לפרשת תזריע: חומרתה של צרעת הראש
ויקרא יג, מב - מד
(מב) וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ:
(מג) וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר:
(מד) אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ:
בבלי ערכין טז, א
א״ר שמואל בר נחמני א״ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. על לשון הרע, …
ויקרא רבה (וילנא) פרשה יז סימן ג
ג על עשרה דברים נגעים באים על ע״ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל חילול השם ועל ברכת השם ועל הגוזל את הרבים ועל גוזל את שאינו שלו ועל גסי הרוח ועל לשון הרע ועל עין רע, …ועל עין הרע שנאמר (ויקרא יד) ובא אשר לו הבית מי שייחד ביתו לו ואינו רוצה ליהנות לאחרים, כי הא דאמר ר״א שקערורות שקיע ביתו באלין לווטייא לפיכך משה מזהיר את ישראל כי תבאו אל ארץ כנען.
במדבר רבה (וילנא) פרשה ז סימן ה
ה מכאן א״ר יהודה הלוי ב״ר שלום על י״א דברים הצרעת באה על קללת השם ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל האומר על חבירו דבר שאינו בו ועל גסות הרוח ועל הנכנס בתחום שאינו שלו ועל לשון שקר ועל הגניבות ועל שבועת שקר ועל המחלל שם שמים ועל עבודת כוכבים רבי יצחק אמר על עין רעה ורבותינו אומרים על מי שמנאץ בדברי תורה ועל דעתייהו דרבנן דאמרין על מי שהוא מנאץ בדברי תורה שנאמר (ישעיה ה) לכן כאכול קש לשון אש וגו' ופרחם כאבק יעלה זה צרעת שנא' (ויקרא יג) ואם פרוח תפרח הצרעת מהו כאבק יעלה כאותו פיח כבשן שזרק משה השמימה (שמות ט) והיה לאבק על כל ארץ מצרים וממנו לקו המצרים בשחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה, …
אור החיים ויקרא יג, מד
צרוע הוא. ולא אמר צרעת הוא. אולי כי לצד שה' זלזל בו כל כך שהפריח צרעת בקרחתו ובגבחתו זה יגיד כי טומאתו מרובה משאר נגעים הבאים בהצנע, כי ה' יחוש על כבוד הבריות, וזה מעשיו מוכיחות כי נמאס בעיני ה' ויסרו נגע כזה רחמנא ליצלן. ולזה גמר אומר בראשו נגעו לתת טעם לקריאתו כן איש צרוע וגו' כי בראשו נגעו:
משך חכמה ויקרא יג, מא
(מא - מד) ואיש כי ימרט ראשו… איש צרוע הוא טמא. הענין דמדה במדה לא בטל. ועל קימוץ וצרת עין בא נגעי בתים וכיוצא בזה. ואם הנגע בראש, בודאי הוא משובש בכח השכל ובדיעות זרות. לכן בא הצרעת בקרחתו, מקום המחשבה ומשכן השכל.
והנה אם החטא שלו הוא במדות ובכוחות הנפש או בפעולות, כמו שאמרו: על שבעה דברים נגעים באים [פרק ג דערכין טז, א], אז אינו מיוחד החטא מצד כח השכלי המתיחד בו האדם. לא כן אם חטא בכח שכלו, שאז הנגע בראשו [ומזה מה שבא על גסות הרוח, שזה הטעאה בשכל ומביא לעבודה זרה כמו שאמר "ורם לבבך ושכחת וגו'" (דברים ח, יד), לכן בעוזיה "והצרעת זרחה במצחו" (דברי הימים - ב, כו, יט) מקום המחשבה, והבן], הוא חוטא בכוח שכלו המיוחד באדם מצד שהוא איש, שאינו בשום חי בלתי מדבר, לכן אמר "איש צרוע הוא טמא וכו'" ודו״ק.
העמק דבר ויקרא יג, מד
(מד) בראשו נגעו. ידוע דצרעת בא על חטא, אבל אינו דומה סיבת חטא צרעת הגוף לצרעת הראש, דצרעת הגוף בא על חטא תאוה המחטיא את הבשר, וצרעת הראש בא על חטא דעות משובשות, ואמר כי אף על גב דסימני קרחת וגבחת הוא כמראה צרעת עור בשר, מכ״מ אות הוא שבא על עונות שבראש, ונ״מ הוא להזהר ממנו יותר, דמי שיש לו דעות משובשות מחטיא אחרים שמתרועעים עמו יותר מבעלי תאוה…ובא להזהיר לכל אדם להזהר ממנו הרבה, המון אדם יזהרו ממנו באשר שצרוע הוא, ואפילו לא היה נזקק לטומאה הרי מהראוי להתרחק מאויר הצרוע…אמנם אפשר שהכהן שדרכו להיות אדם גדול ונעלה מסכנת הטבע אינו חושש לטבע צרעת, …ע״ז הוסיף טמא הוא. אחר שהגיע לכלל טומאה, על כן טמא יטמאנו הכהן ג״כ,
אמנם הייתי אומר דאחר שהוא אדם גדול ראוי להתקרב לו להוכיחו שמא ישוב ורפא לו, ע״ז הוא מסיים בראשו נגעו. דאחר שהגיע לאפיקורסות שוב אינו ראוי לתוכחה וכש״כ דפקר טפי, וכל באיה לא ישובון,
אבל כל אלו אזהרות אינו אלא מי שבראשו נגעו, משא״כ מי שהוא צרוע מחמת עונות התאוה כאשר יבואר לפנינו:
לפרשת מצורע: מעלת שמאלו של הכהן
משך חכמה ויקרא יד, טו
(טו) ולקח הכהן מלג (השמן) ויצק על כף הכהן השמאלית. מצוה שיצוק לתוך כף של חבירו (תורת כהנים פרק ג, ז), וכתוב "מן השמן אשר על כפו" (פסוק טז) להורות דאם נתן לתוך כפו יצא, תורת כהנים.
הענין דהימין מכונה על החכמה והתורה אשר בהגבר המושכלות אצל האדם, והשמאל הוא על כוחות האנושיות הטבעי והמתאוה וההכרח. לזה אמרו לישר מסילה להדבוק בדרכי השם: יצר - זה התאוה, והתינוק - זה הטבעי, ואשה - זה ההכרח, וכמו שאמרו: אדם מביא חטים חטים כוסס? ! (פשתן פשתן לובש? ! לא נמצא) מאירה עיניו (ומעמידתו על רגליו) - שמאל דוחה וימין מקרבת, שיקרב זה מצד הצורך בזה אל דרכי החכמה והתורה, לא מצד השמאל של האדם, שדבוק בזה בקשר בלתי מתפרד.
והנה ביום הכיפורים נגדר כח התאוה וההכרחי, כי יעמוד האדם כמלאך נפרד מעניני החומר - אכילה שתיה וכו' תשמיש - אז מצאנו ששמאלו של אדם מכפרת, וזהו שאמרו שמאל שהותר מכללו ביום הכיפורים… לאפוקי יום הכיפורים דהוכשרו בשמאל [מנחות כה, א]. ולכן שטן לית ליה רשות לאשטוני כי כח השמאל - היינו כח התאוה - אז בטל לגמרי.
והנה הכהן כל השנה, אף דהוא אינו פורש מאשה ומההכרח, כדרך כהני הקופים, אבל מוגדר הוא: באכילתו, אוכל תרומה בטהרה וקדשים במקום קדוש, באשה מוגדר הוא מזונה גרושה וכו' וכשהוא טמא אסור לעבוד עבודה. ולכן שמאלו עלול להיות כלי שרת לקבל את השמן של מצורע. וז״ש "ויצק על כף הכהן השמאלית", שכף השמאל יהיה בכיהונו.
עיון במסכת אבות: אבות ב, יא: מהי עין הרע ומה היחס אליה?
רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם:
רמב״ם על משנה מסכת אבות פרק ב משנה יא
[י] יאמר: חמדת הממון, ורוב התאווה, ורוע הנפש - והוא חולי מרה שחורה המביא את האדם למאוס ראיית בני מינו ולשונאם, ותערב לו הבדידות, וההימצאות במדבריות ובבתות ובדרכים השוממות - הרי אלו יאבדו את האדם בלא ספק.
מגן אבות לרשב״ץ על אבות פרק ב משנה טז
רבי יהושע אומר הפירוש: רבינו משה ז״ל פירש, עין הרע כמו עין רעה …שהוא הכיליות והוא מוציא את האדם מן העולם, שמתוך שהוא חרוץ לאסוף ממון, יכניס עצמו לסכנות. וזה הפירוש אינו נראה, שהרי למעלה יש, עין רעה, וכאן יש עין הרע, ומפורסם הוא בתלמוד שעין הרע הוא (העיין) [עין הרואה] את חבירו או את נכסיו דרך קנאה ושנאה והוא מזיק אותו ונכסיו,
שו״ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן מ
אמנם אין להכחיש דבר טבעי של ארסיות עין הרע שהיא פוגמת קשה מאד באדם המקבלו, אבל זהו עין הרע שבא מתוך חמדה או קנאה איבה כעס ושנאה, או עין הרע היפנוטית שהיא מכוונת הבטתה לכך, אבל אין זה מחייב דבר כללי ארצי ואין זה נמצא במנין העם על ידי ראשיו ומנהיגיו שהוא נעשה לתועלת העם.
שו״ת מים חיים (הלוי) חלק ג סימן נג
תחלה נציין שענין עין הרע או עין רעה אינו אמונה תפלה ח״ו כיון שנזכר בדברי רבותינו פעמים רבות תוך כדי אזהרות שיש להן השלכות בהלכה (ראת מסכת בבא - בתרא דף ב') ואין דברי רבותינו צריכים חיזוק, אך כיהודה ועוד לקרא נציין כי באנציקלופדיה הכללית ערך עין רעה צויין כי "גם כיום נפוצה אמונה בעין רעה בקרב עמי התרבות ולאו דוקא בשכבות החברה הנמוכות בלבד", ופוק חזי מאי עמא דבר.
שו״ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן לז
ומרן החיד״א בס' ככר לאדן (דף רפה ע״א), כתב, ואגב לדור ודור אודיע כי העשב הנקרא בלשון משנה "פיגם", (שביעית פרק ט משנה א, ופירש הר״י בן מלכי צדק שהוא "רוטא", והרמב״ם בפ״א דכלאים מ״ח כתב פיגם בל' ערב סדאב ובלע״ז רודא). מועיל לבטל עין הרע וכישוף. ושמעתי מרבני ירושלים מעשה נורא על זה. ויש שם קדוש "רוטא", והנושא עשב זה יכוין בשם קדוש הנז' וטוב לו. וגם העשב הזה מועיל במקום מגיפה. עכת״ד. וכן הביאו הגר״ח פלאג׳י בס' רוח חיים (סימן שא סק״ב) ובספר רפואה וחיים (דף נה ע״ב) וכתב, ושמעתי מפה קדוש הרה״ג המקובל כמהר״ר יעקב ניניו ז״ל כי הפיגם אותיות מגיפה, שהוא מציל מן המגיפה. ע״ש. ונראה שלכן נהגו רבים כשמביאים את התינוק למילה שמים עליו את העשב רודא הנ״ל, להגן מעין הרע. ונראה שמותר לומר לגוי בשבת להביא לו דרך רה״ר את העשב הנ״ל, ואף למ״ש הרב זרע אמת ח״ג (ס״ס קכג) שדוקא בשבות שמוציאו דרך מלבוש התירו, שהוא שבות קל, משא״כ שאר שבותים, מ״מ שבות שעל ידי גוי שאין בו מעשה קל יותר. (ע' עירובין סח א). ובצירוף דעת הפוסקים דס״ל שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה. וכל שכן אם הגוי מוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שאז הוא שבות דשבות, כמו שביארנו בספר לוית חן (עמוד קטו). ע״ש. והנלע״ד כתבתי.
שו״ת שמ״ש ומגן חלק ד עניינים שונים סימן א
ויש מפרשים שפירשו מאמר רז״ל (בבא מציעא קז, ב), "תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד מיתת אדם", דאין זה כפשוטו שמתים מחמת שהטילו בהם עין הרע. אלא נהפוך הוא, שמתו בשביל שהטילו עין הרע באחרים, והצער שהיה להם לראות תמיד בטובת חבריהם, נכנס עמוק עמוק בלבם, יום אחר יום, ונעשו חולים מזה עד שמתים בדאגות אלו, שאינם יכולים לראות בטובת חבריהם, וזה בא להם מחוסר קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך".
שו״ת אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן כו
בענין עין הרע ודאי יש לחוש אבל אין להקפיד הרבה כי בדברים כאלו הכלל מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, כהא דמצינו בזוגות בפסחים דף ק״י. אבל איני רואה בזה שאשה צעירה שהוא כדרך העולם להתעבר שיהיה שייך עין הרע ואין להקפיד בזה. ובדבר הרמב״ם והמאירי ודאי לא יפלגו על הגמ' בדברים שחוששין לעין הרע אבל אין להקפיד כל כך, וגם רק בדבר שלא מצוי לפי דרך העולם שייך לחוש ולא לדברים מצוים. ידידו מברכו בכוח״ט, משה פיינשטיין
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה