דף מקורות – מצור בעת מלחמה
רמב״ם הלכות מלכים פרק ו הלכה ז
כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו.
במדבר פרק לא פסוק ו - ז (פרשת מטות)
(ו) וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ:
(ז) וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר:
רדב״ז הלכות מלכים פרק ו הלכה ז
כשצרין על עיר לתפשה וכו'. איכא בספרי דבי רב וע״כ איירי בעיירות הרחוקות אשר לא משבעה עממים דומיא דמדין דיליף מינה ואיירי נמי בשקראו להם לשלום ולא השלימו וכל זה מדרכי התורה אשר כל נתיבותיה שלום:
ספרי במדבר פרשת מטות פיסקא קנז
ויצבאו על מדין, הקיפוה מארבעה רוחותיה. ר' נתן אומר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו.
שו״ת חכם צבי סימן כו ד״ה ראיתי מ״ש
ראיתי מ״ש מעכ״ת בשם ה״ה מחותני מהר״א ברודא מפראג על קושית מהרש״ל על הרמב״ם דס״ל (לפי דעת מהרש״ל לאפוקי לפי דעת הכ״מ) שגזילת וגניבת הגוי אסורה בלאו כמו של ישראל ודבר תימה הוא בעיני כי התורה בכללה ובפרטה לישראל ניתנה עכ״ל מהרש״ל וכתב עליו הרב הנ״ל שהיא קושיא חזקה ולי דברי מהרש״ל תמוהין מאוד ומה ענין דהתורה לישראל ניתנה ולא לנכרים שהביא מהרש״ל ומה זו קושיא להרמב״ם אטו משום לתא דידהו הוא וכי הרמב״ם סבור שהנכרי נצטווה שלא יניח לישראל לגזלו או לגנוב ממנו והלא אנחנו נצטוינו שלא לעשות מעשים מכוערי' ולא יהא אלא גונב ע״מ למיקט או ע״מ לשלם תשלומי כפל אף שאינו מתכוין לגנוב ולא עוד אלא שמתכוין לטובת הנגנב עכ״ז נצטוינו אנחנו שלא להרגיל עצמינו לגנוב וכבר מצינו שני לאוין מפורשים בגוים לא תתעמר בה ומכור לא תמכרנה בכסף וכשצרין על ערי הנכרי' נצטוינו להניח רוח אחת מבלי מצור לכל מי שירצה להמלט על נפשו כמ״ש הרמב״ם ז״ל בה' מלכים פ״ו דין ז' וכן כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום ואף בבע״ח בלתי מדברים נצטווינו על צערם מדאורייתא למ״ד ואותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ומצות שלוח הקן יש בה עשה ול״ת ואף בצמחים נצטוינו לא תשחית את עצה וכל זה אינו בעבור הפעול אלא בעבורינו אנחנו הפועלים לקנות בנפשנו דעות אמיתיות ומדות טובות וישרות לזכותנו לטוב לנו וז״ב מאוד.
שו״ת פעולת צדיק חלק ב סימן קנא רבי יחיא בן יוסף צאלח (מהרי״ץ) היה רב בעיר צנעא, בירת תימן, ואב בית - דינה במאה ה - 18
כתב הרמב״ם פ״ו מה' מלכים ומלחמותיה' דין ז' וז״ל: כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מד' רוחותיה אלא מג' רוחותיה ומניחין מקום לברוח /לבורח/ ולכל מי שרוצה להמלט על נפשו שנ' ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו עכ״ל. וכ' כ״מ וז״ל: כת' סמ״ג דאי' בספרי ע״כ. וז״ל ספרי בפ' מטות ויצבאו על מדין הקיפוה מארבע רוחותיה ר' נתן אומר נתן להם רוח רביעי' כדי שיברחו עכ״ל ספרי ותימהא לי אמאי פסק רבי' כר' נתן ולא כת״ק. וראיתי בילקוט ב' הספרי דגורס בהיפך וז״ל: ויצבאו על מדין הקיפוה מג' רוחותיה ר' נתן אומר נתנו להם רוח ד' כדי שיברחו עכ״ל. והשתא לפי גי' זו ניחא דפסק כת״ק. וראיתי להר' גדליה בפירושו לילקוט וז״ל: נתנו להם רוח ד' כדי שיברחו פירושא קא מפרש דלהכי לא הקיפן רוח ד' כדי שיהיו יכולים לברוח דתחלת נפילה ניסה א״נ לפלוגי אתא וה״פ גם רוח ד' הקיפן דאל״כ יברחו עכ״ל.
ויש לדקדק על מ״ש דתחלת נפילה ניסה דלפ״ז מה שנתנו רוח ד' לא לטובת המדינים אלא כדי להכשילם ליפול דתחלת נפילה ניסה. ואלו להרמב״ם משמע דלטובת המדינים הוא כדי להמלט מי שרוצה להמלט. וי״ל דגם הרמב״ם יודה לטעם רבי' גדליה שהרי דקדק וכ' ומניחין מקום לברוח (לבורח) והיינו לומר דתחלת נפילה ניסה אלא שגם כן מי שירצה להמלט על נפשו ימלט ולכך לא אמר ומניחין מקום לבורח להמלט על נפשו אלא כ' ולכל מי שרוצה להמלט ומשמע שהם שני דברים. ואפשר דהאיי דקאמר ולכל מי שרוצה להמלט הכוונה לצאת דרך שם לבוא להשלים עם ישראל להמלט על נפשו ולזה לא נקט גביה לברוח כמו חלוקה ראשונה. ואפשר ג״כ לפ״ז ליישב פסק רבי' עם גי' הספרי דפסק כר' נתן משום דמסתבר טעמיה וכדאשכחן גם במלחמת חובה דפותחים בשלום לכל מי שירצה להשלים והכא נמי תרי טעמי או משום דתחלת נפילה ניסה או כדי שישלים מי שירצה להמלט על נפשו לזה פסק כר' נתן.
וצל״ד מהיכא דייקי לה רז״ל שבכך צוהו. וי״ל דדייקי דהול״ל כאשר צוה ה' את משה לבסוף אחר ויהרגו כל זכר כי זהו המכוון והתכלית בצווי דלעיל דכתי' צרור את המדינים והכיתם אותם לא הצביאה ומדשני קרא לכתוב כאשר צוה ה' את משה סמוך לויצבאו אתא לרמוז חידושא דהקיפום מג' רוחותיה דאל״כ ל״ל למכתב גבי ויצבאו כאשר צוה ה' הא (לא סגי) בלאו הכי דא״א להריגה בלא צביאה אלא ש״מ דמרמז שהקיפום מג' רוחותיה וכדי שלא תקשה דמהיכא משמע דלענין זה אמר קרא כאשר צוה ה' ודלמא קרא מרמז למלתא אחריתי לזה נתחכם רבי' לומר מפי השמועה למדו וכו', דכלל למדונו רז״ל שכל מקום שלא יש ראיה ברורה לאותו דבר מהמקרא או שאין טעם בדבר הם מיחסים אותו אל הקבלה שכך היתה הל״מ וכדאי' בס' הקנה ז״ל בכמה דוכתי יע״ש:
השגות הרמב״ן לספר המצוות לרמב״ם שכחת העשין מצוה ה
מצוה חמישית שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה ובו עוד תקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתינו שנ' (מטות לא) ויצבאו על מדין כאשר צוה י״י את משה ודרשו בספרי הקיפוה משלש רוחותיה ר' נתן אומר תן להם רוח רביעית שיברחו. ואין זו מצות שעה במדין אבל היא מצוה לדורות בכל מלחמת הרשות. וכן כתב הרב בחבורו הגדול בהלכות מלכים ומלחמותיהם (פ״ו ה״ז):
משך חכמה במדבר פרק לא פסוק ז (פרשת מטות)
הרמב״ן בספר המצוות מנה מצות עשה הך דדריש בספרי "כאשר צוה ה' את משה", שלא הקיפו אותה מד' רוחותיה. וטעם פלוגתתם, דהרמב״ן סובר דכמו דהיה מצוה לבקש לשלום, כן היא מצוה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם, ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח. אבל הרמב״ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו למוד בחוקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד, ומהתיאשם בחייהם כי יפלו ביד צר, יעמדו על נפשם בכל שארית כוחם ויוכלו לעשות חיל, כאשר ידוע בקורות העתים, שכמה פעמים בא מגודל היאוש הנצוח הגדול. לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם, אז לא ישליכו את נפשותם מרחוק, ויברחו. ואם כן אין זה שייך למצוה. ולעניות דעתי נראה כהרמב״ם, דבזה אתי שפיר בספרי (לפסוק ה) "וימסרו מאלפי ישראל": מגיד הכתוב שהיו בני אדם צדיקים וכשרים, ומסרו נפשם על הדבר. ר' נתן אומר: אחרים מסרום 'איש פלוני כשר - יצא', ('איש פלוני צדיק - יצא למלחמה'). ואח״כ איתא "ויצבאו על מדין" - הקיפוה מד' רוחותיה [פירוש, דלטעמיה אזיל, דמסרו נפשם על הדבר והלכו במסירות נפש, לכן לא חששו לשום תחבולת מלחמה נימוסית]. ר' נתן אמר: נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו [פירוש, דלטעמיה אזיל, דהם לא רצו להלך, רק בעל כרחם נמסרו מאחרים, ואם כן לא רצו למסור נפשם ולהקיפם מד' רוחותיה]. וראיתי בספר המצוות להרמב״ן שהגירסא היתה לפניו "תן להם רוח רביעית"! לכן דריש זה למצוה. אבל גירסתנו "נתן" מחוור יותר, יעויין שם. וראה במלכים - ב, טו, טז: "אז יכה מנחם את תפסח ואת כל אשר בה (ואת גבולה מתרצה) כי לא פתח ויך (את כל ההרותיה בקע"). והבן ודייק בכל זה.
ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תקכז
מצוה לעשות במלחמת הרשות כמשפט הכתוב
שנצטוינו בהלחמנו בעיר אחת מצד הרשות שנרצה להלחם בה, וזו היא שנקראת מלחמת הרשות… וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות שיברחו משם, ספרי [במדבר פיסקא קנז], וילפינן זה מדכתיב [במדבר ל״א, ז'] ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' וגו', ובמלחמת שבעה עממין מקיפין אותם מכל צד, ומכל מקום מודיעים אותם תחלה שאם רצונם להניח העיר ושילכו להם הרשות בידם.
מנחת חינוך פרשת שופטים מצוה תקכז אות א
ומבואר כאן בר״מ דכשצרין על עיר אין מקיפין אותה מד' רוחות רק מג' רוחות ומניחין מקום לברוח והוא מהספרי וילפינן מן ויצבאו על מדין כאשר צוה ד' וכו' מפי השמועה למדו שבכך צוהו. והר״מ אינו מחלק בין מלחמת מצוה לרשות כיון דילפינן ממדין מנ״ל לחלק ובפרט מלחמת מדין הי' עפ״י ציווי השי״ת הו״ל גם כן מלחמת מצוה אף שהחי' מהם הטף ונשים גזה״כ הי' עכ״פ מנ״ל לחלק בין מלחמת מצוה לרשות ע״כ סתם הר״מ והרהמ״ח חילק דד״ז הוא במלחמת הרשות ובמלחמת מצוה מקיפין מכל צד ולא ידעתי מנ״ל זה וצ״ע:
הרב שלמה גורן תורת המדינה סי' כח עמ' 406
יש להשיג על כך שתי השגות (על המשך חכמה): א. ראינו שהרמב״ן בעצמו מזכיר את שני הנימוקים גם יחד. גם הנימוק ההומניטרי וגם הצבאי טקטי, ואע״פ כן דעתו של הרמב״ן שיש לכלול מצוה זו בין תרי״ג המצוות. ב. … אבל הרמב״ן כתב במפורש שהלכה זו של פתיחת רוב רביעית במצור היא מצוה לדורות בכל מלחמות הרשות, משמע שאינה נוהגת במלחמת מצוה. ואם נכונים דבריו של בעל המשך חכמה שלדעת הרמב״ן נימוקי מצוות המצור על עיר הם הומניטריים כמו הנימוקים לקרוא לאנשי העיר לשלום, הרי דעתו של הרמב״ן (דברים כ, ו) כדעת הרמב״ם שגם במלחמת מצוה נוהגת המצוה של קריאה לשלום. ולמה מצוה זו של קריאה לשלום נוהגת לפי הרמב״ן גם במלחמת מצוה, והמצוה לחוס על אנשי המצור ולאפשר להם להימלט ברוח רביעית אינה נוהגת לפי דעתו במלחמת מצוה, שיכולה להיות גם לא נגד שבעת העמים, כגון עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ותוך כדי הרדיפה אחריהם מביאים אותם במצור.
בסיכומם של דברים: לדעת הרמב״ם מחייבת מצוה זו גם בזמן הזה, שם אנו צרים על עיירות אויבינו, בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות, בין בתוך גבולות ארץ ישראל ובין מחוץ לגבולות ארץ ישראל, אסור לסגור את העיר הנצורה מכל הרוחות, אלא חייבים להשאיר רוח אחת פתוחה כדי לאפשר למי שרוצה להימלט מן העיר הנצורה ולהציל את נפשו ובלבד שלא ינצלו רוח זו כדי להביא לתוכה תגבורת באנשים, בנשק ובמזון. ואין לסמוך בזה על שיטת הרמב״ן והחינוך שאין הדבר נוהג במלחמת מצוה. כי מסתבר שגם לדעתם אין למעט אלא מלחמת שבעת העממים שקיימת בהם המצוה "והחרמתם אותם" מה שאין בעזרת ישראל מצר שבא עליהם, כל שיש לדאוג שהאוייב יברח מבלי שוב, יצאנו ידי חובתנו. ולכן על אף שלפי הרמב״ן אין מצוה זו נוהגת אלא במלחמת הרשות, ומלחמת "שלום הגליל" מוגדרת כמלחמת מצוה, נוהגת מצוה זו במצור על ביירות. שאסור היה לסגור את המצור מכל רוחותיה של ביירות, אפילו לשיטת הרמב״ן ובעל ספר החינוך, מכיון שלא חלה על האויב בביירו מצוה "והחרמתם אותם", חייבים היינו לתת להם לברוח.
גם מלחמת מדין היתה מלחמת מצוה ואע״פ כן הופעלה שם הלכה זו לראשונה. וצריך לומר שגם כוונת הרמב״ן לחלק אך ורק בין מצור בתוך גבולות א״י נגד ז' עממים שנצטווינו להחרימם ואין לתת להם להימלט, לבין מלחמה ומצור מחוץ לגבולות א״י – שלפי הרמב״ן היא מוגדרת תמיד כמלחמת הרשות אע״פ שהיא מצוה ע״פ ה' – מעין מלחמת מדין. וזה בניגוד להגדרתו של הרמב״ם בפ״ה מהל' מלכים ה״א מהי מלחמת מצוה ומהי מלחמת רשות.
לפי זה יוצא שמלחמת שלום הגליל והמצור על ביירות מכיוון שהיא נערכת מחוץ לגבולות ארץ ישראל שבתורה, על אף היותה עזרת ישראל מיד צר, היא נחשבת כמלחמת מצוה גם לפי הרמב״ן וספר החינוך. בכל זאת חלים עליה הלכות המצור הנ״ל הנלמדות ממלחמת מדין גם לשיטת הרמב״ן. ברם לפי דעתו של הגאון בעל ספר משך חכמה אין זו מצוה שמחייבת אותנו בזמן הזה לדעת הרמב״ם, מכיון שנימוקיה הם צבאיים ולא דתיים הומניטריים. אלא הדבר תלוי בהערכת מצב של מפקדי הצבא. אבל נתברר ששיטה זו של האור שמח תמוה בין לרמב״ם ובין לרמב״ן ולא נכתבה בספרו אור שמח שהוא ספר הלכתי כי אם בספרו משך חכמה על החומש שהוא מחשבתי, ואין להורות הלכה למעשה על פיו בנידון זה, ביחוד כאשר הדבר נוגע לדיני נפשות של חיילינו ושל תושבי ביירות הנצורים באזור המערבי של העיר.
חוות בנימין ח״א סי' טו הרב שאול ישראלי
ואני במגילת ספר השבתי על דבריו והשגותיו כדלהלן: על הטענה שהרמב״ן עצמו מביא גם הנימוק שזה אינו אלא מתכסיסי המלחמה, אעפי״כ ס״ל שזה מחייב, וזה מפני שאין דורשים טעמא דקרא ללמוד מזה שינוי בהלכה. על זה יש להשיב: שאם אמנם הזכיר הרמב״ן גם הא שיש בזה משום טכסיסי המלחמה, אך לא ראה בזה עיקר הטעם, וכלשונו בזה "ובו עוד תיקון", והיינו מפני שלשון הכתוב "כאשר ציווה ה'" מורה בבירור שזהו ציווי, אלא שבעצם יש בזה גם תועלת ותיקון. וכן אין לזה שייכות למחלוקת רבי שמעון רבנן אי דרשינן טעמא דקרא, שהרי הכתוב עצמו סתום הוא, ולא נאמר מהו הדבר שציווה, ואין זה אלא שכך נמסר "מפי השמועה", וכלשון הרמב״ם, ובזה לא נחלקו כלל רבי שמעון ורבנן, בפרט שהרי יתכן שמפי השמועה נמסר גם הטעם של הציווי, או שנמסר להכרעתם מסברא. …
ולנקודה העיקרית שבא לחדש בדברי הרמב״ן והחינוך שהם קוראים מלחמת רשות לכל מלחמה שהיא מחוץ לגבולות א״י, ומכאן שגם מלחמה נגד הצר הצורר, כל שהיא חוץ מגבולות א״י היא בגדר זה "בניגוד להגדרה של הרמב״ם מהי מלחמת מצוה ומהי מלחמת רשות". על זה הערתי שהדברים אינם ניתנים להיאמר כללץ שהרי הרמב״ם לא מליבו הוציא מלים. כי זוהי ההגדרה שבין מלחמת רשות למלחמת מצוה היוצאת מתוך הסוגיות סוטה מד בבבלי, ובסוגיא המקבילה בירושלמי.
השגה נוספת של הרב ישראלי בתוך תורת המדינה עמ' 408
אין שום דמיון למצוה של הקריאה לשלום, שנוהגת לכל הדעות גם בז' עממים. מחלוקת הרמב״ם והרמב״ן אינה מעניינו בזה לעניין מתן האפשרות לאנשים הנתונים במצור לברוח משם. כי הקריאה לשלום תוכנה כניעה מצד הנצורים עפ״י התנאים המבוארים ברמב״ם, ועיקר יסודי שזה צריך להיות מצווה עם קבלת ז' מצוות בני נח. ובה הרי הם נכנסים בגדר של גר תושב שמצוה להחיותם ואסור לשקר בבריתם, כמבואר הכי באר היטב ברמב״ם בהלכות אלו. ובזה הרי פקע מהם דין אויבים והם אנשי ברית, ועל כן גם מצותת החרמה שהיתה קיימת עליהם חלפה והיתה כלא היתה. משום כך זוהי מצוה המתייחסת גם לגרועים והמקולקלים שהם ז' העממים ועמלק. הרי זו איפוא מגדר מתן יד לפושעים וקריאה לתשובה. וזו גדלות של אלוקי ישראל והדרכתו לעמו ישראל להפוך לעמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. ולא כן ענין פתיחת הרוח להימלט. בזה אין שום כניעה ושום קבלת מצוות עליהם ונשארים הם בקלקולם כאשר היו. ופשוט שגם אין שום ערבון שלא יימצאו להם בני ברית וברבות הימים ישובו וילחמו איתנו, אלא שבאה המצוה ללמדנו מדת החמלה. כל עוד אין הם מהעמים המקולקלים ביותר, אמרה תורה אפשר להם ברירה. אך מה מקום למתן אפשרות זו להללו שיש עליהם חיוב החרמה, והם עומדים במרדם. וחיוב זה נשאר עליהם גם לאחר בריחתם מהעיר. וכל שבא לידו אחד מהם מצוה להרגו, שם פ״ה ה״ד. על כן אין שום דמיון בין הקריאה לשלום למצוה להניח רוח רביעית. ושפיר חילק ביניהם הרמב״ן וכן החינוך.
על כך השיב הרב גורן (עמ' 418)
כל מה שכתב כת״ר להשיב על דברי הכל ניתן לסתור על פי הספרי בפרשת נשא ובמדרש רבה פרשת צו סט וכו' בכל מקום מפורש שהמצוה לקרוא לשלום הוא משום שגדול השלום ולא משום שהשלום מהווה כניעה לצבא ישראל ולתורת ישראל כפי שכת״ר כותב. שכן מצינו שם (מדרש שופטים סי״ב): רבנן אמרי תדע לך כמה גדול כוחו של שלום, אפילו המלחמה שאין אדם יורד לתוכה אלא בחרבות ורמחים אמר הקב״ה שכשתהיו הולכין לעשות מלחמה לא תהיו פותחין אלא בשלום. וכן אמר רבי יוסי הגלילי (בפרק השלום): גדול הוא השלום שבשעת מלחמה אין פותח אלא בשלום. שמע מיניה שמצות השלום היא שורש המצוה ויסודה, ולא הכניעה שכת״ר מעלה אותה כל כך על נס. ראיה מכרעת לדברינו אלה הוא הספרי בפרשת נשא פיסקה מב שמביא אסמכתא שגדול השלום שאפילו בשעת מלחמה צריכים לשלום ממה ששלח משה רבינו אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמור. אעברה בארצך בדרך בדרך אלך לא אסור ימין ושמאל וכו' (דברים ב, כו-כז), וכי זו היתה קריאת שלום עם כניעה ועבדות וקבלת עול ז' מצוות? וכן מביא הספרי ראיה לחשיבות הגדולה של השלום ממה שענה מלך בני עמון למלאכי יפתח "ועתה השיבה אתהן בשלום" (שופטים יא, יב) הרי מפורש שלא הכניעה והעבדות וקבלת ז' מצוות הם ביסוד המצוה לפתוח בשלום במלחמה, אלא מעצם כוחו ועוצמתו המוסרית והאנושית של השלום. וכן הוא יסוד המצוה לפתוח רוח רביעית לנצורים כדי שיוכלו למלט נפשם.
חוות בנימין: מסקנת הרב ישראלי
מסקנת הדברים: המחבלים שמטרתם המוצהרת היא לפגוע ביהודים, יושבי א״י, וידם הרצחנית שלוחה גם ביהודים בכל מקום שהם, ופגיעתם היא בגוף ובנפש ומבלי הבחנה בין צעיר לזקן ובין נשים וטף – דין רודפים ממש עליהם, ודינם פסוק למיתה מנימוק זה, וכן מתבאר ברמב״ם בפ״י מהל' עכו״ם. המלחמה במחבלים אלה היא על מנת לקטוע את היד הרצחנית מיד צר. אין במלחמת מצוה מעין זו מחלוקת בין הראשונים. הן לדעת הרמב״ם והן לדעת הרמב״ן והחינוך אין שום חיוב לפותח לפניהם דרך בריחה. הדבר נתון לשיקול בלעדי של מפקדי הצבא, שיקבעו מה מבחינתם היא הדרך היעילה ביותר להכנעת המחבלים. אין הדברים האמורים מתייחסים אלא באשר למחבלים. אשר לאוכלוסיה האזרחית, הוצהר מפורשות כי פתוחה לפניהם הדרך לצאת מאזור המערכה. ואם אינם עושים זאת, הרי האחריות לכך היא עליהם בלבד.
מסקנת הרב גורן שם עמ' 422
אי לזאת על משמרתי אעמודה, אין כל צל של ספק שההלכה שבספרי דבי רב וברמב״ם וברמב״ן והחינוך בדבר החובה במצור להשאיר רוח רביעית פתוחה כדי לתת לאויב אפשרות למלט נפשו היא בתוקף גם במלחמת שלום הגליל בלבנון, שלדעת כולי עלמא אנו מצווים לפתוח לאויבים רוח אחת שתהיה חד סיטרית, כדי לאפשר לבורח מן העיר ולמלט נפשם. והרי זוהי מטרתנו ומטרתה הרשמית המוצהרת של ממשלת ישראל ושל צה״ל, ואסור לסגור את ביירות הרמטית מארבע רוחותיה וכו'.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה