**האם לא הגיע הזמן לבטל את כל החומרות? **
בתוך הפרשה היסודית ביותר באמונת ישראל "שמע ישראל" מופיעה רשימת מצוות: לימוד תורה, תפילין ומזוזה. פרשנים רבים מסבירים שמצוות אלו הם הדרך להגיע לאהבת ה' עליה אנחנו מצווים בתחילת הפרשה.
הגמרא במסכת שבת (דף י״ב) משווה את מצוות תפילין לציץ של הכהן הגדול ולומדת מההשוואה הזאת את הדין שמותר לצאת עם התפילין בערב שבת עם חשיכה. במבט ראשון וודאי שהציץ הוא מיוחד יותר ועליון יותר, שהרי רק הכהן הגדול לובש אותו, אבל הגמרא אומרת שיש בציץ רק אזכרה אחת של שם ה' בשונה מהתפילין שיש בהם הרבה אזכרות, ולכן וודאי שהאדם לא יסיח דעתו מהתפילין, וממילא אין חשש שיסיח מהם את דעתו וישכח שהתפילין עליו ויבא לטלטלן בשבת. ״תני דבי רבי ישמעאל יוצא אדם בתפילין בערב שבת עם חשיכה, מאי טעמא? כיון דאמר רבה בר רב הונא ׳חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה, קל וחומר מציץ: מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה (שמות כח) ׳והיה על מצחו תמיד׳ שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה! הלכך מידכר דכיר להו (זוכר אותם וממילא איך חשש שלא יוריד לפני שבת)״.
הרב קוק בספרו ׳עין איה׳ מסביר מה מבטאות האזכרות הרבות דווקא בתפילין בניגוד לציץ, למרות המיוחדות העליונה של הציץ, וממילא מדוע יש צורך לזוכרם כל זמן שהם על האדם.
את התפילין אנו לובשים רק בימי החול. בשבתות וימים טובים אנו פטורים מהנחת תפילין כיוון שהם בעצמם אות. משמעות הדבר שישנן שתי תנועות חיים של הופעת הקודש באדם: ישנה קדושה פנימית עליונה, וישנה קדושה המגיעה מתוך מעשים. **בבית המקדש אין צורך בהרבה אזכרות — מספיקה אזכרת שם ה' אחת המרוממת את כל החיים. כל אדם הנפגש עם הכהן הגדול ועם עבודת המקדש מרגיש את קדושתו הפנימית ואת הנשמה הטהורה שבקרבו. **
**לעומת זאת, לאדם בעולם המעשה דרושים מעשים רבים כדי לקדש את חייו בהתקדשות פנימית. לשם כך כל אדם מצווה במצוות מעשיות רבות, כל פעולה מקדשת את האדם ושומרת על קדושתו, ** כיסוד שלימד אותנו ספר החינוך: ״אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״. וביחד עם זה, על האדם לדעת שככל שהוא יגביר את קדושתו הפנימית, כך גם ירגיש איך מעשי המצוות אינן רק פעולות אליהן הוא מחוייב, אלא מעשים משמעותיים המחזקים את הקדושה הפנימית שבו.
בשבת וימים טובים אנו חווים את הקדושה העליונה, הם עצמם נקראו אות, ולכן אין צורך במעשים שגרתיים המבליטים את הקדושה ״עד שלא יהיה צריך סעד לתומכו״. ככל שהאדם קרוב יותר לקדושה הוא צריך פחות מעשים שיחזקו את הקדושה בחייו, וככל שהאדם חי במציאות המחוברת לעולם המעשה הרחוק מהקדושה, יש צורך ביותר מעשים בכל יום שיקשרו אותו ואת חייו לקדושה.
**עקרון זה נכון גם במבט היסטורי על כלל ישראל. ** ככל שמרכז חייו של עם ישראל היה מסביב לבית המקדש, לא היה צורך בהוספת סייגים ובחומרות בכל ספק העלול לנתק את האדם מהקדושה.
ככל שהתרחקנו מהחיים הטבעיים של עם ישראל, יש צורך במעשים נוספים השומרים על הקדושה בחיינו. דוגמה לכך ניתן לראות בגזרות חז״ל בכל הקשור למאכלי ובישולי עכו״ם, שנועדו למנוע כל קשר והשפעה מהחיים המשותפים עם השכנים והחברים הגויים. על כל אחד מאיתנו לכבד ולהוקיר כל מעשה ומעשה שנועד לשמור על קדושתו הפנימית, בין אם הוא מדאורייתא ובין אם הוא תקנת חכמים.
כל עוד לא חזרנו למציאות השלמה שבה עם ישראל חי מסביב לבית המקדש, יש צורך בכל תקנות חז״ל ובכל החומרות בספקות שהתעוררו בגלות. זלזול בחומרות ובמנהגים שעם ישראל נהג במשך כל הגלות, עוד לפני בניין בית המקדש והחזרת הסנהדרין להנהגת העם, **עלול ליצור בחיינו ניתוק מהקדושה. ** ״כל זמן שעוד לא שבו לנו כל מחמודינו מימי קדם, כל זמן שאין לנו מלך ונביא, וסנהדרין גדולה במקום אשר בחר ד', בביהמ״ק, שתצא מהם תורה לכל ישראל בלא שום ספק בהוראה. כל הזהירות הזאת בכל החומרות הבאות מצד הספקות הם הם יסודי חיינו. **וכי (חלילה) בעזיבת אלה הדברים, שע״פ ההשגחה הוכנו מראש לשמור את הקדושה הפנימית הישראלית, במצב הירידה תוכל לגרום תוצאות רעות ומרות מאד. ״**
הגמרא לומדת שממשיכים ללכת עם התפילין (כך היה נהוג בזמנם — ללכת כל היום עם התפילין) עד סמוך לכניסת השבת, ומסביר הרב קוק שכל עוד אנו נמצאים בימי החול, ימי המעשה, ועוד לא הגענו לימי הקודש, יש צורך במעשים. **גם ברגעים האחרונים של ימי החול, ברגעים האחרונים לפני החזרה לשלמות של עם ישראל, ** למצב בו חיינו יהיו מונהגים מתוך הקדושה העליונה של בית המקדש, רמה רוחנית שבה כל הספקות מבוררים וממילא חומרות שהונהגו במהלך הדורות יתבטלו, **יש עדיין חובה וצורך לשמור על כל חומרא וחומרא שבנתה ובונה את חיבור החיים לקדושה הפנימית. ״כי ריבוי המעשים לשם ד' מקרב את הלב לאבינו שבשמים״. **
אנו מתפללים בכל יום, ובוודאי אחרי שלושת השבועות, להגיע ליום שכולו שבת, לאותה מציאות שלמה שבה חוזרת השכינה לירושלים, וממילא חוזרים החיים השלמים של ישראל שבהם אור הנבואה והקדושה מרומם את כל חיי המעשה ללא צורך בפעולות חיצוניות, כאור השבת מול אור המעשים בחיי החול. אבל כל עוד לא הגענו למדרגה הזאת, כל עוד אנו עדיין ״עם חשכה״, אנו חייבים להמשיך וללכת עם תפילין, להמשיך ולשמור על כל פרטי המעשים והרחבותיהם המחברים את חיינו לנקודת הקדושה הנמצאת בנו.
נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה