הרשב״ם כותב מה מטרת האגדות של רבה בר בר חנה. – להפעים בנו את גדולת ה' וכו'. האם הוא סובר שהם תיאור של מציאות ריאלית? האם סיפורים דמיוניים יכולים לגרום לנו לחשוב ש״מה רבו מעשיך ה'"? הרי גדולת מעשה ה' הוא במעשים ממשיים ולא בדמיונות.
הוא מגדיר את דבריו כ״שיחת תלמידי חכמים" שצריכה לימוד – כלומר, ניתן ללמוד ממנה דברים. הן את גדולת מעשי ה' בזה ובבא, והן פירושי המקראות. לא ניתן אפוא לקבוע שכל הדברים הם תיאור של ריאליה, אלא התנסחות באופן שיגרום למטרות הללו. בנוסף יש לעיין האם כוונתו שהפירוש של הפסוקים הוא פירוש ריאלי או שגם לו יש מטרות משנה.
רשב״ם מסכת בבא בתרא דף עג עמוד א
אמר רבה אשתעו לי כו' - כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה' ומהן להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא או לפרש מקראות האמורים בספר איוב המדברים בעופות גדולים ובהמות ודגים גדולים שכל שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד.
הריטב״א לעומת זאת מתייחס לכך שהסיפורים הללו נראים כדמיוניים, וכותב שזה משום שלא ראינו את פלאי תבל, ואכן אנו יודעים שהלוויתן הוא בעל חי ענק וגודלו הוא עצום. אלא שלא כל הסיפורים הללו הם תיאורי מציאות, חלקם הם מחזות רוחניים, שמושפעים גם מהמקום שבו רואים אותם. רבה בר בר חנה בעצמו היה נוסע בים, ושם היה חולם ורואה מראות מופלאים. למראות הללו יש תכלית שאותה צריך המעיין לחשוף ולהבין.
חידושי הריטב״א מסכת בבא בתרא דף עג עמוד א
אמר רבה אשתעו לי נחותי ימא וכו'. יש במעשיות שבפרק זה ענינים זרים לבני אדם לפי שלא הורגלו בהם והם דברים קרובים מאד להיודעים בטבעם כענין גודל הדגים שבים וגודל סערת גלי הים. ויש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראים להם במראית העין אלא במראה החלום, וזה כי כשהחכמים הולכים בים אוקיינוס ורואין שם נפלאות השם יתברך וגם שהם שם מתבודדים מחשבים בענינים נוראים ונפלאים ובעת השינה נראה להם כענין הרהוריהם ענינים נפלאים מורים על הענין, והגאונים כתבו כי כל היכא דאמרינן הכא לדידי חזי לי במראה החלום היה כשהיה מהלך בים אוקיינוס, ומפני שיש טופלי שקר מלגלגים על דברי רבותינו ז״ל נרמוז בקצת הענינים האלו קצת רמזיהם הקרובים יותר לפשט, וישמע חכם ויוסף לקח. וכללא דהאי סוגיא דכל נחותי ימא דאמרינן הוא ים אוקיינוס.
נראה שיש בדברים הללו שילוב של מציאות וחזון או דימיון, ועומק גדול גנוז בהם, מראות אלקים. כך ניתן ללמוד מדברי המהרש״א:
מהרש״א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף עג עמוד א
אף כי באמת אין להכחיש פשטי הדברים כמ״ש יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה' וגו' ותרומם גליו יעלו וגו' מ״מ יש כאן דברים בגו בענין צוציתא דנורא וטעם להצלת הספינה אלו השמות דנקט וטעם לג' מאה פרסי גם רחוק מענינו שיאמר גל לחבירו למשטף לעלמא ותשובת גל השני פוק חזי גבורתא כו' שאין להן רצון ובחירה
יד דוד מסכת בבא בתרא דף עג עמוד א
אמר רבה אשתעו לי נחותי ימא. כבר הסכימו המפרשים כי האגדות הללו אינן כפשטן של דברים ויש להם כוונה, וכן מהרש״א בחדושי אגדות פירש אותם דרך רמז, ונדפסו גם איזה ספרים על זה. אמנם מדברי רשב״ם לקמן משמע לכאורה דהבין הדברים כפשטן, וכן נראה מדברי הר״י אבן מגאש, ועיין מה שכתבתי בדף הסמוך.
הנה שגם בספר יד דוד הבין שלדעת הרשב״ם הדברים אמורים לתאר את המציאות, ומה שכתב בשם המהרש״א אינו מדוייק, משום שגם המהרש״א מודה שיש בדברים הללו מימד מציאותי. המהר״ל לעומת זאת הולך בכיוון אחר לגמרי:
חדושי אגדות למהר״ל מסכת בבא בתרא דף עג עמוד א
אמר רבה בר בר חנא וכו'. כבר בארנו פעמים הרבה כי כאשר דברו חכמים מן השעורים המופלגים כמו אלו אין הכוונה להם על השעור הנמדד במדה הגשמית, שדבר זה אינו, כי אין זה מענין חכמים לדבר מן המדה הגשמית. אבל הכוונה בכל מקום על ענין בלתי גשמי. וזה כי כאשר הגלים מיוחדים ברוממות, כמו שאמר (תלים ק״ז) ותרומם גליו, וענין התרוממות המים שיש להם התרוממות על הארץ ולכסות את הארץ, ודבר זה מבואר כי מצד הטבע המים ראוים לכסות הארץ, וכן דקדקו רז״ל מן הכתוב שאמר (עמוס ה') הקורא למי הים וישפכם, שהמים הם גבוהים ורמים מן הארץ, ומ״מ אין שוטפין העולם.
לפי דברי המהר״ל חז״ל בסיפורים הללו משתמשים במוטיבים מציאותיים: ספינות, גלים, לוויתנים, בעלי חיים, כוכבים, אולם התיאור של המוטיבים הללו אינו מציאותי כלל, והוא נועד לתאר מציאות רוחנית. הסיפורים הללו הם משלים לרעיונות רוחניים. את הנקודה הזאת פיתחו הרבה בעלי הסוד, וכך מצטט באריכות רבה בספר פני שלמה מסכת בבא בתרא דף עג עמוד א מדברי הרמח״ל במאמר על ההגדות:
אמר רבה אישתעי לי נחותא ימא וכו'. ראיתי כי טוב להעתיק פה מאמר אחד להחכם הכולל המפורסם מהו' משה חיים לוצאטו ז״ל, אשר כתב בקונטרס מאמר על ההגדות וז״ל, הנה כבר ידעת שמה שהביא לחז״ל לכתוב דברי התורה שבע״פ, אחר היות המקובל אצלם שדברים שבע״פ אסור ללמדם בכתב, היה מה שראו שהיו הדעות הולכות ומתחלשות באורך הגלות, וחלישות הזמנים והזכרון מתמעט והסברא מתקצרת, ונמצאת התורה משתכחת, ע״כ בחרו משום עת לעשות לה' לחקוק בספר פי' המצות כולו, למען ישאר קיים כל הימים והוא כלל המשנה והגמ'. והנה התבוננו עוד וראו שבחששא הזאת שחששו על חלק המצות, ראוי היה לחוש ג״כ על חלק סתרי תורה ועיקרי האלהיות. אך אין התיקון שמצאו לחלק המצות ראוי לחלק הסודות, וזה כי ביאורי המצות והדינין אין היזק כלל אם יכתבו בספר בביאור גלוי לכל קורא. אך חלק הסודות אין ראוי שימסור כך לפני כל הרוצה ליטול את השם, לא מצד יקר המושכלות ולא מצד עמקם. אם מצד יקרם, כי איננו כבודו של הבי״ת שימסרו סתריו בידי אנשי מדות רעות, ואפי' שהיו חכמים מחוכמים. ואם מצד עמקם, שהרי הענינים באמת עמוקים מאוד, ולא יצליחו בם אלא אנשים זכי השכל ומלומדים בדרכי העיון היטב, ואם יפגעו בם סכלים גסים אף בלתי מלומדים בעיונים, יוציאו הענינים האמיתיים היקרים לשיבושים ודיעות רעות. ע״כ גמרו לבצוע את הדין, והיינו לכתוב אותם, למען לא יאבדו מן הדורות האחרונים. אך בדרכים נעלמים ומיני חידות, שלא יוכל לעמוד עליהם אלא מי שמסרו לו המפתחות, דהיינו הכללים שבהם יובנו הרמזים ויפורשו החידות ההם, ומי שלא נמסרו לו המפתחות, יהיו לפניו כדברי הספר החתום וכאלו לא נכתבו כלל. והמפתחות האלו השאירום ביד תלמידיהם שקבלו מידם, ואמנם עליהם סמכו שלא ימסרו אלא לתלמידיהם אחריהם הגונים כהם וכן מדור אל דור. והנה הזהירו וכן צוו לכל משכיל ומלמד, שיהא מזהיר ומכריז לכל שדברי חכמים וחידותם צריכין לימוד, ושכל הקרוב להם ואין המפתחות בידו אינו אלא רוצה ליכשל. ואולם אחרי הזהירם האזהרה הזאת, אם יבא איש ויעפיל לכנוס בם והמפתחות אינם בידו וכשול ואחור ונשבר, והנה דמו בראשו והם את נפשם הצילו, עכ״ל הנחמד.
הנקודה המרכזית היא שחז״ל בחרו בדרך הזאת להטמין את סודות התורה, כדי שמצד אחד הם יהיו מצויים ביד הכל ולא יעלמו עם טלטולי הגלויות, ומצד שני רק מי שראוי לכך יוכל לעמוד על סודות הדברים, ולקבל את המשמעות הפנימית שלהם.
ר' שלמה אבן וירגה [ה׳ר״כ 1460 – ה׳שי״ד 1554] בספרו 'שבט יהודה' מתאר ויכוח אידיאולוגי בין הנוצרים ליהודים בענין התלמוד. מוקד ההתמודדות בויכוח זה הוא אגדות רבב״ח. ומכאן רצון להסיק מסקנות תמוהות על התלמוד כולו.
ויכוח היה בין איש נוצרי ובין איש יהודי לפני המלך דון אלפונשו מפורטוגאל: אמר המלך: יש לי על הדברים אלה השגות, אביאם בסוף עניננו, ואני אומר שכיוון שמנהג שלכם לומר דברי שקר ושוא כבר הוחזקתם לשקרנים בכל דבר. ואני שמעתי בויכוח אחד, שאתם אומרים בתלמוד שלכם שנמצא צפרדע גדולה כששים בתים, ושתנין בלע אותה, ושבא עורב ובלעו, ודילג על האילן. וכל אלו דברי שקר מפורסם, כפי מה שנתאמת. ועוד אתם אומרים, שבים אוקינוס נפל ברזל ונתגלגל ז' שנים ולא ירד לקרקע, מי ראה בעמקי ים אם ירד או לא? ועוד אתם אומרים, כי איש חכם ראה בים שנתגאו גליו, ובין גל לגל שלש מאות פרסאות – וזה שקר, כי כל הים ההוא אינו שלש מאות פרסאות.
תשובת היהודי: כתבו קצת מנבוני לב, שהקדמונים היה מנהגם שכשירצו לקרב העם שישמעו דבריהם היו לוקחים נבל ומנגנים, וכשהעם קרב לערבות הניגון אז היו אומרים מה שנראה להם לתקון הסדר המדיני והישרת הנשמה. והנה קדמונינו, כאשר לא ידעו לנגן, תפסו דרך אחרת, להביא דבריהם בדרך משל ומליצה, והיודע ידע התוכיות. ושני הדברים למדנו בלשון המשורר אשר אמר: "אטה למשל אזני אפתח בכנור חידתי".
מקור לדבריו הוא בדברי רבי ידעיה הפניני הברדשי [ה׳ל 1270 – ה׳ק 1340 ] (נדפס בתוך שו״ת הרשב״א סימן תי״ח מהד' מכון ירושלים עמ' רכא). אמנם הוא לא מדגיש שיש בהם תוכן אלא רק ממד של "בידור" מסוים – מילתא דבדיחותא.
החלק השלישי כל המאמרים המספרים בשום חדוש יוצא מן המנהג ועל הכלל בשנוי אי זה טבע שלא ימשך לנו ממנו שום תועלת מבואר באמונה או שום חזוק, אלא שיזכירו על צד הספור לבד לתועלת הרוחת התלמידים וצורך הכנסתם במלי דבדיחותא להניח מכובד העיון ועמל הגרסא וזה בספורי רבה בר בר חנא וזולתם מהדומים להם רבים, הנה נפרש ל זה בודאי ויוציאוהו מגלויו ואף על פי שהוא בלי [ספק] אפשר בחֹק יכולת האל ומבלי שימשך ממנו שום היזק מפורסם באמונה.
רבי אליהו מוילנא [גר״א] [20] [ה׳ת״פ 1720 – ה׳תקנ״ח 1797]
והסוד גנוז וקבור שם, ולא ידע איש את קבורתו כנ״ל ול״ל רשו לאפקא מינה כו' וכמ״ש שם דף ר״פ ע״א ומה דאתמר בך, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה[21]… והענין כי סוד משה הוא תורתו, הלכה למשה מסיני שהוא הסוד, והוא גנוז ברמז והן הגדות שהן בש״ס כמו המעשים דרבב״ח וסנחריב שהן לפי הנראה ח״ו כמו דברים בטלים ובהן גנוז כל האורה והתורה תורת משה כל רזין דאורייתא. וזה שבקש משה שלא יגנז הסוד באלו הדברים, ולא ניתן לו וזהו מחולל מפשעינו שנעשה חול דברי' של חול והוא בפשעינו כמ״ש ויתעבר ה' בי למענכם. (גר״א, יהל אור, ביאורים על הזוה״ק עמ' 56)
רבי יוסף חיים עבדאללה [בן איש חי] [ה׳תרל״ד 1834 – ה׳תרס״ט 1909]
ועייל טייעא תותי ברכיה כי רכיב גמלא וזקיפא רומחיה ולא נגע ביה. הנה בודאי כל זה ראה במראה החלום. ולא הוה הכי ממש. דהא מלכי מצרים החנוטים שהיו קודם פרעה ואחר פרעה, מצויים עתה כמו שהן בעיר מצרים. ואין קומתם משונה מבני אדם אשר בזה״ז. ועל כן מוכרח לומר דלא הוה הכי ממש. אלא כך נראה לו במראה החלום. ואפילו אם נפרש: לעולם קומתם דמיא לקומה של זמן הזה. ונמצא רק אחד לבדו היתה קומתו גבוהה מקומת כל חביריו מאוד. שהוא שיעור הנזכר כאן. מכל מקום נראה יותר שכל זה במראה החלום. ושם בהמשך בסיפור ונראה בודאי שזה המראה הראה לו בחלום. (בניהו עמ' לט)
ושם בהמשך בסיפור הי״ג, "ונראה בודאי שזה המראה הראה לו בחלום".
רבי יוסף חיים הנ״ל
הנה נודע כל מאמרים אלו לא דברו בהם דברים כפשוטן, אלא הם דברי משל, ואפילו שיש בהם דברים שאפשר להיות במציאות, עם כל זה לא נאמרו אלא דרך משל וחידה והמה הנקראים במשלי (א, ו) להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם. (בן יהוידע ב״ב עג. ד״ה האי גלא)
חשוקי חמד מסכת בבא בתרא דף עג עמוד א – הרב זילברשטיין
רשב״ם ד״ה אמר רבה
לצאת לחו״ל כדי לראות נפלאות ה'
שאלה. האם מותר לצאת לחו״ל על מנת לחזות בפלאי הבריאה, או שיש בזה איסור של יציאה לחו״ל, ושל ביטול תורה?
תשובה. נאמר ברשב״ם במסכת ב״ב דף עג ע״א (ד״ה אמר רבה): כל הני עובדי דקא חשיב, משום מה רבו מעשיך ה'. וכתב המהרש״א בדף עד ע״ב וז״ל: ודע, כי יש לנו להאמין בכל הדברים האלו בפשטן, ואף שהמפרשים האריכו בדרוש הזה לפי כוונתם, יעו״ש, אין הדברים יוצאין ממשמען, ואין להכחיש פשטי הדברים, עכ״ד. ולפי זה אם מצינו שרבה בר בר חנה האריך בתיאורים של מה שראה, וכלשונו 'לדידי חזי לי', והרשב״ם פירש שיש בזה מעלה משום מה רבו מעשיך ה', מסתבר שאין בכך ביטול תורה. ואם יש בזה תועלת של מצוה, ושבח לבורא עולם, יתכן שאין בזה איסור של יציאה לחו״ל. וכעין זה כתב בשבט הלוי (ח״ה יו״ד סימן קעג) שאם הולך לזמן מועט מאוד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ב״ה, יש מקום לצדד להקל, וכמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה, יעו״ש.
אגדה א.
אמר רבב״ח, אשתעי לי נחותי ימא, האי גלא דמטבע לספינתא, מתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתא ברישא, ומחינן לה באלוותא דחקוק עליה אהיה אשר אהיה יה ה' צבאות אמן אמן סלה, ונייח.
אולי אפשר שהקצף המשתבר בראש הגלים הוא אשר נראה כאותה אש לבנה. ולדעת רשב״ם הוא המלאך המזיק שאותו צריך למחות באלה שעליה חקוקים הדברים הנ״ל.
חקוק – דווקא ולא כתוב, שם ה' הוא הוא האלה.
ביאור הגר״א
ים – עולם הזה. אניה – האדם.
נחותי ימא – המתבוננים בתהפוכות עולם הזה, ורואים איך הקב״ה מתנהג עם כל בריה לפי מעשיה, מדה במדה.
יש המספרים את סיפורו של העולם. אנשים שיש להם את היכולת להבחין במה שמסתתר מאחורי האירועים, בתהליכים, בחשבון האלקי שמנהל את העולם. האנשים הללו נקראים "נחותי ימא" – יורדי הים, משום שגם הם היו בתוכו. רק מי שהיה בתוך הים יכול לאבחן נכון את מה שהוא רואה, ולהסביר את המתרחש במדויק.
רבה בר בר חנה הלך ללמוד מהם, לשמוע את הסיפור שלהם, והם ראו בו את האדם הנכון לקבל את הדברים, וגם אחר כך להעביר אותם הלאה.
גלים – הצרות העוברות על האדם, שמקורם במלאך המוות היוצר את המשברים הללו "כל גליך ומשבריך עלי עברו". המשברים הללו הם גם ניסיונות, יצר הרע, שנראה כאש לבנה – כלומר שבכלל הדבר מותר.
שתי סיבות גורמות לכך: שעבוד מלכויות וגם עצם הצרות שבגלות. את שתי הסיבות שגורמות לצרות ולניסיונות הללו צריך להסיר. גם להפסיק את הצרות עצמם, וגם את שעבוד המלכויות - כלומר גאולה ושיבה לארץ ישראל.
ההצלה משתי הסיבות הללו היא על ידי שתי שמות: אהי-ה וי-ה. השם הראשון נזכר בשם שאמר הקב״ה למשה שיאמר לבני ישראל, "אהי-ה אשר אהי-ה", והכוונה היא שהקב״ה יהיה איתנו גם בעת הגלות לשמור עלינו, וכפי שכתב רש״י. באמצעות השם הזה ה' יסיר את הסיבה הראשונה. השם השני נזכר במלחמה בעמלק: "כי יד על כס י-ה וכו', ידו של הקב״ה על כסאו – עם ישראל, וכשאין הכסא שלם – דהיינו כשישראל נמצאים בגלות, אין מלכותו שלמה, ואין מלכות ללא צבא, לכן כדי שהמלכות תושלם וגם צבאות המלכות יושלמו, צריך לגילוי שם י-ה, ואז יתווספו גם הצבאו-ת אל ה'.
צריך לכך את האתערותא דלתתא שלנו, שהיא על ידי אמירת אמן, כדברי הגמרא במסכת סוטה, שעל ידי אמירת קדושה דסדרא ואמן יהש״ר העולם עומד בגלות, ואמרו על הפסוק "שומר אמונים" שומר אמנים, (שבת קיט) וכל העונה אמן בעוה״ז זוכה ועונה לעוה״ב שנאמר אמן ואמן, וזהו אמנים – לשון רבים. ולכן גם כאן הדבר נאמר.
רבי נחמן מברסלב – ליקוטי מוהר״ן קמא תורה א
פתיחה – עם ישראל בגלות
עכשיו בעוה״ר חן וחשיבות האמתי של ישראל נפל, כי עכשיו עיקר החשיבות והחן הוא אצלם.
מי שאין לו "חן" לא מקבלים את בקשותיו. (כך ראינו גם אצל אסתר "ותמצא חן וחסד לפניו") לכן אנו צריכים את הדרך למציאת חן.
על ידי תורה – "השכל של כל דבר" "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה) – שמעלה חן על לומדיה (עירובין נד, ב) ממילא מתקבלים הבקשות והתפילות. הכרת המציאות הפנימית היא יוצרת את החן הזה "חכמת אדם תאיר פניו".
גם רבי נחמן מסביר כמו הגר״א באופן מפתיע
גל – יצר הרע.
ים – עולם הזה ואולי גם הגלות
ספינה – האדם ובעיקר ה״חן" שלו – החשיבות שלו מלשון "ספון"
אש לבנה – יצר הרע שמתחפש למצות (דומה הגר״א שמראה לו היתר…)
מכים אותו באלה שעליה שמות ה' ית' – הכוונה לתורה – שייכת לאות ו – זה גודל הלוחות ששה טפחים, וצורת האות ו דומה למקל. ועליה שמות – התורה היא שמותיו של הקב״ה.
על ידי התורה מתקבלות הבקשות, משום שהשכל שלה נכנס ללב מי שמבקשים ממנו, בחינת נון הוא מלכות הוא מקבל, שמקבל מאור השכל – אות ח, לשון חיות, אור השמש. על ידי התורה יש חיבור בין המבקש ושכלו שהוא בחינת נותן, אל הנותן, שהוא בחינת מבקש השכל ונותן הבקשה. חיבור של אותיות ח – ן, ובאמצעות החן נעשה החיבור המושלם בין המבקש למקבל.
החיבור נעשה למלכות דקדושה בתפילות ותחנונים. וגם בארץ חיבור בין המבקש למקבל…
הראי״ה קוק במאמרי הראי״ה
ים – ים החכמה (אולי על שום הפסוק ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים).
יורדי הים – נשמות שמתגלות לגלות חידושי תורה וסודותיה
גל – כוחות הטומאה ומתאימים הדברים גם לגר״א ומוהר״ן שהם כוחות היצר.
ספינה – כנסת ישראל. לעומת הגר״א ומוהר״ן שהוא האדם הפרטי, הראי״ה מסביר שהכוונה היא לכלל ישראל. על פי זה הוא צריך לבאר מהו היצר ברמה הלאומית, והוא תפיסות ואידיאולוגיות. הראי״ה מסביר שהכוונה היא לגל שרוצה להטביע את כנסת ישראל – כלומר לגמד אותה ולהעלים אותה, וזו הנצרות שביקשה להסיר מעם ישראל את חשיבותו ולומר לעולם שעזב ה' אותנו חלילה, שהרי אנו נרדפים בגלות.
הטיעון הזה אינו יורד לעומק משמעות הגלות שהיא לכלול את הכל ולהעלות את העולם כולו אל ה', וגם למרק את ישראל מחטאיו. ה' משגיח עלינו גם בגלותנו, והיא היא שמהווה את ההכנה לגאולה. זהו יחוד ה' (וכדברי רמח״ל בדעת תבונות).
הגל מתחזה לאור לבן – הנצרות ניסתה להיראות כאור החסד. היא הפכה לאש שורפת ומכלה.
היא מנסה להטביע גם את הספינה – הכלי שבאמצעותו חוצים את הים, ובישראל הם המצוות המעשיות שהנצרות ביטלה.
שם אהי-ה וכו' – כביאור הגר״א – ה' איתנו גם בגלות.
שם י-ה – עוה״ב בי' ועוה״ז בה״א – מנחות, הם מתאחדים לשם הוי״ה המלא, שמתגלה בכל צבאותיו, ונאמן באמן ואמן בעוה״ז ועוה״ב – מתאים להגר״א.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
