיעה ע״ד מרכז הכבד של קבלת האומה בכללה לדורותיה, ביחושה לתורה שבעל פה, גרם כמה מכשולים ספרותיים. רבים חשבו שעיקר יסוד הקיום לתורה שבעל פה הוא רק מה שמקובל באומה מגדולתם של חז״ל וקדושתם, ע״כ ע״פ שאיפה ידועה, התחילו להעיז פנים לבקר בבקרת, כמובן חצופה ומלאה נטיות קצוניות, את ראשי הדורות אבות העולם ההם, בחשבם שבזה יהיה נקלש כח החיוב של היסוד המעשי. ואלה לא ידעו שערכם הגדול של חז״ל, ורוממות מעלתם האלהית הוא דבר אמת לעצמו, והוא יכול גם לתן תבלין, להנעים ולשפר את הנטיה ללכת בדרכיהם, אבל היסוד הקיים עדי עד, הוא רק קבלה האומה לדורותיה בדרכי חייה, והננו רואים, למשל, שחרם דרגמ״ה במקום שנתפשט הוא חזק ואמיץ בלב האומה כשאר אשורי תורה, אע״פ שלא היה לא תנא, ולא אמורא, אלא מפני שנתחברה לו הסכמת האומה עכ״פ במשך הדורות, "וכל המוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר". ובודאי אין קיום המעשי של תורה שבכתב מחויב פחות, מצד יסודו הלאומי, מתורה שבע״פ ודברי סופרים, שעליהם נאמר "לא כרת הקב״ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה", שיסודה הוא החשיבות האלהית הנמצא באומה זו, היחידה ונפלאה בזה מכל העמים, ונכלל בזה ג״כ הצד שבע״פ שיש בכתב, דהיינו קבלת האומה בכללה ויתרונה האלהי הבולט מכל תולדתה ומפעולתה לעין כל. וזה סותם פה כל כופר ומהרס, אפילו אותם המתגדרים בתעתועים של-בקרת-כתבי-הקדש היותר נמהרים.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א {דווקא בתושב״ע יש פסק ודאי}

תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה. והיכי דמי הלכה פסוקה? אמר אביי: כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים. . .

רש״י שם

הלכה פסוקה - שאינה צריכה עיון, שלא יהא מהרהר בה בתפלתו.

יושבת עליה שבעה נקיים - לבד מאותו יום שפוסקת, והתורה לא הצריכה שבעה נקיים אלא לזבה, שנאמר ואם טהרה מזובה, ואין זבה אלא הרואה שלשה ימים רצופין בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה.

רמב״ם הלכות תשובה פרק ה הלכה ב {מי יכול להיות מחכמי התורה}

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה״ע ורוב גולמי בני ישראל שהקב״ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה

---

נשלח על ידי: רותם שנירר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

רבי אלעזר בן דורדיא בין מרד לתשובה

רבי שמעון הוא מתלמידי רבי עקיבא, שתמך במרד בר כוכבא ואמר עליו שהוא מלך המשיח. רבי שמעון ממשיך את ההתנגדות לכל סממן רומי, ואפילו מגנה את הכבישים, השווקים והמרחצאות. בשל כך הוא ובנו הופכים ל״מבוקשים״ על ידי השלטון. לאחר שנים רבות במערה, הם יוצאים.

רבי אלעזר קשה עוד יותר מרבי שמעון ולא רואה בעולם הזה שום טעם. רק לאחר שהוא רואה שהעולם הזה יכול לשמש למצוות, נתיישבה דעתו.

לאחר מות אביו, הוא יושב לפני חכמים כיתום (חברי אביו) ביחד עם גדול הדור הבא – רבי יהודה הנשיא, ורבי יהושוע בן קרחה פורש עליו חסות. הוא חריף יותר מגדול הדור, וניכרת בו מעלת אביו.

אבל כאן חל מפנה. רבי אלעזר נושא עיניים לשלטון הרומי, ומנסה לתקן את העולם דרך אותו שלטון. אם דלתי המרד ננעלו, נפעל דרך השלטון.

המפנה הזה אצל רבי אלעזר גורם להתנגדות עזה של החכמים. רבי יהושוע בן קרחה, רבו האהוב שפרש עליו חסות, מכנה אותו ״חומץ״ ו״מוסר״. אשתו לאחר זמן פורשת ממנו, ובנו נופל לתרבות רעה.

במקרה קיצון, רבי אלעזר חושש שעשה שימוש שלא כדין בסמכותו ומבקש לקבל על עצמו ייסורין. המהר״ל מסביר שלא ממש ״הזמין״ אותם, אך היה שמח בהם.

אבל בשלב מסוים הוא חוזר לבית המדרש והקב״ה מראה לו סימן שהוא צדיק.

ובכל זאת, בקבורתו, חכמים מקפידים עליו. אולי רבי בעצמו הקפיד עליו. במשך תקופה ארוכה הוא לא נקבר.

לאחר מותו, רבי מבקש להינשא לאלמנתו, אבל היא מסרבת. גם היא הכירה בגדולתו למרות מעשהו החריג. רבי מבקש להציל את בנו ומצליח.

רבי אלעזר הוא סמל ליהודי שמבקש להביא את הצדק לעולם דרך השלטון הנכרי, ולאחר שמבין את המחיר ואת המורכבות מוכן לקבל על עצמו ייסורין על כך. הייסורין הם בעצם סמל לאותו ניסיון לאורך כל גלויות ישראל. ולפעמים – כשהניסיון היה לשם שמים – הדבר גם מתקן את הדור השני, לאחר שדווקא אותם חכמים מקרבים אותו.

---

נשלח על ידי: עמנואל נהון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

תיקון המידות

בס״ד זצ״ל שאולי הרב ע״ש מדרש בית המידות תיקון

יד סימן לד פרשה בהר פרשת (וילנא) רבה ויקרא 1) למטרא, ישראל צריכין היו תנחומא דרבי ביומי רבי ליה ואמרין לגביה אתון

דייחות תעניתא גזר גשמים, ירדו ולא ושניה ראשונה פעם תעניתא גזר מטרא, מצוה יפליגון עמא כל לון אמר ודרש קם שלישית פעם צדקה,)(יתנו גבר חד קם

לו ואמרה משבקתיה ביה פגעה למפלגה: , ונפק ביתיה בגו ליה דהוה מה ונסב טב, חמית לא ביתך מן דנפקית יומא דמן איתתא בההיא זכי אותה שראה כיון

שום" על לה ונתן רחמים עליה נתמלא גדולה ובצרה ומה ער לא ומבשרך

גבר חד חמיתיה (ישעיהו, נח, ז תתעלם.)" תנחומא: לרבי ליה ואמר סליק, רבי

חמית, מה א״ל הכא, ועבירה הכא את למשבקתיה דמשתעי פלן גבר חמית א״ל

לה. יהיב לא עלה דחשיד לאו אי פריטין, לה דיהב אלא עוד ולא תנחומא ר 'שלח בצערא קיימא ובריאתה בצערא קאי דעלמא ידע את ברי וא״ל ואייתיתיה דחשיד אלולי פריטין לה דיהבת אלא עוד ולא משבקתך עם ואשתעית ואזלת

פריטין. לה יהבת לא אתה תתעלם" לא דרשת״ומבשרך כך ולא א״ל אמרת את

ואמרת קתי משב בי פגעת מצוה למפלגה אנא קאים מצוה ויפלגון יפקון עמא כל שראיתיה כיון טב חמית לא מביתך דנפקית יומא דמן איתתא בההיא זכי לי

שום" על לה ונתתי רחמים עליה נתמלאתי גדולה ובצרה ערומה לא ומבשרך

תתעלם." ברוך הקדוש לפני ואמר לשמים פניו תנחומא רבי הגביה שעה באותה

נתמלא מזונותיה ו עלי היה ולא ואכזרי ודם בשר שהוא זה אם מה רבש״ע הוא

לה, ונתן רחמים עליה ומזונותינו ויעקב יצחק אברהם בני בניך בני שאנו אנו

העולם. ונתרווח גשמים ירדו שעה באותה רחמים, עלינו שתתמלא עאכ״ו עליך

2 ב עמוד מה דף סוכה מסכת בבלי )תלמוד יוחי בן שמעון רבי משום ירמיה רבי אמר חזקיה: ואמר עתה עד שנבראתי מיום הדין מן כולו העולם כל את לפטור אני, יכול

עמי- בני אליעזר ואילמלי עכשיו ועד העולם שנברא, מיום

עמנו- עוזיהו בן יותם ואילמלי סופו עד העולם שנברא. מיום

רש״י עוזיהו- בן יותם אביו בכיבוד וזכה מלכים, משאר יותר ועניו היה, , צדיק

היה והוא מצורע אביו שהיה הימים שכל א), (מלאכי אב יכבד בן ר נאמ ועליו ב (מלכים כדכתיב הארץ, עם שופט לא וגו' שופט הבית על המלך בן ויותם טו),

דן- שהיה דינין וכל בחייו, מלכות כתר עליו נטל אביו בשם. אומרן

3 ב עמוד טו דף מגילה מסכת בבלי )תלמוד המן את שזימנה אסתר ראתה מה רבנן: ? תנו לפח לפניהם שלחנם יהי שנאמר לו, טמנה פחים אומר: אליעזר, רבי

שנאמר למדה, אביה מבית אומר: יהושע רבי לחם האכילהו שונאך רעב אם

וימרוד עצה יטול שלא כדי אומר: מאיר, רבי יהודית שהיא בה יכירו שלא כדי אומר: יהודה, רבי מן דעתן ויסיחו המלך בבית לנו יש אחות ישראל יאמרו שלא כדי אומר: נחמיה רבי

. הרחמים עת בכל לה מצוי שיהא כדי אומר: יוסי. רבי

אומר מנסיא בן שמעון: רבי נס לנו ויעשה המקום ירגיש …אולי

רש״י הוא- ברוך הקדוש ירגיש ירגיש נמי אי ישראל, של שונאיהן מקרבת אני שאף

בכבודי ולזלזל זה רשע להחניף צריכה שא. ני

גרסינן יעקב ובעין לך", ישלם וה' ראשו, על חותה אתה גחלים "כי דקרא: : (וסיפא

לך- ישלם תקרי "אל מטיב שאתה שע״י דהיינו, המהר״ל, וביאר לך". ישלימנו אלא

ת כוונ היתה וזו עליו. המשפיע בידי מסור מושפע- דכל בידך. נמסר הוא לשונאך,

בידיה נתון המן שיהא כדי ). אסתר,

4 ב עמוד נד דף עירובין מסכת בבלי )תלמוד יומא וגמר. זימני מאה ארבע ליה תני דהוה תלמידא ההוא ליה הוה פרידא רבי אמר שנא? מאי האידנא ליה: אמר גמר. ולא ליה תנא דמצוה, למלתא בעיוה חד

דמצוה- מילתא איכא למר ליה דאמרו שעתא מדההיא ליה: לדעתאי, אסחאי ואתני דעתיך הב ליה: אמר מר. קאי השתא מר, קאי השתא אמינא, שעתא וכל ניחא ליה: ואמרה קלא בת נפקא [אחריני] זימני מאה ארבע ליה תנא הדר ליך. דניזכו אמר: דאתי? לעלמא ודרך את דתיזכו או שני, מאה ארבע לך דליספו ליך

להן אמר דאתי. לעלמא ודריי אנא וזו זו לו תנו הוא: ברוך. הקדוש בפנים פעמים מאות ארבע עוד לתלמידו ושנה ששב משום זה לשכר (וזכה

טירחתו שכל אף כעס שום ובלא שוחקות לריק היתה, הראשונה יהוידע) בן

5 ) פז- דף יומא מסכת בבלי. תלמוד: פז

- חייא רבי, אתא עייל דרבי, קמיה סידרא פסיק הוה רב בר עייל לרישא, הדר

קפרא- רבי אתא לרישא. הדר ברבי- שמעון רבי אתא לרישא. הדר בר 'חנינא לגביה רב אזל חנינא, רבי איקפיד הדר. לא וניזיל? נהדר האי כולי אמר: חמא,

איפייס- ולא דכפורי, יומי מעלי. תליסר בר יוסי רבי והאמר הכי? עביד והיכי

מחב מטו המבקש כל חנינא: פעמים- משלש יותר! מנו מ יבקש אל ירו רב

…שאני

6 ב עמוד פז דף יומא מסכת אמת )שפת

איכא דביוה״כ מע מש דהא לפייסו, רב אזיל שהקפיד מה כדין הי' שלא אף. . א״נ אחד שיתפייס קפידא חבירו עם עליו שמקפיד במה עמו דק הצ אם נפקותא ואין

להתפייס: צריכין מקום מכל לא או

7 תשכג רמז ימים שבעת פרק יומא מסכת )מרדכי ויתברך שמו יתברך ישראל שובה במדרש כדאמרי' עיו״כ מחילה לבקש מנהג העושה יחיד שאפילו תשובה ימי י' להם ותיקן ישראל את מחבב שהוא זכרו להחזיר ישראל כל צריכין לפיכך צבור כתשובת תשובתו מקבלים בהם תשובה

שתתקבל כדי בעיו״כ לזה זה ולמחול לרעהו איש בין שלום ולעשות בתשובה ובחיבה בשלום הוא ברוך הקדוש לפני ותפלתן תשובתן ובתנחומא וה 'פרשת לו מתכפר כיצד לחבירו אדם בין קטטה תהיה אם רבינו ילמדנו שרה את פקד אין לחבירו אדם ושבין מכפר יו״כ למקום אדם שבין עבירות רבותינו שנו כך

א״ר יעשה מה עליו קיבל ולא לרצותו הלך ואם לחבירו רצה שי עד מכפר יו״כ חבירך על מרחם שאתה הימים כל בידך מסור יהא זה סימן דורמסקית בן יוסי

מרחמים לך אין חבירך על מרחם אינך ואם מרחמים לך יש א״ר יעשה ומה ובין ביני היתה קטטה להם ויאמר א' שורה ויעשה אדם בני י' יביא שמואל

עליו ומרחם עצמו שהשפיל רואה והקב״ה עליו קבל ולא לרצותו לכתי וה חבירי נפשו פדה בתריה כתיב מה וגו' וישר חטאתי ויאמר אנשים על ישור שנאמר

בשחת. מעבור

8 תרו סימן הכיפורים יום הלכות חיים אורח )טור

חבירו עם אחד כל שלם ישראל כל לב שיהא כדי כן …ועושין מקום יהיה ולא

עליהם לקטרג לשטן נמצא שלא סמאל ראה ר״א מפרקי ט״ו בפרק איתא והכי

כמלאכי בארץ אחד עם לך יש העולם רבון ואומר הכפורים ביום בישראל חטא

ביה״כ, רגל יחיפי ישראל רגל-אף יחיפי השרת מלאכי מה השרת, מלאכי מה

ביום רגליהם על ין עומד קפיצה להם אין ישראל אף קפיצה להם אין השרת

חטא, מכל נקיים ישראל כך חטא מכל נקיים השרת מלאכי מה הכפורים, מה מן עדותן שומע והקב״ה הכפורים ביום ישראל כך ביניהם שלום מה״ש

עליהם: ומכפר המקטרגין

9 ) תניא– מלאדי זלמן שניאור הרב ( לב) פרק אמרים ליקוטי

שמחת תהיה שמחתו רק בעיניו ונמאס נבזה גופו להיות הנ״ל ' הדברי קיום ע״י והנה נפש לכל כמוך לרעך ואהבת מצות קיום לידי לבא וקלה ישרה דרך זו הרי לבדה הנפש יודע מי והרוח והנפש אצלו ומתועב נמאס שגופו מאחר כי קטן. ועד למגדול מישראל

לכולנה א' ואב אימות מת שכולן בשגם חיים. באלקי' ומקורן בשרשן ומעלתן גדולתן מחולקי שהגופים רק אחד בה' נפשם שורש מצד ממש אחים ישראל כל נקראו.'ולכן ביניהם אמיתית ואחוה אהבה להיות אפשר אי טפלה ונפשם עיקר גופם העושי' ולכן ואידך כולה התורה כל זהו זו מצוה קיום על הזקן הלל וז״ש לבדה. בדבר התלויה אלא

כו הוא.'פירושא מעלה הגוף על הנפש ולהעלו' להגביה הוא התורה כל ושורש יסוד י כ כמ״ש ישראל בכנסת ב״ה א״ס אור להמשיך וגם עלמין דכל ושרשא עיקרא עד מעלה ח״ו פירוד כשיש ולא דוקא באחד אחד למהוי ישראל כל נשמות במקור דהיינו לקמן

כולנו אבינו ברכנו וכמ״ש פגים באתר שריא לא דקב״ה בנשמות פניך באור כאחד

באריכות במ״א: וכמ״ש בתורה בחבירו היינו שישנאהו. לרבו לומר וגם לשנאותו מצוה שחטא בחבירו שרואה שמי בגמ' ומ״ש מחטאו שב לא ואעפ״כ ובמצות בתורה שאתך עם עמיתך את תוכיח הוכח מצות בו קיים וכבר ומצות

חבירו שאינו מי אבל חרדים בס' כמ״ש של מתלמידיו הוי הזקן הלל אמר ע״ז הנה אצלו מקורב ואינו

ולכן ועבודתו ה' מתורת הרחוקים שאף לומר לתורה. ומקרבן הבריות את אוהב וכו' שלום אוהב אהרן ועבודת לתורה לקרבן יוכל ואולי האי וכולי אהבה עבותו' בחבלי למשכן צריך בעלמא בריות בשם נקראי'

שמצוה מעונותיהם שבו ולא והוכיחם אליו המקורבים וגם ריעים אהבת מצות ר שכ הפסיד לא לא והן 'ה אמת הן ושתיהן ג״כ לאהבם מצוה לשנאותם שנאה- שבהם הרע מצד ואהבה- שבהם הגנוז הטוב בחי' מצד גלות בבחי' היא כי עליה בלבו רחמים לעורר וגם האלקית נפשם המחיה שבתוכם אלקות ניצוץ שהוא

ליעקב ממ״ש כנודע האהבה ומעוררת השנאה מבטלת והרחמנות ברשעי' עליה גובר ה מס״א הרע בתוך שאין והאפיקורסים המינים על אלא וגו' שנאתים שנאה תכלית דה״עה אמר [ולא אברהם את פדה אשר

דשבת ט״ז ר״פ בגמרא כדאיתא ישראל באלהי חלק: ]להם

10 ) הראי״ה– מועדי צא (עמ' צבי)נריה משה הרב

שנה מדי את לבקר נוהג זצ״ל חרל״פ הגרי״מ היה, הכיפורים יום למחרת בשנה,

הרגיש והוא, רבה בשמחה שרוי הרב את מצא האחרונות, השנים באחת. הרב שנה בכל אצלו לראותו רגיל שהיה ממה יותר, הרבה היא שמחתו. שהפעם ואמר פתח בעצמו הרב אולם הדבר, לפשר לשאול לעצמו הרשה שלא: אלא

למדנו עושה". זו מה "ולשמחה אגלה ולו שמחה, מלא אותי רואה דאי ו כבודו

אין במשנתינו חכמים לדעת ורבי, חכמים שנחלקו ב) (פ״ה, יומא מסכת בסוף הכיפורים יום בברייתא רבי לדעת ואילו התשובה, עם אלא מכפר הכיפורים יום

זה ם כיפורי ביום והנה כחכמים. הלכה פוסקים ואנו תשובה, בלי גם מכפר ואסלח הדין, משורת לפנים בי, שפגעו אלה כל כלפי שאנהג עצמי, אצל פעלתי בי ולפגוע להמשיך ובדעתם בתשובה, חזרו לא אם גם גמורה במחילה. להם

מדה כנגד ובמדה הדין, משורת לפנים הקב״ה ינהג אתי שגם אני בטוח ומעתה

ב לשוב זכיתי לא אם גם עוונותיי, כל על לי יסלח הוא אף ו לפני שלמה תשובה

לבי ישמח זאת. ועל

---

נשלח על ידי: שי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

אומץ רוחני בין קרבה למותה לקדושה

# לא לפחות להתקדש: אומץ רוחני בין 'אחרי מות' ל׳קדושים'

תחושה מצויה אצל ילד שבביתו התארחו אורחים רבים, ולאחר הסעודה ביקש לעזור בהתלהבות. תוך כדי עבודתו שבר כמה צלחות יקרות, ומעבר לצערו על הנזק, ספג גם גערות: "עדיף שלא היית עוזר כלל". מסקנתו הייתה פשוטה: אם כך נראית השתדלות, עדיף שלא לנסות כלל.

לעומתו, טייס בקורס טיס נפל ממש לקראת הסיום בשל טעות אחת. אך הוא אינו מסיק שאין טעם במאמץ, להפך, הוא מבין שמדובר ביעד גדול הדורש דיוק רב יותר, ולכן הכישלון אינו סיבה לנטישה אלא שלב בדרך לשלמות.

שני אנשים, שני כישלונות, ושתי מסקנות הפוכות. מסקנות אלו מעוררות אותנו להסבר סמיכות פרשיות אחרי מות וקדושים.

## סכנה חינוכית

פרשת אחרי מות נפתחת באירוע מותם של נדב ואביהוא "בקרבתם לפני ה' וימותו". חז״ל מלמדים שלא מדובר בחטא פשוט, אלא ברצון עז להתקרב לה'.

אלא שנוצרת כאן סכנה חינוכית: האדם המתבונן מהצד עלול להסיק שהשאיפה לקדושה מסוכנת. אולי עדיף להישאר בגבולות הנמוכים והבטוחים, מאשר להסתכן בקרבה ששורפת. אם "הקב״ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה", למה להיות צדיק?

## קריאה לאומץ רוחני

על כך באה התורה מיד בפרשה הסמוכה וקוראת לאומץ רוחני: "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו". אין זו קריאה ליחידי סגולה בלבד, אלא לכלל ישראל.

לא רק שאין לחשוש מן הקדושה – אלא יש מצווה לשאוף אליה. אין לחשוש מן העלייה מחשש למעידה, אלא להפך: להבין שהמעידה עצמה היא חלק בלתי נפרד מתהליך הצמיחה. חז״ל אמרו: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג.), דווקא התמודדות עם כישלון בונה את האדם. וכן נאמר: "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד:), שכן הם נדרשו לאומץ רב יותר כדי לחזור ולהתקרב אחרי הריחוק.

## סמיכות הפרשיות

לפי זה מתבררת סמיכות הפרשיות בעומק חדש: פרשת אחרי מות עלולה ליצור רושם של ריחוק מחשש לנפילה ולעונש, ואילו פרשת קדושים באה ומאזנת – לא להירתע, אדרבא יש להמשיך לשאוף, מתוך הבנה נכונה של הדרך. לא "להפסיק לנסות", אלא "ללמוד איך לנסות נכון".

זהו ההבדל בין הילד שנשבר לבין הטייס שממשיך: הראשון מתמקד בכישלון עצמו, והשני מבין את גודל היעד.

אליעזר מגן רב בית הכנסת "היכל משה" ר״ג

---

נשלח על ידי: קרן מגן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

עלון לשבת אחרי מות קדושים

דרוש לפרשת -אחרי מות

פרשת אחרי - מות פותחת בפרש תיי עבודת כהן גדול ב יום. הכיפורים יצר התארגנות לאומית רוחנית שחוללה את המהפך ושדרוג בעוצמות עבודה זו מיוחדת מפני שעל ידה קורה דבר מופלא: ההשפעה של השכינה על. ישראל וְכִ פֶּר בַּעֲדֹו ּובְ עַּד בֵּיתֹו ּובְ עַּד כָּל הַּקְ ל אֵּרָּיִשְ. ל וכך עונה הקב ה" למשה ששאל במעמד הסנה: מה הזכות של ישראל מדוע צריך את עבודת כהן גדול כדי לכפר על כל ישראל? הרי כל אדם שיעש ו להם ניסים שחורגים? מהטבע הנהגה אפילוש אבות האומה יכול לשוב בתשובה בעצמ ו ו יתכפר? לו הענקיים לא? זכו - ענה ': ה בהוציאך" את העם. . . תעבדון את ה - לוהים על ההר הזה." עם ישראל יצא ממצרים, כאומה ו בהר סיני תקום הגמרא ביומא מגלה לנו ש כשאין, מקדש התשובה מכפרת רק על התארגנות לאומית לעבודת ה,' שבעבורה זכו ל כל ההתגלות של ניסי מצוות, עשה ו אם גם שב בתשובה וגם התענה ביום הכיפורים מצרים! והמדבר יםכפרמת לו גם מצוות לא תעשה ש עונשם מלקות. אך עבירות שעונשם על פי זה מסביר ל״המהר ב ספר תפארת ישראל מדוע האבות כרית או מיתת בית דין - אין כפרה ללא, יסורים עלו עבירת חילול השם הקדושים לא זכו קבלל תורה. התורה היא הופעה של ההנהגה ה - אין כפרה ללא. מיתה לוהית, העולמית ואינה מתאימה לצדיקים יחידים - גדולים ככל לעומת זאת כשיש מקדש ויש עבודת כה ן גדול ביום הכיפורים – הכל. שיהיו לכן אברהם זכה להשיג מצווה אחת פרטית המתאימה לעבודת משתנה, שאם האדם שב בתשובה – הכל מתכפר, לו ואם לא שב – זוכה השם שלו כיחיד – ברית, המילה ויעקב זכה להשיג מצווה פרטית שמתכפרים לו עבירות עשה ולא תעשה, הקלות שאין בהם כרת ומיתת המתאימה עבודת השם שלו כיחיד – גיד, הנשה אבל כללל תורהה זכ ו בית דין ( עיין ם״רמב 'הל תשובה פרק.)א רק צאצאיהם, כ שיצאו ממצרים. כאומה עתה מובן ה! פלא עבודת כהן גדול מסייעת שאפילו כריתות ומיתות וכך היה כל ימי בית, ראשון שבו שירתו הכהנים עם תודעה של שליחי ב ית ו חטא חילול השם מתכפר ים, בתשובה ללא יסורים! ומיתה והפלא ציבור לאומיים שלא( ראו בכהנה כלי להשגת מטרות אישיות כמו חלק היותר גדול - שעבודת כהן גדול מכפרת על עשה ולא תעשה הקלות מכהני בית )שני – והוא השפיע בישראל את ההנהגה הניסית ואת אפילו בלי שאדם שב! תשובהב הנבואה שנלחמה במשך שנים בכל השחיתות התרבותית והמוסרית אם, כן הפרשה שלנו מלמדת שהעולם הרוחני עובד ממש כמו העולם והרוחנית שהיתה סביבנו ושחדרה לישראל כל כך. חזק והיו לה גם הגשמי! שהרי בעולם הגשמי לא ניתן להגיע להשגים משמעותיים אם הצלחות ומהפכות רבות כמו בתקופת אסא ויהושפט וחזקיהו כל אדם עובד. לעצמו אילו כל אדם היה זורע וקוצר ומכין בעצמו את. ויאשיהו האוכל והבגדים והיה בונה לעצמו בית בעצמו - בקושי הי ינו יכול ים זו הסיבה שמעלת תפילת שליח ציבור גבוהה פי כמה וכמה מכל. להתקיים אולם ברגע שבני אדם מתארגנים כקבוצה, הם יכולים תפילת יחיד - יהיה הצדיק והמכוון הכי גדול. שיהיה זו מדרגת חיים לייצר מערכת שתתן להם כוח עצום של חיים ורווחה: אחרת. לגמרי כפי שהמשיל ריה ל" כוזרי( יט, ג ) את מי שעוזב את הציבור ומתפלל יחיד, למדינה שבאו אליה ל, מלחמה ויצאו •כולם בניית תשתיות –, נקיון, חשמל, בניין, חינוך תחבורה וייצור מזון להתגייס כדי להגן על המדינה, והיה אחד עשיר מא וד ושארשבמקום צרכי קיום להתגייס עמל לבצר את הבית שלו בחומות גבוה ות בו. שומרים •אמרו הקמת מערכת ביטחון והגנה • כלכלה חזקה ועושר לו: טיפש, שבעולם הרי אם המדינה תיכבש לא יהיה שום ערך לחומות • בניין תרבותי ורוחני ומוסדות לימוד ברמה גבוהה שלך! כמה שתשקיע כיחיד בביצורים – אין זה שווה ערך לטילים • רפואה מתקדמת ולמטוסים ולטנקים ולמאות אלפי חיילים שניתן לארגן • יצירת ארגונים עזרהל ו ל חסד לחולים ולנפגעים ולזקנים בהתארגנוצתת! לאומית ולשכבות חלשות ההבדל בין חברות חזקות לחברות חלשות מצענ בעיקר ב נקודה אחת: בעבר כל קהיל ה בשוהם היתה מרוכזת בעצמ ה ובפעילו תיו שה יא היכולת להתארגן כקבוצה. אנשים שאינם יודעים להתגבש, גם אם הם מפעיל ה מעןל חבריה. כראש בית המדרש, הקהילתי יחד עם רבני, רבים תמיד ישארו עבדים לקבוצות מיעוט במידה והן מגובשות, הקהילות שלומדים יחד בבית המדרש, אנו מובילים בשנתיים משום ש הם בעלי כוח. אדיר האחרונות שיעורים, משותפים חיבורים בין הקהילות ועשייה רב ההבדל בין מקום שנראה מוזנח ונעז ב למקום מוצלח ומ טו פח זו. קהילתית בכולל הבוקר אצלנו מלמדים כבר מספר שנים רבנים מכל השאלה האם כל אדם דואג רק לארבע אמותיו או שיש לו מבט כללי הקהילות ומגיעים ללמוד מקהילות רבות, וכך גם בערב סליחות שמארגן יחד את, הניקיון את החסד והעזרה ההדדית ואת ההנהגה אחרונות וכן( סדר טו בשבט ואפיית מצות – שהשנה לא נעשו בשל הציבורית. התקינה ההבדל מתגלה ניבבניי מגורים – האחד עזוב.)המלחמה לכך הוספנו ערבי לימוד חודשיים על רבני המזרח שנעשה והשני, פורח בקהיל ות, בהצלחה של עיר, בהצלחה של מדינה, ובברית אצלנו אך כל רבני הקהילות משתתפים, ישיבת בין הזמנים וימי הכנה רב תמדינ ית. לפסח ל כלל ילדי שוהם, יום שכולו תורה בימי החנוכה ב בית כנסת זכור לאברהם, ערב עיון לימי הגבורה ההודיהו בחודש אייר ש נעשה זהו למעשה המהפך שקרה באומה בשל החורבן והיציאה: לגלות בבית הכנסת אחדות ישראל – ועוד היד נטויה בעז ה". כל זאת במטרה המעבר מאומה מתפקדת לאוסף של פרטים שדואגים לעצמם, או לחבר בין, הקהילות מתוך תפיסה ששיעור שמגיעים אליו מקהילות אפילו למשפחותיהם או אפילו, לקהילותיהם אבל ללא יכולת ארגונית רבות – זה מכפלת כוח רוחני אדיר בעיר שוהם! לאומית, ובשל כך נשאר נו כאסקופה הנדרסת על ידי עמים חסרי דעת וחסרי, תרבות אבל בעלי יכולת ארגונית. מוצלחת ככל שנרחיב את המבט ואת העשייה הטובה שאנו עושים – מעצמ נו אל משפחת, נו ממשפחת נו, ונתנולשכ משכונת נו לקהילת, נו מקהילת נו אומרת התורה בפרשה: גם בבניין הקומה הרוחנית יש מכפלת כוח לעיר, נו מעיר נו ל ארצנו ארצנוומ לעולמ נו – כך ההשפעה הרוחנית בהתארגנות ציבורית רוחנית. עד בניית המשכן כל אדם היה עובד את תהיה עצומה יותר. ויותר 'ה בעצמו. ולעצמו היה מי שגם השפיע על סביבתו הקרובה כמו האבות וכיפר, בעדו ובעד, ביתו ובעד כל קהל. ישראל הקדושים. אולם המשכן שנבנה "ע י האומה כולה, ושה עבודה בו נעשית ע י" מיסים קבועים כלש א חד מאומה נותן חצי שקל ב, שנה שבת שלום ועובדי המשכן עובדים כנציגים של כלל הציבור ובשם כל ישראל – הרב רן כלילי

נשלח על ידי: האחדות הכוללת
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

האם לבעל תשובה מותר לספר על עברו כדי לחזק אחרים

אחרים לחזק כדי עברו על לספר מותר תשובה לבעל? האם

א– חלק יסודו הסוגיה

ד " ב א ר ב ו ם " ב מ ר ב ה כ ל ה ה ק ס פ ו ה י ג ו ס ה

ב עמוד פו דף 1. יומא

חטאה כסוי פשע נשוי אשרי כתיב רמי, רב יהודה: רב

יצליח! לא פשעיו מכסה וכתיב

מפורסם שאינו. בחטא הא מפורסם, בחטא הא קשיא: לא

שבין בעבירות כאן נחמן: רב אמר טוביה בר טרא זו רב למקום אדם שבין כאן. בעבירות לחבירו, אדם

2. רש״י שם

חטאה- כסוי עונו נתגלה. שלא

מפורסם- בחטא בו יכפור ולא ויתבייש, שיודה לו. טוב

מה שכל הוא, השם וכבוד, חטאו יגלה לא מפורסם- שאינו בחטא הוא שמים כבוד מיעוט בפרהסיא חוטא. שאדם

לו שימחול ממנו שיבקשו לרבים. , יגלה לחבירו- אדם שבין עבירות

3. תשובה הלכות רמב״ם ה ב,

לפלוני חטאתי אמנם להם ואומר לאחרים חבירו לבין שבינו עבירות ומגלה להם פשעיו ויודיע ברבים שיתודה לשב גדול ושבח מכסה שנאמר גמורה תשובתו אין פשעיו מכסה אלא מודיע ואינו המתגאה וכל ומתנחם, שב היום והריני וכך כך לו ועשיתי

א שבין בעבירות אבל לחבירו אדם שבין בעבירות אמורים דברים במה יצליח, לא פשעיו עצמו לפרסם צריך אינו למקום דם לו היא וטובה סתם רבים לפני עליהם ומתודה לפניו חטאיו ופורט הוא ברוך האל לפני שב אלא גילם, אם לו היא פנים ועזות

עונו נתגלה שלא חטאה כסוי פשע נשוי אשרי. שנאמר

הראב״ד //השגת שכמו חבירו עם שאינן פי על אף ומגולות המפורסמות רות עבי וכן א״א לחבירו. אדם שבין בעבירות אמורים דברים במה

ברבים ויתבייש התשובה לפרסם צריך כך החטא. שנתפרסם

4. משנה לחם שם

וכו. לשב גדול 'ושבח. .

וכתב רבינו כתירוצא

בתרא, דפליג דסבר קמא אתירוצא, ולא

חטא מפלי בין ג לשאינו מפורסם. מפורסם ז״ל והר״א

בהשגות דלא סבר

פלי גי, כן גם ופסק

קמא, כתירוצא ולכך מפורסם דבחטא כתב

ש עבירות בין אפילו צריך למקום אדם התשובה. לפרסם

5. משנה כסף שם

ברבים ויתבייש וכו' המפורסמות עבירות וכן, א״א כאן דאמר דהיינו לומר כוונתו עכ״ל. הראב״ד וכתב

מפורסם שאינו בחטא כאן מפורסם בחט. א

ו ימצא רבינו בלשון מדקדק כשאינם אלא לפרסמם צריך אינו למקום שבינו דעבירות קאמר דלא

מפורסמים, כתב שכך גילם אם לו היא פנים ועזות לומר שייך הוה לא מפורסמים היו ואילו גילם אם

הם. ועומדים גלויים דהא

שהוא פי על אף הרי ים במפורסמ ואי דקאמר, יוכיח דבריו בסוף וג״כ עונו נתגלה שלא לו היא וטובה

נתגלו, כבר גילם לא כדאמרן ודאי. אלא

לחבירו, אדם שבין לעבירות דמי לא למקום שבינו מפורסם דחטא רבינו וסובר שבין דבעבירות

לחבירו אדם חבירו, לו שימחול כדי לפרסמם מצוה לו דאין נהי למקום שבינו בעבירות אבל

להעלימם, פלונית' עבירה לו׳עברת כשיאמרו עברתי,' יאמר׳לא לא שנתפרסם, כיון יאמר אלא

' המקום לפני שלימה בתשובה שב ואני 'עברתי לפרסמם, מצווה אינו מ״מ - אדם שם יהיה שאולי

המקום לבין שבינו ות שבעביר רבינו כתב לא ולכך השם, חילול ואיכא ידע ועכשיו בדבר ידע שלא

לפרסמן. מצוה

ך ו ר ע ן ח ל ו ש ה ר ו א י ב ב ם י ק ס ו פ ה ת ק ו ל ח מ

6. ערוך שולחן ב סעיף תרז סימן או״ח

לפרט רצה ואם החטא; לפרט צריך, אין נכון בלחש, מתודה ואם בידו; הרשות

החטא. לפרט רם בקול כשמתפלל אבל, הגה:

החטא לפרט התפלה; אין כשחוזר ש״צ, או

ו ס״ק תרז סימן ברורה 7. משנה

מתודה ואם אח״כ מדכתב הנה בידו- הרשות בקול במתודה איירי דרישא משמע בלחש

איכא, נמי דאיסורא משמע החטא לפרט אין רם דבקול בהג״ה כתב דהרמ״א ואף רם התם שחטא לרבים שמגלה המקום כבוד זה שאין ומפני לרבים מפורסם שאינו בחטא מיירי

כנגדו, ][ג רם בקול אפילו ברבים לפרטו בידו רשות לרבים המפורסם בחטא: אבל

ג ס״ק תרז סימן הציון 8. שער

וכן שרי, למקום אדם שבין בעבירות דאפילו משמע כולן מדסתמו והנה והגר״ז. אפרים ומטה החיים בדרך והעתיקו אברהם מגן

כתיב זה על למקום אדם שבין דעבירות נחמן כרב פסק דהרמב״ם ואף ה', הלכה תשובה מהלכות ב בפרק הרמב״ם מן כח מו שם. משנה הכסף שכתב, כמו שרי המפורסמים בעבירות אבל מפורסמים, שאינם בעבירות היינו, חטאה, כסוי פשע נשוי אשרי

שם ועיין הראב״ד בהגהת הגר״א בביאור ועיין מזה ביותר להקל לצדד. שדעתו אמתוודה ערוך השולחן דברי דכל לומר דמצדד

ופיר אקודם, קאי בלחש' מתוודה ד׳אם שכתב המחבר דדברי וסיפא קאי, בלחש בלחש. דאיירי דבריו ריש על הוא וש

, רם בקול לאמרו אסור מפורסם בחטא דאפילו להלכה לה דסבירא משמע אברהם, כהמגן פירש ולא כך כל הגר״א ומדדחיק

נחמן, כרב להלכה וסבר שאין למקום אדם בבין מחמיר נחמן דרב לה וסבירא מפורסם. בחטא אפילו רם בקול לאמרו שבין ועון

לרבים מפורסם הוא אם לחברו, , אדם, רם בקול לאמרו מותר עלמא לכולי שרי כן גם מפורסם באינו דאפילו בזה הרמב״ם, ודעת

שם: עיין כן, לעשות כן גם ונכון

ה הלכה ב פרק תשובה הלכות (חעלמא) המשנה 9. מרכבת

אבל יצליח לא והמכסה ברבים להודות דצריך הוא המפורסמות לחברו אדם בין דבתרתי איפכא נימא קשה הראב״ד דרך ול הלשונות לב' דנחוש אשרי בכלל הוא למקום] שבינו נסתרות [ואצ״ל למקום שבינו ומפורסמות לחברו בינו נסתרות בחדא

יצליח לא בכלל לחברו] בינו מפורסמות [וכ״ש בחדא אבל א. שרי בכלל למקום שבינו נסתרות דרק הראב״ד חזי דמאי לחומרא

ו ר י ב ח ל ם ד א ן י ב ש ת ו ר י ב ע ם ס ר פ ל ה ו ו צ מ ש ר ב ד ה ם ע ט ב ת ו נ ו ש ה ת ו נ ב ה ה

10 מז סימן ד חלק העזר אבן משה אגרות. שו״ת

יצליח לא שלכן אחרים גם שיבקשו טוב נמי בעצמו קש כשב כבר לו שמחל …שאף יודיע כשלא גמורה תשובתו אין לחברו אדם שבין שבעבירות וזהו פשעיו, כשיכסה גמורה התשובה שאין שלם בלב היה לא אולי כבר לו שמחל דאף משום, לרבים כדפרש״י גמורה מחילה ותהיה אחרים גם עבורו יבקשו אולי לרבים, וכשיודיע

הרבים יבקשו לא אם אף תהיה גמורה שתשובתו הרמב״ם זה פי' מדלא ע ומשמ ומתנחם ושב לו שחטא ברבים שהודה איך לו שחטא מי ישמע דודאי משום עבורו

שלם בלב גמורה במחילה זה בשביל לו וימחול לו אית חברא חברך. דהא

11. מאירי שם יומא

למקום אדם שבין עבירות צריך אינו שיתודה אלא אדם לבני לפרסמן

עצמו, לבין בינו עליהם נאמר זה ועל

חטאה, כסוי פשע נשוי אשרי אבל

לפרסמם צריך חבירו לבין שבינו

צ שהרי חבירו את לרצות הוא ריך ועל

יצליח לא פשעיו מכסה נאמר: זה

12 ה הלכה ב פרק תשובה הלכות שלוזאווער) אברהם (רבי יהודה. באר

לפע״ד, דחוק זה לו- למחול יותר חבירו יתרצה דעי״ז כדי החטא לפרסם בזה מוטב דמה״ט הכ״מ מש״כ לו ימחול באם דא״כ

כלל. יצליח" לא פשעיו ד״מכסה הכי, משמע לא וקרא לפרסמו, יצטרך לא בלא״ה חבירו

גם [דהרי ע״ז ה מהקב וכפרה תשובה צריך לחבירו אדם שבין בחטא דגם משום אחר טעם ליתן נלפע״ד הי' דמסתפינא "ולולא דעי״ז החטא פרסום צריך ולכך קצת וביוש הכנעה צריך תשובה ובכל ולפלוני] ישראל לאלהי חטאתי הוידוי נוסח הוי מת

לפרסמו. שלא מוטב לכך בהפרסום יתירא חוצפא דהוי למקום אדם שבין בחטא משא״כ קצת, ויכנע יתבייש

ראובן מעשה סביב הדיון

ם– צ מ צ מ ה ר ב ס ה ה ו ה י ג ו ס ה ר ת י ה ה א ט ח ה ן ו ק י ת ך ר ו צ ל ק ר א ו ה ר פ ס ל

13 ב עמוד ז דף. סוטה

ולא הודה ראובן הבא; העולם חיי נחל סופו? היה מה בוש, ולא הודה יהודה

הבא. . העולם חיי נחל סופו? היה, בוש. מה כי דאודי, יהודה בשלמא דלא היכי (בר עלי חציף ששת: רב והאמר דאודי? ליה למה ראובן אלא תמר, תישרף

חטאיה דמפריט! ישראל). אחוהי ליחשדו דלא היכי כי

14 ב עמוד ז דף סוטה מסכת. רש״י

חטאיה- דמפריט מאן שאינו נראה לרבים

בדבר. נכלם

אחוהי- ליחשדו דלא אחיו שאר יהו שלא

מאביהם. נחשדין

15 כב סימן (מרגליות) חסידים. ספר

שחטאתי הוא אני לומר צריך נחשדים ואחרים אחד בדבר שחטא מי בכשרים. חושדים שיהיו ידו על העולם יחטאו שלא כדי

16. חלק מאירות פנים שו״ת קעח סימן ב

חטאו על ברבי' להתוודות ורוצה מתלהב ולבו תשובה לעשות שרוצה מי נשאלתי שיתבייש כדי לא או כן לעשות מותר. אם

… תשובה דלא היכי כי דאודי יהודה בשלמא ע״ב ז' דף דסוטה ק בפ דאמרינן לזה ברורה וראי' לפרסם לו דאסור לומר "יש אחוהי. ליחשדו דלא היכי כי ומשני חטאיה דמפריט עלי חציף ששת רב והאמר דאודי לי' למה ראובן אלא תמר תישרף

תו מו קודם אפילו לבינו, בינו יתוודה אלא חטאי' למיפרט דאסור תשובה ומכאן חטאיו, לפרוט אסור הי' זה טעם הי' לא אם הרי

לרבי חטאי' יפריט לא קונו, לבין בינו יתוודה אלא ם מה לחכם לשאול רשאי חטא על המשקל תשובת לעשות יודע שאינו לא אם

כזה… חטא על תשובה חטאו לפרסם דווקא אדם שצריך ואומרי' באו מקרוב וחדשים ומדברי נאמרו ולא הדברים ונשתקעו

אמת בדרך ינחני וה' זה דבר. חיצונים

ב– י ח ר מ ה ר ב ס ה ה ך ר ו צ ל ר ת ו מ

17 חיים מים. חדושי ה הלכה ב פרק תשובה הלכות חדש הפרי ][לבעל

פ ועזות הרב כתב דמי, שפיר לצורך אבל לצורך, שלא פי' גילם. אם לו היא נים בשלמא ע״ב ז' דף דסוטה קמא בפרק כדאמרינן היכי כי ומשני חטאיה דמפרש מאן עלי חציף ששת רב והאמר דאודי ליה למה ראובן אלא תמר תשרף דלא היכי כי דאודי יהודה

אחוהי לחשדהו: דלא

18 ה הלכה ב פרק תשובה הלכות רקח. מעשה

ליה למה ראובן אלא ז' דף בסוטה כדאמרינן דמי שפיר לצורך אבל לצורך שלא דהיינו ז״ל הפר״ח דקדק לו. היא פנים זות וע ונכון. ע״כ. אחוהי לחשדוהו דלא היכי כי ומשני חטאיה דמפרש מאן עלי חציף ששת רב והאמר דאודי

ת ו י ג ו ס ה י ת ש ן י ב ק ל ח מ ה ב י ש י י ל א ש " י ר ג ה ל ש א ל פ נ ה ש ו ד י ח ה

19 ב עמוד ז דף סוטה מסכת אלישיב הגרי״ש. הערות

חילול ומשום מפורסם שאינו בחטא איירי וגו' פשע נשוי דאשרי דקרא התם המבואר דע״פ י' שס״ד מ' המנח״ח הקשה עוד

כאן הגמ' תירצה מה א״כ השם, איכא השם חילול מ״מ הא לפרסם. , יכול לחשדיה דלא היכי דכי

יצליח לא פשעיו דמכסה ביומא הגמ' לאוקמי הו״ל הא ד אחר, מצד הקשה ס״ב) תר״ז או״ח שלמה (חכמת קלוגר והגר״ש

דהכא כסוגיא גופא בזה ולחלק דחשידי. בגוונא

אחרים ליחשדיה דלא דמשום לומר שייך לא ודאי ובזה השם, דחילול דינא מצד איירי דהתם סוגיא דודאי ברור בזה והנראה

המנח״ח וכקושיית השם, חילול שיהיה לפרסם, מותר נראה שחטא דכשמפרסם דינא עוד איכא השם ילול דח מדינא לבר רק

דראובן מעשה וכגון זה חטא שנעשה נתפרסם שכבר דהיינו מפורסם בחטא גם שייך וזה, , הכא רש״י וכמש״כ בדבר נכלם שאינו, עשאו מי ידעו לא רק זה חטא שנעשה ידוע שהיה שמסתבר אמו יצועי שקלקל חטאה כסוי פשע נשוי אשרי נאמר ע״ז וגם

, נכלם שאינו נראה שכשמפרסם הענין זה שייך לחבירו אדם שבין בעבירות [וכן דהכא, וכס]וגיא שמפרסם לאוקמי הוצרכו וע״ז

נכלם. שאינו נראה אינו כבר לפירסום סיבה לו שיש דהיינו ליחשדיה דלא היכי כי

כשמפרסם ענין שליכא בגוונא וקא ד איירי חטאה כסוי פשע נשוי דאשרי דינא ליכא מפורסם דבחטא דיומא הסוגיא כל וא״כ עולות הסוגיות כל נמצא ודו״ק), כפרה משום שעושה בגוונא (או לחשדיה, דלא היכי כי שמפרסם וכגון נכלם שאינו שנראה

אחד, בקנה דגם ליחשדיה דלא לטעם צריכים ואעפ״כ מפורסם בחטא איירי ה״נ דאדרבה המנח״ח קושיית מידי קשיא ולא

עדיין מפורסם בחטא רש״י, וכמש״כ בדבר נכלם שאינו שנראה חשש עדיין איכא אם חובה ידי יצאנו לא היכי כי לאוקמי וצריך

ודו״ק לאחד, אחד משלימים אלא אהדדי סותרים אינם רש״י דברי וכן לחשדיה, . דלא

רש״י מדברי העולה החידוש

20 ב עמוד מא דף. חולין

בכור לשם ודאי, אשם לשם חטאת, לשם, השוחט …'מתני תמורה- לשם מעשר, לשם כל הכלל: זה כשרה. שחיטתו

ונידב- נידר ינו ושא אסור, לשמו השוחט ונידב- שנידר דבר כשר… לשמו השוחט

שאינו אלא שנו לא יוחנן: א״ר חטאת: לשם השוחט …'גמ הוא חטאתו לשום אימא חטאת, וייב מח אבל חטאת, מחוייב

. עושה

21. רש״י שם

חטאת- מחוייב שאינו אלא שנו לא השתא אינשי אמרי דלא

אתי, ובנדבה בנדר לאו חטאת דהא לה, מפריש רבנן חשו לא והא

הוא חטאת מחוייב סבר דחזי מאן דלמא דמי ליה אית קלא דההוא

בשוגג עבירה דבר לידו שבא אינו ומתכפר שיתבייש כדי עליה מחפה

לו.

חטאת- מחוייב אבל מפרישה הוא חטאת לשם סבר דחזי מאן

. עכשיו

22 "א. מג ב ס״ק תרז סימן

ספ״ב בחולין רש״י מ״ש וק' קלא בשוגג דחטא איתא דאי דבר לידו שבא דמי ליה אית מחפה אינו בשוגג עבירה ויתכפר שיתבייש כדי עליה

יב כת בקרא והא עכ״ל לו חטאה כסוי פשע נשוי אשרי

שוגג. היינו וחטא

23 ב אות תרז סימן משה. חמד

והא וכו' בחולין רש״י מ״ש קשה היינו וחטא חטאה כסוי כתיב בקרא הכי דקרא מוכרח זה אין וכו'. שוגג דהיינו פשע נשוי אדם אשרי מדריש הוא ואימתי הפשע, לו נושא שהמקום והוא החטא, כשכיסה חטאה כסוי כן

ה יחשוב לא ואז האמור, עצמו 'ע הפש מדריש… בחדא וכולהו עון, לו

24. שו״ע תשובה התעוררות שו״ת תרז או״ח

דמלתא דסתמא וי״ל שוגג. היינו וחטא סק״ב מג״א עבירה דבר לידו בא אם דבר בכל צדיק אדם אם ידברו לא והעולם שיתבייש כדי מחפה אינו בשוגג

לדקדק נזהר י כ בזדון אותה שעשה טועה עליו ידינו עבירות על במזיד בעבריין אבל בדרכיו עשה ובמרד בזדון שהוא שוגג אותו על גם העולם שהוא פשע נשוי כ' ובקרא אותו שיכסה וטוב

חטאה. כסוי ג״כ להיות צריך אותו במרד

25 ב סעיף תרז סימן חיים אורח סופר. חתם

[שבת גדול כלל פרק ריש ליה דסבירא יוחנן, רבי דשמעתא מרא בחולין דהתם לומר יש נ״ב, שוגג. היינו וחטא ב) ס״ק (מג״א

אם אבל שלו, בשגגה לאו זדון מפרסם ב חטאה כסוי מוקמינן מסברא א״כ חטאת, חייב בלאו שהזיד פי על אף בכרת שגג א] סט, וק״ל שם], [חולין רש״י כפירוש כפרה, ליה דלהוי לפרסם ליה ניחא ואדרבא חציף, לא השוגג אלא הזדון מפרסם: אינו

26 א אות שסד מצוה נשא פרשת חינוך. מנחת

…ול תר״ז סי' או״ח המ״א קושית מיושב ולפמ״ש ד קרא דהאי ל״ק פמ״ש כמבואר בפרטות היינו החטא לפרסם שלא היינו אשרי

פשע, נשוי אשרי דכתיב נתפרסם שלא וטובה ברבים סתם דיתודה בר״מ וכן כאן, חטא שחטא איתא דאם פירש״י שפיר א״כ

שיתבייש, כדי מחפה אינו כי שחטא עכ״פ קול לו והי' מתפרסם ה״ז חטאת שחייב שחטא מפרסם הי' דעכ״פ - חטא איזה רק

סתם… שחטא להתפרסם …אבל חטא חטא איזה לפרסם דלא כו' פשע נשוי אשרי קאי וע״ז חטא חטא איזה מפרסם הי' דלא

דליכסוף ב מוט העונש מפני ומתיירא בתשוב' ורוצה עיניו שנפקחו כיון לו ויתכפר שיתפרסם כדי לפרסם, תשובה בעל כל רוצה

כו. בכיסופא מליעול 'בעה״ז

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות