עבודת המקדש הייתה מיועדת גם לאדם הפרטי וגם לכלל ישראל. יש קרבנות של היחיד ויש קרבנות של הציבור. ההבדל המרכזי שבין קרבנות הציבור לקרבנות היחיד הוא היכולת לפעול באופן ספונטני ואוטונומי – על פי רצון אישי – אפשר להקריב קרבנות רק בגלל שאנו רוצים, ואלו קרבנות הנדר והנדבה. קרבנות שכאלה אינם שייכים בציבור – קרבנות הציבור הם חובות שחלקם תלויים בזמן כקרבנות התמיד וקרבנות המוסף, וחלקם תלויים במעשה – לכפרה.
אלא שהתורה מלמדת אותנו שסדרים אלו של קרבנות שייכים באופן מלא רק לזמן מסוים – כשנגיע ״אל המנוחה ואל הנחלה״, ורק אחרי שהקב״ה יבחר את המקום המיועד לבניין המקדש ויודיע לנו ששם יש לבנותו. אכן, חז״ל בתלמוד במסכת זבחים (קיז, א) למדונו שבתקופה שבה המשכן היה בנוי בגילגל, ובשילה ובנוב ובגבעון היו סדרי עבודה שונים, ולדעת חכמים באותם שנים היחיד לא היה יכול להביא קרבנות חובה לכפרה כחטאת ואשם, אלא רק קרבנות של נדר ונדבה ״ישרות״ בלשון חז״ל. ואף חלק מהקרבנות של הציבור, לחלק מהדעות, לא היה ניתן להקריב באותם ימים, ולחלק מהדעות הסיקו האחרונים שאפילו את סדר העבודה של יום כיפור לא היה ניתן לקיים בחלק מהגילגולים של המשכן.
חוסר היכולת להקריב קרבנות אלו השליך על תחומים רבים. למשל: יולדת, זב וזבה לא יכלו להביא את קרבנות הטהרה שלהם, ואם כן היו מנועים מלאכול קדשים – כלומר, הם לא יכלו להקריב קרבן פסח (וכבר עמד על כך המשך חכמה, ויקרא ד, ו), נזיר לא היה יכול להביא את קרבנותיו לטהרתו, ועוד ועוד. הדבר מעורר תמהון – מדוע לא יוכלו ישראל לכפר על עוונותיהם?
כבר כתב רמב״ן (דברים יב, ח) על תקופה זו:
והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה, רק איש כל הישר בעיניו יעשה, על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן, אבל יבואו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם.
הרמב״ן מדגיש את הבחירה האלוהית של המקום – כל עוד והמקום לא נבחר ולא נודע לישראל איה מקום השכינה, אין ישראל היחידים יכולים לעשות שם את חובותיהם. אולי ההסבר לדעתו הוא שחסרון זה הוא חסרון בעצם היכולת לכפר, הכפרה אפשרית רק במקום השראת השכינה. על דבריו נוכל לתהות: האם השכינה שרתה בהר המוריה רק עם ישראל לא ידעו זאת? ואף אם ידעו זאת, אם היה אדם בונה במקום במת יחיד עוד לפני שבית המקדש נבנה, האם היה יכול להקריב שם קרבן חטאת? – ברור שלא.
אולי אפשר לעמוד על סוד הדבר מתוך המילים שהתורה בחרה להשתמש בהן כדי לבטא את הזמן שבו יתכנסו כל ישראל למקום ולשם יביאו את חובותיהם – ״מנוחה״ ו״נחלה״. בין אם הכוונה במילה ״מנוחה״ לשילה ובין אם הכוונה גם בזה לירושלים, ברור ש״נחלה״ הייתה בירושלים, ורק בה היה אפשר לבנות את המקדש ולהקריב בו את קרבנות חובותינו. את הפשר של הצורה ב״מנוחה״ הסביר החזקוני באופן די פשוט – המנוחה היא תנאי בסיסי שמאפשר לבני האדם לעזוב את בתיהם ולעלות לירושלים:
לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו', תלה הכתוב איסור הבמות בבנין הבית, לפי שעדיין לא נבנה הבית ולא נחו מאויביהם והיו טרודים במלחמה והיו יראים לבא כולם לעשות קרבנותיהם במקום אחד, וכן כתיב בסמוך והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר וגו', וכן אמר דוד ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מכל אויביו מסביב, ויאמר המלך אל נתן הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלוקים יושב בתוך היריעה, ועתה הניח ה' לי מסביב אין שטן ואין פגע רע ועתה הנני אומר לבנות בית וגו'.
ומה פשר הנחלה? ומדוע יש הבדל בין שני המצבים?
לכאורה נראה שהנחלה פירושה הבטחת ההמשכיות. הנחלה היא המקום שעובר מדור לדור, ורק משנגיע למקום שבו לא רק מנוחה רגעית תאפוף אותנו – נגיע למצב שבו אנו בנחלה, השקט והישיבה בקרקע עוברים מדור לדור – אז, זה הזמן שבו במקדש שיהיה אז בנוי, ניתן יהיה לקיים את החיים המלאים שסובבים סביב הקדושה, והעבודה בבית המקדש תתנהל במלואה.
התורה מבקשת מאיתנו לעצור לרגע במצב נוסף ל״נחלה״ – במצב של ״מנוחה״. זהו מצב של אמצע הדרך, הוא מאפשר לאדם לעצור לרגע, ולבחון את עצמו בבחינת דע מאין באת ולאן אתה הולך. המצב הזה הוא שיאפשר לאדם לבחון את ההצלחות וגם את הכישלונות ולמקד נכון יותר את העשייה. תחנת ביניים רוחנית, שאולי בינה לבין השלב הסופי יהיו עוד משברים, אבל היא מהווה עוגן של יציבות להבנה להיכן אנו הולכים.
הנקודה הפנימית היא שכל עוד ולא הגענו אל הנחלה אנחנו עדיין עסוקים בבניין, מתמקדים בעשייה בלתי פוסקת של יצירת האורגן הלאומי על כלל משמעויויו, החומריים והרוחניים. האדם אינו פנוי עדיין להתבונן בעצמו, במעשיו, במה שהוא מחולל, על כלל ההשלכות שלהם. את הנקודה הזאת אנו יכולים לפתח לשני כיוונים שונים: האחד – ריבונו של עולם אומר לאדם – כל עוד ואתה עמוס בעשייה, טרוד בבניין הבית, אני מבין שאתה לא מסוגל להתמקד בעצמך ובעבודת ה׳ שלך באופן מלא, ולכן אתה מקבל סוג של ״מחילה״ מראש על קרבנות החטאת והאשם. יש הבנה אלוקית לחולשות האנושיות שבאות לידי ביטוי בשנים של ״סטרס״ לאומי.
הכיוון השני הוא המודעות של האדם. כפרה יכולה להגיע רק כשהאדם מבין את הצורך שבה, ואת החומרה של מעשה פסול גם כשהוא בשוגג. כשהאדם בעצמו מתייחס לשגגה כמשהו שנעשה כלאחר יד ואינו דורש התייחסות, אין משמעות לכפרה והקרבת קרבנות – הם הופכים למעשה טכני חסר משמעות רוחנית ונפשית. ורק כשהאדם מגיע למצב של נחלה הוא יוכל להבין את המשמעות המלאה של הקודש אליו הוא נתבע להגיע, שכולל גם ניקיון ממעשים שנעשו ללא כוונה ובשגגה.
בתקופה הזאת עם ישראל מצוי בעיצומה של המערכה על בניית המערכת הלאומית שלנו על שלל ממדיה. אנו עסוקים כבר שנים בעשייה בלתי פוסקת ואולי אף כמעט ללא רגע קט של ״מנוחה״, אבל ביחד עם זאת העיניים נשואות אל על, לזמן המיוחל של הנחלה, שבו נוכל לשוב גם לנחלת הקודש שלנו ולהשראת השכינה בתוכנו בשלמות.
נשלח על ידי: חיים מרקוביץ
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה