בס״ד
מעשר כספים – יסודות
בראשית יד, יח-כ: וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.
רש״י: ויתן לו – אברם, מעשר - מכל אשר לו, לפי שהיה כהן.
בראשית כח, כב: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלוהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.
פרקי דרבי אליעזר, פרק לג: "ויזרע יצחק בארץ ההיא" - ר' אליעזר אומר: וכי זרע דגן זרע יצחק חס ושלום? אלא לקח כל מעשר ממונו וזרע צדקה לעניים ולאביונים, כשם שאתה אומר: "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד", וכל דבר ודבר שעישר - פתח לו הקב״ה מאה שערין של מיני ברכות, שנאמר: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים".
ירושלמי פאה פרק א הלכה א: מתנ': אלו דברים שאין להם שיעור הפיאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבריו ותלמוד תורה כנגד כולן.
גמ' שם: גמילות חסדים. הדא דתימר בגופו, אבל בממונו יש לו שיעור, ואתייא כיי דמר ר״ש בן לקיש בשם רבי יוסי בן חנינא: באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה. עד היכן? ר״ג בן אינינוא ורבי אבא בר כהנא: חד אמר עד כדי תרומה ותרומת מעשר, וחרנא אמר "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך" - כמראשית כל תבואתך.
פני משה שם: וגמילות חסדים. שבגופי כגון בקור חולים ולקבור מתים וכיוצא בהן אבל גמילות חסדים מממונו כגון פדיון שבוים ולהלביש ערומים ולהאכיל את הרעבים וכיוצא בהן יש לה שיעור שיתן בכל פעם שתבוא מצוה כזו לידו חמישית מן הריוח שבנכסיו ותו לא מחייב דהכי אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש הלכך מבעי לי' לאינש לאפרושי חמישית בכל עת כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו שיקיים ובהכי נפיק ידי חובתיה:
רמב״ם פהימ״ש פאה א, א: ומה שאמר בכאן גמילות חסדים אין לה שיעור רוצה לומר לעזור האדם בגופו, אך שיעזור אותו בממונו יש לו שיעור, והוא חמישית ממונו, ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשה כן במידת חסידות.
כתובות נ ע״א: א״ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות ומעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניח לו חבירו ומנו רבי ישבב ואמרי לה רבי ישבב ולא הניחו חבירו ומנו רבי עקיבא אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב מאי קרא (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא אמר רב אשי אעשרנו לבתרא כי קמא.
רש״י שם: המבזבז - לעניים: מחומש - שבנכסיו שלא יצטרך לבריות: עשר אעשרנו - שני עישורין הוו להו חומש: והא לא דמי בתרא לקמא - דכי שקלת לקמא פשו להו ט' וכי הדרת מדלית מעשר דידהו לאו כי קמא הוא ואין כאן חומש בשניהם: אעשרנו - מדלא כתיב עשר אעשר לך הכי קאמר אעשרנו כראשון כלומר מעשר שני יהא כראשון:
בית יוסף יו״ד סי' רמט, א: וכמה הוא נותן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר כן כתב הרמב״ם בפ״ז מה' מתנו' עניים ובפ' נערה שנתפתתה [נ. ] א״ר אלעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות ואף ע״ג דלא משמע מהכא שיהא מצוה לבזבז חומש דלא קאמר אלא שאם בא לבזבז אל יבזבז יותר מכן מהירושלמי דריש פיאה נראה שהוא מצוה וגם מתלמודא דידן יש לדקדק דמצוה מן המובחר לבזבז חומש דמייתי להא דתקנת אושא מדכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך כלומר תרין עישורי דהיינו חומש:
תוס' ד״ה עשר תעשר (תענית ט ע״א) - הכי איתא בסיפרי: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה" - אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין? ת״ל "את כל", דהוה מצי למימר "את תבואתך", מאי "כל"? לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו. והכי נמי איכא בהגדה: "היוצא השדה שנה [שנה]" כלומר, אם לא תעשר שדך כהוגן - לא יהיה לך אלא היוצא מן השדה. כלומר, לא יעשה שדך אלא כפי מעשרות שהיו קודם לכן, דהיינו היוצא מן השדה, כלומר מה שהיית רגיל להוציא למעשר מן השדה. ומעשה באדם אחד שהיה עשיר והיה לו שדה שעשתה אלף כור, והיה אותו עשיר נוטל ק' כורין למעשר ומפריש כל שנה ושנה, וכן עשה כל ימיו. כשחלה למות, קרא לבנו ואמר לו: בני דע ששדה זו שאני מוריש לך עושה בכל שנה ושנה אלף כורין - הזהר שתפריש ק' כורין כאשר עשיתי. ומת אותו האיש ועמד הבן במקומו, ועשה השדה אלף כורין כאשר היה עושה בחיי האב, והפריש ממנה ק' כורין. בשנה שניה נסתכל וראה הבן שמעשר היה דבר גדול, ואמר שלא יפריש. לשנה אחרת נתמעט השדה ולא עשה כי אם מאה כורין, נצטער עליו, ושמעו קרוביו שכך מיעט ולא הפריש מעשר. באו כולם אצלו מלובשים לבנים ושמחים, אמר להם: כמדומה לי שאתם שמחים בקלקלתי? אמרו לו: נצטער עליך? כי גרמת לך כל הרעה הזאת, ומפני מה לא הפרשת מעשר כראוי היטב? בא וראה כי מתחלה כשבא השדה לידך היית בעל הבית והקב״ה כהן, שהיה המעשר חלקו ליתן לעניים, ועכשיו שלא הפרשת חלקו לו - היה הקב״ה בעל הבית ואתה כהן, שאין שדך עושה מה שהיה עושה מתחלה אלף כורין והפריש לך מאה כורין, והיינו דכתיב "ואיש את קדשיו לו יהיו", כלומר כשאינו מפריש כהוגן לא יהיה לו אלא הקדשים, כלומר – המעשר, ועל זה אמרו חכמים: המעכב מעשרותיו לסוף בא שלא יהיה לו אלא אחד מעשר, כדכתיב "וזרע חומר יעשה איפה", דהיינו המעשר דאיפה ג' סאין ובחומר יש (לו) ל' סאין. וכן כתיב: "כי עשרת צמדי כרם יעשו בת אחת", וה״ר נתן האופניא״ל פי': היוצא מן השדה, כלומר ואם לאו, שאין אתה מפריש העישור, יהיה לאותו היוצא לשדה, דהיינו עשו הרשע, כלומר שיקחוהו העובדי כוכבים:
ילקוט שמעוני פרשת ראה: "עשר תעשר" - אמר רבי אבא: רמז לפרגמוטוטין ולמפרשי ימים שיהו מוציאין אחד מעשרה לעמלי תורה, "תבואת זרעך היוצא השדה" - אם זכיתם סוף שאתם יוצאים לזרוע השדה ואם לא סוף שהיוצא בשדה מתגרה בכם, ואיזה? זה עשו הרשע דכתיב ביה "איש יודע ציד איש שדה".
בבא בתרא ט ע״א: אמר רבי אסי: לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל בשנה, שנאמר: "והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלוהינו". ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצות, שנאמר "והעמדנו עלינו מצות" וגו' - מצוה אין כתיב כאן, אלא מצות.
חדושי הריטב״א שם: לעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בכל שנה וכו' והוא כנגד חצי השקל שהיו חייבים לתרומת הלשכה אלא שהוסיפו על המדות, וכן הוא בירושלמי.
רמב״ם הלכות מתנות עניים פ״ז ה״ה: בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מיכן עין רעה ולעולם אל ימנע עצמו משלישית השקל בשנה וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר.
כסף משנה שם: בא העני ושאל וכו' וכמה עד חמישית. בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ') ובירושלמי ריש פאה ומייתי לה מדכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ופירש״י עשר אעשרנו שני עישורים ה״ל חומש. ובפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ז:) מקשה מהא דאל יבזבז יותר מחומש להא דר' אבהו כי קא ניחא נפשיה בזבזיה לפלגא דממוניה ומשני הני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו אבל לאחר מיתה לית לן בה ורבינו לא מיירי הכא אלא בחיים. ומ''ש ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה: ולעולם לא ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה. בפ''ק דבתרא (דף ט'):
קרית ספר שם: אין יד הנותן משגת לתת לעני די מחסורו נותן לו כפי השגת ידו. מצוה מן המובחר חמישית נכסיו דכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והוו תרי עישורים דהיינו חומש ואע״ג דלא דמי עישורא בתרא לקמא דכי שקלת לקמא פשו לה תשע וכי מדלית לבתרא לאו כי קמא הוא ואין כאן חומש בשניהם כיון דכתיב אעשרנו ולא כתיב עשר אעשר לך משמע אעשרנו לראשון כלומר מעשר השני יהיה כראשון והיינו חומש ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה דהא אינו נותן אפי' עישור לחוד דכתיב בהדיא. וכל הנותן פחות משלישית שקל בשנה לא קיים מצוה זו דכתיב והעמדנו עלינו מצוה לתת שלישית השקל בשנה ואע״ג דהאי קרא גבי בית אלהינו כתיב דהיינו בדק הבית כדכתיב לעבודת בית אלהינו אמרי' דכ״ש צדקה דלא יפחות מזה וקרא דדרשינן מיניה עישור ועישור דהיינו חומש הא אמרינן דאינו אלא למצוה מן המובחר ונראה טעמא משום דגבי יעקב אבינו כתיב דמשום דהשתא לא הוה ליה מידי נדר לתת חומש ממה שיתן לו הקב״ה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר דכתיב בסיפיה דקרא דאם שלמים וכן רבים דדרשינן ליה לענין צדקה כתיב ועיניתיך לא אענך עוד דשוב אין מראין לו סימני עניות דמשמע דאזהר ליה קרא דאפילו הוא עני יעשה צדקה ובזכותה לא יענהו עוד ואפשר דחיוב זה דאוריתא וגמרא גמירי לה הכי.
מאירי ב״ב ט ע״ב: הצבור חייבים ליתן לעני עד כדי מחסורו, ואף היחיד כן אם יש ספק בידו, הא אם רואה בעצמו שלא יוכל לעשות כן עם הכל בקיום נכסיו והצלחתם, עושה כפי כחו, וביארו במקום אחר שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש שבריוח שלו בשנה וזו היא עין יפה שביפות, והבינונית אחת מעשרה, ולעולם אל ימנע אדם את עצמו משלישית השקל בכל שנה ואם גרע לא קיים מצות צדקה כלל שנאמר והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלוהינו.
טור יו״ד סי' רמט: שיעור נתינתה - אם ידו משגת, יתן כפי צורך העניים. אם אין ידו משגת לכל צורך העניים, יתן כפי השגת ידו.
שו״ע שם, א-ב: שיעור נתינתה - אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מדה בינונית. פחות מכאן - עין רעה. לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה ואם נתן פחות מזה לא קיים מצות צדקה:
ברכי יוסף שם, אות ג: ואחד מעשרה מדה בינונית וכו'. כ״כ הרמב״ם (הל' מתנות עניים פ״ז ה״ה). ומרן לא השמיענו מהיכא נפקא ליה. והרב מהר״ש יפה שם, כתב דלא ידע מהיכא נפקא ליה. ונראה דנפקא ליה מהספרי שהביאו התוס' פ״ק דתענית דף ט' ע״א וז״ל: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא ושאר רווחים מנין, ת״ל את כל, דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל, לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו. עכ״ל התוס'. הן אמת דבספרי שבידינו לא ראיתי זה, אבל אנן ניקום אהימנותייהו דהתוס'. וראה זה מצאתי בתנחומא (ראה סי' יח) עשר שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להוציא אחר מעשרה לעמלי תורה, תבואת זרעך אם זכיתם סוף שהם יוצאים לזרוע שדה, ואם לאו סוף שהיוצא השדה מתגרה בהם, ואיזה זה עשו, דכתיב ויבא עשו מן השדה. עכ״ל. והאי סיפא כתבוה התוס' שם בתענית משם ה״ר נתן האופניאל. והוא בתנחומא. ותחילתו הביאו הרשב״ץ בתשובה ח״א סימן קד״ם, וגריס רמז להולכי ימים ולעוסקים בפרקמטיא להוציא מעשר וכו'. ע״ש. וקרוב לזה הוא בילקוט (ראה רמז תתצג). ואפשר דמהספרי ותנחומא נפקא להרמב״ם דאיכא מעשר, ואף על גב דבתנחומא קאמר לעמלי תורה, הא אמרו ז״ל (קה״ר יא, א) אם בקשת לעשות צדקה עשה עם עמלי תורה. וכיון דלמדנו דאיכא מעשר כספים, ממילא זוהי מדה בינונית, כיון דהא אשכחן חומש, ומוכרח שהוא מצוה מן המובחר, וא״כ מעשר מדה בינונית, ומדה רעה למטה מעשרה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה