**איך מלים את הלב? **
בנאומו הגדול של משה רבינו מגיע ציווי לעם ישראל למול את ליבו. אחרי שמשה מציב לעם ישראל את הדרישה ליראה את ה' ולאהוב אותו ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכׇל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשֶׁךָ, ״ משה מנמק שכל המציאות (השמים והארץ) של ה' והוא בחר באבותינו ובזרעם מכל העמים. ולכן אנו נדרשים **״וּמַלְתֶּם אֵת עׇרְלַת לְבַבְכֶם וְעׇרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד״. **
מהי אותה הערלה הנמצאת על הלב וכיצד אנו יכולים לסלק אותה?
בפרשת התשובה והגאולה שבפרשת ניצבים (פרק ל׳) ישנו ביטוי דומה ״וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ … וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכׇּל הָעַמִּים… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ … **וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ״, ** אבל בניגוד למילת הלב בפרשתנו שאותו אנו מצווים לעשות, בפרשת ניצבים ה' הוא זה שימול את לבבנו. מה ההבדל בין מילת הלב שאנו יכולים לעשות למילת הלב שרק ה' יכול למול את לבבנו?
הסמ״ק (אחד מגדולי הראשונים שחיבר ספר שבו מונה את תרי״ג המצוות) מסביר את הפסוק כמצוות עשה ולא תעשה: ״לאהוב את התוכחות ולאהוב את מי שיוכיחנו״, וכך גם איסור להקשות את העורף. לא מדובר רק באמירה כללית אלא בחיוב מעשי על כל אחד מאיתנו.
רש״י בפרשתנו (בעקבות חז״ל) מסביר שאנו צריכים להסיר את ״אוטם הלב וכיסיו״, וכך גם אונקלוס תרגם ״ותעדון ית טפשות לבכון…״ ובמילים אחרות כותב הרמב״ן: ״ומלתם את ערלת לבבכם - שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת, לא כאשר עשיתם עד היום, שלא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע. וערפכם לא תקשו עוד - שלא תהיו כאבותיכם, דור סורר ומורה, שישבו עם המצרים וילמדו מעשיהם, והם קשים לעזוב דרכם. ״
מהיכן נובעת אותה אטימות של הלב?
חז״ל דרשו במסכת יומא (דף לט) על הפסוק בספר ויקרא באיסור אכילת שרץ ״אל־תשקצו את־נפשתיכם בכל־השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם״ - ״תנא דבי רבי ישמעאל **עבירה מטמטמת לבו של אדם. שנאמר ׳ולא תטמאו בהם וְנִטְמֵתֶם בם׳** (ויקרא יא, מג); אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם. ״ העבירות הם אלו שיוצרות את הטומאה, אטימות הלב והמרחק ביננו ובין ה'. פעולות האדם הם אלו שגורמות למרחק בינו ובין ה', הם אלו שאוטמות את ליבו מלרצות לעשות את דבר ה'.
אבל הגמ׳ שם ממשיכה ואומרת שישנה השפעה נוספת לעבירה: ״תנו רבנן ׳ולא תטמאו בהם ונטמתם בם׳ - אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, מטמא עצמו בעוה״ז מטמאין אותו בעולם הבא. ״ המציאות הרוחנית שאדם יוצר בנשמתו על ידי מעשיו היא זאת שגורמת להשפעה רוחנית מלמעלה המוליכה אותו בדרך בה הוא בחר ללכת ומוסיפה אטימות נוספת על ליבו.
**על האדם יש חובה למול את ליבו - להסיר את אותה אטימה שבנה על ליבו ומונעת ממנו להרגיש עד כמה טבעי לו לאהוב את ה' בכל ליבו, ** אותה אטימות מקשה עליו לרצות לעשות את דבר ה' בשמחה. ספר החינוך הדריך אותנו פעמים רבות בספרו ש״אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״ - גם אם אדם לא מרגיש מחובר לעשיית המצוות או ללימוד התורה, פעולות המצוות הן אלו שיסירו את הכיסוי שיצרו העבירות, הן אלו שימשכו את לבבו לעבודת ה'. הרב קוק באורות התשובה כתב שגם אם האדם לא מצליח לעבור את כל שלבי התשובה, ועדיין הוא לא מתחרט לגמרי על העבירות שעבר, עליו להתחיל לעשות טוב - היצירה החיובית היא זו שתתקן את נפשו ולאחר מכן הוא גם יוכל להתחרט על העבר.
אבל ישנה גם מילת הלב שאנו לא יכולים לעשות לבד, מילת הלב שרק ה' יכול לפעול.
אחרי שאנו נתחיל את תהליך התשובה ונשוב עד ה' ונשמע בקולו, ה' ישיבנו אליו וימול את לבבנו. מסביר הרמב״ן בפרשת ניצבים: ״ומל ה' אלקיך את לבבך. זהו שאמרו (שבת קד) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. **אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל והיא המילה הנזכרת כאן, ** כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו. ״
השלמת תהליך של מילת הלב ע״י ה' איננה רק התגברות על היצר הרע, **אלא ביטולו המוחלט וחזרה למדרגת גן עדן. פעולה זו של שינוי טבע האדם אפשרית אחרי מילת הלב שלנו. **
השם משמואל כותב דברים אלו בפרשתנו (שנת תרע״ט): ישנו יצה״ר הנמצא בפתח לבבו של האדם, יצה״ר זה הוא מטבע בריאתה של האנושות, תפקידו של היצה״ר הזה הוא ליצור לאדם בחירה חופשית. את יצה״ר הזה רק ה' יכול לסלק! **אבל ישנו גם יצה״ר הנוצר מתוך פעולת האדם ואותו בכוחנו למול: ** ״אך עוד יש כחות רעים שהאדם מושך אותם עליו בעוונותיו, והם אוטמים וסותמים את הלב, ואינם מניחים שתיכנס בו הארת קדושה. וזהו שאמרו ז״ל (יומא לט.) עבירה מטמטמת לבו של אדם, ופירש״י אוטמת וסותמת את הלב מכל חכמה, ונראה שזה נקרא ערלת הלב …כי יצה״ר שמתולדה איננו סותם את פתחי הלב, אלא יושב בין שני מפתחי הלב ולא בתוך מפתחיו, אבל הטמטום שע״י עבירות הוא ערלה ומכסה את פתחי הלב, **ואפילו אם האדם רוצה להכניס בו הארות קדושות אינו יכול להגיע בעומק לבו עד שיסלק מקודם את הערלה ויקרע סגור הלב ע״י תשובה ושבירת הלב. ״** תיקון המעשה ושבירת הלב בתפילה לה' הם הפעולות המסירות את עורלת הלב שבנינו במעשינו.
וממשיך השם משמואל ומדייק מהבדל הלשון בין פרשתנו לפרשת ניצבים: ״ומעתה הכתובים מבוארים. כי בפ׳ נצבים מדבר מיצה״ר שמתולדה (-שנוצר בבריאת האנושות), ותדע שאין כתוב שם לשון ׳ערלת הלב׳, כי אינו אוטם וסותם את מפתחי הלב כנ״ל, וזה באשר איננו בא ע״י תפיסת יד האדם אין כח ביד האדם להסירו לגמרי אלא לעתיד ע״י השי״ת בכבודו ובעצמו, וזה שכתוב ׳ומל ה״א את לבבך׳, אבל בכאן שהוא ערלת לבבכם מדבר מכחות חיצונים הנמשכים ע״י עבירות שיש כח ביד האדם להסירו כתיב בו ציווי ׳ומלתם את ערלת לבבכם׳. ״
יחזקאל הנביא מנבא לנו (פרק לו) על נתינת לב חדש בקרבנו: ״וְלָקַחְתִּי א
נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה