סעודה שלישית כי תצא תשפ״ד – איך שמחים בחגים הבאים עלינו לשלום:
בשבועות האחרונים נערכים דיונים בקרב הציבור בארץ כיצד נכון לחגוג את חגי תשרי, לאור הפרעות הקשות שחווינו בשמחת תורה ולאור המלחמה הארוכה, ההרוגים, החטופים והעקורים שעדין לא שבו לביתם.
איני בא להתייחס כאן לאותו מיעוט "טרמפיסט" שמחפש בכל דרך לקעקע את חגי ישראל, ושמשתמש בציניות ובנבלות בצער האומה כדי להרחיק את עם ישראל ממסורת ישראל. וכך, תוך כדי שהם עצמם יושבים בבתי קפה ובמסעדות הומי אדם - הם קוראים שלא לעשות את ליל הסדר ושלא לשמוח בשמחת התורה, ומייחסים למי שחוגג - זלזול במשפחות השכולות. אני מבקש להתייחס כאן לרבים שמעלים את השאלה מתוך שותפות אמיתית בכאב של משפחות שכולות ושל עם ישראל כולו.
1. אפתח בנקודה שראיתי שפרסם ידידי הרב יוני לביא ושהתחברתי מאוד לדבריו (עם שינויים ותוספות שלי):
זו לא פעם ראשונה שעם ישראל מגיע אל חג וליבו שותת דם. חווינו זאת אינספור פעמים לאורך היסטוריה, כשמסלול חיינו התפתל בין פוגרום לגירוש ובין גזירות שמד להתקפות טרור.
לא פעם אויבינו כיוונו את התקפותיהם אלינו דווקא בימי חג, כדי להשבית את השמחה ולשבור את רוחנו.
מדוע עשו זאת אויבנו? מפני שידעו שהנצחון אינו תלוי בהריגת אנשים רבים ככל שיהיו ח״ו - גם לא מיליונים, אלא תלוי בשבירת הרוח ובזריעת יאוש באומה.
כנגד זאת, ההלכה מצווה אותנו לשמוח ולהתענג בשבתות ובחגים, משתי סיבות:
יסודם של השבתות והחגים בערכים ובאמונות שהם גדולים מהצער הפרטי שלנו: "זכר למעשה בראשית" ו״זכר ליציאת מצרים" וזמן חירותינו, וזמן מתן תורתנו וזמן שמחתנו. עם ישראל חי למען ערכים שהם גדולים מהחיים הפרטיים, וזו הסיבה שהחיים שלנו מלאי משמעות.
אילו בכל הדורות שבהם חווינו את ידם הקשה של שונאינו היינו נכנעים לצער, כבר מזמן לא היינו קיימים בעולם. המצווה לשמוח גם בעתות מצוקה וצער – נותנת לנו תקווה וכוח ושמחת חיים, וזה סוד קיומינו!
כך כותב ריה״ל בספר הכוזרי מאמר ג אות י:
אמר הכוזרי: חשבתי על עניינכם ונראה לי שיש ל-לוהים סוד לקיים אתכם. הוא עיצב את השבתות והחגים כאחד הגורמים החזקים ביותר לקיים את כוח-ההישׂרדות שלכם ואת זוהרכם. כי האומות היו מחלקות אתכם ביניהן ומשתמשות בשירותכם בשל פיקחותכם וחריפותכם וגם הופכות אתכם ללוחמים, לולא מועדים אלה שאתם שומרים שמירה כזאת, מפני שהם מן ה-לוה ומפני עילות חזקות, כגון: "זכר למעשׂה בראשית" ו״זכר ליציאת מצרים" ו״זכר למתן תורה, , כולן דברים -לוהיים שעליכם להקפיד לשומרם. לולא אלה, איש מכם לא היה לובש בגד נקי, ולא הייתם מתקבצים להיזכר בתורתכם, מחמת התרופפות התלהבותכם בשל שִפלותכם הממושכת. לולא הם, לא הייתם מתענגים אף יום אחד במשך כל חייכם. בזכות ימי חג אלה נמצאים אתם שישית מהחיים במנוחת גוף ומנוחת נפש. המלכים אינם מסוגלים למנוחה כזאת, כי כאשר מעוררת אותם הדאגה הקלה ביותר להתייגע ולנוע, הם נעים ומתייגעים, לכן אין הם ברגיעה מלאה.
לכן ההלכה מחייבת שחג יבטל שבעה, ושאפילו אם נפטר לא עלינו קרוב משפחה בחג – האבל מצווה כלפי חוץ להמשיך ולשמוח בשמחת החג. וכך גם אומר הירושלמי בברכות ב, ז ביחס לשבת (מתורגם):
ר' יוסי בן ר' חלפתא היה משבח את ר' מאיר לפני אנשי ציפורי שהוא אדם גדול וקדוש וצנוע. פעם אחת ראה ר' מאיר אבלים בשבת ושאל בשלומם. אמרו לר' יוסי: זה האיש שאתה משבחו? אמר להם: רוצים אתם לדעת את כוחו? בא להודיעכם שאין אבלות בשבת. זהו שכתוב (משלי י, כב): "ברכת ה' היא תעשיר" - זו ברכת שבת, "ולא יוסיף עצב עמה" - זו אבילות.
בהקשר לאבלות, גם ראש השנה ויום כיפור הינם ימים טובים שהאבלות מתבטלת בהם.
אין הכוונה שאנו לא מתייחסים לעצב, אלא שאנו יודעים ללכת בהדרכת החכם מכל האדם, לתת לכל זמן את ההתייחסות הראויה:
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם… עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד" (קהלת ג).
זהו המעלה של האדם שהוא מולך על כוחותיו ומנהל אותם בכך שכל כוח מתבטא בזמן ובמקום הנכון שלו.
למרות שהנהגה זו קשה מאוד, מצאנו את גדולי ישראל שנהגו כך:
אי אפשר שלא להיזכר בסיפורו המרטיט של האדמו״ר מפיסצ׳נה. השנה היא 1939 והעיר וורשה מוקפת בטבעת אש נאצית. שמחת תורה מתקרב ואסון כבד פוקד את משפחת הרבי. אלימלך, בנו יחידו, נהרג במהלך חול המועד בהפצצות הגרמנים. יומיים לאחר מכן כלתו וגיסתו נספו אף הן. בליל החג יהודים מתכנסים בחשאי במרתף אפל והספק מנקר בליבם: האם הרבי יבוא? ובכלל, איך אפשר להתפלל בימים כה נוראים? הם כמעט התייאשו, כשלפתע הרבי הופיע. בצעד נחוש הוא ניגש אל התיבה וקולו הרעים: "ברכו את ה' המבורך". הנוכחים, מופתעים ונסערים כאחד, הצטרפו לניגון המיוחד שהפיח ניצוץ של תקווה בלבבות השבורים.
עשר שנים קודם לכן, בצל מאורעות הדמים בתרפ״ט והטבח המזעזע ביהודי חברון בי״ח באב, הרב קוק נכנס אל היכל הישיבה בליל שמחת תורה. אווירת נכאים עטפה את המקום. הרב פתח את ההקפה הראשונה בשיר "הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו ייקום" במנגינה מיוחדת. עיני הנוכחים דמעו, אבל השירה סחפה אותם ומשם נמשכו ההקפות בעוז לאורך כל הלילה.
על כן נכון להפריד לגמרי בין ציון הפרעות ובין יום שמחת תורה והחגים, כמו שכתב הרב יוני:
מדינת ישראל תציין בטקסים ועצרות את יום הזיכרון ב-7. 10. לצד זה נקבע גם יום אבל לאומי בכה' בתשרי, יומיים אחרי שמחת תורה. כך גם מורה ההלכה - מי שיש יארצייט לקרובו ביום שבת או חג, עולה לקבר ביום שלמחרת.
2. על כך יש להוסיף, שגם בעת העצרות והטקסים, צריכים אנו לדייק את היחס שלנו למה שחווינו בשנה האחרונה. יש לחלק בין הרמה הפרטית לרמה הלאומית:
ברמה הפרטית - משפחות רבות חוו אסון כבד: או בפרעות או במלחמה שבאה לאחריה ושעדיין מתנהלת. להם יש מבט קשה-אישי על השנה האחרונה.
אולם ברמה הלאומית, השנה האחרונה היתה הצלה עצומה לעם ישראל!
הסיכון הקיומי: ההחלטה של חמאס לצאת למתקפה לבדו, למרות שהתכנון היה שיצאו יחד איתו חזבאללה, אירן וגרורותיהם - הצילה את מדינת ישראל מקריסה מוחלטת! גם העיוורון שמחבלי החמאס היו נתונים בו, שהתבוססו במעשי זוועה בדרום ולא פשטו על כל הארץ, כשלא היה מי שהפריע להם היה נס גדול.
הסיכון התרבותי: עם ישראל בעשרים השנים האחרונות נטה להתבוסס בהנאות החומר, תוך שהוא משיל מעליו את הערכים הלאומיים והמסורתיים שנראו לו "סרח עודף" ושהוא חלק מ״אזרח העולם". המלחמה השיבה לעם את האיזון הערכי. בשל המלחמה התעוררו כוחות גדולים של מסירות נפש. דור שהתבוסס לו בשאיפות חומריות חזר להילחם על ערכים החשובים באמת, ועד כדי מסירות נפש באהבה על העם והארץ! התגלו גיבורים הירואיים.
הסיכון החברתי: שנים של שסעים וזריקת רפש בין ציבור לציבור תוך שהתקשורת מעצימה ומגדישה זו - הובילו לשנאה גדולה. במלחמה הופיעה במלוא עוזה הנתינה והחסד והאהבה שקיימת בפנימיות העם וזו צפה ועלתה לתודעה הציבורית. ועברנו מעם שחשבו שהוא מפורר לעם שברובו מלוכד.
הסיכון המנהיגותי: החלום של חלקים בהנהגה של מערכת הביטחון שאין עוד איום קיומי למדינה ושאויבנו רוצים רק שלום ופרנסה ושיש עם מי לעשות הסדר ושהאויב מורתע – הובילה לסדרה של מהלכים חמורים: צמצום כוחות היבשה והישענות על מערכות טכנולוגיות, חוסר יכולת לשמוע ולראות סיכונים ואיום על כל מי שמעז לטעון אחרת. התשוקה לשלום, הרצון להתקבל במועדון המדינות הנאורות - גרמו להם למכור לעצמם ולציבור ולמקבלי ההחלטות מציאות שקרית. המפלצות בדרום ובצפון הפכו לאיום אסטרטגי על קיום המדינה, ואם העיוורון והקונספציה היו ממשיכים עוד שנה שנתיים מבלי להתפוצץ - אולי לא היתה דרך חזרה.
העיוות המוסרי: ערכים המוסריים שהותמעו בצה״ל שהפך להיות צבא שלא שואף לנצח ושזכויות האדם של האויב מנהלות אותו וכובלות אותו. מצמרת צה״ל הודרו אנשים בעלי תפיסה תוקפנית, ופסיקות בג״ץ והיעוץ המשפטי ניהלו כל חייל במשימתו וקשרו את ידיו. הפרקליטות הצבאית רדפה אחרי כל מי שאולי ניסה להתנהל בהתאם למוסר הראוי. כל זה התפוצץ ביום הטבח הנורא ונחשף לעין הציבור, וגם ציבור ליברלי-שמאלני החל להבין שיש כאן עיוותים שמסכנים את קיומנו.
ועתה נבחן: האם אדם שלא עלינו גילו לו מבעוד מועד מחלת סרטן שמסכנת את חייו והוא התחיל טיפול עומק להסרתו, האם הוא יהפוך את יום הגילוי ליום אבל או ליום חג? אז נכון שהטיפול כואב מאוד, והמחיר שלו כבד, אבל במבט כללי – הוא צריך להודות ולהלל!
כמובן יש להיות רגישים למי שסבל וסובל, וודאי שיש להבין כל מי שיתקשה לחגוג את החגים הבאים. גם ההלכה שקבעה שחג מבטל אבלות שבעה ואבלות שלושים, קבעה גם כן שמי שלא עלינו נפטר לו קרוב אחר כניסת החג – אמנם ממשיך בשמחת החג כלפי חוץ, אך נוהג דיני אבלות שבצנעה. דהיינו האווירה הציבורית צריכה להיות חגיגית כרגיל, אף שניתן להבין שליבו מלא צער ואנינות. ההלכה מדריכה אותנו שאסור לנו שאנינות הלב תבטל את המבט הרחב הכללי של ההודיה והישועה – שלבסוף היא של כולם, גם שלהם.
3. הציבור צריך להפנים שהמלחמה הגדולה היא המלחמה על תודעת המלחמה. במלחמת יום כיפור זכינו גם לנס גדול, שהסיכון העצום הפך לישועה, ושלבסוף נצחנו את המלחמה, למרות הפתיחה הגרועה. במובנים מסויימים הנצחון במחלמת יוה״כ גדול יותר מהנצחון במלחמת ששת הימים! אולם היה מי שדאג לקבוע בתודעה הישראלית את המלחמה כטראומה וככישלון לאומי, וזה הוביל ליאוש ולהליכה לוויתורים מדיניים ולכניעה בפני האויב. "במלחמה רק נפסיד ולכן אין לנו אלא לוותר בדרך לשלום".
גם בשנה זו היה מי שהכריז שכבר ביום שמחת תורה הפסדנו את המלחמה, ולכן אין מה להילחם בעזה. אפשר לצאת ולתת הכל כי הפסדנו בכל מקרה. המיקוד של המלחמה רק בהצלת החטופים - שהסיכויים להחזרתם בחיים קלושים ביותר - מכוון מראש את כל שאלת ההצלחה במלחמה להפסד מוחלט. משל למשחק כדורגל שהפרשנים ממקדים האוהדים שהעיקר במשחק הוא האם הכדור יעבור גם לחצי המגרש שלהם – הרי ברור שכבר בתחילת המשחק הפסדנו. כל זה מסוכן, כיוון שעם שחווה טראומה והפסד וכישלון – מנוהל לכניעה ולהתבטלות בפני שונאיו.
לכן יש למנף את הימים הללו שמציינים את השנה ל״מלחמת עזה האחרונה" – לשים זרקור על ההצלחות של עם ישראל, להפיח תקווה, שמחה, וביטחון בצדקת הדרך, כי רק זה מה שיאפשר לנו להמשיך לחיות כאן, וגם כי זו האמת המציאותית והמוסרית.
4. אז מה עושים בפועל?
תחילה נציין שמי שאמון על התקנות לכלל הציבור זו הרבנות הראשית לישראל, ולא רב קהילה או ארגון כזה או אחר. ואנו מייחלים לרבנות ראשית יוזמת, שמחוברת להווי האומה ושמנהיגה את הציבור. אולם במצב הקיים, נכון שכל רב יחשוב מה נכון לעשות בקהילתו, בהתאם לקווים הכללים שראינו לעיל.
בכללי נכון לחלק בין עשיית מעשים שמבטאים אבלות וצער שאותם אין לעשות, לבין תפילות על העתיד והודיה על העבר.
כמה נקודות:
נכון בכל פתיחת היכל להתפלל על ישועת ישראל ועל חיילי צה״ל ועל החזרת העקורים ועל החזרת השבויים והחטופים. יש לשים דגש בתפילות על ישועת כלל ישראל ועל הנצחון הכללי, ולא שהדגש יהיה בעניין החטופים. למרות הצער הפרטי, רק הישועה הכללית תמנע צער כזה בעתיד, ומתן דגש קיצוני לצער הפרטי מוביל לעיוותים מוסריים ולטעויות מנהיגותיות, שרק יביאו ח״ו עוד צער, גם להם וגם לאחרים.
בקהילתנו אנו נאמר בעזרת השם בפתיחת ההיכל את התפילה שאנו אומרים כל השנה לאחר מזמורי התהילים.
בתפילת אבינו מלכנו הנאמרת בימים הנוראים, נכון להתכוון ולהדגיש את הבקשות הבאות:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל־גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּטֵּל מַחְשְׁבוֹת שֹׂנְאֵינוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הָפֵר עֲצַת אוֹיְבֵינוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כַּלֵּה כָּל צַר וּמַשְׂטִין מֵעָלֵינוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כַּלֵּה דֶבֶר וְחֶרֶב וְרָעָה וְרָעָב וּשְׁבִי וּבִזָּה וּמַשְׁחִית וּמַגֵּפָה וְיֵצֶר הָרָע וְחוֹלָאִים רָעִים מִבְּנֵי בְרִיתֶךָ:
כמו כן נכון שגם בני עדות המזרח יוסיפו את הנוסח שקיים בעדות אשכנז לאחר הבקשה: "אבינו מלכנו עשה למענך אם לא למענינו":
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ עֲשֵׂה לְמַֽעַן הֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶֽׁךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ עֲשֵׂה לְמַֽעַן טְבוּחִים עַל יִחוּדֶֽךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ עֲשֵׂה לְמַֽעַן בָּאֵי בָאֵשׁ וּבַמַּֽיִם עַל קִדּוּשׁ שְׁמֶֽךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ נְקוֹם לְעֵינֵֽינוּ נִקְ֒מַת דַּם עֲבָדֶֽיךָ הַשָּׁפוּךְ:
סעודת שמחת תורה, חלוקת שקיות לילדים וכיו״ב: ראוי מאוד שלא לבטל את הסעודה שמתקיימת בכל שנה, ואין לצמצם בה דבר, שלא יראה כאבלות בפרהסיה ח״ו. וראוי ביום זה לספר בניסים ולהודות ולהלל להקב״ה, על שבתוך הדין הקשה חווינו חסד גדול, כמו שהובא לעיל. אמנם היינו שמחים שכל הדברים הללו יתוקנו בלא דינים אלו, אולם אנו שמחים שלא היו אלו דינים של חורבן אלא דינים של התעוררות ותיקון לגאולה שלמה בעזרת ה'.
הקפות:
ראוי לתת מקום נכבד בהקפות למשפחות הגיבורים שבניהם נפלו על קידוש השם בהגנת העם והארץ. כמובן בהתאם לרצונם ומתוך רגישות כלפי כל אחד ותחושותיו.
לא נכון לציין בהקפות את הצער והאובדן חלילה. אלא את הגבורה והישועה, למשל:
הקפה ראשונה - על שזכינו לתורת חסד ונתינה, שהופיעו באומה בעוז גדול בחודשי המלחמה הראשונים.
הקפה שנייה - על הגבורה שהופיע באנשים רבים – יחידים, שוטרים, רבשצי״ם ועוד – שקפצו וסיכנו עצמם והגנו והצילו בגופם אנשים רבים.
הקפה שלישית – על התורה השלמה שקיבלנו, שהיא מאוזנת ושלמה במוסריותה, שבה החסד והמשפט שלובים זה בזה.
הקפה רביעית – על נצחיות ישראל ש״לא ישקר ולא ינחם", ושלעולם לא יוכלו לנו.
הקפה חמישית – על ההוד ועוצמת הרוח שהתגלתה בחיילים הצעירים, שיצאו לקרב תוך מסירות נפש למות על קידוש השם והעם והארץ.
הקפה השישית – על האחדות שהתגלתה באומה, שיחד לחמו אנשים מציבורים שונים, במסירות נפש הדדית, וקרסו כל המחיצות והסטיגמות ההדדיות.
הקפה שביעית – על הצפייה לנקמה ועל הצפייה למלכות. שנזכה לראות נקמת ה' באויבנו ולראות הנהגה טובה לעם ישראל בכל המערכות, ולישועה שלמה בהקמת מלכות ב״ד.
וראוי להכין שירים לכל הקפה המתאימים לערכים אלו.
עם ישראל חי!
ערב שבת כי תצא תשפ״ד:
הפרשה שלנו מסתיימת בשתי מצוות עשה, לזכור ולנקום:
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם…
וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' -ֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' -ֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח.
התורה מצווה עלינו שלא לשכוח כיצד עמלק פגע במורל הלאומי, החליש אותנו ופגע בתהליך המרומם של יציאת מצרים. אולם התורה דוחה את הטיימינג לביצוע הנקמה – כשנהיה בארץ בתקופה השקטה בה המלכות בישראל תהיה בשיא המעלה.
מדוע? מדוע לא לנקום מיד?
בתהלים צד אנו מוצאים שהכתוב מייחס לקב״ה נקמות, בלשון רבים:
-ֵל נְקָמוֹת ה' -ֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ, הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים.
מהן שתי הנקמות?
אומרים חכמים בברכות לג. :
אמר רבי אלעזר: גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות, שנאמר: "(מכון לשבתך) פעלת ה', מקדש ה'"…
היינו שהמקדש גדול בכך שהוא נקודת אמצע שבין הדין והחסד, והוא מאזן בין הכוחות, ובזה מעלתו.
מתקיף לה רב אחא קרחינאה: אלא מעתה, גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר: "-ל נקמות ה'"!
נראה שהיה פשוט לרב אחא שהנקמה כולה דין, ואיך היא נמצאת בין שתי שמות ה' שאחד מהם הוא של חסד?
אמר ליה: אין, במילתה (=במקומה) מיהא גדולה היא!
והיינו דאמר עולא: שתי נקמות הללו למה? אחת לטובה ואחת לרעה, לטובה - דכתיב: "הופיע מהר פארן", לרעה - דכתיב: "-ל נקמות ה' -ל נקמות הופיע".
וצריך להבין: מה הכוונה "במילתה"? וגם מה הכוונה "לטובה" ו״לרעה"?
ראיתי בשם הרב אלישיב שגם בנקמה יש ב' סוגים – חסד ודין:
נקמה של חסד שהיא לטובה – כמו שהיה אצל מרדכי בתחילה, שהוא היה על הסוס והמן היה מוליכו, וזו נקמה טובה שה' מעלה את כבוד ישראל ומפיל את כבוד האויב שרואה בכבוד אויביו! וכך היה גם בפסוק: "ה' מסיני בא" - שהוציא אותנו ממצרים ונתן לנו תורה ובחר בנו מכל העמים, וכל שונאי ישראל יצאו עיניהם מחוריהן כשראו את כבוד ישראל!
ויש נקמה של דין שהיא לרעה - שהקב״ה מכה באויבים, כמו שמסיים הפרק בתהלים: "וברעתם יצמיתם, יצמיתם ה' -לוהינו".
הנקמה השלמה, כמו שהיה בימי פורים – שהנקמה הטובה והנקמה הרעה באו יחד. היינו שלא רק שה' סייע לנו לנקום בהמן ובניו וחבריו, אלא גם שלפני כן הם יראו את מעלתם של ישראל וכבודם!
אומר הקב״ה: נכון, אני רוצה שתנקמו בעמלק. אבל לא לפני שהם יראו את מעלתם של ישראל. שיראו שאתם נכנסים לארץ ויושבים בה לבטח, כך שמה שניסו לקלקל לא הצליח להם. ואז, אחרי הנקמה לטובה – תבוא הנקמה לרעה: "תמחה את זכר עמלק".
וכך מצאנו גם בסוף האזינו על הגאולה האחרונה:
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו
פעמיים כתובה נקמה: דם עבדיו יקום – בהענשת אויבנו ושונאינו שהיכו ורצחו ואנסו והתעללו בעמינו. אולם זה לא יהיה לפני ש״ונקם ישיב לצריו" – שיעלה את כבוד ישראל למעלה עד שהצרים של ישראל יראו שכל הניסיונות שלהם כשלו, ו״נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".
ואנו מבקשים בימי אלול שלפנינו, שבשנה הבאה יתן לנו ה' את שתי הבקשות:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הָרֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ!
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ נְקוֹם לְעֵינֵֽינוּ נִקְ֒מַת דַּם עֲבָדֶֽיךָ הַשָּׁפוּךְ!
גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה