שיעור 22 המשך מהות תשובע - קבלת האומה -

בס״ד אור לכ״ה אייר תשפ״ג

כוזרי 22 גבעתיים

המשך לימוד מהות תושב״ע - קבלת האומה - מסורת

ספר תפארת ישראל פרק סט {השלמת התורה}

כאשר תתבוננו במעשה השם יתברך, שכל אשר נברא צריך תקון ועשייה. הרי החיטים צריכים תקון לעשות אותם כדי שיהיו מתוקנים לאדם, ולא נבראו מן השם יתברך שיהיו חיטים גמורים. ובמדרש (ב״ר יא, ו), כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך תקון ועשייה אחרת; כגון חיטים צריכים לטחון, החרדל צריך להמתיק, התורמוס צריך להמתיק, עד כאן. . . החכמים הם הם תיקון והשלמה אל התורה. ואף שנתנה בסיני על ידי משה, שהיה נביא ה', מכל מקום. . השלמת התורה על ידי השכל, שהוא מברר הכל. וזה אמרם (מכות כב ב) כמה טפשאי הנהו גברי, דקיימי מקמי ספר תורה, ומקמי תלמיד חכם לא קיימי. הרי בתורה כתיב (דברים כה, ג) "ארבעים יכנו", ואתו רבנן ובצרי חדא. דבר זה מורה על הדברים שאמרנו, כי בירור התורה הוא על ידי חכמים שיש להם שכל נבדל. . לכך הטועים האלו לא ידעו ולא יבינו בחכמה. כי אילו היו מתחכמים גם כן בבריאה, היו רואים לפניהם דבר זה, כי כל הדברים הם שיושלמו על ידי האדם השכלי. וכך התורה באה לעולם כמו שבאו לעולם כל הדברים הטבעיים, שלא באו לעולם מבוררים לגמרי, רק כי האדם השכלי צריך לברר אותם. . . ועל ידי החכמים התורה היא בירור וזכוך הנבואה.

נתיבות עולם נתיב התורה פרק יא {חכמים הם התורה}

בפרק בתרא דמכות (כ״ב ע״ב) אמר רבא כמה טפשאי שאר אנשי דמקמי ספר תורה קיימי ולא קיימי קמי גברא רבא שהרי התורה אמרה ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא עד כאן. בא להודיע על מעלת החכם, שלא יאמר האדם כי בעל התורה הוא כמו שאר אדם ואין שם תורה נקרא עליו רק אדם שיודע תורה, ודבר זה אינו רק כי התלמיד חכם כמו עצם התורה ויש לו דמיון גמור אל התורה. ובודאי דבר זה הוא הטעם שאמרה התורה (דברים י״ז) לא תסור ימין ושמאל מכל אשר יורוך, כי החכמים הם עצם התורה גם כן, וכמו שגזר השם יתברך ונתן התורה לישראל כך נתן החכמים והם גם כן עצם התורה כי לא דבר רק הוא דבריהם. . אלא שגם החכמים עצם התורה והתורה יש בה כח לפרש התורה. ולכך אמר כמה טפשאי דקיימי מקמי ס״ת ולא קיימי מקמי גברא רבא, כי גם הם עצם התורה ולכך יש כח בת״ח למעט על פי דרשות שלהם וחכמתם אחד מן המספר:

זוהר מהד' הסולם - שמות תרומה מאמר ואהיה אצלו אמון מתחיל באות תרלה {אחדות תושב״כ ותושב״ע ולימוד האמונה}

זַכָּאִין אִינּוּן כָּל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וּבְגִין דְּכַד בָּרָא קב״ה עָלְמָא, אִסְתָּכַּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא עָלְמָא, וּבְאוֹרַיְיתָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא, כְּמָה דְּאוֹקְמוּהָ, דִּכְתִיב וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אוּמָן.

{אשרי הם כל אלו העוסקים בתורה, כי כשהקב״ה ברא את העולם, הסתכל בתורה וברא את העולם. ובתורה נברא העולם, כמו שהעמדנו, שכתוב, ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון אלא אומן. שהתורה היא אומנות העולם}.

לָאו דְּאוֹרַיְיתָא בָּרָא עָלְמָא, אֶלָּא קב״ה, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּאוֹרַיְיתָא בָּרָא עָלְמָא. אִשְׁתְּכַח דְּקב״ה אִיהוּ אוּמָנָא, וְאוֹרַיְיתָא לָקֳבְלֵיהּ וּלְגַבֵּיהּ אוּמָנָא, שֶׁנֶּאֱמַר וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, וָאֶהְיֶה אָמוֹן לָא כְּתִיב, אֶלָּא אֶצְלוֹ, הוֹאִיל וְקב״ה אִסְתַּכַּל בָּהּ, אֶצְלוֹ הֲוָה אוּמָנָא.

{ולא שהתורה בראה את העולם, אלא הקדוש ברוך הוא בהסתכלותו בתורה ברא העולם. נמצא שהקב״ה הוא אומן, והתורה כנגדו ואצלו היא אומן, שנאמר ואהיה אצלו אמון. ואהיה אמון, לא כתוב, אלא, אצלו. שמשום שהקב״ה הסתכל בה, הרי היתה אצלו אומן}.

קב״ה אָמַר לָהּ, וְאוֹמֵי לָהּ, דְּכַד תֵּיחוֹת לְהַאי עָלְמָא, דְּתִשְׁתָּדַל בְּאוֹרַיְיתָא, לְמִנְדַּע לֵיהּ, וּלְמִנְדַּע בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. דְּכָל מַאן דְּהֲוֵי בְּהַאי עָלְמָא, וְלָא אִשְׁתָּדַּל לְמִנְדַּע לֵיהּ, טָב לֵיהּ דְלָא יִתְבְּרֵי. בג״כ אִתְחָזֵי קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, לְמִנְדַּע בְּהַאי עָלְמָא, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ בְּקב״ה, בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא.

{הקדוש ברוך הוא אומר לה ומשביע אותה, כשתרד לעולם הזה תעסוק בתורה לדעת אותו, ולדעת בסוד האמונה. שכל מי שהיה בעולם הזה, ולא השתדל לדעת אותו, טוב שלא יברא. משום זה נראית לפני המלך, ע״י הממונה כנ״ל, לדעת אותו בעולם הזה, ולהשתדל בהקב״ה בסוד האמונה}.

לָדַעַת כִּי יְיָ' הוּא הָאֱלֹהִים. דָּא אִיהוּ כְּלָלָא דְּכָל רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, דְּכָל אוֹרַיְיתָא, כְּלָלָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא, וְרָזָא דָּא אִיהוּ כְּלָלָא דְּכָל רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְהָכִי הוּא וַדַּאי. כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְכֹלָּא חַד, כְּלָלָא דְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, בְּגִין דְּאִיהוּ שֵׁם מָלֵּא, דְּאִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וּמַאן אִיהוּ. ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, יְיָ' אֶחָד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד.

{זה הוא כלל של כל סוד האמונה, של כל התורה, הכלל שלמעלה ומטה. וסוד זה הוא כלל של כל סוד האמונה. . הכלל של כל התורה, זה הוא סוד תורה שבכתב, דהיינו השם הויה. . וזה הוא סוד התורה בעל פה. . שהיא השם אלקים. והכל אחד, הוא הכלל של סוד האמונה, משום שהויה הוא האלקים הוא שם מלא, שהיא סוד האמונה הנקרא שם. . }.

משנה מסכת סנהדרין פרק י משנה א {יחס לתושבע}

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס. . .

תפארת ישראל יכין שם

השמים. שאומר שמשה רבינו מפי עצמו אמרה, ואפילו אומר כן רק על תיבה א' שבה שאינה מהקב״ה. . אמנם כמו כן הכופר בפירושי התורה, שהיא היא התורה שבעל פה שבידינו, אם אמר שאין זה מסיני, או שאומר שנתבטל עכשיו מצוה זו (רמב״ם פ״ג מתשובה ה״ח):

רמב״ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ח

שלשה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס, והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אף על פי שהיא היתה מעם ה' כגון ההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.

שמונה קבצים ד נב {הופעת תושב״ע דרך הת״ח}

לשם ספר הדע״ה ח״ב דרוש ד' ענף י״ט ו {המשך יחס לתושב״ע}

אוצר הגאונים ראש השנה עמוד 62

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף כא עמוד ב

דרש רבא: . . הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה. שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים - כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה. . . [רש״י שם: ד״ס, חייבין מיתה על כולן, כדכתיב (קהלת י) ופורץ גדר ישכנו נחש].

תנו רבנן: מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו. בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה. יום אחד מצאו שומר בית האסורין, אמר לו היום מימך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך! שפך חציין, ונתן לו חציין. כשבא אצל רבי עקיבא, אמר לו יהושע, אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך? סח לו כל אותו המאורע אמר לו: תן לי מים שאטול ידי. אמר לו: לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין? אמר לו: מה אעשה שחייבים עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי. אמרו: לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו. כששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה בזקנותו כך - בילדותו על אחת כמה וכמה. ומה בבית האסורין כך - שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה.

ערוך השולחן אורח חיים סימן תקנא סעיף כג

מדינא דגמ' אין איסור באכילת בשר רק בערב תשעה באב ובסעודה המפסקת אבל כבר קבלו אבותינו זה הרבה מאות בשנים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מן ר״ח אב עד אחר ט״ב לבד מיום השבת לזכר הקרבנות והנסכים שנתבטלו בעונותינו ויש שנהגו מן י״ז בתמוז שבו בוטל התמיד ויש שכתבו רק בשבוע שחל ט״ב אבל עתה בכל ארצות פזורינו נוהגים מן ר״ח ועתה בעוה״ר כמה שמזלזלים באיסור זה ולבד שהן עוברים איסור דאורייתא מטעם נדר דכיון שאבותינו קבלו עליהם מנהג זה הוי נדר של כלל ישראל. . . {ועוד ועוד. . }.

אדר היקר ועקבי הצאן אדר היקר עמוד לט

כל מצות חכמים שאנו מקיימים, היסוד העקרי שלהן היא קבלת "הגוי כולו", שהיא כבוד האומה 'והשפעתה ההיסתורית הניצחית האלהית החביבה, שכל מה שהיא יותר מתעתקת היא יותר מתחבבת ומתגלה בתוכה יותר הרצון והצביון הכללי של האומה בכללה. ואע״ג "דאסמכנהו רבנן על לא תסור" מ״מ היסוד הברור הוא קבלת האומה, כמפורסם משום דאיכא "הגוי כולו" דוקא, היינו שנתפשט הדבר ברוב ישראל. . ושיטת הרמב״ן נודעת שאין לאו דלא תסור שייך בעקרו לדברי סופרים ממש, ומ״מ הם חביבים על ישראל ומתקיימים באהבה. ואותם המכירים את עז אהבה זאת בכל לבם, הנם היסוד של האומה לעולם אפילו בהיותם מועטים בכמות, "ובשרידים אשר ד' קורא". א״כ יסוד המעשי תלוי בעצם, חוץ מכל הדברים הקשורים בתעודות העליונות, שהם צריכים לביאורים ולדעות מופשטות, שהם יותר גדולים ואדירים מכל מה שאנו מציירים בעזה ותפארתה ובחבת כבודה של כנסת ישראל בלבב בניה. וחסרון הידיעה ע״ד מרכז הכבד של קבלת האומה בכללה לדורותיה, ביחושה לתורה שבעל פה, גרם כמה מכשולים ספרותיים. רבים חשבו שעיקר יסוד הקיום לתורה שבעל פה הוא רק מה שמקובל באומה מגדולתם של חז״ל וקדושתם, ע״כ ע״פ שאיפה ידועה, התחילו להעיז פנים לבקר בבקרת, כמובן חצופה ומלאה נטיות קצוניות, את ראשי הדורות אבות העולם ההם, בחשבם שבזה יהיה נקלש כח החיוב של היסוד המעשי. ואלה לא ידעו שערכם הגדול של חז״ל, ורוממות מעלתם האלהית הוא דבר אמת לעצמו, והוא יכול גם לתן תבלין, להנעים ולשפר את הנטיה ללכת בדרכיהם, אבל היסוד הקיים עדי עד, הוא רק קבלה האומה לדורותיה בדרכי חייה, והננו רואים, למשל, שחרם דרגמ״ה במקום שנתפשט הוא חזק ואמיץ בלב האומה כשאר אשורי תורה, אע״פ שלא היה לא תנא, ולא אמורא, אלא מפני שנתחברה לו הסכמת האומה עכ״פ במשך הדורות, "וכל המוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר". ובודאי אין קיום המעשי של תורה שבכתב מחויב פחות, מצד יסודו הלאומי, מתורה שבע״פ ודברי סופרים, שעליהם נאמר "לא כרת הקב״ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה", שיסודה הוא החשיבות האלהית הנמצא באומה זו, היחידה ונפלאה בזה מכל העמים, ונכלל בזה ג״כ הצד שבע״פ שיש בכתב, דהיינו קבלת האומה בכללה ויתרונה האלהי הבולט מכל תולדתה ומפעולתה לעין כל. וזה סותם פה כל כופר ומהרס, אפילו אותם המתגדרים בתעתועים של-בקרת-כתבי-הקדש היותר נמהרים.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א {דווקא בתושב״ע יש פסק ודאי}

תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה. והיכי דמי הלכה פסוקה? אמר אביי: כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים. . .

רש״י שם

הלכה פסוקה - שאינה צריכה עיון, שלא יהא מהרהר בה בתפלתו.

יושבת עליה שבעה נקיים - לבד מאותו יום שפוסקת, והתורה לא הצריכה שבעה נקיים אלא לזבה, שנאמר ואם טהרה מזובה, ואין זבה אלא הרואה שלשה ימים רצופין בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה.

רמב״ם הלכות תשובה פרק ה הלכה ב {מי יכול להיות מחכמי התורה}

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה״ע ורוב גולמי בני ישראל שהקב״ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה

---

נשלח על ידי: רותם שנירר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות