מתוך החושך יבוקע האור: משמעות החורבן והכמיסה לגאולה בימינו
משך שנים ארוכות, ימי תשעה באב עברו על חלקים נרחבים בעם ישראל מתוך תחושה של דיסוננס מסוים. בעודנו יושבים על הארץ, מקוננים על חורבן הבית ועל גלות שנמשכה אלפי שנים, התבוננו סביבנו וראינו מדינה משגשגת, צבא חזק, וחיים יהודיים תוססים. השאלה המנקרת – ״מה משמעות האבל הזה בימינו? ״ – ריחפה בחלל האוויר.
והנה, התקופה האחרונה טלטלה את התפיסה הזו, והמחישה לנו באופן הבלתי אמצעי ביותר את עניינו העמוק של החורבן והגלות.
הפרדוקס הישראלי: עוצמה חומרית מול בודדות בינלאומית
עד לא מכבר, האמנו כי הימים בהם היהודי נדרש להצניע את זהותו חלפו מן העולם. התרגלנו למציאות שבה גאווה היא ללכת כיהודי ברוב בירות תבל. והנה, התהפכו היוצרות:
שנאה וטינה גלויות: אנו עדים לעלייה דרמטית בגל הסטנה, הלעג והקלס המופנים כלפי העם היהודי.
הצנעת זהות וביטחון מעורער: יהודים ברחבי העולם נדרשים שוב להצניע סממנים יהודיים בפרהסיה, ובתי כנסת ומוסדות קהילתיים זקוקים לאבטחה כבדה.
דה-לגיטימציה משפטית ופוליטית: הניסיונות להעמיד את ראשי הממשל והביטחון של ישראל לדין בערכאות בינלאומיות ממחישים עד כמה המערכת העולמית נערכת נגדנו.
הפרדוקס מתחדד כאשר מביטים על כוחו של עם ישראל בפועל: מבחינה צבאית וטכנולוגית, עוצמתו של העם היהודי בארצו חסרת תקדים. אויביו הקרובים חתים ממנו, וגם אם הם מוסיפים לנסות ולפגוע, יחסי הכוחות ברורים. אך דווקא במקביל לעוצמה החומרית הזו – הזירה הבינלאומית והיחס לעם ישראל מסתבכים והולכים.
סדקים בחזון הנבואי?
חזון הגאולה העתידית ובניין בית המקדש, כפי שהוא משתקף מבעד לנבואות שוב ושוב, מציב תמונה שונה לחלוטין. הנביאים מתארים מציאות שבה אומות העולם אינן רודפות את ישראל, אלא מעריצות את דרכו הרוחנית, ומגיעות מכל קצוות תבל להשתחוות לה׳ בירושלים:
״וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה׳ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים… וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם״
(ישעיהו ב׳, ב׳)
זהו אחד הסמלים המובהקים של הגאולה: השלום העולמי וההכרה הכללית בתפקידו הרוחני של העם היהודי. והנה, בימים אלו, החזון הזה נראה לכאורה קורה להפך, כשהלגיטימציה העולמית מתפוררת לנגד עינינו.
סוד התקופה: אין האור ניכר אלא מתוך החושך
כיצד עלינו להבין את המורכבות הזו? כאן טמון סוד התקופה.
כדי שנוכל להיות כלי קיבול לבניין בית המקדש, עלינו להבין תחילה את מקומו, מהותו ומשמעותו בחיינו. אין האור ניכר אלא מתוך החושך. כל עוד חיינו בתחושה שהביטחון החומרי, העוצמה הצבאית והמעמד המדיני מספקים אותנו כליל, לא היתה בנו כמיהה אמיתית למשהו עמוק יותר.
בשנים האחרונות, הקב״ה ממחיש לנו כי העוצמה החומרית – עם כל חשיבותה המכרעת – אינה חזות הכל. כשאנו רואים כיצד העולם נותר עיוור לאמת, אנו מתחילים להבין עד כמה אנו זקוקים לבית המקדש – לא רק כמבנה פיזי, אלא כמקור של אור, מוסר ואמת לעולם כולו. רק מתוך חיסרון זה מתעורר בנו הציפור האמיתי והכיסופים העמוקים.
כפי שלימד רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי:
״ירושלים לא תבנה עד אשר יכספו בני ישראל אליה תכלית הכוסף…״
הגאולה אינה תהליך טכני בלבד; היא תלויה בהתעוררות הלבבות ובנכונות שלנו לדרוש ולבקש את נוכחות ה׳ בעולם.
לידת המשיח מתוך הצער: תיקון ללא חורבן נוסף
חז״ל לימדו אותנו כלל פסיכולוגי ורוחני עמוק: ״ביום שחרב בית המקדש – נולד המשיח״. דווקא מתוך הצער על החורבן, מתוך תחושת הריק וההבנה של מה שחסר לנו, צומחת הישועה.
על פי חכמת הקבלה ומסורת רבותינו, חורבן שלישי לא יהיה. הבטחה זו עומדת בעינה. עם זאת, כדי לזכות לבניין הבית השלישי, אנו זקוקים ל״חורבן מעט״ הזה – לטלטלה המוסרית והקיומית שמזקקת את המחשבה ומבהירה לנו את התכלית.
הטלטלות של ימינו אינן סימן לנסוגות, אלא זרז פנימי. הן קוראות לנו להרים את עינינו מעבר לפתרונות הזמניים, ולהבין כי תפקידו של עם ישראל לא מסתכם בלהיות ״עם ככל העמים״, אלא בלהיות אור לגויים, השואב את כוחו מבית המקדש ומנוכחות השכינה בירושלים.
נשלח על ידי: חיים מרקוביץ
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה