הקדמה
בית המקדש הוא מרכז עבודת השם של עם ישראל, ובכל זאת, נדמה כי אנו כמעט ואיננו עוסקים בו. אנו מתפללים שלוש פעמים ביום על בניינו, מציינים אותו בברכת המזון ובכל חתונה מעלים אותו על ראש שמחתנו. אך כאשר מדובר בדיון מעשי על בית המקדש, אנו מהססים. האם ייתכן שאנו חוששים מהשלכותיו? יתכן שהמחשבה על השינוי שהוא יביא לחיינו הדתיים מעוררת חשש. התרגלנו לעולם שבו עבודת השם היא אישית – שמירת שבת, כשרות, תורה, צניעות – אך המקדש מציב בפנינו מציאות שבה עבודת השם היא לאומית וציבורית.
במהלך הדורות בגלות, התרגלנו לעבודת השם פרטית. לימוד התורה, קיום המצוות וההלכה התרכזו באדם הבודד, במשפחתו ובקהילתו המצומצמת. המקדש, לעומת זאת, נראה לנו כמשהו רחוק, לא רלוונטי לעולמנו המודרני. אנו עוסקים בחגים, בתפילות, בהלכות יומיום, אך בית המקדש לא נוכח בשיח שלנו כפי שהיה צריך להיות. כיצד קרה שדווקא הנושא המרכזי בעבודת השם – המקום שבו השכינה שורה, שאליו עולים לרגל, שמסמל את הקשר הישיר של עם ישראל עם בוראו – הפך לנושא צדדי?
האם באמת ציפינו לישועה?
במסכת שבת )לא, א( נאמר שאחרי פטירתו של אדם, נשאל מספר שאלות, ואחת מהן היא: ״ציפית לישועה? ״ הר״ן מבאר שאין הכוונה רק להאמין בביאת המשיח באופן עקרוני, שהרי זה מעיקרי האמונה, אלא הכוונה היא האם האדם באמת ציפה שהגאולה תתקיים בימיו. האם הוא ראה את הגאולה כמשהו מוחשי, משהו שהוא שואף אליו באופן מעשי?
בימינו, כאשר עם ישראל שב לארצו ורבים מסימני הגאולה מתממשים לנגד עינינו, השאלה הזו מקבלת משנה תוקף. אדם צריך לשאול את עצמו יום-יום: האם אני באמת מצפה לישועה? האם אני מאמין שבית המקדש יכול להיבנות בימינו? ומה עשיתי היום כדי לקרב את הגאולה?
חוברת זו, היא אוסף מתוך שיעורים שניתנו במדרשת שילת, במשך קרוב לעשר שנים, בסדרה שנקראת: כיסופים למקדש. המטרה העיקרית בלימוד שלנו היא לעורר בנו את המחשבה על המקדש, ולהחזיר את בית המקדש לשיח הדתי שלנו. לא כמשהו רחוק או תאורטי, אלא כמשהו ממשי, כמשימה של דורנו. הגיע הזמן להפסיק לחשוש ולהתחיל לעסוק בבניינו – בעיון, במעשה, ובתפילה שנזכה לראותו במהרה בימינו.
בהזדמנות זו אבקש להודות לרב שי גרין שליט״א, העומד בראש המדרשה, אשר יזם את סדרת שיעורים זו, וממשיך לדחוף ולדאוג להמשכה. יברכהו ה׳, ואת כל משפחתו, בכל מילי דמיטב. ה׳ ישלח ברכה בכל מעשי ידיו, ויזכה לראות בבנין ירושלים. אברך גם את הבנות היקרות שהיו שותפות ללימוד במהלך השנים, לבירור, לשאלות ולמחשבות על הגאולה – ומתלמידותי יותר מכולם!
בשנה האחרונה זכיתי להעביר סדרה זו בישיבת ההסדר בעכו, לחבורה של בחורים שהרצון לבנין המקדש בוער בליבם. יהי רצון שיזכו הם עם כל בית ישראל לעלות לבית המקדש, ולאכול מן הזבחים ומן הפסחים.
סוד המקדש – חיבור שמים וארץ
מבוא
בית המקדש – מה הוא? מה עניינו הרוחני? מה המשמעות של המשכן והמקדש עבורנו? כיצד הבנת סוד המקדש יכולה לשנות את תפיסתנו החיים שלנו?
כדי להבין את מהותו של בית המקדש, נחזור לרגע למעמד הר סיני. עם ישראל מקבל את התורה, וכאשר משה יורד מן ההר הוא מצווה תחילה על השבת, ומיד לאחר מכן על בניית המשכן. מדוע לא ניתנו לעם מצוות אחרות תחילה? נראה כי המשכן הוא היסוד של השראת השכינה בעולם – המקום שבו הקב״ה שוכן בקרבנו, לא רק ברובד של ניסים חד-פעמיים, אלא באופן מתמשך וקבוע. בלי משכן אין מקום לשאר עבודת השם.
המשכן כגוף – יסוד ההופעה האלוהית בעולם
עד מתן תורה, הקדושה שהופיעה בעולם הייתה זמנית בלבד – בהתגלויות חד-פעמיות כגון קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. אולם עתה התבקשה השראת שכינה קבועה בעולם הזה. העולם הגשמי אינו מקום טבעי לאור האלוהי, ולכן נדרש כלי מיוחד – המשכן – שיתאים להיות בית לשכינה.
המשל של גוף האדם עוזר לנו להבין זאת. הנשמה עצמה היא מופשטת, ואינה נמצאת בתוך הגוף במובן הפיזי, אך ללא הגוף אין לה יכולת להופיע ולהתגלות בעולם הזה. כך גם הקב״ה, שהוא מופשט ואינסופי, מבקש להתגלות בעולם הזה. הדרך לכך היא באמצעות מקדש פיזי, המותאם בדיוק לתנאי השראת השכינה האלוהית. המבנה המדויק של המקדש אינו שרירותי – כמו שהגוף האנושי בנוי בצורה מדויקת כדי לאפשר חיים, כך גם המקדש נבנה על פי מידות מוגדרות כדי להוות משכן לשכינה.
על פי תורת הקבלה, שלמות גוף האדם אינה רק מבחינה התפקוד הביולוגי, אלא גם מהבחינה הרוחנית. מבנה הגוף, אבריו וגידיו, מתאימים להיות משכן לנשמה. ההופעה הרוחנית סוככת על הגוף בכללותו, אך מתפרטת גם לכל אבריו. על כך אומרים חכמים שכנגד רמ״ח אברים ושס״ה גידים שבאדם, ישנם רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצווה לא תעשה )מכות כג, ב(. לכל אבר מצווה, לכל חלק בגוף האדם מתאים צינור של שפע והתגלות אלוהית. וכמו בגוף האדם והנשמה, כך בבית המקדש והשכינה.
כיצד ניתן לבנות מקום לשכינה?
בצלאל, בונה המשכן, ידע לצרף את האותיות שבהם ה׳ ברא את העולם, ולבנות משכן שמכוון כנגד המבנה הרוחני העליון )ברכות נה, א(. המשכן איננו רק מבנה ארצי – הוא תבנית מדויקת של מקדש עליון. כל כלי, כל מידה, כל עיצוב – משקפים את העולם הרוחני. החוכמה של בצלאל לא הייתה רק אומנותית, אלא גם פנימית: הוא ידע כיצד להוריד את הרעיון האלוהי אל המציאות החומרית. השכינה חופפת על המשכן בכללותו, ואף משפיעה דרך כל אחד מכליו ופרטיו באור המתאים לו – וכולם יחד יוצרים הופעה רוחנית שלמה.
המשכן, וכמוהו בית המקדש, הוא למעשה גשר בין שני עולמות – עולם הרוח ועולם החומר. תהליך בנייתו אינו רק מלאכה טכנית, אלא פעולה המעמיקה את הקשר בין האדם לבוראו. בניית בית על פי מידות שמימיות היא מלאכה גדולה בשליחות ההיסטורית של עם ישראל בעולם. בניין המקדש המכוון כנגד מעלה, הוא עדות לכך שהקב״ה משרה שכינתו בתוך מעשה ידינו )תנחומא פקודי ב(.
עבודת השם של בית כנסת ושל בית המקדש – מה ההבדל?
התפקיד המיוחד של המשכן בהשראת השכינה, מתבטא בצורת העבודה בו. נדגים זאת בהשוואה בין בית כנסת לבין בית מקדש. את עבודת השם של בית הכנסת אנחנו מכירים. מקום של תפילה – עבודה רוחנית, מופשטת, המתמקדת בדיבור. זוהי עבודה נקיה, בלי מגע של חומרנות.
אך האדם הוא יצור חומרי, המתחבר לעולם באמצעות כל חושיו. בית המקדש נותן מענה לעומק הקיום האנושי – הוא משלב חוויות של ריח נעים מהקטורת, אכילה מבשר הקורבנות, מוזיקה וניגון, ומראה מרהיב של המבנה. כל אלה יוצרים חיבור עמוק יותר של האדם אל הקודש, משום שהוא חווה את הקרבה לה׳ לא רק דרך המחשבה והתפילה, אלא גם דרך הגוף.
מעבר לכך – המקדש שוכן במקום, והמקום קדוש. הקדושה אינה רק דבר מופשט ומחשבתי, אלא יש לו ביטוי ממשי במקום. האדם יכול לבוא אל המקום, ולהיות בו. זה מפגש בלתי אמצעי של האדם עם הקדושה, בכל יישותו הרוחנית והגשמית.
האדם הוא נשמה השוכנת בגוף, ועל כן קשר לה׳ אינו רק קשר נשמתי במחשבה ובדיבור כמו בבית הכנסת, אלא גם במעשה. בבית המקדש כל כוחות הגוף שותפים, ובכך עובד האדם את ה׳ בכל הווייתו.
שני צירים בעבודת השם: תורה ומקדש
שתי צורות העבודה הללו, המופשטת והמוחשית, הינן יסודות מקבילים בעבודת השם. השכל המופשט מודגש בלימוד התורה, והביטוי הגשמי בבית המקדש. התורה היא הרעיון שמקורו למעלה מן העולם הזה – הידע האלוהי שבשמיים. המקדש הוא הלב, המקום שבו הקשר מתממש בגשמיות. כשם שהלב והמוח הם שני האיברים המרכזיים בגוף האדם, כך התורה והמקדש הם שני הצירים המרכזיים בקיום העולם.
בלימוד התורה האדם מפעיל את השכל, ומשיג את ה׳ ואת החכמה האלוהית בצורה מופשטת. בבית המקדש האדם מפעיל את הלב, מעורר את רגשותיו, ומתחבר אל הקודש בחוויות חומריות. שני מרכיבים אלו, התורה והמקדש, מהווים יחד את יסוד עבודת השם.
בית המקדש כנישואין – הקשר בין עם ישראל לקב״ה
המשנה במסכת תענית )כו, ב( אומרת: ״ביום חתונתו – זה מתן תורה, וביום שמחת ליבו – זה בניין בית המקדש״. חז״ל ממשילים את מתן תורה לחתונה בין הקב״ה לעם ישראל. מתן תורה מתאים לשלב האירוסין – התקשרות רוחנית בין ה׳ לישראל. תקופה זו שלאחר מתן תורה הייתה רק שלב האירוסין – קשר רוחני בלבד, ללא ביטוי פיזי. כמו איש ואישה המאורסים, הקשר קיים אך אין לו עדיין מקום להתקיים בפועל. רק לאחר הנישואין יש בית משותף – כך גם הקשר בין עם ישראל לקב״ה מתממש במלואו רק עם בניית בית המקדש, בקיום וביטוי מעשי בעולם.
קשר האירוסין הוא עמוק ופנימי, אבל הוא קשר מרחוק. בהיותנו בני אדם בעלי גוף, קשר שאינו בא למימוש הוא חסר. רק בנישואין הקשר מגיעו לשלימותו – ל״שמחת ליבו״. כך רק בבית המקדש הקשר שבין עם ישראל לקב״ה מגיע לתכליתו. ההופעה והמימוש של הקשר בין ישראל לה׳ הוא רק בבית המקדש.
הכמיהה לבניין הבית
מאז חורבן הבית, אנו אבלים לא רק על ההרס הפיזי, אלא על גלות השכינה. על הפגיעה בקשר שלנו ושל העולם כולו עם הקב״ה. בתפילותינו, אנו מבקשים שהקב״ה ישיב את שכינתו לציון. פיוט ״לכה דודי״ מבטא כמיהה זו בקריאה אל ירושלים: ״התנערי מעפר קומי…״ – זוהי גם קריאה לשכינה לחזור לשכון בירושלים ולהתגלות בעולם. בפניה לירושלים מקום השראת שכינה אנו אומרים: ״עורי עורי שיר דברי, וכבוד ה׳ עליך נגלה״.
הציפייה לבית המקדש איננה רק נוסטלגיה לעבר, אלא הבנה כי הגאולה השלמה תלויה בבניינו. אם המשכן היה תחילת ההופעה האלוהית בעולם, הרי שבית המקדש הראשון והשני היו שלבים בהעמקת חיבור זה. ואולם, רק הבית השלישי יגיע לשלמות, ויהווה את החיבור המלא בין שמיים וארץ.
החזון – השיבה אל הבית
כאשר ייבנה בית המקדש, יתגלה אור ה׳ בעולם בשלמות, וכל אומות העולם יבואו לראות באורו. לא מדובר רק על שיבה למקדש פיזי, אלא על חיבור עמוק בין השמיים והארץ, על חזרת הקב״ה להתגלות שלמה בעולם.
יש להבין כי בניין בית המקדש איננו רק יעד פיזי אלא גם מהלך נפשי ותרבותי. נתקרב כולנו לה׳, נתאחד סביב ערכי התורה, ונשאף להשראת שכינה בחיינו. כך גם נוכל לראות את שיבת ציון השלמה בבניין בית המקדש במהרה בימינו.
השאלה הגדולה, האם עד שלא נהיה במדרגה הזו, לא נזכה לבנין המקדש? האם עלינו להמנע מעיסוק במקדש כל עוד הרצון להשראת שכינה לא עומדת במרכז השאיפות של עם ישראל? על כך, בהמשך.
עבודת השם כציבור – רק בבית המקדש
התורה ניתנה לעם ישראל כעם
התורה איננה מערכת חוקים פרטית, אלא ניתנה לעם ישראל כעם. ה׳ כרת ברית בהר סיני עם ישראל יחד, ולא כאוסף של יחידים. לאורך הדורות, ובעיקר בגלות, התרגלנו לראות את עבודת השם כעניין אישי. אדם מקיים מצוות – שומר שבת, אוכל כשר, לומד תורה – מתוך מחויבות פרטית. אך האמת היא שהתורה ניתנה לנו כעם, ולכן עיקר עבודת השם היא ציבורית.
יש לכך ביטוי מרחיק לכת באחריות של כל אחד מאיתנו על הציבור. בגמרא )סנהדרין מג, א( למדנו כי עד כניסת ישראל לארץ ישראל לא נענשו אנשים על עוונות חבריהם. אך משהתיישבו בארץ, והחלו לחיות כעם, כל ישראל נעשו ערבים זה בזה. החשבון של המצוות והעבירות הפך לכללי, ולא רק אישי. על כך נאמר הפסוק ״הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם״ )דברים כט, כח(, על חטאי חברינו הנסתרים האחריות היא לה׳, אך על חטאיהם הנגלים יש לנו אחריות – לנו ולבנינו עד עולם. אם אדם חוטא – זו בעיה של כלל הציבור, ואם אדם מקיים מצווה – העם כולו מושפע לטובה ומתקדם.
עבודת השם כציבור – בבית המקדש
המקום שבו מתקיימת עבודת השם ציבורית הוא רק בבית המקדש. בכל מקום אחר פונה האדם לה׳ כפרט, או אם מתפלל במניין בייצוג של כלל ישראל. אבל תפילה שבאה מכל ישראל יחד, יכולה להיות רק בעבודת הקרבנות, תמידים ומוספים, בבית המקדש.
הכהנים הם שלוחיו של ה׳ לעבוד בביתו, וגם שלוחי העם כולו לעבוד עבורם בבית ה׳. המקדש הוא נקודת ההתכנסות של כל ישראל, מקום שבו כולם עובדים את ה׳ כאחד. זו הסיבה שתקנו חכמים שבכל שבוע במהלך השנה תעמוד קבוצה מעם ישראל על עבודת הקרבנות, ׳המעמדות׳, והם מייצגים את כלל ישראל.
קרבנות הציבור נקנים ממחצית השקל, שזו תרומה שנתית קבועה בסכום מוגדר. הכסף הופך להיות הקדש, בבעלות הקודש, או אולי בבעלות של כלל ישראל. בכך הקרבן בא בשם כל ישראל.
בתורה ובדברי חז״ל, בית המקדש מוצג כמרכז החיים הרוחניים של העם. כאשר עם ישראל שוכן בארץ ישראל, הוא זקוק למקום מקודש שבו עבודת השם נעשית לא כמעשה פרטי, אלא כמעשה לאומי וציבורי. בלי המקדש, עבודת השם הציבורית חסרה ומוגבלת. כאמור, התורה נתנה לנו כעם – ומכאן השליחות והתכלית של עם ישראל היא התורה ועבודת השם הציבורית, אשר מתבטאת רק בבית המקדש.
הצורך בבית המקדש בארץ ישראל
לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל בארץ ישראל, לא הייתה תקופה שבה התיישבנו בארץ ישראל מבלי משכן או מקדש. תמיד היה מרכז רוחני לעם. תקופת הגלות הארוכה הרחיקה אותנו מהתפיסה הציבורית של עבודת השם. התרגלנו לראות את עבודת השם כמשהו אישי, ולהתמקד בעיקר בלימוד תורה, שבת, כשרות, וצניעות, אך אין לכך תחליף למקום שבו עם ישראל עובד את ה׳ כציבור – בית המקדש.
העדר בית המקדש איננו רק חוסר טכני, אלא פגיעה מהותית במבנה של עבודת השם. אין תחליף לבית המקדש בעבודת הציבור. לא ניתן לקיים את העבודה הציבורית במקום אחר, אלא במקום השראת שכינה – בהר המוריה. זהו המקום שבו מתאחד העם כולו לעבודת השם, ושם אנו יכולים לבטא את ייעודנו כעם אחד העובד את ה׳. עלינו לכוון את מחשבותינו ומעשינו לקראת שיבת המרכז הציבורי לעבודת השם, מתוך הבנה שזוהי הדרך השלמה לקיים את התורה שניתנה לנו כעם.
הקשר בין מלכות לבית המקדש
דוד המלך ביקש לבנות את בית המקדש. הטעם שמופיע בדברי הימים מפורסם יותר: דוד לא היה מתאים לעסוק בבניין בית המקדש בגלל שהיה איש מלחמה ושפך דמים רבים )דהי״א כב, ח(. תכונה זו ועשיה מסוג זה לא מתאימה לאישיות שתבנה את בית המקדש שהוא מקום של שלום. אולם, בספר שמואל )שמ״ב ז( נתן הנביא מציין סיבה אחרת: רק שלמה בנו, כמלך מבוסס, יוכל לבנות את בית המקדש. הקדוש ברוך הוא מבטיח לדוד שושלת מלוכה קבועה, ורק אז ניתן יהיה להקים מקדש יציב.
משמעות הדבר היא כי בניין המקדש דורש יציבות של מלכות. כל עוד מדובר בשלטון נודד, אין קדושה קבועה במקום. רק כאשר יש מלכות יציבה ועיר בירה מוגדרת ניתן להקים את המקדש. דוד היה ראש שושלת חדשה, ולכן עדיין דמה יותר לשופטי ישראל ולא למלך קבוע. רק שלמה בנו, שירש את מלכותו והיה השני לשושלת, שלט שלטון יציב והיה ראוי להקים את המקדש.
נשלח על ידי: בנימין קוסובסקי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה