# לא לפחות להתקדש: אומץ רוחני בין 'אחרי מות' ל׳קדושים'
תחושה מצויה אצל ילד שבביתו התארחו אורחים רבים, ולאחר הסעודה ביקש לעזור בהתלהבות. תוך כדי עבודתו שבר כמה צלחות יקרות, ומעבר לצערו על הנזק, ספג גם גערות: "עדיף שלא היית עוזר כלל". מסקנתו הייתה פשוטה: אם כך נראית השתדלות, עדיף שלא לנסות כלל.
לעומתו, טייס בקורס טיס נפל ממש לקראת הסיום בשל טעות אחת. אך הוא אינו מסיק שאין טעם במאמץ, להפך, הוא מבין שמדובר ביעד גדול הדורש דיוק רב יותר, ולכן הכישלון אינו סיבה לנטישה אלא שלב בדרך לשלמות.
שני אנשים, שני כישלונות, ושתי מסקנות הפוכות. מסקנות אלו מעוררות אותנו להסבר סמיכות פרשיות אחרי מות וקדושים.
## סכנה חינוכית
פרשת אחרי מות נפתחת באירוע מותם של נדב ואביהוא "בקרבתם לפני ה' וימותו". חז״ל מלמדים שלא מדובר בחטא פשוט, אלא ברצון עז להתקרב לה'.
אלא שנוצרת כאן סכנה חינוכית: האדם המתבונן מהצד עלול להסיק שהשאיפה לקדושה מסוכנת. אולי עדיף להישאר בגבולות הנמוכים והבטוחים, מאשר להסתכן בקרבה ששורפת. אם "הקב״ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה", למה להיות צדיק?
## קריאה לאומץ רוחני
על כך באה התורה מיד בפרשה הסמוכה וקוראת לאומץ רוחני: "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו". אין זו קריאה ליחידי סגולה בלבד, אלא לכלל ישראל.
לא רק שאין לחשוש מן הקדושה – אלא יש מצווה לשאוף אליה. אין לחשוש מן העלייה מחשש למעידה, אלא להפך: להבין שהמעידה עצמה היא חלק בלתי נפרד מתהליך הצמיחה. חז״ל אמרו: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג.), דווקא התמודדות עם כישלון בונה את האדם. וכן נאמר: "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד:), שכן הם נדרשו לאומץ רב יותר כדי לחזור ולהתקרב אחרי הריחוק.
## סמיכות הפרשיות
לפי זה מתבררת סמיכות הפרשיות בעומק חדש: פרשת אחרי מות עלולה ליצור רושם של ריחוק מחשש לנפילה ולעונש, ואילו פרשת קדושים באה ומאזנת – לא להירתע, אדרבא יש להמשיך לשאוף, מתוך הבנה נכונה של הדרך. לא "להפסיק לנסות", אלא "ללמוד איך לנסות נכון".
זהו ההבדל בין הילד שנשבר לבין הטייס שממשיך: הראשון מתמקד בכישלון עצמו, והשני מבין את גודל היעד.
אליעזר מגן רב בית הכנסת "היכל משה" ר״ג
נשלח על ידי: קרן מגן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה