"אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" / לפרשת פינחס
במדבר כז, טו-כג
(טו) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: (טז) יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: (יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה: (יח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: (כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (כא) וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה: (כב) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה: (כג) וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה:
תרגום אונקלוס
ואמר יי למשה סב (דבר) לך ית יהושע בר נון גבר דרוח נבואה ביה ותסמוך ית ידך עלוהי.
רבינו מיוחס, שם
אשר רוח בו - שרתה עליו רוח הקודש כשהיה משרת את משה.
בכור שור
איש אשר רוח בו - רוח דעת גבורה ויראת שמים וראוי, להיות מנהיג.
ספורנו
איש אשר רוח בו - מוכן לקבל אור פני מלך חיים, כעניין "וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה" (שמות לא, ו).
העמק דבר
אלהי הרוחות לכל בשר - נתבאר לעיל (טז, כב) ד׳בשר' משמעו הנאת הגוף, וכל אדם רוחו שהוא דעתו נמשכת לפי הנאתו, משום הכי קשה להנהיג את ישראל באמת, אלא איש אשר דעתו עזה בלי שום הנאת עצמו.
איש אשר רוח בו - רוחו היינו דעתו עומד בפני עצמו, ואינו נמשך אחר נטייה רצונית להנאת עצמו או אחרים.
רש״ר הירש
איש אשר רוח בו - ביהושע הייתה 'רוח' שלא נחלשה על ידי החומר העכור של הגוף.
ספרי, במדבר קמ
איש אשר רוח בו - שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.
רש״י
אלהי הרוחות - למה נאמר? אמר לפניו: רבש״ע, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.
אשר רוח בו - כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.
פנים יפות במדבר כז, יח
קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וגו'. עניינו, דביהושע כתיב (שמות לג, יא): "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל", שהקטין את עצמו ולא לימד לאחרים להשפיעם מתורתו, אלא לא מש מתוך האוהל לקבל הכל ממשה…ומצינו שבחר הש״י ביהושע שלא מש מתוך האוהל ולא רצה להיות מוכֵר אלא כל ימיו היה לוקח ומקבל מפי משה… וזהו שאמר הש״י למשה 'קח לך את יהושע', שייקחנו בדברים להשפיע לאחרים,
ואמר "איש אשר רוח בו" - היינו שהעלה מכל אדם רוח קדושתו בקרב לבו.
ה׳סבא מנובהרדוק', מדרגת האדם, תיקון המידות, פרק ג
ובזה יובן מה שהשיב השם למשה רבנו בעת ששאל מאתו: "יפקוד ה' א-לקי הרוחות לכל בשר איש אשר ילך לפניהם ואשר", והשיב לו "קח את יהושע איש רוח בו", היעלה על הדעת לבחור מי שאין לו רוח? ! ומה יתרון הוא זה?
אומנם ידע משה רבינו כי להיות מנהיג על הציבור, לפתור להם כל שאלותיהם ודרישותיהם נחוץ לזה אדם כזה שיודע רוח כל אחד ואחד ותכונתו וטבעו ומדותיו, וכל הטעותים שלו, ולפתור כל שאלותיו לפי רוחו ודעתו ודרך שכלו. וכיון שבני אדם כשם שפרצופיהן משונים כך דעותיהן משונים, נחוץ לזה איש האשכול אשר כלול בו כל חלקי בני אדם, ויודע לסדר לכל אחד חלק המיוחד לו, נותן לו עצות ותחבולות בחלק המיוחד לו, וישתתף עמו לעיין בו ולעלות ארוכה לכל מדויו. והמנהיג צריך לזה שני דברים: האחד - הכרת בני אדם להכיר כל פרט ופרט מה שמיוחד לו. ועוד שנית - לפתור לכל אחד ואחד מה שמיוחד לו.
והשיב לו ד׳: "קח את יהושע איש אשר רוח בו" - ביאורו, שיש לו רוח להיות מנהיג על עצמו, ואדם כזה יכול להיות ג״כ מנהיג על הציבור. כי בהיותו רוחו כל כך חזק עד שיכול למשול על טבעו ומידותיו ולפתור להם כל שאלותיהם ותביעותיהם על פי ההשקפה האמיתית, ואינו מתפתה מכל רוחות שבעולם, אדם כזה יכול להנהיג את הציבור ולחנכם כל אחד חינוכו המיוחד לו, לפי דרגתו ומהותו. וגילה לו הסוד הזה כי הכל תלוי ביכולת למשול על עצמו, ואם האדם הוא הפכפך ובלתי מושל ברוחו, כי יפעול עליו נגיעה דקה מן הדקה לא ירגיש בהן ינטה לצדדין, איך יבוא להנהיג את הציבור? !
'לפרקים', הרב יחיאל יעקב ווינברג [ה׳שרידי אש']
צריך המנהיג להתעמק בנשמתו של כל אחד ואחד, צריך הוא להיות מבין לכל איש… אולם הוא בעצמו אינו רשאי להיות 'איש רוחות', איש המאכסן בלבו כל זרמי הרוח ומשכינם זה בצד זה ופונה לכל צד, אל כל אשר יהיה הרוח ללכת, ואינו יודע סוף סוף בעצמו מה הוא ולאן פניו מועדים. איש אשר רוח בו - בעל רוח אחד, איש שברור לו מה הוא, מה דרכו ומה השקפת עולמו – כך היא דרכו של מנהיג.
עין אי״ה, ברכות ט, רעו [סג ע״א]
תניא, הלל הזקן אומר: בשעת המכניסין - פזר, בשעת המפזרים - כנס. ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו - פזר, שנאמר יש מפזר ונוסף עוד, ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו - כנס, שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך.
הצד הטוב האנושי, הרעיונות הטובים להשכיל ולהיטיב, הוא מחולק לשתי מערכות. הנטייה להשלמת עצמו של אדם בכל דרכי הטוב, והנטייה להשלים את הכלל.
והנה בפנים ידועים הדברים נוגעים זה בזה, שהרי כל מה שיתוסף באוצר הכלל אנשים פרטיים בעלי כשרון ושלימות, ממילא יאושר הכלל ותתרבה הצלחתו. ולעומת זה, כל המרבה להרים קרן הכלל, בין קרן עמו בין לכלל החברה האנושית, הרי הוא משפיע טובה רבה על פרטים רבים, שסוף כל סוף שבים הפרטים לינק מאוצר הטוב המושפע בתוך הכלל.
וכאשר מאת ד' היתה זאת שתשתלם האנושיות מכל צדדיה, מצד כללה ומצד פרטיה, והעבודה היא מרובה מאד מצד כל אחד מאלה, על כן ברוב אי אפשר שבכל תקופה ודור, יהיו המצוינים שבבני אדם נוטים בדרך שווה אל תקנת הכלל ותקנת הפרט, באופן שמזה וגם מזה בל יניחו את ידם. כי אם על פי רוב יזדמן שמשך תקופה שלמה ישלוט רוח בעולם להתעסק הרבה בתקנת הפרטים, וכל אחד יתכנס בשלימותו הפרטית. אף על פי שזאת היא הדרכה טובה, מכל מקום ברוב ההתעמקות של כל אחד בשלימות עצמו, ייעזבו ענייני הכלל ולבסוף תגיע מגרעת גם אל הפרטים. על כן בראות איש אשר רוח בו בדורו, שיש נטייה עצומה ויתירה בו אל הכינוס, אז יפזר, יעורר רוח בני הדור לעסוק בפיזור כוחותיהם הטובים לתקנת הכלל כולו.
אמנם זהו טבעו של רוח האדם כשמתעוררת איזה נטייה תלך בלא קצבה, על כן בעת שיעבור זמן רשום וההתעוררות תהיה חזקה להתעסק בעניינים כלליים, תיקון הכלל החומרי והרוחני, ישפלו הידיים בעסקי הפרטים, ותתמעט החכמה והצדק, והעושר הפרטי החמרי והרוחני, עד שמזה תגיע מגרעת גדולה לא רק לפרטים שהם עמודי הכלל, כי אם גם באוצר השלימות הכללי ישולח רזון. על כן ראוי אז בעת המפזרים יותר מדאי לעורר לכנס, להתעסק בשלימות היחידית טרם יצא להשלים את זולתו, לבל ילמֵד טרם ילמַד, ובל יקשוט אחרים טרם יקשט עצמו, וכדי שיתאמצו הכוחות הפרטיים, ואז ישוב גלגל החיים לדחות העושר הפרטי הצבור באוצר הפרטים אל הכלל בכללו. זאת היא העצה הנכונה תמיד לאיש אשר לבו ער, להשכיל אל מצב ההפרזה שבדור ולהשלים את החסר.
'מציאות קטן' [הראי״ה קוק], ראש אמנה [בדילוגים רבים]
בביאור פסוקי פרשת פנחס בתפילת משה רבנו ע״ה, שיתן ד' על עמו איש לנהלם על מי מנוחות, 'יפקוד ד' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה… ויאמר ד' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו. וראוי לבאר במקראי קודש אלו… נוסף לזה השינוי שציווה הקב״ה לסמוך ידו עליו דאחת היא, והוא סמך בשתי ידיו. כבר אמרו חז״ל שטובת עין נהג בו, וראוי להתבונן במהות הטובת עין. וגם לא על מגן היה כך, שהשי״ת יצוהו רק לסמוך בידו אחת והוא מצד טובת עין יסמוך בב' ידיו.
וכל אשר עיני שכל לו ישכיל כי כל אלה העניינים שתורתנו הקדושה עסקה בפרטיותם, גדולים המה בערכם מאד, וכל פעולה היתה עושה רושם גדול במצב התורה הכללי שבישראל, ויחש פעולת התורה בעם ד', ואיכות היחש והפעולה. כי המסירה הראשונה ממשה רבנו ע״ה ליהושע היתה הצעד הראשון הנשאר לעולמים שיצאה תורת ד' מאת נביאו הנאמן לידי תלמידיו, לרעות על פיו בישראל כחפץ ד' מבלי להוסיף ולגרוע. ומערך הנידון נשכיל אל הפעולות הנעשים בזה על פי השי״ת, כי הכל נעשה בדקדוק עצום ותכלית נשגב המובט בראיה אלקית, אחרית דבר בראשיתו. ומה שנעשה על פי ציוויו יתברך ראוי הוא שיהיה מצוה, ומה שנעשה על פי טובת עין ממשה רבנו ע״ה כך היא דרך השלמות בזה שיהיה דוקא על פי טובת עין, והוא עצם כונת רצונו יתברך, רק העבודה הזאת לנו להבין בדברים טעם שכלי בעה״י.
אמנם יבואר על פי המובן כי לפקח על ענייני גוי גדול וקדוש עם ד' אלה, נוחלי תורת ד', צריך פיקוח חומרי ופיקוח רוחני. כל הדברים המכשירים ליישוב העולם כפי הנהגת ממלכה, לצורך שעה ולצורך דורות. כל החכמות הדרושות לזה, וכל לימודי המלאכות והמכשירים אותם, הכל מוכרח לגוי גדול ומצוין בתבל שיעשו בפיקוח גדול ועל ידי אנשים ראויים ומלומדים בכל אלה. כי זהו כבודו של יוצר בראשית יתברך שהכין שכל האדם להבין ולהשכיל בכל דבר חכמה ומדע מעשי, ולשכלל העולם ולהרבות ישובו. וזה יביא לתכלית הנדרש לרומם קרן ישראל בין העמים, וכל העולם יכירו וידעו חכמתם ויופי הנהגתם והצלחתם כראוי לגוי מיוחד בעולם, ללמד דעת לכל יצורי תבל, יושבי ארץ הלזו, להשכיל כבוד האל האמת, וסדרי הנהגתו ורצונו בהנהגת האדם למעלה למשכיל, עד שיהיה האמת והשלום קבועים בכל הנפשות וכל הלבבות יכירום, ויביא להם לאהבה את השם הנכבד והנורא, ולדבקה בעבודתו המצלחת והכרתו, מה שאי אפשר לצייר ולשער.
אלא שיש מקום לחקור אם ראוי שאלה שני ראשי ההנהגה, החומרי והרוחני, יהיו תחת דגל איש אחד, או יחצו לשני בני אדם. שהאחד יעסוק בכל תיקוני היישוב, שורשיהם, ענפיהם ותולדותיהם, והאחד בכל עסקי התורה להגדילה ולהאדירה לתומכה ולסעדה להזהיר ולהזכיר.
והנה זה מושכל פשוט שאין טוב ברבות הראשים, ובפשעי ארץ רבים שריה (משלי כח, ב). וכל מה שאפשר למעט הראשים הכוללים תסודר ההנהגה ביתרון כשר ומעלה, רק שיהיה האיש מוכשר לשלמות הנהגתו שלא תחסר לו צדק וחכמה ועצה וגבורה. אם כן אם לא תהיה סיבה המעכבת בעצם ההנהגות שאינם מתאימות, באופן שאי אפשר כלל שיצאו מאיש אחד מצד שסותרות זו לזו, ודאי יחויב שיהיה הראש אחד ולא יפרדו, רק בהיות סיבה עצמית בהנהגה שתסתור אחת לרעותה.
והנה כשאחדותו יתעלה מתגלה בעולם, שאז באור פני מלך חיים וכל העולם מתענג על טובו יתברך, אז אין שטן ואין פגע רע, ואין שום דבר משלים את המציאות, בין בכללו בין בחלק ממנו, שלא יהיה זה ממש רצונו יתברך. והעוסק בזה עושה רצון קונו ומתדבק בקדושתו כקדושת העוסק במצוה ובתורה שהוא גילוי דעת רצונו המרומם. אז ראוי שכל הדברים הדרושים לשלמות ההנהגה תהיה תחת יד אחד, כי לא יתנגדו ב' השלמויות זו לזו, ולא יחרב השכל בתיקון הגוף, אבל יוסיף תקנה והשכל. וזהו תכלית תיקון העולם במלכותו יתברך, כי לא יהיה דבר חוצץ בין ישוב החומר לישוב השכל. ולעת ביאת הגואל מבושרים ומובטחים אנחנו גם בכל טוב חומרי, עם רוב השפע בדעת והשכל בהכרה בכבוד אדון כל יתעלה.
אם כן כל זמן שיבוא האדם לרומם קדושת נפשו וחכמת לבבו כל כך עד שיעשה בתכלית התקנה גם כל תיקון היישוב ותקנת החומריים, כמעשה אבותינו הקדושים שחפרו בורות ונטעו וזרעו והגדילו מעשיהם בשכלולו של עולם, והכל בקדושת החכמה העליונה ואורה לשם רצון אחד גדול וקדוש תכליתו, אז יהיה האיש מכלל 'לימודי ד'' שלומד הנהגותיהם מאת ד' יתברך בהנהגתו. אבל אם אין שכלו מגיע לזאת המעלה, ואי אפשר לו להשכיל ולשאוב מים קדושים כי אם ממעיינות מופשטות מכל חומר, ואי אפשר לו ליישב נפשו כי אם בחורבן חומרו, אף על פי שחלילה להכניע היקר לזולל, וכיון שעוד אין שלום בעצמיו, אם יטה אחרי תכלית שכלול חמרו, יצא מהשורה הישרה ויעקש נתיבו, טוב יעשה כי ימעט ויקצר בדברי העולם, ושכרו לפניו מהאל הטוב. אבל לא הגיע למעלת לימודי ד', כי אי אפשר לו לקבל לימוד מכלליות הנהגתו העליונה. ולעתיד לבוא תמלא הארץ דעה את ד', והכרת שלמות רצונו תהיה גדולה ובהירה.
והנה יש להוסיף עוד דקדוק בפסוקים דפרשת פנחס הנזכרים שאמר 'אלקי הרוחות' בלשון רבים, 'לכל בשר' בלשון יחיד, ולא אמר אלקי הרוח לכל בשר. ואם התחיל לשון רבים למה לא אמר גם כן הרוחות לכל בשרים כדמצינו (משלי יד, ל) 'חיי בשרים לב מרפא'.
אבל יתבאר כי ענין הרוח הוא ממוצע בין הנפש הבהמית לנשמה האלקית. כי הנשמה בעצמה רצונה וחפצה להתנהג בקדושה ומ[כל] ענין חומרי להנזר למען השיג הדבקות האמיתי בו יתעלה, וקרבת אלקים תחפץ, וזרים לה מושגי החומר וניתוחי הנה[גתו], ואי אפשר לחומר שיקבל ממנה הנהגה. והנפש אי אפשר לה להשכיל איך לסדר מעשיה והנהגתה על פי חפץ הנשמה, כי היא אל ארץ תביט. על כן הושם הרוח לממוצע, הוא ישכיל כל עניני הנשמה כי ישים עליהם לב, ויודע ארחות הנפש וצרכיה, ובדעתו ושכלו ישכיל איך לכונן כל צרכי החומר, ואפני הנהגת הנשמה. על כן הרוח הוא עיקר דרגא דבר נש.
בכל שימוש ועבודה חומרית, בין לתכלית הנשמה, בין לתכלית החומר, צריך עבודת הרוח, כי רק הוא הבוחן בדברים החומרים לסדרם בחכמה. ונמצא שכל זמן שלא הושלמו יחד הגוף והנשמה, הרי הרוח היחידי מתחלק ממש לשתי מערכות, וקונה שתי טבעיות מחולקות ורצונות נפרדות זה מזה ושונות תכלית שינוי. אבל כשהנפש והנשמה השלימו יחד, כי השיגה יד הרוח להשכיל שורש חפץ הנשמה, וכי רצונה הטוב האמיתי מכל צד, ומאמן את הגוף על ברכי הנשמה, אז רק רוח אחד בכל פינות שהוא פונה רק אל הימין (ע' יומא טו, ב) להדריך הנפש במעגלי הנשמה ואורחות צדקה. אבל על כל פנים תכונת החילוק נמצא ביחוד אל הרוח, ובכל אופן הוא עושה רצון קונו, אלא שפעמים בדרך הקדושה והאור ופעמים על ידי שפלות ועבדות ודרך חול, כי מוטבע הוא בתשוקות החומריות.
והנה משה רבנו ע״ה בהיות דור המדבר דור דעה מצויין בענינו, שזכו לכל הכבוד וגילוי אורו יתברך עליהם, והיתה הנהגת גופם מקודשת כי לחם אבירים אכלו, מזון מלאכי רוחני, בערך המזון הגס המורגל לא יערך. ומעוצם קדושת משה רבנו ע״ה שהשלים לגמרי ענין נפשו ונשמתו, כי לא נמצא בגופו שום של הנפש הבהמית, היפך מאור הקדושה, על כן קרן אור פניו ונתלבש בכתנות אור בכבוד והדר.
אבל ראה כי לא לעולם חוסן ועוד לא הוקבעה כל כך ענין הקדושה שתהיה לעולם בכבודה וצביונה, וכמו שכתוב (דברים לא, כט) 'כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון', על כן חיפש עצה בעד צאן מרעיתו שעם כל זה יהיה כח הקדושה בלתי סר מעם עניני חומרם גם כן, באופן שאף על פי שירדו בסתר המדרגה, מכל מקום יהיו מוכנים להתעלות.
על כן הקדים לתפילתו זאת ההקדמה, כי השי״ת שהוא 'אלקי הרוחות' דייקא, שתים במשמע, 'לכל בשר'. ושם ברוח הכנת השתי מערכות לעניני הנשמה ועניני הגוף, ושמם בבשר מיוחד בענינו. וסוף יתאחדו ב' הכוחות לטוב על ידי גלגולי הסיבות שהכין האדון בחכמתו וטובו לטובת יצוריו. וביקש רחמים על ב' ההנהגות שלא תהיינה נעזבות, וצפה לתשובתו יתברך אם תהיה ב' המשרות על שכם אחד או שני אנשים ישאהו.
ובאמת כשהשלום בין החומר והרוחניות נמצא, ומתחזק כל אחד בעילוי חבירו ותוספות קדושתו, אז גם אל המנהיג, כל הנהגה תחזק כח זולתה. הנהגת החומר המקודשת לשמים תוסף אור לכל הנהגת התורה והעבודה, והנהגת העבודה תתן אומץ להנהגת החומר, שעל ידי השיווי והשלום שיש ביניהם הרי דרכי הנהגות החומר קרובים כל כך לארחות הקדושה, עד שאם [כי] אין תכלית ענין התורה ענין הנהגת החומר, מכל מקום מכל פרט של הנהגת הקדושה יש מקום גדול ללמוד כפרטו ענין הנהגת החומר, על ידי שימת לב בשכל טוב. אבל כל זה לא יתכן רק כל זמן שלא נתקלקלו נתיבות החומר בשאר עניני הנהגה [ו]לא קנו להם דרך רחוק וזר. אבל בהחלק החומר מהנפש האלקית ולא אבה בדרכיה הטובים הלוך, גם כל עניני הקדושה לא יסכנו לו לנהלו לתקנתו החומרית, ואז אי אפשר להנהגת החומר שתסייע להנהגת הקדושה, ולא הנהגת הקדושה להנהגה החומרית, ואדרבא 'אימלאה החרבה' כתיב בהו (יחזקאל כו, ב), וכשזה קם זה נופל (ע״פ פסחים מב, ב). אם כן העסק בעניני הקדושה ירחיק את האדם אז מעניני החומר וידיעת תקנתו, ושקידת תקנת החומר תעיק על הקדושה. וזהו עיקר המיתה והחורבן שהקדושה מסתלקת מהעצים והאבנים וכל עניני החומר.
והנה תורה הקדושה דרכיה דרכי נעם ונתיבותיה שלום. על כן לא תשים עבודה על האדם, כי אם המקובלת לרוחו וחפצו האנושי הטבעי הבלתי מקולקל. על כן בהיות שתי העבודות לצורך החומר והנשמה מתאימות ועוזרות זו לזו בחיזוקם והבנתם, אז החובה שתהיינה שתיהן כלולות באיש אחד, ויהיה האושר מתחזק מאד על ידי זה בכלל האומה, ואז שתיהן מקודשות ומצוות גלויות, כקודש כח החול המתקדש מקדושת הקודש, קדוש הוא לד' יתברך.
על כן היה הציווי ממנו יתברך שיקח את יהושע 'איש אשר רוח בו', שאין בו כי אם רוח אחת והשלים בין גופו ונשמתו, וראוי להנהיג ב' ההנהגות. אבל בתורת ציווי שיהיה נוהג לדורות לא תסמוך עליו בחיוב רק ידך שהיא ימנית, סתם יד כדברי חז״ל במנחות (י, א), שימסר לו בזה כח קדושת התורה והנהגתה באופן שהיא מסורה למשה מפי הגבורה. ואחר סמיכת היד אז תהיה העמדה לפני אלעזר הכהן שינהיג בפועל על פי כח התורה הנמסר לו ואחר כך הציווי.
אבל משה רבנו ע״ה נהג טובת עין, כי ראה רצונו יתברך שעל כל פנים תתעלה קדושת החומר גם כן באופן שגם הנהגתו תהיה מקודשת ומצוה גמורה. והבין זה שהקב״ה אמר על יהושע שבחירתו היא מטעם אשר הוא 'איש אשר רוח בו', רוח אחד כולל לגוף ונשמה כאחת. אם כן מה שלא אמר לו סמיכת יד שמאל גם כן, אינו כי אם מפני שזה אינו ראוי לקביעות אבל כטובת עין של משה תחול כשיהיו ישראל ראויים, וכשאינם ראויים ח״ו תעמוד סמיכת יד הימין שהוא הציווי הגמור מפי הגבורה, דהיינו מצות העמדת מפקחי התורה ותיקון עבודתו יתברך בשכל ועיון וכל דרכי העבודה. על כן רצה משה רבנו ע״ה שיהיה מקור נפתח שכל מנהיגי ישראל יהיו ראויים לאחד הנהגת החומר והגוף על ידי עבודת השלום בינותם. על כן העמיד את יהושע תחילה לפני אלעזר הכהן והעדה להודיע שיש בידו הנהגת החומרי גם כן, מה שאין צריך בעיכוב לסמיכות משה רבנו ע״ה, כי עיקרה היא רק על קבלת התורה. רק אחר כך הורה שמכל מקום כיון שתתעלה הנהגת החומר כל כך לקדושה עד שתתקדש באופן שתהיה לעזר וסיוע לעבודת הקודש, ועבודת הקודש תסמך אותה ותאמצה. אם כן תהיה כל דרכי הנהגת החומריות על פי חוקי התורה, על כן סמכוהו בב' ידיים, ימין ושמאל.
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
