יום הכיפורים - מהי שליחותך?
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס.
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע" - אמר החתול.
"לא אכפת לי כל כך לאן" אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי" אמר החתול.
הקטע הזה מ״אליסה בארץ הפלאות" מצביע על מציאות עגומה בה לרוב בני האדם – אין שמץ של מושג לאן הם הולכים בחיים ומה המטרה שלהם.
לפעמים אנו נוטים להיות כל כך עסוקים בייצור ובעשייה, בהישגיות ובמרדף אחר ההצלחה, עד שאנו עלולים לחיות חיים שלמים מבלי כלל לשאול את עצמנו: "מי אני? למה? לאן? למה דוקא אני? למה יש לי דוקא את הנתונים האלו ומה אני אמור לעשות איתם?"
רבי נחמן: "כְּשֶׁאֵין הָאָדָם מִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, לָמָּה לוֹ חַיִּים".
אלה תולדות חיי / שמעון ישראלי
בחדר קטן אפור כתלים,
יושב איש זקן וסב.
יושב איש זקן, יושב וחושב,
ועושה את חשבון חייו.
חושב: עוד מעט ויבוא הקץ,
מה ידעו הנכדים אודותי?
נוטל גליון ורושם בראשו:
"אלה תולדות חיי".
במה אתחיל? כמובן בילדות…
אך הייתה לי ילדות רגילה:
דודות ומכות, שריטות ודמעות.
ילדונת שגרנו מולה,
ואבא טרוד ואם עצבנית,
אחות שצועקת עלי.
אה… מה יש לכתוב על ילדות שכזאת?
אתחיל מימי נעורי!
ימי נעורי… מהיש לכתוב?
בחינות, ציונים, שיעורים,
כל בוקר לקום ולרוץ לכיתה.
פצעי הבגרות הדוקרים,
לבטי אהבה ראשונה ומרה,
הפחדים שהעיקו עלי…
מה יש לכתוב? נעורים רגילים.
אתחיל מימי נשואי.
ימי נשואי… ירח דבש שנגמר
והפך לימים של שגרה,
דירה, הלוואה, מכונית, הלוואה,
מריבות עד לב התקרה,
תינוקת שניה, שעות נוספות,
ולבן- בר מצווה, חתונה.
מה יש לכתוב על אותן השנים?
אתחיל מתקופת הזקנה.
מתי זה החלה תקופת הזקנה? !
כשהודיעו: אתה מפוטר…!
והבן והבת חיפשו בית אבות,
והבנת: אתה מיותר!
או, הפחד הזה בלילות בלי שינה?
שאולי לא תראה עוד,
כמו שכנך מימין וכמו אותה הזקנה,
שלוויתי אתמול אל הבור?
בחדר קטן אפור כתלים
יושב איש זקן וסב.
זוכר חלומות, אידיאלים גדולים,
שאותם לא הגשים מימיו…
עם בוקר מצאו אותו בחדרו
גחון לשולחן, כמו חי…
דף ריק לפניו, למעלה כתוב:
"אלה תולדות חיי"…
הרב אויערבאך - החיים הם כמו גלויה, בהתחלה אתה כותב בגדול ושואל מנשמע וכאלה, בהמשך אתה מתחיל לכתוב בכתב צפוף, ובסוף אתה שם לב שלא נשאר לך מקום לדברים החשובים באמת, אפילו לא כדי לרשום את שמך בתחתית הדף.
מה השליחות שלך? [1]
יום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש לא רק על העברות, אלא גם על מילוי שליחותנו בעולם.
הרב קוק (מאורות הראי״ה תפילות יום הכיפורים. עולת ראיה ח״ב עמ' שנו. עין איה ח״א עמ' 18-28): "אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי. לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהי' צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מיחד מעשי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי, אבל כיון שאין מעשי מכוונים לטוב התכלית הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן".
מושג השליחות מופיע ביום הכיפורים בהקשר לאחת מעבודות היום בתקופת המקדש – עבודת השעיר המשתלח.
שני שעירים השווים לגמרי בקומתם ובצורתם היו מגיעים לפני הכהן הגדול, אשר היה מבצע הגרלה. הגורל שנעשה על פי ה', קבע איזה שעיר יוקרב לה' ודמו ייזרק בתוך קודש הקודשים ואיזה שעיר ישולח לעזאזל.
את השעיר המשתלח היה מוביל שליח המכונה בתורה "איש עתי" אל צוקי המדבר ושם היה מגלגל את השעיר לעזאזל אל פי התהום. בגמר השליחות, היה מגיע השליח אל הכהן הגדול ומצהיר: "אישי כהן גדול - עשינו שליחותך" (יומא עא.). אם היה פוגש אותו בביתו "אומר לו: מחיה חיים (הקב״ה) - עשינו שליחותו".
עבודה זו של השעיר המשתלח הנראית על פניו תמוהה ביותר ושונה מכל העבודות שהתבצעו במקדש, היתה למעשה שורש הכפרה של יום הכיפורים!
כותב הרמב״ם (בפתיחה להלכות תשובה א, ב): "שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר: והתודה עליו את כל עונות בני ישראל. שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה: הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה".
מה עומד מאחורי המצווה המשונה של השעיר לעזאזל? מדוע עבודה מוזרה זו היא שהביאה כפרה לבני ישראל?
הרב אריה לייב ממיץ, בעל ה״שאגת אריה", נתן הגדרה הלכתית לשעיר המשתלח אשר יש לה משמעות מרחיקת לכת. הוא עוסק בשאלה כיצד עבודת השעיר המשתלח דוחה שבת במקרה ויום כיפור נופל בשבת? הרי לכל השיטות בהלכה, גם אם לא נשתלח השעיר למדבר, הדבר אינו מעכב את הכפרה, ומאחר ועבודה זו אינה הכרחית - מדוע היא דוחה את השבת?
עונה על כך ה״שאגת אריה" בחיבורו "גבורת ארי" (יומא סו:): "כיון דשני שעירים דיום הכיפורים מעכבים זה את זה… הוה ליה שעיר של שם ושל עזאזל כחד וכאילו הן קרבן אחד, ושחיטת שעיר של שם דדחי יום הכפורים מהני לשל עזאזל כאילו הוא גופו, דנימא (=שנאמר) כבר דחתה שחיטה את השבת".
למעשה גם השעיר לה' וגם השעיר לעזאזל הם קרבן אחד המחולק לשניים. מסיבה זו צריכים הם להיות שווים בקומתם ובצורתם. מאחר והשעיר לה' דוחה את השבת כמו כל קרבן ציבור שזמנו בשבת, הותרו גם כל העבודות סביב השעיר לעזאזל בשבת.
מאחורי היסוד ההלכתי שמציע בעל השאגת אריה עומד רעיון רוחני מהותי. שני השעירים הם חלק ממהות אחת.
הם מייצגים את הכוחות השונים הפועלים בנו - בכל אחד מאיתנו יש שעיר לה' ושעיר לעזאזל. לכל אחד מאיתנו צד שרוצה להתחבר לטוב ולקדושה, לחסד ולאידיאלים. יחד עם זאת אנו נושאים בקרבנו צדדים אפלים המהווים חלק מאישיותנו.
היטיב לבטא זאת הרש״ר הירש בפירושו על התורה (ויקרא טז, י): "שני השעירים האמורים כאן מתארים לפנינו שתי דמויות. בתחילה הם זהים בתכלית, אך דרכיהם נפרדות על סף המקדש. שניהם שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד (יומא סב.), שניהם עומדים כאחד ובשוה "לפני ה' פתח אהל מועד", שניהם עומדים בפני אותה הכרעה באפשרויות שוות של הכרעה בין לה' ובין לעזאזל, שניהם יכולים להיות כך או אחרת, יתר על כן, כל אחד יכול להיות כך, רק מפני שהיה יכול להיות גם אחרת, "אין הגורל קובע אלא בראוי לשם" (שם סג:)".
שאלת השאלות היא מהו הכוח המניע אותנו: "מכאן ואילך דרכיהם נפרדות בתכלית הפירוד. מי שהוכרע לה' ימות בשחיטה בסכין חריף של המקדש, אך הוא יתקבל בכלי המקדש, והוא יגיע משם אל קודש הקדשים, לקירבת המקום המקודש ביותר, הוא מקום ההשלמה של החזון חיי תורה, להיות האדם מרכבה לשכינה.
כנגד זה מי שהוכרע לעזאזל לא יפגע בסכין המקדש, הוא לא ימות בשחיטה, אלא יעמוד חי בלא שינוי, בעצמיות חיה יעמוד בלא פגע לפני ה' בפתח המקדש. אך הוא לא יבא אל המקדש פנימה, אלא יצא ממקומו וממושבות האדם ויגיע אל השממה. בפנותו עורף למקדש שמר על חיי עצמיותו, ויסיים אותם בשממת המדבר…".
המילה "שעיר" מייצגת עוצמה אנרגיות וכוח, אמנם לאיזה כיוון מופנה כוח זה – לכיוון המקדש או אל פי התהום?
במקום אחר (במעגלי השנה), מתאר הרש״ר הירש באופן ציורי את העובר במוחו של השעיר לעזאזל: "אילו היה שעיר זה בעל מחשבה, ייתכן שהיה שמח מאד על שנפל בחלקו להישאר חי ולא להישחט ולהישרף. אילו היה השעיר עורך השוואה, בינו לבין רעהו השחוט, עשוי היה לבוא לידי התרוממות רוח וגאוה, הוא שחוט ואני חי וקיים. וכאשר היו מולכים אותו לעבר ההרים שמחוץ לירושלים, היה מוסיף יהירות על יהירותו, ומתמלא שמחה על ש׳זכה' לצאת מן התחום הצר של המקדש, לצעוד לו בעולם החופשי".
השעיר לעזאזל מסתכל ברחמנות ובבוז על חברו שהקריב את עצמו לה'. שמח וטוב לב הוא יוצא לטיול פסטורלי עם האיש העתי, אלא שלפתע נשמטת לו הקרקע מתחת לרגליו: "רגע השיא של הצלחתו היה נחשב בעינו הרגע שבו מעלים אותו לצוק. בגרון נטוי היה עומד שם במרומי הסלע, ושולח מבט של בוז וחמלה לרעהו הזבוח… אשליותיו ותחושת ההצלחה המדומה, מתנפצות בסופו של דבר עלי סלע" (הרש״ר הירש, שם).
עבודת השעיר המשתלח, אמורה לעורר את כולנו לחשב מחדש מסלול בחיים. מה המטרה עבורה נשלחתי לעולם? האם אני מנצל את המתנות והכישרונות בהם ניחנתי למלא את שליחותי וייעודי? האם אני בוחר במה שאני צריך לעשות או במה שנראה נוח יותר? האם אני מקדיש את חיי למילוי המשימה אליה שלח אותי אלוקים או שמא אני צף על פני המים ועשוי חלילה למצוא את עצמי יום אחד עם תהום פעורה תחת רגלי?
במנחה של יום הכיפורים אנו קוראים את ספר יונה.
ה״חפץ חיים" (שער הציון תרכ״ב ו') מסביר את הסיבה למנהג: "כי האדם חושב כמה פעמים לייאש את עצמו, שאין יכול לתקן בשום אופן ועל כן יתנהג תמיד באופן אחד… אבל טעות הוא שסוף דבר יהיה כל מה שהקב״ה רוצה מנפשו שיתקן מוכרח הוא לתקן… וראיה מיונה שהקב״ה רצה מאתו שילך וינבא והוא מיאן בזה ונס לים מקום שלא ישרה עליו עוד השכינה לנבאות… ומכל מקום ראינו שסוף דבר היה שרצון השם יתברך נתקיים וילך וינבא כן הוא האדם בעניניו…". יונה מנסה לברוח בכל כוחו משליחותו, אך כמו אצל שני השעירים, הגורל נופל עליו והוא נאלץ בעל כרחו למלא את המשימה.
הגורל של השעירים וגורלו של יונה מסמלים את מהות שליחות האדם בעולם. הקב״ה מטיל על כל אחד משימה מסויימת שהוא ורק הוא יכול למלאה: " את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט-היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא זה בכוחו של האדם למלא את שליחותו". (הרב סולובייצ׳יק, ימי זכרון).
אדם נדרש לשוב בתשובה ממעשיו הרעים בכל יום ובפרט ביום הכפורים. ברם, ביום הכיפורים קיימת עוד מדרגה של תשובה – התשובה על שליחותו של האדם!
שפת אמת (שבת תשובה תרנ״א): "כי הנה עיקר התשובה הוא לתקן השליחות שנשתלח האדם לעולם הזה: וכתיב 'כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ… כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו' והקב״ה נתן בכל איש ישראל דברים שצריך להוציאם בעולם מכח אל הפועל לעשות בהם פירות ואז ישוב בשליחותו לפניו …".
אדם בסוף ימיו צריך להשיב לקב״ה את המתנות אותם קיבל ולומר לו – ריבונו של עולם – עשיתי שליחותך.
אנו נבקש חיים ביום הכיפורים – "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים", ברם אין אנו מבקשים סתם לחיות ולהעביר עוד שנה, אלא לחיות חיים שיהיו "למענך אלקים חיים" – למען שליחותנו, למען קיום המשימה אליה שלחת אותנו.
מסיבה זו, סיכם האיש העתי את שליחותו במילים אלו: "מחייה חיים – עשינו שליחותו".
אז מה השליחות שלי? התשובה לכך נמצאת עמוק בפנים: "כי לכל אדם ואדם דרך בפני עצמו לילך בו… וכשהיו נביאים היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה' והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה - לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו… ומשבטלה הנבואה יש רוח הקודש בישראל ואיש רוחו הוא יודיענו איך להתנהג. ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם. שאין ברוחו רמיה כלל ואין טבעו מתאווה ונוטה חוץ מדבר רצונו יתברך".
אבל איך אני מגיע למצב שאין ברוחי רמיה ואין טבעי מתאוה לכלום? זה כמעט לא מצוי? אז איך אדע מה שליחותי?
ביום הכיפורים מערה עלינו הקב״ה רוח טהרה עצומה ממרומים: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם".
ביום זה מתגלה העצמיות הטהורה שלנו!
נקשיב טוב לעצמנו, לאמת שבתוכנו, לרוח הקודש שתפעם בקרבנו, וביום הקדוש - אשר בשיאו נכריז כולנו "ה' הוא האלוקים" – תאיר בנשמתנו תמצית שליחותנו.
רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר״ן ד'): עבירה היא מה שחוסם את המעברים בין החשיבה לבין העשייה לבין הלב, ולאט לאט אתה נהיה איש שכבר לא יודע מה לעשות עם עצמך.
כשאתה עושה וידוי, בכל חטא שאתה מזכיר נפתח לך אחד המעברים שנסתמו בגלל העבירות.
בשנייה שאתה מסיים את הווידוי (יש לנו עשרה כאלו ביום כיפור), תגיד: "ה', תן לי עצה טובה" כי עכשיו המעברים פתוחים יותר.
כשאתה מסיים את כל הוידויים של ערבית שחרית מוסף מנחה נעילה – הכל פתוח! הכל נקי! אתה מכוון בדיוק על התדר הנכון! ! !
לימדנו הלל הזקן (אבות א'): "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי"!
הרב מרדכי אליהו זצוק״ל: 'גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד' (משלי יא, יז) – הצדקה הכי גדולה שאתה יכול לעשות זה עם נשמתך!
מעשה שהיה בחתונה חסידית, שמנהגם היה להזמין ליצן - בדחן, שישמח ויבדר את קהל הנוכחים. היה הליצן הולך מאחד לאחד ובבדיחות עוקצניות היה מוכיח ומבקר כל אחד בכמה דברים שעליו לתקן ולשפר דרכיו. כשהגיע לפתע אל האדמו״ר רבם של החסידים נבהל מאד, ומייד דלג עליו להמשיך אל הבאים אחריו, שכן מי הוא שימצא לאדמו״ר פגמים וחסרונות, ועוד יעז להוכיחו עליהם ברבים.
תפס אותו האדמו״ר בידיו והחזירו לפניו, ואמר לו - "מדוע אתה מדלג עלי, גם אני ככל שאר החסידים רוצה תוכחה והערה שודאי תוכל לעוררני על דבר מה שנדרש ממני לשפר מעתה".
חשב הליצן בליבו ואמר - "מה אוכל לומר לאדמו״ר, איזה חסרון או גרעון אוכל למצוא לטהור וקדוש כמוהו"?
ואז לפתע צץ במוחו רעיון וכה ענה למורו ורבו: "דע לך כבוד קדושת האדמו״ר, שאמנם הינך קדוש וטהור, צדיק ועניו ואף נקי מכל רבב, אך עם כל צדקותך וקדושתך, אין זה עוד כאין וכאפס למה שהינך מסוגל וראוי להיות לפי עוצם גודל קדושת נשמתך".
שמע האדמו״ר את דבריו ודמעות זלגו מעיניו…
מסכם את כל זה הרב קוק בצורה מדוייקת להפליא (קובץ ז קפט): "אני צריך לדבר הרבה אודות עצמי. עניני עצמיותי מכרחים להתברר לי הרבה מאד. בהבנתי את עצמי אבין את הכל, את העולם ואת החיים, עד הגעת הבינה למקור החיים".
הבינה (התשובה/שופר גדול) זו הנקודה העצומה שבה נמחלים כל העוונות! ושם מקבלים טהרה גדולה בשביל לנצל את החיים שאנחנו מבקשים לעבודתו יתברך כל אחד לפי שליחותו בעולם! ! !
כתיבה וחתימה טובה לחיים מלאי משמעות אלוקית!
פרשת ויצא - ׳בורח׳ או ׳שליח׳?
בראשית[1] (כח, י): ״וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה״ יציאתו של יעקב מבאר שבע והליכתו לחרן - נראית לכאורה כפעולה שגרתית וסתמית.
אך מהתבוננות מדויקת יותר לסיבת יציאתו של יעקב מביתו ועזיבתו את מקומו, כמסופר בסוף הפרשה הקודמת - פרשת תולדות, מתבררים הדברים באופן שונה לחלוטין.
כאשר נודע לרבקה שעשו רוצה לרצוח את יעקב לאחר לקיחת הברכות ממנו, היא קוראת ליעקב, מספרת לו על כך ומצווה עליו לעזוב את הבית ולברוח מעשו המבקש להרגו - ״וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה״.
לאחר-מכן פונה רבקה ליצחק, לא מספרת לו על כוונתו של עשו לרצוח את יעקב, ומשכנעת אותו בנימוק אחר לחלוטין, לומר ליעקב לעזוב את הבית כי הגיע זמנו להתחתן ולהקים את משפחתו שלו, ואכן יצחק קורא ליעקב בנו ושולח אותו למצוא את בת זוגו ולהקים עימה את ביתו - ״וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת-יַעֲקֹב… לָקַחַת-לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה״.
לפי רבקה, יעקב יוצא לדרכו כבורח מאחיו הרוצה להרגו, וככזה, ניתן לשער, שיעקב יוצא לדרך מפוחד, לחוץ, מתוח, חסר ביטחון, ׳מוריד פרופיל׳ ו׳מכווץ׳ ככל הניתן את מציאותו כדי שלא תבלוט מעל פני השטח.
לעומת זאת לפי יצחק, יעקב יוצא לדרכו כשליח, ההולך לממש את משימת חייו - להקים לא רק את ביתו הפרטי אלא את בניין האומה הישראלית, וככזה, ניתן לשער שיעקב יוצא לדרך זקוף קומה, מלא בעוז ובגבורה, עם ביטחון עצמי גבוה, נחישות, גדולה ותחושת אחריות אדירה כדי להצליח במשימתו, שהרי עתיד האנושות ותיקון העולם כולו מונח על כתפיו.
כיצד אפוא יוצא יעקב מבאר שבע, כפליט בורח או כשליח? בקולו של מי הוא שומע - בקולה של אמו או בקולו של אביו?
בראשית (כח, ז): ״וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב, אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ״ - הוא שומע בקול שניהם, ואף מקדים את אביו לאמו.
מה משמעות הדבר?
חיינו כוללים אידאלים רוחניים גדולים מחד, וצרכים והכרחים חומריים וטבעיים מאידך.
כלפי חוץ בממד הגלוי נראים ההכרחים החומריים, אך לעיני הנשמה - בעומק הדברים וביסודם באופן פנימי וסמוי, גנוזים וטמונים האידיאלים הרוחניים, הנחשפים ומתגלים אט-אט בפועל במציאות דרך כל ההכרחים וה׳אין ברירה׳ לסוגיהם השונים.
מצד התוכן הפנימי והאידאל הרוחני שומע יעקב לאביו על היותו שליח אלוקי לבניין עם ישראל ותיקון העולם כולו, אך מצד המציאות החיצונית הגלויה שומע הוא גם לאימו בהיותו יוצא לדרך כפליט המוברח מביתו בעל-כרחו, כדי להינצל מידו של עשו הרוצה להרגו.
הידיעה והתחושה הכפולה הזו גרמה ליעקב להיות בורח מבחוץ ושליח מבפנים, כלומר לתת לתחושותיו הטבעיות את מקומן וביטוין ולעשות את כל הנדרש באופן מעשי כדי להינצל מעשו אחיו מחד, אך מאידך להשתייך בהכרתו הפנימית ובגדלות נפש לחזון הגדול - הקמת האומה הישראלית, חזון אשר למען מימושו יצא לדרכו. ידיעה ותחושה כפולה אשר רק בהופעת שתיהן ויצירת היחס הנכון שביניהן יוכל לצאת כראוי מביתו ולהצליח בשתי משימותיו.
כאז כן היום.
כל מאורעות ההיסטוריה העוברים עלינו כוללים שני צדדים - רוחני וחומרי, אלוקי וטבעי, אידאלי ומציאותי.
עלינו מוטלת האחריות הכבדה לזהות את השליחות המסתתרת בעומק הבריחה, בעיקר במצבים הקשים והמסובכים, ומתוך כך לפעול באופן מעשי בשני מסלולים אלו ללא סתירה, באחדות והרמוניה גמורה, תוך יצירת היחס הנכון והראוי ביניהם.
שמואל א' (כ, כב): "אִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה'".
יהונתן רומז לדוד שאם אכן יש לו סכנה בבית שאול והוא צריך לברוח, זהו לא אילוץ אלא חלק מתכנית אלוקית- "לך, כי שלחך ה'". יש לך שליחות במקום אחר ואתה צריך לבצע אותה.
כל מקום שאנחנו מגיעים אליו בחיים מזמן לנו תפקיד, גם אם נראה שהגענו לכאן "בטעות" או "במקרה"…
סיפור על השגחה פרטית מופלאה כפי שסופר בשבת פר' משפטים מפי הרב זאיד הי״ו:
בחור בשם אוריאל - תלמיד בישיבתי חלה ל״ע במחלה הנוראה בראש. הוא נשלח לצרפת לטיפול רפואי - המקום המתמחה ביותר. בסיום הטיפול התגלה שמצבו נשאר בכי רע והטיפול לא הצליח. הרופאים הרימו ידיהם, ואמרו שאין בידם היאך להושיעו, ואין לו אלא לספור ימיו עד למוות.
החלטנו שאין בידם של הרופאים ליאש, אלא רק לרפא, וחיפשנו ישועה ממקום אחר. לאחר בירורים, התגלה שיש רופא פרטי בארה״ב עם שיטה יחודית, שע״י ניתוח מיוחד יכול להציל את חייו של אוריאל. הבעיה היתה שהניתוח עולה בסך של 130, 000$(!) ולנו אין מאיפה להשיגם. כמו כן רופא פרטי זה צריך חדר בבי״ח לצורך עריכת הניתוח, חדר בבית מלון לשהיה, טיסות לארץ וכו' (הוא מגיע לפציינט).
למחרת קיבלתי טלפון מאחותו של אוריאל, גב' אבוטבול, והיא מודיעה: ניתן לערוך את הניתוח!
שאלתי אותה, כיצד? והיא עונה בפשטות: אני מוכרת את הדירה שלי ובכסף שאקבל, אשלם למנתח…
שאלתי אותה: את בטוחה במה שאת עושה? אולי תשאלי רב? הרי יש לך 6 ילדים קטנים ובעל אברך, ואיפה תגורו? והיא ענתה שהכל בסדר, וזה סגור מצידה.
גב' אבוטבול גרה ברמת בית שמש, באותו יום פרסמה את דירתה למכירה במחיר מוזל של 130, 000$ כמחיר הניתוח למי שיתן את הכסף במזומן. מיד קפץ קונה על המציאה, והכסף לניתוח- בידיה! בשומעינו זאת, קבענו מיד מועד לניתוח עם הפרופסור מארה״ב.
מישיבתי נשלחו תלמידים לגיוס תרומות לצורך השכרת החדר בבי״ח, טיסות וכו' - סכום של 30, 000$.
ביום ד'- יום הגעת הרופא ארצה, הייתי בדרכי למסירת שיחה לבנות בצפון הארץ, התקשר אלי תלמידי יהודה ובפיו שאלה: נהג המונית הלוקח אותם לגייס הכספים מבקש ממנו ומחברו לקחת חבילה ולהעבירה למען מסוים, ורצונו לקבל את אישורי. סירבתי בתוקף. אינני מעונין להסתבך עם חבילות עלומות ומפוקפקות.
לאחר כמה דקות, מתקשר אלי יהודה תלמידי שוב: הנהג ממש מתחנן שניקח החבילה. . אמרתי לו שיפסיק להטרידני, ואם רוצה שיבוא להיפגש עימי אחרי השיחה שאני עומד למסור בצפון.
מסרתי השיחה לבנות היקרות, ובצאתי מחדר ההרצאות, רואה אני את תלמידי יהודה, והנהג ממתינים לי בחוץ.
ניגשתי לנהג, והבהרתי לו את עמדתי. הנהג - גבי שמו, פתח החבילה – היתה זו מזוודה קטנה שבה היו סכינים ופנסים קטנים ומוזרים. וכך הוא מספר: "היום בבוקר לקחתי משדה התעופה אדם הנראה כעשיר ומכובד. כשיצא מהמונית שכח את המזוודה הקטנה, ולקח עימו רק את מזוודתו הגדולה. רוצה אני להחזיר המזוודה לאותו האדם שנסע עימי - שפרטיו כתובים על המזוודה…"
הבטתי בפרטיו של הנוסע והחוורתי… היה זה פרופסור רייץ - שבא מארה״ב לנתח את אוריאל תלמידי!
אמרתי לגבי הנהג: אינני נוגע במזוודה זו, בא ניגש עכשיו למלון ונשאל שם האם אבדה מזוודה כזו, למר רייץ.
נסענו, ביקשנו את מר רייץ, כשהזכרנו את המזוודה, הוא ירד מיד ללובי כדי לפגוש אותנו.
מר רייץ הרופא היקר סיפר לנו שבמזוודה זו נמצאים כל כלי הניתוח שהוא צריך ע״מ לנתח את אוריאל, ועלותם בסך של 400, 000$ ולא זו בלבד, אלא שאין אפשרות להשיגם כי הוא תכנן והמציא אותם במשך כמה חדשים במעבדותיו…
ששמעתי זאת, קישרתי הדברים, ואמרתי לד״ר רייץ: הבט, אתה הולך לנתח את תלמידי – אוריאל, והיכן נמצאה מזוודתך? במונית שבה נסעו תלמידי כדי לאסוף כסף בשבילך! והם אלה שיצרו עימי קשר למצוא אותך, והמזוודה שלך חזרה אליך על ידינו - הדואגים לאוריאל, האין זו השגחה מופלאה? והאם הינך יודע שבשביל לשלם לך ישנה אשה שמכרה את ביתה, ואין לה ולילדיה בית לגור?
ד״ר רייץ עיכל את הדברים, שתק למשך כמה דקות, ואז חשק שפתיו ואמר: אינני לוקח כסף עבור ניתוחו של אוריאל! ! !
היינו המומים. שד״ר רייץ יוותר על 130, 000$? זה היה בגדר חלום…
באותו שבוע נכנס אוריאל לניתוח ע״י ד״ר רייץ. ליבנו פעם, ותפילותינו בקעו רקיעים.
למחרת התבשרנו שהניתוח הצליח! ! ! ואוריאל בריא לחלוטין! !
גב' אבוטבול, אחותו היקרה של אוריאל, היתה צריכה לפנות את דירתה לקונה. ע״פ החוזה.
היה עליה לחפש דירה חילופית. וכך ישבה עם בעלה, כדת מה לעשות, ואמרה: אתה יודע, אם כבר אנחנו מחפשים דירה חדשה, אולי נחפש דירה בירושלים. כל חיי חלמתי לגור שם…"
"מה ירושלים?"- עונה בעלה, "יש לך מושג מה המחירים שם כיום? , הרי ה-130, 000$ שיש לך מספיקים אולי למחסן בירושלים… לא לדירה!
גב' אבטבול לא השתכנעה, נסעה לחברתה המתגוררת בי-ם ובקשה ממנה: תסייעי לי למצוא דירה…
חברתה לקחה אותה למתווך בשכונת קרית משה, והמתווך צחק ואמר: ב-130, 000$ תוכלי לקנות כאן לחם וחלב, לא דירה!
יצאה גב' אבוטבול והחלה להסתכל סביבה, לפתע צדה עינה מודעה על מכירת דירה, שנתלתה בדירה בבנין ממולה. בלי לחשוב פעמיים, עלתה לדירה זו ונקשה על הדלת. הדלת נפתחה בידי גברת מופתעת.
"זה בקשר למודעה" - התנצלה והוכנסה לראות הדירה. הדירה היתה מטופחת, יפה וגדולה – 5 חדרים. "כמה אתם דורשים עליה?" שאלה, אך הגברת אומרת: "קראתי לבעלי והוא יגיע ויסכם איתך על מחיר", "אך יש לי בעיה, אני מוגבלת מאד במחיר" - עונה לעומתה גב' אבוטבול, אך היא בשלה: "כשיבוא בעלי תדברי עימו והוא יתגמש איתך"…
בעל הדירה הגיע והחל לספר בשבח הדירה, כווני אויר וכו', "כמה אתה רוצה עליה?"- שואלת גב´ אבוטבול.
"310, 000$" - עונה בעל הדירה. "אך יש לי רק 130, 000$"…- משיבה. "מה? אז למה קראתם לי? חשבתי שמדובר בלקוחה רצינית"… כעס לעומתה. גב' אבוטבול ניסתה להסביר "תבין, היתה לי דירה ברמת בית שמש, ומכרתי אותה בשביל הוצאות ניתוח לאחי, בסוף בנס חזר אלינו הכסף ואני רוצה למצוא דירה בירושלים שאני כ״כ אוהבת".
מה אמרת? ניתוח לאחיך? האם קוראים לך במקרה גב' אבוטבול? ? ?"- שואל בעל הדירה.
כן - עונה היא בשקט.
אני הוא הנהג - גבי - אצלי היתה המזוודה של ד״ר רייץ. . ! ! ! ! וואו אני לא מאמין שאחותו המיוחדת של אוריאל נמצאת בביתי, ועוד רוצה לקנות את הדירה שלי…!
גבי הנהג - בעל הדירה - התקשר אלי(הרב) מיד ואמר לי: תראה, אני מוכר את הדירה שלי מפני שקיבלתי בירושה מאימי ע״ה וילה בישוב שקט, והנני רוצה לעבור לשם. מתחשק לי למכור לגב' אבוטבול היקרה את הדירה ב- 130, 000$… מה אעשה?
אמרתי לו: אינך מוכר לה את הדירה! אנו ניסע מחר לרבי דוד אבוחצירא ונשאל לפיו.
יום למחרת, כבר היינו בנהריה אצל רבי דוד וכך אמר: תמכור לגב' אבוטבול הדירה, ותזכה אתה ואשתך לאריכות ימים ושנים!
וזהו סוף הסיפור… זכתה גב' אבוטבול בזכות של הצלת חיי אחיה אוריאל, וקבלה דירה מעולה בירושלים עיר הקודש, והכל בהשגחה פרטית וניסית שלא תאומן! ! ! !
הסיפור הינו סיפור אמיתי. עוד שבועיים תתקים מסיבת הודיה לד' בצרפת על הצלת אוריאל ממות.
אמר רבי דוד אבוחצירא על סיפור זה, שזהו אחד מסיפורי ההשגחה הפרטית מהגדולים שנתקל בהם בעשור האחרון.
[1] ערוך מתוך הספר בנין אמונה לרב ערן טמיר עם תוספות.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
