חיים שנותנת תורה — לפרשת חוקת, חיד״א
**ב**
בחוקת קדומים נחל, אפשר לרמוז במ״ש רבינו מהרח״ו ז״ל, כי ההבל מהנשמה הוא וחיותו, וכל דיבור מפסיד דבר מה מהנשמה, כי הדיבור הוא חלק מהנשמה.
ועל זה נצטוינו שלא לדבר דברים בטלים, שמפסיד בהם חלק נשמתו וחיותו, עכ״ד.
וכתבנו בעניותנו בדרושים, דהוה סלקא דעתך דגם כשלומד בתורה, ע״י אותו ההבל מפסיד דבר מה מחיותו. ועל כן כתיב ״כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם״ — למוציאם בפה — סגולת התורה להוסיף חיים. דאדרבה.
והנה הפסוקים דרשום כלם על התורה, ולדרכנו אתי שפיר ״זֹאת חֻקַת הַּתֹורָה״, דלכאורה נראה רחוק, דכיון דאמרת כי כל דיבור הוא הבל ומחסר מחייו, איך בלימוד התורה מוסיף חיים. והוא פלא, דסגי לא דאינו מפסיד דבר מה מהחיות, אלא וזהו חֻקַת — חיים מוסיף.
וזהו ״הַּתֹורָה אֲשֶר צִּוָה ה' לֵאמֹר״ — דשאני הכא דהקב״ה ציוה ללמוד, והדיבור גורע החיות בעלמא. וזהו ״אֲשֶר צִּוָה״ — ואפשר לרמוז ״צִּוָה״ גימטריא בתורה, והוא היוצר הוא הבורא, וכך רצה שבלמוד התורה יוסיפו חיים. כלומר ״לֵאמֹר״ — לרמוז ״לֵאמֹר״.
ושם רמז לשנות פרקו ק״א פעמים, כמשז״ל, וכתבו המפרשים דבכל פעם נברא מלאך רוחני יותר. וכבר נודע מזהר הקדוש דכל מה שאדם עוסק בתורה ומצות לשמן, זוכה לעלות יותר בשרשי נשמתו, על דרך שאמרו זכה יהבין ליה יתיר וכו׳.
ובזה ניחא תיבת ״וְיִּקְחו״ — אמנם הוי״ו מולדת תיבה, דהוי ליה למימר ״ויקחו״ ביו״ו בראש אמי״ר וכו׳. כי ״וְיִּקְחו״ — שיזכו וְיִּקְחו שפע, ויחזרו וְיִּקְחו, ויתן ויחזור. ״וְיִּקְחו״ גם כאן רמז בה ע״ד שאמרו ז״ל ״ויתן לך״.
וז״ש ״וְיִּקְחו אֵלֶיךָ״ לניצוץ רבינו משה ע״ה, ״וְהָיְּתָה אֲדֻמָּה״ כמש״ל שרמוז הפרה, ואז החומר שמהם יסודות ד׳ בחלאת עכור החומר, כגון גאוה ותאוה ולה״ר ועצבות ואביזרייהו ד׳ אבות נזיקין, תהיה עתה פרה שהוא החומר ״תְּמִּימָה אֲשֶר אֵין בָּה מוּם״ — כי החומר נעשה צורה ויחי מחוליו.
---
**א**
תעשה לא פקודיך דרך — [רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (1783–1841), מתלמידי החוזה מלובלין, בעל ׳בני יששכר׳]
דגם האדם בדבר דברים בטלים הוא בכלל אביזרייהו דאזהרת לא תרצח, כי כל דיבור הוא שיעור קומה שלימה (יוצא מכל כוחות נפשו) ומבטלהו — שמריק הקומה הלזו למקום תוהו ובטל, ואזי מבטל ומרצח אותה הקומה מחלק מכוחות נפשו.
ובפרט כפי מה שקיבלנו, שיש שיעור לאדם כמה ידבר כל ימי חייו, ואם ירבה לדבר שלא במקום מצווה, הנה ממעט חייו. וזה: ״נפשי יצאה בדברו״ — בפסוק: מרבותינו. ואם כן בודאי זה בכלל אביזרייהו דלא תרצח. וכל שכן הוא בדבר, חס וחלילה, דברים אסורים, לשון החיות… וכל וכיוצא ברע ורכילות.
---
[הרב דוד בן עמרם עדני מהעיר עדן שבתימן — המדרש הגדול וארא קיג, חיבור מדרשי מקיף על כל התורה, נערך על ידי הרב. ]
וכן אומר המלך דוד: ״כִּי אֵין מִּלָה בִּלְשֹונִּי הֵן יָדַעְּתָ כֻלָּה״ (תהלים קלט, ד) — בשעה שעולה במחשבה לבראות, גוזר עליו כמה שיחות הוא ישיח וכמה דברות הוא ידבר.
---
[הרב חיים קנייבסקי, אורחות יושר — שתיקה]
לפי זה אם ידבר יותר מדאי יש לחוש שיגמר דיבוריו שנגזר עליו… ומרן החזו״א זצ״ל אמר על שתיקה אין מתחרטין.
---
[ש״י עגנון — תהלה]
במה אפתח? אתחיל בימי ילדותי. כשהייתי תינוקת שהתה שעה קלה ואמרה: ״ביקשתי ממנה: ספרי לי מאותם הדברים הטובים״.
פטפטנית ממש הייתי. פסק לא פטפוטי. לאותם שהיו שמחים על פטפוטי בשכנותי, היה זקן אחד אמר: ״חבל פטפוט מפי. אם היא מבזבזת על דבריה בילדותה, מה ישתייר לה לזקנתה? ״ נפל עלי פחד ויראתי שמא אני אילמת למחר לימים.
ירדתי לסוף דעתו של הזקן, שלא יוציא אדם בזמן מועט מה שנקצב לו לכל ימי חייו. הרגלתי עצמי לבדוק כל מלה אם צריכה שתיאמר, ונהגתי קימוץ בדיבור. ומתוך שנהגתי קימוץ בדיבור נשתייר לי אוצר של דיבורים, עד שהאריכו לי שנותי שאגמור אותם הדברים שקצובין לי.
ועכשיו שנשתייר לי קומץ של מלים שאתה מבקש שאוציאן — אם אוציאן ודאי כן לא לי. אמרתי לה: ״אני מקצרת את ימי״. ביקשתי. ״
---
**ד**
פני דוד — חקת
״זֹאת הַּתֹורָה אָדָם כִּי יָמות בְּאֹהֶל״ — פירש ״זֹאת הַּתֹורָה״ בהרב פנים מאירות ראשון בראשו בהקדמתו, ״אָדָם כִּי יָמות״ — יש לה מעלה, שאף שמת — דובבות שפתותיו מפיו, ושפתותיו דובבות בקבר. עד כאן דבריו ז״ל.
ויראה לפרש שארית הכתוב על פי זה, דהנה מוכח מהש״ס דאף האומר שמועה מפי חכם שאמר משם אחר ואחר מאחר, כלם שפתותיהם דובבות — ״בְּאֹהֶל״ הוא בית המדרש, כלומר לא תסבור כדובבות שפתותיו דלמעלת. ועתה נבא לדרכנו ״כָל הַבָא אֶל הָאֹהֶל״.
״כָל הַבָא אֶל הָאֹהֶל״ — והלכה זו העלה מפי עצמו, אמרה היולדה והמחזיקה ״אלא היא לא״ (שפי׳), אלא צריך שיהיה החידוש בתורה מדעתו הנז הרב. הגם שאינו מחדש, רק אומר מפי אחרים, ולא חידש, אלא שבא אל האהל לבד — זוכה הוא למעלה זו ״בָאֹהֶל״. וז״ש ״כָל אֲשֶר בָּאֹהֶל״ — לאתויי הכל, גם מי שאין לו מעשים טובים, גם מי שאין לו טובים מעשים. וזהו ״וְכָל אֲשֶר בָּאֹהֶל״ דובבות שפתותיו.
וכי תימא, מאחר דאחרי מות בעל תורה, בין אין לו מעשים טובים בין יש לו, יש לו משמעות נמי ״כָל אֲשֶר בָּאֹהֶל״ — ״בָּאֹהֶל אֲשֶר״ חיה, כלומר בעודו בעה״ז שבעה עשריות ימים ר״ל שנים, ימות למה, והם יחיה? ובפרט העוסק בתורה לשמה — לזה אמר ״יִּטְמָא שִּבְעַת יָמִּים״: ע׳ שנים טמא הוא בעה״ז, והמות יפריד הטומאה, ודטבא ליה עביד ליטהר לאור באור החיים.
---
פני דוד חקת יא
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה