ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור1
והציבור הפרט ברמת – הרמב״ן במשנת ישראל ארץ יישוב מצוות
"הרמב וייש כיבוש מצוות את מונה ן המצוות במניין ישראל ארץ וב
1 נ-נג פסוק לג פרק במדבר.
)(נ לֵּאמֹר יְרֵּחוֹ יַרְדֵּן עַל מוֹאָב בְעַרְבֹת מֹשֶה אֶל ה': וַיְדַבֵּר )(נא יִשְרָאֵּל בְנֵּי אֶל דַבֵּר
אֲלֵּהֶם וְאָמַרְתָ כְנָעַן אֶרֶץ אֶל הַיַרְדֵּן אֶת עֹבְרִים אַתֶם: כִי )(נב יֹשְבֵּי כָל אֶת וְהוֹרַשְתֶם בָמוֹתָם כָל וְאֵּת תְאַבֵּדו מַסֵּכֹתָם צַלְמֵּי כָל וְאֵּת מַשְכִיֹתָם כָל אֵּת וְאִבַדְתֶם מִפְנֵּיכֶם הָאָרֶץ
תַשְמִידו: )(נג אֹתָה לָרֶשֶת הָאָרֶץ אֶת נָתַתִי לָכֶם כִי בָה וִישַבְתֶם אָרֶץ ה: אֶת ָוְהוֹרַשְתֶם
2 נג פסוק לג פרק במדבר רש״י.
הארץ- את והורשתם אותה והורשתם
בה וישבתם ואז, מיושביה תוכלו
בה, להתקיים תוכלו לא לאו ואם
בה: להתקיים
3. במדבר רמב״ן נג פסוק לג פרק
אתה- לרשת הארץ את נתתי לכם כי בה וישבתם הארץ את והורשתם בארץ שישבו אותם יצוה היא, עשה מצות זו דעתי על וזולתן אשור ארץ או שנער ארץ ולכבוש ללכת דעתם על יעלה ואלו ה'. בנחלת ימאסו ולא להם, נתנה הוא כי אותה ויירשו
ב קי רבותינו)(כתובות שהפליגו מה ו ה'. מצות על יעברו שם, ולהתישב וידונו ממנה, לצאת ושאסור ישראל בארץ הישיבה במצות מצות היא הזה הכתוב כי הזו, במצוה נצטווינו בכאן האיש, וכן ישראל, לארץ בעלה עם לעלות רוצה שאינה האשה כמורדת
. עשה ח א הארץ)(דברים את ורשו באו רבים, במקומות הזו המצוה ויחזיר אותה והורשתם הארץ, את והורשתם פירש, רש״י ל אב. העיקר הוא שפירשנו ומה בה, להתקיים תוכלו לא לאו ואם בה, להתקיים תוכלו בה, וישבתם אז: מיושביה,
4 ד מצוה העשין שכחת לרמב״ם המצוות לספר הרמב״ן השגות.
שנצטוינו רביעית מצוה יתברך האל נתן אשר הארץ לרשת ביד נעזבה ולא וליעקב ליצחק לאברהם לאבותינו ויתעלה
לשממה או האומות מן. זולתינו
" לג להם)(מסעי אמרו והוא כי בה וישבתם הארץ את והורשתם
הארץ". את והתנחלתם אותה לרשת הארץ את נתתי לכם
' יתב כאמרו אחרים במקומות זו במצוה העניין כזה ונכפל
לאבותיכם". נשבעתי אשר הארץ את ורשו א״באו )(דברי'
שאמר כמו ומצריה בגבוליה כולה זו במצוה להם אותה ופרט
" ובנגב ובשפלה בהר בערבה שכניו כל ואל האמורי הר ובואו
הים" ובחוף - 'וגו מקום ממנה יניחו. שלא
" המרגלים)(שם בענין ית' אמרו מצוה שזו והראיה רש עלה
תחת". ואל תירא אל לך אלהיך י״י דבר כאשר
" ט עוד)(עקב ואמר עלו לאמר ברנע מקדש אתכם י״י ובשלוח
לכם." נתתי אשר הארץ את ורשו
כתוב" הזה במאמר לעלות אבו לא וכאשר י״י פי את ותמרו
" בקולו שמעתם ולא לו האמנתם ולא אלהיכם - הוראה
ין קור שהחכמים היא וזו והבטחה יעוד לא מצוה. שהיתה
מצוה". "מלחמת מ״ו פ״ח אותה)(סוטה (מד סוטה בגמר אמרו וכך
לחמת מ חובה הכל דברי לכבש יהושע מלחמת יהודה רב אמר )ב:
רשות הכל דברי להרווחה. דוד: יד יז ספרי)(שופטי' ולשון וירשתה
תשב. שתירש בזכות - בה וישבת המצוה היא הזאת המצוה כי ותאמר תשתבש ואל במלחמת
שנ לאבדם שנצטוו עממים 'שבע' תחרימם" "החרם שופטי)' (ס״פ. בהלחמם ההם האומות להרוג נצטוינו שאנו כן. הדבר אין
ידועים- בתנאים ונעזבם עמהם נשלים להשלים רצו ואם עמנו האומות מן זולתם ביד ולא בידם אותה נניח לא הארץ אבל
הדורות מן. בדור
(דב״ר כמאמרם להם, והלכו מפנינו ם הה האומות ברחו אם וכן
ארץ הוא וך בר הקדוש להם ונתן לו, והלך פנה הגרגשי )'שופטי
כבוש ול בארץ לבוא אנחנו נצטוינו - אפריקי זו כארצם טובה שבטינו בה ולהושיב. המדינות
כן אחר רצו אם הנזכרים העממים את הכריתנו אחרי וכן
את או שנער ץ אר את להם ולכבוש הארץ את לעזוב שבטינו שנצטוינו אין. רש אינם המקומות מן וזולתם אשור ארץ
ובישיבתה. בכיבושה
" לכבש יהושע וממאמרם״מלחמת - היא הזו המצוה כי תבין
. בכבוש עקב: בספרי)(ס״פ אמרו וכן כף תדרוך אשר המקום כל
- וכו כאשר נתתיו לכם בו 'רגלכם שתכבשו המקום כל להם אמר לכבוש בידם רשות או שלכם הוא הרי האלו המקומות מן חוץ גדולים גוים וירישתם לומר תלמוד א״י יכבשו שלא עד לארץ חוצה
וכו. אשר המקום כל כך ואחר וע׳צומים: ואמרו צובה וארם נהרים ארם דויד כיבש מה מפני תאמר ואם
שם נוהגות מצות ואין אמרו: , התורה כתורה שלא שה ע דוד
לא והוא לארץ חוצה לכבש רשאין תהיו א״י משתכבשו אמרה
הדורות. בכל בכיבוש נצטוינו הרי כן. עשה
ארץ דירת והיא בה מפליגין שהחכמים המצוה כי אני ואומר
ה״ד: פ״ה בהר שאמרו)(ת״כ עד ישראל בחוצה ודר ממנה היוצא שכל
היום גרשוני כי ר שנאמ זרה עבודה כעובד בעיניך יהא לארץ אחרים. אלהים עבוד לך לאמר י״י בנחלת מהסתפח עשה ממצות הוא הכל בה שאמרו גדולות הפלגות זה וזולת
בה ולשבת הארץ לרשת שנצטוינו. הזה
ואפילו ממנו יחיד כל מתחייב לדורות עשה מצות היא כן אם
הרבה במקומות בתלמוד כידוע בזמן. גלות
: כט יב ספרי)(ראה ולשון בן מתיה ור' בתירה בן יהודה ברבי מעשה
לארץ חוצה יוצאין שהיו נתן ור' יהושע ר' אחי בן חנניה ור' חרש וזלגו עיניהם את וזקפו ישראל ארץ את וזכרו לפלטיה והגיעו בה וישבת וירשתה הזה המקרא וקראו בגדיהם וקרעו דמעותיהן
מצות ה כל כנגד שקולה ישראל ארץ ישיבת אמרו לעשות ושמרת
: שבתורה
ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור1
ו – הדורות מתקנת כחלק הגלות בזמן הארץ יישוב מצוות הרמב״ן שיטת בשיטתו הראשונים לשונות
5 ב עמוד ח דף גיטין מסכת בבלי תלמוד.
רב אמר? הילכתא למאי ירושלי'; בפרוארי כקונה בסוריא- שדה והקונה
כדאמר ס״ד? בשבת בשבת. ואפילו אונו עליו שכותבין לומר, ששת:
ואף ועושה; כוכבים לעובד אומר ה״נ ועושה, כוכבים לעובד אומר רבא:
רבנן גזור לא א״י ישוב משום שבות, כוכבים לעובד דאמירה גב. על
6. תוספות שם
משום שבות כוכבים לעובד דאמירה גב על אף
לא ישראל ארץ ישוב רבנן- גזרו משום אבל
לעובד אמירה מתירין היינו לא אחרת מצוה
דאורייתא. במלאכה כוכבים
7 ב עמוד קל דף שבת מסכת הרמב״ן חדושי.
מביאין אין כך רה״ר דרך אותו מביאין שאין כשם דתניא הא
ה״מ מילה, דמידחיא לומר וקרפיפות, חצרות ת גגו דרך אותו
לדעת וקרפיפות גגות דרך מביאו גוי איכא אבל גוי בדליכא
ז״ל הגאונים דעת, ולפי ז״ל אלפסי רבינו רה״ר דרך אפי'
דלית שבות גוי ל דאמירה דכיון בתחלה איזמל לעשות ואפי'
שרי. . הוא מעשה. ביה
שהכריעו ז״ל הצרפתים לרבותינו וראיתי כדבריו מההיא
אחרינא ינוקא בההוא א') ס״ח (עירובין התם דאתמר
צריכה אי לאימיה לישיילוה רבא להו אמר חמימיה דאשתפוך
לגוי אמרינן לא צריכה לא אי אלמא אימיה, אגב גוי ליחם
מילה… ומדחייא לינוקא ליה דליחום
דבריו על משיבין ויש עיר הלוקח ב') פ' (ב״ק דאמרינן ממאי
בא״י לגוי דאמירה גב על ואף בשבת אפי' אונו עליו כותבין
הכא שבות - רבנן ביה גזרו לא א״י יישוב משום אלמא
גזרו לא מצוה במקום גמורה ה מלאכ לעשות אפי' לגוי אמירה
רבנן.
- מידי ולא קשיא לא ולדידן דהתם ישראל כל ל ותועלת מצוה
קדושה. ארץ תחרב שלא הוא
שכרה מתן יודעין אנו ואין בזו זו צות מ שוקלין אנו שאין ועוד
שמצינו כמו, זו אף נתיר זו שהתירו כמו שנאמר כדי מצוה של
היתר לו מצינו ולא מת גבי ישראל ע״י עצמה שבות שהתירו
בתורה מפורשת יותר שבה עשה שמצות פי על אף למילה
שאמרו מקומות במקצת מצינו וכן בריתות, י״ג עליה ונכרתו
דצינור ההיא כי עצמה בשבות רבנן גזרו א ל פסידא במקום
כל מתירין אנו אין מקומות ובשאר א') (ס' כתובות דבמסכת
פסידא משום שבות לזו. דומה זו הללו בדברים אומרים ואין
8 ב עמוד לב דף השנה ראש מסכת הריטב״א חדושי.
במקום אפילו תורה במלאכת לגוי אמירה דחי [ד]לא מינה שמע מיהו
ב פ' שאמרו)'(ב״ק ומה לי, אחים זיל ליה אמר לא דהא מצוה בלוקח
על אף גוי ידי על בשבת אפילו אונו עליו שכותבין ישראל בארץ קרקע
לשעתה מצוה שאינה ישראל ארץ ישוב שאני מלאכה [ש]הכתיבה, פי
קדושה ארץ תשתקע שלא ישראל לכל תועלת היא ו לעולם קיימת אלא
ב בגיטין.)'(מ״ז כדאיתא מקומות בהרבה לזה שחששו וכמו, ערלים ביד
9 שפז סימן הריב״ש שו״ת.
… לדחותה יש אונו, עליו מכותבין שהביאו והראיה
ישוב שאני ישראל ארץ אלא לשעתה מצוה שאינה
ישראל לכל ותועלת ומצוה לעולם. המתקיימת מצוה
. ואפשר כותים ביד קדושה ארץ תשתקע שלא
שלפיכך שאין לומר זו מצוה בגמרא להם יחדו
דומה זו במצות אומרין ואין המצות בשאר כן מתירין
מצות… של שכרן מתן יודעין אנו שאין לזו.
הרא״ש בן יהודה מרבי הערה
11 צא סימן יהודה זכרון שו״ת.
רבים פקוח ולא נפשות סכנת בדבר ואין חכירותיהם בשביל או צרכיהם בשבת לכתוב לישמעאלים או לע״א המצוים אותם ועל
לומר נ״מ למאי ירושלים בפרוורות כקונה בסוריא שדה הקונה דגיטין בפ״ק אמרינן שהרי שבת וחלול אסור שזהו פשיטא
על ואף לכתוב לע״א אומר ה״נ ועושה לע״א אומר רבא כדאמר ס״ד בשבת בגמרא ומקשינן בשבת ואפילו אונו עליו שכותבין
רבנן בי' גזרו לא ישראל דארץ ישוב משום שבות לע״א דאמירה פי משום דוקא משמע אחרת מצוה בשביל אפי' אבל א״י ישוב
דאלת ועושה לגוי אומרים אין "ה הוא פשיטא שהרי בכלל א״י ישוב ויהי' ועושה לע״א לומר התירו מצוה משום אמר לא למה
א״י יישוב פרט למה א״כ מא״י נכרי לגרש שמצוה להאריך צריך ואיני הרשות לדבר וכ״ש מצוה לדבר אפי' אחר לדבר אבל
שה בראיות פשוט. הוא זה רי
ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור1
הריב״ש עם ורשב״ש תשב״ץ מחלוקת
11 כא סימן א חלק תשב״ץ שו״ת.
לא דילמא לא״י עלייה משום האי כולי דמקילין הא לך ומנא וא״ת
אבל בה וכיוצא כלה להכנסת כגון אחרת למצוה אלא הכי אמרינן
האי כולי מקילין לא דילמא לא."י בעלייה
אחרת, ממצוה לא״י בעלייה מקילין טפי דאדרבה היא לא שהרי
ימול השמיני וביום דכתיב אצלה לדחות שבת נתנה בזמנה מילה
אמירה ז״ל והרמב״ם הרי״אף אסרו ואפ״ה בשבת ואפי' ערלתו בשר
משום בשבת אזמלא כגון דאורייתא מלאכה בו שיש בדבר לגוי
מכשיריה- אפי לעכו״ם אמירה התירו א״י יישוב משום 'ואלו
דאוריי, 'במלאכ' ע״ב דגטין)(ח' בפ״ק דגרסי' שדה הקונה דאמרינן
כקונה בסוריא שמיה יחיד דכיבוש דקסבר משום ירושלים בפרוארי
אונו עליו שכותבין לומר ששת א״ר הלכתא למאי ואמרי כבוש.
כדאמר ס״ד בשבת אפילו אומר נמי הכא ועושה לעכו״ם אומר רבא
ועושה. לעכו״ם
גזרו לא א״י יישוב משום הכא שבות לעכו״ם דאמירה גב על ואף
רבנן… קרקע, שם לקנות אלא בא״י, הוא שכבר פי על ואף והיישוב
שבת דוחה אינו עצמו אילנות ליטע או דירה לו לבנות רצה שאם
מזוזה לקבוע או ע״ב )(ק״א השואל בפרק כדאיתא א״י יישוב משום
א ישוב דמשום התכלת בפ' מרי' לקבוע חייב יום ל' תוך דאפי' ע״א )(מ״ד
שבת- דוחה אינו ודאי שהיא בכתיבה דאמירה שבו' שריה ואפ״ה
דאורי, 'מלאכ' הוא שעדיין לא״י עליה משום להתיר לנו שיש כ״ש
בה קרקע מקניית גדול יותר מצוה שהיא אליה לעלו' ורוצה לה חוצה
אלוה לו שאין כמי דומה לארץ בחוצה הדר כי שם שהוא למי 'ואפי
כופין משם אשתו להוציא רוצה ואם אסור אשה לישא משם לצאת
לח״ל עבדו והמוכר ע״ב )(ק״י דכתובות בתרא בפ' כדאי' לגרש אותו
המצות. מן מפקיעו שהוא לפי קנסא שהוא לחירות יצא
שקנה מה דכל קרקע לו שאין י בא יישוב הזה לעבד שאין "אעפ״י
ע״ב. השולח)(מ״ג בפ' כדאיתא לרבו ליה קנסינן אפ״ה רבו קנה עבד
מצות, בשאר מותר שהוא מה זו בעליי' שנתיר הוא דין וא״כ אעפ״י
אצלם, לידחות שבת ניתנה שלא אפילו מצוה שבאותה כמילה
שאסור, ז״ל הרמב״ן אומר שבות אלא מלאכה בו שאין בדבר אמירה
ד אצלה, לדחות שבת שניתנה מילה במכשירי אלא הכי שרינן לא
אונו ככתיבת דאורייתא דמלאכה אמירה אפילו שרי א״י וביישוב
- וכדפרישית היישוב מן טפי דחמירא בעלייה שנתיר כ״ש, שהוא מה
והפלגה כפרישה אצלן ת לידחו שבת ניתנה שלא מצות בשאר מותר
בע״ש… אפילו
שהוא בדבר ואפי' מצינו. לא לא״י לעלות כדי בשבת לצאת ומ״מ
אותו עושה עצמו שהוא שבות חמיר דטפי למימר דאיכא שבות.
במלאכה ואפי' לעכו״ם דאמירה משבות לתחום חוץ ויציאה ברכיבה
דאורייתא…
12 רפח סימן ג חלק תשב״ץ שו״ת.
ונכנס ישראל לארץ העולה שאלת. מוסתגאניס
עם וחמורות קלות מתכפרים עונותיו כל אם לתחומה
אם בדרך ומת ישראל לארץ עולה שהי' מי וכן התשוב'
לא או בא״י דר כאלו רצויה: כוונתו
אות מנה וכבר גדולה מצוה בא״י 'הדירה תשובה
מצות תרי״ג מכלל ז״ל הרמב״ן שקול אמרו 'ובספרי
וישבתם וירשתם שנאמר המצות כל ד כנג א״י ישיבת
ק״י (כתובו' ואמרו רז״ל הפליגו וכבר לעשות ושמרת בה
)ע״ב לתת שנא' אלוה לו שיש למי דומה בא״י הדר שכל
בא״י הדר וכל אלהיכם. ה' אני כי כנען ארץ את להם
העם חליתי שכן יאמר ובל שנאמר עון בלא שרוי
עון)(שם נשוא בה היושב קבור כאלו בא״י הקבור וכל
וכפר התם וכתיב אדמה מזבח הכא כתיב המזבח תחת
עמו.)(שם אדמתו ישראל)(שם וחכמי בעצמם מסכנים היו
לא״י ליכנס כדי נהרות לעבור דלא דוכתא אומרים והיו
מנשקים והיו לי' דזכינא יימר מי ואהרן משה לי' זכו
את עבדיך רצו כי שנא' בעפר ומתגלגלים האבנים
החיים בארץ צבי ונקראת יחוננו פרה ע ואת אבניה
בח״ל שהמתים מחילות גלגול צער בלא חיים למיתתה
להם עושה שהקב״ה מחילות גלגול צער להם יש
ומשם א״י עד משם ומתגלגלי' בקרקע מחילו'
ואין הארץ כעשב מעיר ויציצו שנאמר ועול' מבצבצים
בה. בחרתי אשר והעיר שנא' ירושלים אלא עיר
תורה ללמוד אלא לח״ל ישראל מארץ צאת ל מותר ואין
אב כבוד מפני או שילמדנו מי בא״י מוצא אינו אם
תשוב בעל שהוא מי כי שאלתכם תתברר זה 'מכל. ואם
היות עם לא״י לעלות ורוצה שבידו מעונות ומתחרט
לו מוספת היא לא״י העלייה מכפרת היא שהתשוב'
ימיו. כל החטא מן ומצילתו זכות
נחשב אם מצותו השלים ולא נאנס ם א ששאלתם ומה
ממסכת בפ״א אחז״ל כבר מצותו שהשלי' כמו זכות לו
מצרפה הוא ברוך הקדוש טובה מחשבה ע״א )(מ' קדושין
ויקשב רעהו אל איש ה' יראי נדברו אז שנאמר למעשה
שמו ולחושבי ה' ליראי זכרון בספר ויכתב וישמע ה'
מעלה אה עש ולא מצו' לעשות חשב אפי' אסי רב אמר
כונתו על אותו יעזור והמקום עשאה כאלו הכתוב עליו
לעלות ממנו כשנפרד החבר אל הכוזר מלך שאמר כמו
לא״י:
ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור1
13 קא סימן הריב״ש שו״ת.
חפץ הייתי יותר דוראן רבי לי שעשה למה היות עם אעשה לא זה כל עם צדקו חפצתי מאשר דכאו
פסכתר עליו ולכפות ההיתר להעלים פלסתר. י תורת לי זה אני השבתי וכן הורה. כדין שהורה מה כי זה על ששאלני כהן יהודה לאב שנים משמנה יותר אורחת עם בשיירא לצאת מותר אם מתלמסאן. יודעין והכל והנורא הגדול במדבר ישמעאלים וללכת לרכוב בפרהסיא שבת לחלל שצריכין
במדבר שם לעכב יוכלו לא הסכנה מפני כי בשיירא זה דבר תשובתי לשון וזה לו השבתי ואני לבדם. אבל למדנו לא ז״ל והרמב״ם הריא״ף מתורת
למדנו. . ז״ל הלוי הר״ז. מתורת
ספק אין בע״ש אפי' מותר מצוה שלדבר ואחרי
היא מצוה ישראל לארץ. שהעליה בפ אמרו 'ורז״ל
גזירות): (קי דייני שני וכן כו'. לארץ בחוצה שהדר מובטח ישראל בארץ אמות ד' המהלך כל שם אמרו
העה״ב. . בן שהוא. לו
הישיבה אם כי מצוה העליה שאין לומר אין וכן במצו עוסק נקרא להתישב דעת על העולה,'שהרי
דחולין)(ז בפ״ק רז״ל כמ״ש נהרא דגינאי במעשה לו אמר לפסחא חטי דרי דהוה גברא ההוא הוה
עסיק קא דבמצוה להא. י נמי חלו'
לשמוע או רבו פני להקביל להולך ביוה״כ התיר וכן לאכול להולך וכן צוארו. עד במים לעבור דרשה לביתו לחזור שלא התירו חמיו בבית ארוסין סעודת
הולך ואם מט,)(פסחים בלבו מבטלו אלא החמץ לבער פי על אף אלו שבכל הנה מיד, יחזור הרשות לדבר
לעשו שהולך כיון מ״מ המצוה 'ר עיק ההליכה שאין
ה לעלות בהולך וכ״ה, במצוה עוסק נקרא מצו'
. לא״י. .
שדה מהקונה ק״ו ועשה ההוא המשיב שכתב ומה שבות והתירו בשבת ואפי' אונו עליו שכותבין בא״י א״י ישוב משום דאורייתא במלאכה לכותי דאמירה קלה מצוה דבר שם שהוא קרקע שהקונה ואמר
. בזה נכונה דבר לא העליה לגבי הקונה דאדרבה
העליה מן גדולה מצוה היא הכותי מן. שדה
נתיר ולא לבד ולעצמו לשעת' מצוה היא עליה ה כי לכותי דאמירה בין בידי' דמעשה בין שבות בה מצוה אינה א״י ישוב אבל דאורייתא. במלאכה ומצו היא לעול' המתקיימ' מצוה אלא 'לשעת'
ביד קדוש' ארץ שתקע ת שלא לכ״י היא ותועל' זה וכ״כ, מצות לשאר ממנה למדין ואין טמאים
ז״ל. להרמב״ן
14 א סימן הרשב״ש שו״ת.
הכל ואין ישראל לארץ מעלין הכל דכתובות, בתרא בפרק שנינו ואחד נשים אחד מוציאין הכל ואין לירושלים מעלין הכל מוציאין,
אנשים…
שרש לנו יצא ומהיכן ם, נשי ואחד אנשים אחד כופין למה לעיין וצריך
הזה. הדין
מקרא לן ונפקא היא מצוה ישראל ארץ דישיבת משום הוא שהטעם ונ״ל הרמב״ן ג״כ כתב וכן בה. וישבתם אותה וירשתם ישראל בארץ דכתיב בספר וגם מסעי, ואלה בפרשת התורה בחידושי הבא העולם לחיי זכרונו
למנות ברכה ל זכרונו הוא שהסכים רביעית במצות שלו המצוות שמנה ממה הוא שסלק אותן מחמת עשה מצות רמ״ח מנין להשלים צריך איני זה על ראיות להביא והאריך שלו, המצות בספר ז״ל הרמב״ם
כאן. לכותבן
וכן אלוה, לו שאין כמי בח״ל הדר כל שאמרו זה כי כתב דבריו ובסוף
, זו מצוה מטעם שם, שנאמרו הפלגות אותם כל עמו והסכים מצוה ן במני
שלו הרקיע זוהר בספר ז״ל מהרשב״ץ א״א. זו
מצוה הארץ ישיבת מ״מ דאורייתא, מצוה אותה מונה שאינו למי ואפילו כופין למה שאל״כ מדרבנן, להו הויא התורה מן לדעתם אינה ואם, היא, לא שאם הישיבה, צורך שהיא מפני הזו, העליה בדין החמירו כן ומפני
ישב לא. יעלה
אמרו וכן שאמרו מה מהם דישראל, דארעא ישובא משום דברים כמה
. . א״י ישוב משום מיד בה חייב דמזוזה התכלת. בפרק דגיטין ובפ״ק בשבת אפילו אונו עליו כותבין בא״י בית הלוקח אמרינן מרובה. ובפרק משום שבות, לגוי דאמירה דאע״ג התם ואמרינן שטרו. אונו ופירוש
נחמני בר שמואל א״ר מרובה בפרק נמי מרינן וא רבנן. גזרו לא א״י ישוב מפני רוחותיה מד' דרך לו ליקח אותו כופין בא״י עיר הלוקח יונתן א״ר
א״י, ישוב ו שכנים. מהלכות בפ״ו ז״ל הר״מ כתבה
העליה וגם מצוה ג״כ ושישובה עצמה, בפני מ״ע בא״י. שהישיבה
ישיבה ה השגת סיבת היא ועליה הדירה, שהיא הישיבה היא והעיקר
הישיבה. קיום צורך הוא והישוב
הישיבה הוא, הא' הם דברים ושלש בעצמה המצוה, והיא, סבות ב' ולה סבה שהיא העליה והיא סאבא״ה ערב ובלשון מקדימה סבה נקראת הא'
לישיבה… קודמת
זמן שכל והיא, לחק״ה, או ואצל״ה ערבי ובלשון מגעת סבה תקרא והב'
קיים… ההוא הדבר נמצאת ההיא שהסיבה
הדירה שהיא הישיבה היא עצמה המצוה כי ובישוב, בעלייה הדבר, וכן לו תקדם לא אם לא״י חוץ שהוא שמי העליה, היא הקודמת וסבה
העליה וקניית ופרדסים גנות נטיעת כמו הוא והישוב לארץ, יכנס לא לאדם שיהיה ואפשר הישיבה, תמצא ומדור מזון שימצא זמן שכל בתים, כן על שם, דר אינו והוא הישוב, סיבת והם ובתים, ופרדסים גנות שם בענין וישוב ישיבה שאין הענין מדרך יראה וכן הישיבה, אינו הישוב
אלא המצוה סבות שתיהן והעליה שהישוב אומר אני כן על אחד. הישיבה אלא המצוה ואין מגעת והאחרת מקדמת. שהאחת
ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור1
הרקיע בזהר הרשב״ץ מדברי הערה
15. שונות מהדורות בזה (יש עט עשה מצוות לרשב״ץ הרקיע )זהר
… במנין נכנסת עשה מצות שהיא ז״ל הרמב״ן וכתב המצות רשות לנו ואין. הארץ לרשת לזה ראיה והביא. האומות ביד להניחה ה פי את ותמרו כתיב אבו לא וכאשר לכם נתתי אשר הארץ את ורשו עלו וכתיב לך. אלהיך ה' דבר כאשר רש עלה 'מאמרו
מלחמת חובה. הכל רי דב לכבוש יהושע במלחמת ב') (מ״ד סוטה בגמ' ואמרינן בקולו. שמעתם ולא לו האמנתם ולא אלהיכם
תשב שתירש בזכות בה וישבתה וירשתה ספרי ולשון רשות הכל דברי להרוחה. דוד כמאמרם הארץ את שיניחו לאחר או אבודם לאחר אף הארץ את לירש אלא עממין השבעה לאבד זו המצוה שאין הרז״ל ואמר
המקומות מן חוץ שתכבשו המקומות כל להם אמר תתיו נ לכם בו רגלכם כף תדרוך אשר מקום כל בספרי אמר וכן פנה: גרגשי ז״ל
כל כן ואחר מכם ועצומים גדולים גוים וירשתם לומר תלמוד ישראל ארץ יכבשו שלא עד ח״ל לכבוש בידם רשות או שלכם הן הרי האלו
זרה, עבודה כעובד שהוא לארץ חוצה בהדר ז״ל החכמים הפליגו היא מצוה שזו ולפי כו. 'מקום בה וישבת וירשתה בספרי ואמר
המצות כל כנגד שקולה ישראל ארץ ישיבת. אמר
הרמב״ן לשון להבנת נוספת הצעה
16. ויקרא רמב״ן טז כו,
בגאולה יבטיחו דברים ואלה יותר שלמה הבטחה העתידה מה וכן דניאל. חזיונות מכל
בכאן שאמר לב ) (בפסוק היא אויביכם, עליה ושממו בכל מבשרת טובה בשורה את מקבלת ארצנו שאין הגליות גדולה ראיה זו וגם אויבינו, בכל תמצא לא כי לנו, והבטחה טובה היא אשר ארץ הישוב נושבת היתה ואשר ורחבה כי כמוה, חרבה והיא מעולם קבלה לא ממנה יצאנו מאז
משתדלים וכולם ולשון, אומה
ידם לאל ואין: להושיבה
17. בחיי רבינו לב כו, ויקרא
לאויביכם תהיה שממה אויביכם. עליה ושממו היא טובה ובשורה רוח, נחת בה ימצאו שלא כהנים בתורת רז״ל דרשו וכן: לישראל, יהו שלא לישראל, טובה מדה זו ח) ו, (ספרא עכשיו מארצנו וגלינו הואיל אומרים: ישראל
רוח נחת עליה, אים ומוצ באים האויבים היושבים אויביכם עליה "ושממו שנאמר: ימצאו לא אחריכם הבאים האויבים אף בה", שאף אמר ומזה כאן. עד רוח, נחת בה יבנו שלא עליה שממה ינהגו בה היושבים ישתדלו האומות וכל ומגדל, חומה עליה גדול סימן בזה ויש כח, להם ואין לבנותה
אומה בלה ק לא שחרבה שמיום לישראל אפרוחיה שישובו עד תקבל ולא ולשון,
. לתוכה
18 לבנו הרמב״ן אגרת.
ט ביום עה״ק לירושלים בשלום 'ובאתי עד בה ועמדתי כ״ז, אלפים ה' אלול לחברון מועדות ופני יוהכ״פ, מחרת ומה וכו'. הקדושים אבותינו קברות עיר וגדול העזובה רבה כי הארץ בענין אגיד
: דבר של כללו השממון, המקודש כל
חריבה וירושלים, מחבירו חרב מחבירו הגליל מן יהודה וארץ הכל, מן, יותר שבאו מעת כי בתוכה, ישראל ואין שנהרגו ומהם משם, ברחו התתרים שקונים צבעים אחים שני ורק בחרבם, מנין עד יאספו אליהם המושל, מן, צבע והנה וי״ט, בשבתות בביתם ומתפללים
ולקחנוהו חרב בית נו ומצא אותם זירזנו
לביהכ״נ
הרשב״א דברי פי על הערה
19 רמח סימן א חלק הרשב״א שו״ת.
לזו מזו למדים ואין /דומים/ אחדים והגזרות האיסורין כל. שלא
מקילין פעמים דרבנן הזו שהשבות לך ותדע מצוה במקום בו
ומכתיב בערכאות שמעלם. ישראל בארץ קרקע לקנות כגון מועטת סכנה בו שאין חולי במקום וכן ישראל. ארץ ישוב משום בשבת החמירו ופעמים שבות. משום בו שיש לגוי אמירה התירו
והזאה כאזמל כרת בה שיש מצוה במקום אפילו. והעמידוהו
21 קכז סימן לרמב״ן המיוחסות הרשב״א שו״ת.
בין בשבת בין טוב ביום בין שוין השבותים כל שלא
מצוה משום וביו״ט בשבת התירו שבותים דהרבה בחולי.
בעלמא וכותב גוי של בערכאות ם וכיוצא א״י ישוב משום כרחך ועל כרת. במקום דבריהם שמעמידים ופעמים בזה. שאמרו במקום אלא משבות שבות להתיר למדים אנו אין
מתירין, להתיר מתירין אין אמרו שלא. ובמקום
21 קלד סימן א חלק הרשב״א שו״ת.
שאלת אלוה לו שאין כמי לארץ בחוצה הדר כל שאמרו. מה
תשובה אלהי נקרא יתברך והוא ה'. בנחלת מהסתפח היום גרשוני כי כ״ו א' דכתיב)(שמואל ה' נחלת נקראת ישראל שארץ לפי הארץ
י״ז ב בכותיים)(מלכים כדכתיב מעלה לשרי ולא לו ומיוחדת הארץ נכר אלהי לע״ז קרא כן ועל הארץ. אלהי משפט את ידעו לא. כי
בארץ אלא כלל נוהגות אין מצות כמה כי עד הן בארץ כולן התורה מצות בה. ועיקר אלהיך ה' עיני. תמיד יא )(דברים וכתיב כמו
כ״ז דכתי)(בראשית הברכות את לו ונתן מדעתו שלא יעקב את יצחק כשבירך כן 'ועל ל״א.)(ירמיה ציונים לך הציבי במדרש שאמרו ויתן
אמרו(שם) והוא לעשו ליתנה יכול היה ולא הארץ. ירושת שהיא אברהם בברכת יעקב זכה מיד וגו' השמים מטל האלהים לך ולך
בני אעשה מה. איפוא
ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור1
22. תוספות א יג, ע״ז
אשה- ולישא תורה ללמוד קיא פ״ב). (דף בכתובות אמר לחזור דעתו אין דאילו לא״י לחזור ודעתו פירוש עובדת נשא זה של אחיו
בהנך ודוקא לארץ. לחוצה אחריו ירד וזה שהרגו המקום ברוך ומת כוכבים תורה תלמוד שגדול תורה ללמוד חשובות שהן מצות
לא, מצות לשאר אבל - בראה תהו לא מה דכתיב)(ישעיה נמי ואשה מעשה לידי שמביא כז. דמגילה). (דף פ״ד משמע והכי אבל
חשובות שהם מצות לשאר וכ״ש דקילי הנך מפורש אחא דרב. בשאלתות
ב המחלוקת הציץ ומסקנת מקוטנא יהושע הג״ר שיטת המדינה תקומת עם אליעזר
23 סו סימן דעה יורה מלכו ישועות שו״ת.
ה "ב תרנ״א מצורע עש״ק יום שבת ניסן, [=י'
]הגדול יעלה לגאולה סמוך קוטנא. פה לפ״ק קדישא בוצינא הגדול הרב כבוד מעלה, מעלה
כש״ת תרשישים מגזע בקאצק נר״י ישראל מו״ה
ירושלים שלום ספר ]"ס בעמכ = [ יצ״ו…
למ״ע זאת שחשב הרמב״ן דעת לפי גם אמנם והישיבה הירושה אלא אינו המצוה בעיקר מ״מ תחת שתהי' א״י לכבוש שלו בתוך העושה כאדם
עתה של ריקנית ביאה על לא ירושתינו וכבר כי מצה אכילת של למ״ע האחרונים המשילו
המצוה עיקר לשם החיטים ולקיחת האכילה, היא
מ״מ ו מצוה, גמר אינם והאפי' והלישה מצוה לאיש גומל נאמר זה ועל היא, גדולה מצוה בודאי מקבל מצוה של הפעולה על גם כמפעלו, חסד של הדרך על גם דרך תמימי אשרי ונאמר שכר, מצוה שהיא ספק ואין שלימות בו יש מצוה עושי
את הוא הקיבוץ כי גדולה ונאמר, דגאולה חלתא ס״ד דף ביבמות ועיין לנקבציו עליו אקבץ עוד
שורה השכינה שאין מישראל. רבבות משתי פחות
באנשים הן הגדולה התשוקה שראינו עתה ובפרט קרוב בלבותם בישרים הן בבינונים הן ערך פחותי שהוא חלקו אשרי הגאולה רוח שנתנוצץ לודאי
רבים… ממזכה
הבע״ל החג בברכת מברכו ו הדוש״ת ידידו קוטנא חופ״ק יהושע. ישראל
24. ד א, תורה של מאהלה שו״ת
ס״ו סי' מלכו)(יו״ד "ישועות "בשו״ת ": נכתב בעיקר הרמב״ן דעת לפי …גם
א״י לכבוש שלו, בתוך העושה כאדם והישיבה הירושה אלא אינו המצוה
האחרונים לו המשי וכבר עתה. של ריקנית ביאה על לא ירושתנו, תחת שתהיה החיטים ולקיחת האכילה, היא המצוה עיקר כי מצה, אכילת של עשה למצוות
. מצוה לשם היא גדולה מצוה בוודאי ומ״מ מצוה… גמר אינם והאפיה …והלישה
דגאולה." אתחלתא הוא הקיבוץ …כי
בריבונות אלא אינה הארץ ישיבת מצוות שכל ממנו להסיק שרצו יש
אלא מצוה, אינה מדינית, ריבונות ע״י שלא הארץ ת דיר ואילו מדינית,
"נקודה43 צוקרמן, יהושע הרב של מאמרו "(עיין מצוה הכשר תשמ״ב אייר.),
את כלל מזכיר אינו מלכו הישועות מוכרחת. אינה זו שמסקנה אלא העושה "אדם לבין ריקנית" "ביאה בין אלא לציבור, יחיד בין ההבחנה
במדיניותה מוגבלת תהיה ריבונית מדינה שבו מצב וייתכן שלו". בתוך על ריבונותנו (כגון: רוחה על כעולה לעשות תוכל ולא זרות מעצמות ע״י ואיש שלו כבתוך בנחלתו עושה יחיד שבו מצב יתכן ומאידך הבית…), הר
יאמר לא שני בית בימי כגון תעשה, מה. לו
השלטון בימי יו, בימ מסוימת לסיטואציה התכוון מלכו שהישועות מסתבר שהביאה וקניה, בניה על חמורות והגבלות השפלה בתנאי התורכי, לסיטואציות מסקנות מדבריו להסיק ואין ריקנית", ל״ביאה נחשבה ואין מאוד, מוקשית לציבור יחיד בין שההבחנה להלן נוכיח ועוד אחרות.
ה הרב יש ריבונית שלמדינה ספק אין כי אם בדבריו. זו הבחנה להעמיס
הידור ביתר בה מתקיימת הארץ יי. שוב מצוות ולכן סמכות, יותר
הישועות- ועוד, יש בשלמותה, מצוה לקיים אפשר אי שאם מחדש מלכו "גומל נאמר זה ועל מצוה, הכשר אפילו שאפשר, מה כל לקיים מצוה יש למצוה הדרך שגם דרך", תמימי "אשרי ונאמר כמפעלו" חסד לאיש
מסוימת. עי״ש שלמות. בה
25. יב פרק המשפטים אורחות קונ' מח- סימן ז חלק אליעזר ציץ שו״ת
המדינה קום עם בארץ וההתנחלות הכללית העלייה חובת התחדשות
לברר זה: מאמרנו של העיקרית למגמתנו מגיעים אנו בזה
לארץ- העלייה שחובת ההלכה, פי על ולהוכיח ישראל המדינה קום עם כלל נפגמה לא בה וההתיישבות ומצוותה היא להיפך: משטחה. וניכר מסויים בחלק הרבונות והשגת בגולה היושב מישראל ואחד אחד כל ועל בערכה עוד גדלה
הטועים מדעת ולהוציא קיומה, בחובת תר י חיוב נתוסף הארץ על הרבונות השגת עם העלייה מצוות דבר המקשרים
דעה- כך מתוך וחושבים קום קודם בעיקר זה שהיה מוטעית, רוב לידי ולהגיע היהודית האוכלסייה להרבות כדי המדינה הגענו שכבר ומכיון בבעלות כך ידי על ולזכות תושבים
לחיות המבוקשת למטרה ממשל עם קדשנו בארץ עצמאי כעם העלייה חובת בהרבה הוקלה ממנה, בחלק אפילו עצמי,
. ומצוותה ועיקר כלל קשורה אינה העלייה מצוות בע״ה שנוכיח כמו כי והיא בהחלט עצמאית היא אלא אחרות, מטרות בהשגת
כשלעצמה. מטרה לשתיים מתחלקת בארץ וההתאחדות העלייה: מצוות
לבוא במרוכז ישראל עם על כללית חובה ת, כללי מצווה (א) בארץ הנמצא שקהל קדוש, עם בה להוות בארץ, ולהתנחל
לשמו הראוי קהל הנקרא. הוא
ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור1
באשר מישראל אדם כל על פרטית חובה פרטית, מצווה (ב)
בה ולהיאחז ציונה לעלות לקום שם. הוא הארץ מן גלותנו מקדשנו, חורבן עם נפסקה הכללית המצווה
וניט מבית- הכבוד ול אלא זאת ולא פקידה. שעת עד חיינו בכתובות כדאיתא בחומה, לעלות שלא כך, על שהושבענו אדם כל על הפרטית המצוה רק איפוא ונשארה א' קי״א, סי א״י בה' השלחן פאת בעל מסביר וכך נפרד. כגוף 'מישראל הזה החל בגלות ישראל לכל כללית מצוה אינה אמנם ג': , א',
שם לדור יחיד כל על. וה מצ אלא על לעמוד כבר ביכלתנו כשלעצמם האמורים הדברים מתוך
המדינה. קום מאז ומצוותה העלייה חובת לכפילות המבחן יעלו שלא פירושה: בחומה, יעלו שלא השבועה עניין הרי כי ואם קי״א/. /דף שם בכתובות רש״י ובפירוש חזקה ביד יחד
הגדולה בפקידה, פוקדנו שפקוד קודם אלא זה היה לא כן בפני להתפרש יכולה היתה גדולה כללית עלייה שאז וכמו חזקה, ביד בחומה עלייה כעין עלינו ההמונים המושלים
בחוקי- מוגבלים היינו שבאמת יפה עוד לנו וזכורים חנק,
לאודים- המאנדאט בימי שאירעו הטראגיים המאורעות
בחומה שעולים לממונים דומה כשהיה, מוצלים מאז אבל קדשו בארץ ושארית שם לנו ליתן לטובה ד' אותנו, פקד המאוחדות העולם אומות בלב ונתן בה, אדונים, להיות ושערי מארצנו בחלק הגזילה לנו להשיב בשעתו, כלכורש בלא יהודי כל לפני יסגרו ולא ולילה יום לרווחה נפתחו הארץ
בזרועות מתקבלים וכולם צמצום שום ובלא הגבלה כל על יותר ממילא חל לא הרי כן אם נפשית, ובשמחה פתוחות
דבר- כללית עלייה תקפה ופג בחומה יעלו שלא, השבועה, בחומה כעלייה אחד שום בעיני מתפרש לא כבר שזה. כיון לאומית הבין ההכרעה כוח שבידם העמים רוב להיפך:
כך- על טובה בעין מביטים ונימוקים בחינות מכמה זאת ותהא
משלהם לפרשם- שאין כבנים כטבעי, הדבר את ורואים
מלדתם. חיק אל השבים בית כל על הכללי החיוב גם העלייה במצוות נתחדשה כן ואם לקום בתפוצות שם אי הנמצא יהודי קיבוץ כל ועל ישראל
. חמדתנו בארץ ולהתנחל ולבוא במרוכז
בארץ רבונות בהשגת מותנית אינה וההתישבות העליה חובת
הוצא נכבש, כבר שבידינו שהחלק שמכיון שבים החו ישנם לעלות חיוב יותר אין הבלעדית, ברשותנו והוא העכו״ם מיד
ולהתיישב רגלינו. תחת כבר הוא כך שבין, כיון בו בארץ להיאחז כדי העלייה מצות כי בידם, גדולה טעות אבל נפרדות מצוות שתי והן הכיבוש למצות כלל מגע לה, אין
גם במיוחד נצטווינו כך הכיבוש, על בתורה שנצטוינו וכשם מסעי" בפ' ככתוב ההתיישבות, על הארץ את והורשתם
בה" וישבתם והורשתם מצוות באה בתחילה כלומר: וגו', כך ואחר בידו הארץ לעזוב ולא לפנינו אשר הגוי את לגרש לבוא אלא שוממה, להשאירה לא וישבתם, מצוות באה
אבלה חלקה שום תשאר שלא ת, וזווי פנה בכל בה ולהתיישב דזו שם התורה על הרמב״ן וכפירוש יושב, מאין: ושוממה
נתנה הוא כי אותה וירשו בארץ שישבו אותם יצוה עשה מצות
ולכבוש ללכת דעתם על יעלה ואלו ה', בנחלת ימאסו ולא להם
ה מצות על יעברו שם ולהתישב וזולתן אשור ארץ או שנער.'ארץ
להתיישב וללכת ד' בנחלת ימאסו שלא ה, בז הרמב״ן וכוונת כי לפניהם, תכבש כבר שהארץ אחר אפילו גם אחרת בארץ וכך ד'. בנחלת מאיסה נקרא אחר במקום הישיבה קביעת עצם העשין במניין ברמב״ן ביאור ביתר מפורשים הדברים באו
האל נתן אשר הארץ לרשת שנצטווינו: שכותב ד', עשה שלו
זולתנו ביד נעזבה ולא וליעקב ליצחק רהם לאב לאבותינו יתעלה הארץ את והורשתם להם אומרו והוא לשממה או האומות מן את והתנחלתם אותה לרשת הארץ את נתתי לכם כי בה וישבתם
לאבותיכם נשבעתי אשר. הארץ
ביד נעזבה שלא ראשית, כפול. בזה שהחיוב בפירוש, הרי עלינו מוטל זאת שנקיים חר א שגם ושנית, האומות. מן זולתנו בה. נאחז אלא שוממה, נעזבנה שלא נוסף, חיוב זה דבר לבאר להוסיף דבריו בהמשך הרמב״ן ממשיך וכך
ברחו אם וכן אנפי לתרי משתמעת שאינה ברורה, : בשפה
ולכבוש בארץ לבוא אנו נצטוינו וכו' להם והלכו מפנינו האומות
רצו אם העם ריתנו הכ אחרי וכן שבטנו, בה ולהושיב הערים מן וזולתן אשור ארץ או שנער ארץ להם ולכבוש לעזבה שבטנו
ובישיבתה בכיבושה שנצטוינו רשאין אינן. המקומות
מפורשים… דברים הרי
המדינה קום מאז והתיישבות לעלייה היחיד על מכופל חיוב
עלייה למצוות יתר חיוב חל הכללית המצוה של זאת מבחינה
מישראל ויחיד יחיד כל על גם המדינה קום אחר מ והתיישבות בגולה הנמצא היינו לשנים, מתחלק: והוא
- כללי עצמי חיוב. (ב) פרטי עצמו חיוב (א) בהיותו וזה חובת של הכללי המעמד בכך לחזק כדי בארץ להיאחז מצווה מן בזמן חלילה ותשקע תחזור שלא וההתיישבות האחיזה
זרים. י ביד שהיא דרך ובאיזו הזמנים בהמשך שמסביר ק״א), (סי' ריב״ש שו״ת מדברי דידי וחילי
אלא לשעתה, מצווה אינו ישראל ארץ שישוב תשובתו, דברי
ישראל לכל היא ותועלת ומצווה היא לעולם מתקיימת, מצווה לשאר ממנה למדין ואין טמאים בידי קדושה ארץ תשתקע שלא
. מצוות שפ״ז בס. י' גם זאת להסביר הריב״ש חוזר וכן רק לא יחיד כל על הארץ יישוב מצוות וחזקה שגדולה הרי
חיוב- גם כוללת בהיות גם אלא העצמי, החיוב מבחינת הכלל לתועלת לדאוג מחוייב מישראל אחד שכל ערבתי, ישראל לכל בכך תועלת מביא הוא שבהתיישבותו הישראלי, וגם זרים, בידי הארץ תשקע שלא מסייעת, יד בנתינת
בחיוב. ובהפראתה בהחייאתה יות, רחוקים עוד שהיינו בזמן גם התקופות, בכל הדבר כך ואם
עם- מלהוות על זה חיוב ומכופל שגדול כמה אחת על בארצו, החיוב מבחינת רק לא בארץ ולהתיישב לעלות ויחיד יחיד כל לדאוג הכללית, וערבותו חיובו מבחינת גם אלא בלבד, הפרטי שיפוצה יצירתה, בתהליך והמדינה האומה לתועלת
ולאמצה ולעודדה קדשה בארץ חזקה כאומה ממיותה וקו ובכל השטחים בכל ולהתפשט, להתרחב לרבות, לפרות
ד ברכנו אשר ככל.'המובנים
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה