יבי״א ג יו״ד ב
עמדתי והתבונן בדין הביצים המובאים לשוק ע״י חברת תנובה וכיו״ב לצרכניות וחנויות מן הקיבוצים והמשקים
וידוע כי כמעט כל התרנגולות המטילות את הביצים הללו מסוגרות בלולים מבלי לצאת ולבא כלל ואין שם שום תרנגול זכר ועכפ רוב ככל הביצים הם על דרך זה
אם נמצא דם בביצים הללו אם אפשר להתירם או לא?
טור יורה דעה סו
"כל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה", וחיה בכלל. ובין טמאה ובין טהורה חייבין עליה משום דם. כוי חייבים על דמו. ושליל אע״פ שחלבו מותר דמו אסור. אבל דם דגים וחגבים מותר.
ודם ביצים - אם ידוע שאינו מריקום האפרוח, אין חייבין עליו אלא שחכמים אסרוהו. אבל אם ידוע שהוא מריקום האפרוח, חייבין עליו.
ואם נמצא על הקשר - פירוש בראש החד של הביצה והוא על החלמון, כל הביצה אסורה. וכן אם הוא על קשר החלבון וניכר שמתפשט ממנו חוצה לו.
ואם נמצא על החלמון והחלבון שלא על הקשר, או אפילו על קשר של חלבון ולא נתפשט חוצה לו, הדם אסור והביצה מותרת.
/
ור״י היה מתיר גם הדם אם נמצא על החלבון וחלמון שלא על הקשר.
/
ולדעת הגאונים אין חילוק בין קשר לחוצה לו אלא בין חלבון לחלמון, שבכל מקום שימצא בחלמון הכל אסור, ובכל מקום שימצא בחלבון זורק הדם ואוכל השאר.
וכתב אדוני אבי הרא״ש ז״ל: וטוב להחמיר לאסור כולה בנתפשט חוץ לקשר, וגם בכל החלמון, ולפי זה אין היתר לביצה אלא בנמצא בקשר על חלבון ולא נתפשט חוצה לו, או בשאר מקום בחלבון.
ביצים המוזרות - פירוש שאינם מזכר אלא מספנא מארעא, ואינם נקלטות לעולם אפילו ישבה תרנגולת עליהם עד שמוזרות, מותרות לאוכלם וזורק הדם.
כריתות כ:
משנה
דַּם הַטְּחוֹל, דַּם הַלֵּב, דַּם בֵּיצִים, דַּם חֲגָבִים, דַּם הַתַּמְצִית – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו, רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב בְּדַם הַתַּמְצִית.
רש״י
דם ביצים - ביצי איל ושור. לשון אחר דם ביצים המוזרות שנתאדמו מחמת חמימות שישבה עליהן התרנגולת:
אין חייבין עליהן - כרת שאין כרת אלא בדם הנפש דכתיב (ויקרא י״ז: י״ד) כי נפש כל בשר דמו היא כל אוכליו יכרת:
תָּנוּ רַבָּנַן: ״כָּל דָּם לֹא תֹאכְלוּ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם, דַּם בֵּיצִים, דַּם חֲגָבִים, דַּם דָּגִים, הַכֹּל בַּכְּלָל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְעוֹף וְלִבְהֵמָה״, . . אוֹצִיא דַּם בֵּיצִים – שֶׁאֵין מִין בָּשָׂר.
תוס'
דם ביצים - פירש בקונטרס ביצת תרנגולת לשון אחר ביצי זכר וקשיא דבגמרא קאמר אוציא דם ביצים שאין מין בשר:
חולין סד:
תנו רבנן גיעולי ביצים מותרות
ביצים מוזרות נפש יפה תאכלם
נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר
אמר רבי ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה
תני דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה אפי' ביצה אסורה מאי טעמא דשדא תכלא בכולה א״ל רב גביהה מבי כתיל לרב אשי איפכא תני תנא קמיה דאביי ואביי הוא דתרצה ניהליה.
רש״י
גיעולי ביצים - ביצה טמאה שנתבשלה עם הטהורה:
מותרות - הטהורין דמיא בעלמא הוא ולא יהבי טעמא באחרנייתא:
ביצים מוזרות - שאינן של זכר ואין אפרוח קלוט בהם לעולם:
נפש יפה תאכלם - שאינו אסטניס ואין דעתו קצה בהם תאכלם ואע״פ שישבה עליהם תרנגולת ימים רבים:
והוא שנמצא הדם על הקשר שלה - הוא זרע של תרנגול הקשור בראש הכד של ביצה ומשם יצירת האפרוח מתחלת וכיון דעדיין הוא שם לא נתפזר בשאר הביצה הלכך אוכל השאר אבל נמצא על חלמון שלה כולה אסורה כדמפרש לקמן דשדא תיכלא בכולה נתפשט הקלקול בכולה:
על חלבון - על הקשר כדאמרן:
תכלא - לשון שיכול וריעותא:
איפכא תני תנא קמיה דאביי - תנא אחד היה שונה אותה לפניו איפכא לא שנו אלא שנמצא על חלמון שלה:
ואביי הוא דתרצה הכי - כדאמרינן לא שנו אלא על חלבון:
תוס'
והוא שנמצא בקשר שלה. פירש הקונטרס דכה״ג אוכל השאר כיון דנמצא על הקשר והוא זרע תרנגול הקשור בראש הכד של ביצים ומשם יצירת האפרוח מתחיל וכיון דעדיין הוא שם ולא נתפזר בכל הביצה הלכך אוכל השאר אבל אם נמצא על חלמון שלה הביצה כולה אסורה כדמפרש לקמן דשדא תיכלא בכולה פי' נתפשט הקלקול בכולה
ומיהו קשה לפירושו מדאמר בפרק דם שחיטה בכריתות דקתני בברייתא יצא דם ביצים שאינן מין בשר יצא דם חגבים שכולו היתר ומשמע דכי היכי דשרי דם חגבים ודגים כל זמן שישנו עליהם וניכר שהוא מהן הוא הדין נמי דם ביצים! ?
וי״ל דמדרבנן החמירו בדם ביצים גזירה אטו דם עוף שהביצה בא ממנו ומדאורייתא שרי אע״פ שהאפרוח נוצר משם דהיינו על קשר שלה ואע״ג דהוי אפרוח לבסוף השתא מיהא לא הוו מין בשר שאין כאן עדיין בשר כלל.
ועוד י״ל דדם שעל הקשר אסור מן התורה דחשיב מין בשר כיון שהאפרוח נוצר ממנו דהא דשרי במסכת כריתות (גם זה שם) דם ביצים היינו כשאין דם בקשר אלא במקום אחר שמאותו דם אין האפרוח נוצר ולא חשיב מין בשר ומצוי הוא פעמים רבות אפי' לאלתר סמוך ללידת הביצה ואותו דם אינו בא מחמת נשיכת תרנגול לתרנגולת
ומה שפי' בקונטרס דם שהוא חוץ לקשר הכל אסורה זהו כשישנו בקשר ונתפזר עד שהוא חוץ לקשר אבל כשאין דם כלל על הקשר אלא במקום אחר מותר כדפרישית
ואין להקשות לפ״ז בתר הכי דמפליג אבוה דר' אפטוריקי בין חלבון לחלמון הוה ליה לאפלוגי בחלבון גופיה בין על הקשר לשאין על הקשר כמו רבי ירמיה דלאו פירכא היא דהא מפליג בין נמצא על הקשר של חלבון לנמצא על הקשר של חלמון
ועוד י״ל הך שמעתא דהכא שרי דם ביצים לגמרי כי ההיא דכריתות (גם זה שם)
והכי קאמר והוא שנמצא על הקשר שלה אז זורק את הדם ואוכל את השאר
אבל אם אין הדם על הקשר אלא במקום אחר מותר אפילו הדם ואין צריך לזורקו
וכן משמע בירושלמי דתרומות דקאמר בתר ההיא שהבאתי לעיל מביצים מוזרות מצא בהם דם קולף הדם ובירושלמי אינו מזכיר כלל מאכילת שאר הביצים אלא מזריקת הדם משמע דכל החילוק שאומרים אמוראים אחרי כן על הדם עצמו כדפי' בשמעתין ר' זירא סליק למבקרא לר' חייא בריה דר' יצחק אשכחיה דיתיב וקאמר לא שנו אלא חלמון אבל חלבון מותר והוא סבר דהוא גמיר מן דאבהתי' אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן בין בחלבון בין בחלמון אסור תני ר' חלפתא בר' שאול חלמון מותר אמר רבי זעירא הא דאמר חלמון אסור בשנמצא במקום זכרותו של חלמון ואפילו חלבון והוא שנמצא במקום זכרותו של מוחו שממנו נולד ע״כ לשון הירושלמי משמע דאמאי דקתני בברייתא קולף מקום הדם קאמר בתר הכי ל״ש אלא חלמון אבל חלבון מותר ומשמע מותר וא״צ לקלוף ובתר הכי מייתי דר' יוחנן דאמר בין חלבון ובין חלמון אסור ובתר הכי מייתי ברייתא דר' חלפתא בר' שאול דאומר חלמון מותר ודומה בזה שהוא טעות סופר ויש לגרוס חלמון אסור וחלבון מותר ובדם גופיה קאמר הכי כדפרישית ועלה קאי דר' זעירא דאמר הא דאמר חלמון אסור כשנמצא במקום זכרותו של חלמון פירוש זכרותו קשר שלו כי גם בחלמון ישנו הקשר אבל שלא במקום הקשר מותר אפילו הדם ובא ר' זעירא לסתור מה שאמר בברייתא חלמון אסור חלבון מותר ולומר שגם חלמון שאסור זהו דוקא במקום זכרותו כי גם במקום אחר דם ביצים מותר אפילו בחלמון וכה״ג אפילו בחלבון אסור הדם וקם ליה ר' זעירא בשיטתיה דר' יוחנן דלעיל מיניה וברייתא דר' חלפתא ברבי שאול כשיטתיה דרבי חייא בר' יצחק:
ורבינו תפס עיקר תירוץ שני דדם שהוא מריקום אפרוח אסור מדאורייתא וכן דעת הרשב״א בחידושיו ובת״ה וכ״כ בתשובה סימן מ״ו דכל שנתרקמה ואפילו התחילה להתרקם דמה אסור דאורייתא דאין זה דם ביצים אלא דם בשר
וזה שמספק עלינו את הכל לפי שאין אנו בקיאים בדבר משנמצא דם משהתחילה להתרקם והרי זה דם בשר ואף הביצה כולה אסורה כביצת השרץ דשדיא תיכלא בכולה עכ״ל
/
אבל הרמב״ם כתב בפ״ג מהמ״א ביצת העוף טהור שהתחיל האפרוח להתרקם בה ואוכלה מכין אותו מכת מרדות.
/
והמרדכי כתב שראבי״ה קבל מרא״ם דאם הדם בחלמון באותו ענין שאינו ניכר בו מקום התחלת האפרוח אז דוקא הוא אסור משום תורת דם.
אבל אם הוא מלא דם וניכר בו מקום התחלת אפרוח מותר דסמוך לריקומו הוי עפרא בעלמא
אבל אם נרקם ממש אסור משום שרץ כל זמן שלא יצא לאויר העולם ונראה דדברים אלו דחויים הם ואין כן דעת הפוסקים:
שו״ע יו״ד סו
. סעיף ב
דם ביצים, אם ידוע שהוא מרוקם האפרוח (פרוש, שהתחילה להתהוות בו צורת האפרוח), חייבים עליו. אבל אם אינו ידוע שהוא מרוקם האפרוח, אין חייבים עליו אבל חכמים אסרוהו:
סעיף ג
נמצא עליה קורט דם, זורק את הדם ואוכל את השאר. והוא שנמצא בחלבון, אבל אם נמצא בחלמון, כל הביצה אסורה.
/
הגה: וי״א דאם נמצא על קשר החלבון וגם מבחוץ, דהיינו שנתפשט מן הקשר, דכל הביצה אסורה (הרא״ש ורשב״א ורש״י ותוס' וע״פ. וכתב רא״ש וטור ור' ירוחם שיש להחמיר כב' השיטות). ויש מחמירין עוד, דכל שנמצא על הקשר של חלבון אפילו לא נתפשט כלל, אסור (א״ו הארוך ריש כלל מ״ב ומהרא״י ש״ד). ומזה נתפשט המנהג במדינות אלו לאסור כל ביצה שיש בה דם ואין מחלקין בין חלמון לחלבון. ובמקום דנוהגים להקל לזרוק הדם ולהתיר הביצה במקום דמותר, צריך לטול כדי קליפה עם הדם כשזורקו (ארוך שם בשם סמ״ג):
כתוב בשבלי הלקט בשם הגאונים כמה ישהו הביצים תחת התרנגולת ויאסר באכילה משום שיקוץ עד ג' ימים מותרים מכאן ואילך אסורים עכ״ל
/
ואין לדבר זה שורש בגמרא וגם לא ראיתי לשום פוסק שכתב כן אדרבה רש״י כתב שאע״פ שישבה עליהם התרנגולת ימים רבים מותרים.
כתבו הגהות מיימון בפ״ג מהמ״א דמן הסתם סמכינן על רוב ביצים שאין בהם דם ומ״ה מעשים בכל יום שאנו אוכלים ביצים צלויות אף על פי שאינן יכולות ליבדק ומה שרוצים לבדקם כשרוצים לטגנן או לעשות מהם תבשיל חומרא בעלמא הוא וכ״כ הרשב״א בחידושיו פרק אלו טריפות וגם התוספות והרא״ש כתבו שם דמעשים בכל יום שאנו אוכלים ביצים מגולגלות אע״פ שאינם יכולות ליבדוק וכתבו רבינו בסימן פ״ו דין ביצה שיש בו אפרוח או דם שנתבשל עם ביצים המותרות או עם התבשיל של היתר כתב ג״כ רבי' בסי' פ״ו:
יבי״א – ולמדנו מכאן שביצים שאינם של זכר אין לאוסרם משום דם ריקום של אפרוח, הואיל ואין אפרוח נקלט בהם לעולם,
ואע״ג דבגמרא מוקי לה לסיפא בנמצא דם שלא במקום האוסר, מ״מ בביצים שאינם של זכר גם במקום האוסר בעלמא יש להתיר בהם הואיל ואין אפרוח נקלט בהם
וכדכתב ב״י –
ביצים המוזרות פי' שאינם מזכר וכו' בס״פ א״ט (שם) ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם וברש״י מוזרות. שאינם של זכר ואין אפרוח קולט בהם לעולם: נפש היפה תאכלם. מי שאינו איסטניס ואין דעתו קצה בהם יאכלם אף על פי שישבה עליהם התרנגולת ימים רבים ומוזרות הוא מלשון טויה כדאמרינן בפ״ק דסוטה מוזרות בלבנה כלומר טוות שכשהביצים עומדים זמן מרובה נפסדים ונעכרים והם נטוים כחוט. ודברי רבינו כדברי הרשב״א שכתבתי דכל דספנא מארעא כיון דליכא למיחש בה לריקום בכ״מ שימצא בה דם אין הביצה אסורה ולפיכך סתם וכתב מותרות לאוכלם וזורק הדם ולא חילק בין אם הוא במקום הקשר או שלא במקום הקשר או אם הוא בחלבון או בחלמון דאין לומר שלא בא אלא להתירם באכילה אע״פ שהם מוזרות ומ״מ דינם כשנמצא בהם דם כדין שאר ביצים דא״כ למה ליה למיכתב וזורק את הדם דממילא הוה משמע דדינם כשאר ביצים שכשנמצא במקום שאינו אוסרם אפ״ה צריך לזרוק הדם ועוד דכיון דנחת לפרושי דינם כשנמצא בהם במקום שאינו אוסר את כולם הו״ל לכתוב דינם כשנמצא במקום האוסר או הו״ל לסתום ולכתוב מותרות באכילה ואם נמצא בהם דם דינם כדין שאר ביצים שנמצא בהם דם אלא ודאי דאתא למימר שאפי' נמצא בהם דם בחלמון או בקשר (ס״א חלבון) ונתפשט חוצה לו זורק את הדם ואוכל את השאר משום דליכא למיחש ביה לריקום אינו נאסר ומיהו הדם אסור לדברי האוסרים דם הנמצא בשאר ביצים אפילו במקום שאינו אוסר את הביצה.
יבי״א – וכדמוכח בתוספתא (תרומות ט ה)
ביצים מוזרות נפש יפה תאכל מצא באחת מהן דם זורק את הדם ואוכל את השאר.
וכן מבואר באשכול –
ביצים מוזרות פירוש שאינן של זכר והתרנגולת ישבה עליהן ונפסדו, נפש היפה תאכלם וזורק הדם שבה ואין בזה משום בל תשקצו
וכ״כ הרשב״א וכפרש״י וארחות חיים, והמאירי,
רבינו יונה מדגיש שכל ההיתר של ספנא מארעא שזורק את הדם והשאר שרי, רק בתרנגולת סגורה בלול מעת עיבורה, אבל בחצר חיישינן שמא בכל פעם בא התרנגול אצלה עד 60 בתים.
והוסיף
וכ״פ השו״ע יו״ד סו ז
ביצים המוזרות (פירוש דנפסדו ונעשו כעין מטוה), אפילו ישבה התרנגולת עליהם ימים הרבה, מותר לאכלם ובלבד שיזרוק הדם.
ופירשו הבאה״ג והש״ך והפר״ח דהיינו ביצים שאינם מזכר אלא של ספנא מארעא, שזורק את הדם ואוכל את השאר.
3 מקרים בהם אנו אומרים שהביצה ספנא מארעא:
כשהתרנגולות סגורות בלול ואין תרנגול זכר עמהם
אפילו כשהתרנגולות בחצר אבל אין באזור תרנגול זכר במרחק עד 60 בתים.
שהתה בלול 21 יום בלא הטלת ביצה, אז ביצה שהטילה אח״כ ע״כ לא נוצרה אלא מחמימות הארץ ומותרים, אבל אם לא שהתה בלול 21 יום אנו תולים שהביצה היא מהריון מזכר לפני שנכנסה ללול.
שו״ע יו״ד
ביצת עוף טמא שהתחיל העוף להתרקם בה היו לוקים עליה משו' שרץ העוף וביצת עוף טהור שהתחיל העוף להתרקם בה ואכלה היו מכין אותו מכת מרדות:
באר היטב
(טו) מרדות: הקשה הפרישה דהא בסי' ס״ו כ' הטור דאם ידוע שהוא מרוקם האפרוח חייבים עליו מן התורה ותירץ דש״ה דנמצא דם תוך הביצה מ״ה אסור מן התורה משום דם משא״כ כאן דכבר נתהפך הדם ונעשה גבלא ועפרא הוא ואין בו איסור דאורייתא
ובט״ז בסי' ס״ו תירץ דכאן מיירי שאין בו דם רק ריקום בשר וזהו מדרבנן עכ״ל.
בדין ביצה הנמצאת במעי התרנגולת לאחר שחיטה ונמצא בה דם
ביצה ו:
תנו רבנן אפרוח שנולד ביום טוב אסור רבי אליעזר בן יעקב אומר אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו כמאן אזלא הא דתניא (ויקרא יא, מב) לכל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם כמאן כר' אליעזר בן יעקב.
שו״ע יו״ד טו א
אפרוח: כל זמן שלא יצא לאויר העולם – אסור, ולאחר שיצא לאויר העולם – מותר מיד.
ש״ך
אסור משום שרץ השורץ על הארץ שגם שריצתו בתוך קליפתו מיקרי שריצה.
ט״ז
לאויר העולם. בפ״ק דביצה (דף ו') פליגי ר״א בן יעקב ורבנן דראב״י ס״ל כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם ורבנן ס״ל כל זמן שלא יצא לאויר העולם ופסק רי״ף כרבנן וכתב הר״ן אע״ג דקי״ל משנת ראב״י קב ונקי מ״מ כיון דקים ליה רבי יוחנן כרבנן ורב כראב״י וקי״ל רב ור״י הלכה כר״י. וק״ל מאי אולמיה דהאי כללא מהאי כללא דמשנת ראב״י קב ונקי. ונראה דלבטל זה מפני זה והדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים וכ״פ הרא״ש פרק א״ט וכ״כ כאן טור וש״ע. ותימא על הרא״ש שפוסק בפ״ק דביצה כראב״י וסותר דבריו בפא״ט וכתבתי דבר זה
לפי שראיתי בהג״ה אשיר״י פ״ק דביצה וז״ל וכגון שנולד עם הכנפים דהיינו נוצה גדולה שעל גופו שיש לו קנים אבל עופות שלא גדלו כנפים אסר רבינו יואל משום שקץ מא״ז עכ״ל ומו״ח ז״ל הביא הג״ה זאת להלכה (וכ״פ הש״ך)
/
ותמהני דרבינו יואל שאסר משום שקץ כמאן ס״ל ונ״ל דס״ל כראב״י ושיעור דנפתחו עיניהם ושיעור דגדלות כנפים שיעור אחד הוא וא״כ למאי דפסק הש״ע כרבנן לא קי״ל ג״כ כהך הג״ה אשיר״י
אמר רב הונא אמר רב ביצה עם יציאתה נגמרה
מאי עם יציאתה נגמרה אילימא עם יציאתה נגמרה ומותרת לאכלה בחלב הא במעי אמה אסורה לאכלה בחלב והתניא השוחט את התרנגולת ומצא בא ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב
אלא עם יציאתה נגמרה ומותרת לאוכלה ביום טוב הא במעי אמה אסורה לאכלה ביום טוב והא תניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן ביום טוב וכי תימא קמ״ל בברייתא מאי דלא אשמעינן במתניתין הא נמי תנינא ביצה שנולדה ביו״ט ב״ש אומרים תאכל וב״ה אומרים לא תאכל ועד כאן לא פליגי ב״ש וב״ה אלא בנולדה אבל במעי אמן דברי הכל שריין וכי תימא בית הלל אפילו במעי אמן נמי אסרי והא דקתני נולדה להודיעך כחן דב״ש דאפילו נולדה נמי שרו
ואי בעית אימא מאי עם יציאתה נגמרה עם יציאת רובה נגמרה וכדרבי יוחנן דא״ר יוחנן ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב וחזרה מותרת לאכלה ביום טוב ואיכא דאמר מאי עם יציאתה נגמרה עם יציאת כולה נגמרה עם יציאת כולה אין אבל רובה לא ולאפוקי מדר' יוחנן
ת״ר כל שתשמישו ביום נולד ביום כל שתשמישו בלילה נולד בלילה כל שתשמישו בין ביום ובין בלילה נולד בין ביום ובין בלילה כל שתשמישו ביום נולד ביום זו תרנגולת כל שתשמישו בלילה נולד בלילה זו עטלף כל שתשמישו בין ביום ובין בלילה אדם וכל דדמי ליה
אמר מר כל שתשמישו ביום נולד ביום זו תרנגולת למאי נפקא מינה לכדרב מרי בריה דרב כהנא דאמר רב מרי בריה דרב כהנא בדק בקנה של תרנגולין מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים ומצא בה ביצה מותרת והלא בדק אימר לא בדק יפה יפה ואפילו בדק יפה אימר יצתה רובה וחזרה הואי וכדר' יוחנן איני והא אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב בדק בקנה של תרנגולת מערב יו״ט ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים ומצא בה ביצה אסורה התם בדספנא מארעא אי הכי דרב מרי נמי אימא מארעא ספנא בדאיכא זכר בהדה בדאיכא זכר נמי אימא מארעא ספנא
אמר רבינא גמירי כל היכא דאיכא זכר לא ספנא מארעא ועד כמה אמר רב גמדא משמיה דרב כל היכא דשמעה קליה ביממא עבד רב מרי עובדא עד שתין בתי ואי איכא נהרא לא עברא ואי איכא מברא עברא ואי איכא מיצרא לא עברא הוה עובדא ועברא אמיצרא במאי אוקימתא בדספנא מארעא מאי איריא בדק כי לא בדק נמי כי לא בדק אימא מאתמול הואי אי הכי כי בדק נמי אימא יצתה רובה וחזרה היא וכדר' יוחנן דרבי יוחנן לא שכיח ואמר רבי יוסי בן שאול אמר רב האי תומא שחיקא סכנתא לגלויא:
שו״ע או״ח תקיג ו
ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב וחזרה ואחר כך נולדה ביום טוב מותרת
לפיכך אפילו בדק בקינה של תרנגולת ערב יום טוב סמוך לחשיכה ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים(לפני עלות השחר) ומצא בה ביצה מותרת שתרנגולת אינה יולדת בלילה ואנו תולין שמאתמול יצא רובה וחזר והוא שיש תרנגול זכר תוך ס' בתים ואין מפסיק נהר שאין בו גשר שאם לא כן אפשר שתלד בלילה ואסור
אבל אם לא בדק מערב יום טוב אפילו ליכא זכר בהדה שריא שאנו תולים שמאתמול נולדה
ובלא זכר (נמי) רובן יולדות ביום
לפיכך מותר ליקח ביצים מן הנכרי בליל ראשון של יום טוב דתלינן שמערב יום טוב נולדו וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות אבל לא בליל שני של ראש השנה ולא בליל יום טוב שאחר השבת:
תקיג ז
השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות ואפילו ביום טוב שלאחר שבת:
אלא הא דתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן ביום טוב מני לא ב״ש ולא ב״ה
אלא עם יציאתה נגמרה ומגדלת אפרוחים במעי אמה אינה מגדלת אפרוחים
למאי נפקא מינה למקח וממכר כי ההוא דאמר להו ביעי דפחיא למאן יהבו ליה ביעי דשחוטה אתא לקמיה דרבי אמי אמר להו מקח טעות הוא והדר פשיטא מהו דתימא האי לאכילה קא בעי להו והאי דקאמר דפחיא משום דצריבן למאי נפקא מינה למיתבה ליה ביני ביני קמ״ל ההוא דאמר להו ביעי דדכרא למאן ביעי דדכרא למאן יהבו ליה ביעי דספנא מארעא אתא לקמיה דרבי אמי אמר להו מקח טעות הוא והדר פשיטא מהו דתימא האי לאכילה קא בעי להו והאי דקאמר דדכרא משום דשמינן טפי למאי נפקא מינה למיתבא ליה ביני ביני קמ״ל
שו״ע חו״מ רלב יט
המוכר ביצים לחבירו ונמצאו מוזרות (פי' שהתחיל להתהוות בו צורת האפרוח) שאינם ראוים לאכילה הוי מקח טעות ומחזיר את הדמים ועכשיו לא נהגו כן ומנהג מבטל הלכה:
סמ״ע -
וכן אם התנה שיתן לו מביצים שנולדו ונתן לו מביצים שנמצאו במעי תרנגולת או שהתנה שיתן לו מביצים הנולדים מתרנגול ותרנגולת ונותן לו מביצים דספנא מארעא הוי מקח טעות.
יבי״א – מזה שהגמרא אומרת שהנפקא מינה בין ביצה שנולדה לבין ביצה שבמעי אימו זה למקח וממכר אם מגדלת אפרוחים או לא, משמע שבודאות אינה מגדלת אפרוחים דהא לא אזלינן בממון בתר הרוב ואפי״ה יכול לטעון על מקח טעות, אלא ע, כ משמע שבנמצאת במעי אימה אינה מגדלת אפרוחים בודאי! !
ומזה נלמד לאם נמצאת בה דם שאינה אסורה כיון שאינה מגדלת אפרוחים ודינה כביצה דספנא מארעא!
שו״ע יו״ד סו ה
נמצא הדם בביצה במקום שאינו אוסר את כולה, ולא זרק הדם, ושכח וטרף הביצה עם הדם, נראה לי שהוא מותר:
ש״ך
(יא) נ״ל שהוא מותר. שהרי יש פוסקים דאין בדם זה איסור כלל אפילו מדרבנן ואפילו לדברי האוסרים אותו מדרבנן היינו שלא לאכלו בעינו משום מראית העין אבל אם נתערב שלא מדעת שרי וכ״כ הרשב״א כו' עכ״ל ומשמע דאם ערבו מדעת אסור וכ״כ העט״ז והיינו לדידיה או למי שנתבטל בשבילו משום קנסא כדלקמן סימן צ״ט סעיף ה':
דין ביצה שהתרנגולת ישבה עליה 3 ימים מעל״ע
כתוב בשבלי הלקט בשם הגאונים כמה ישהו הביצים תחת התרנגולת ויאסר באכילה משום שיקוץ עד ג' ימים מותרים מכאן ואילך אסורים עכ״ל
/
ב״י יו״ד סו - ואין לדבר זה שורש בגמרא וגם לא ראיתי לשום פוסק שכתב כן אדרבה רש״י כתב (חולין סד:) שאע״פ שישבה עליהם התרנגולת ימים רבים מותרים! !
יבי״א – ואנכי בעניי מצאתי בספר הפרדס לרש״י שכתב עד כמה ישהו הביצים תחת הצרנגולת ויאסרו באכילה משום שיקוץ עד ג' ימים מותרים, מכאן ואילך אסורים
הרי דרש״י עצמו כתב כגאונים הנ״ל! ! ?
ולפי דברי הב״י איך רש״י יסתור דברי עצמו? !
ובאמת יש לתרץ דרש״י (חולין סד:) הנ״ל מיירי בביצת ספנא מארעא שאינה נפסדת כ״כ מהר, כאשר יראה הרואה בחוש, אבל של זכר נפסדות מאוד לאחר ישיבת התרנגולת עליהם ג' ימים ובהא קא מיירי רש״י בספר הפרדס ושבולי הלקט בשם הגאונים
וכפי שתירץ כן הכרתי והפלתי כי היכי דלא תקשי מגמרא מפורשת בפסחים נה:
מתני' מושיבין שובכין לתרנגולים בי״ד
ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה
גמ' השתא אותובי מותבינן אהדורי מיבעיא
אמר אביי סיפא אתאן לחולו של מועד
אמר רב הונא לא שנו אלא תוך שלשה למרדה דאכתי לא פרח צימרא מינה ואחר שלשה לישיבתה דפסדא לה ביעי לגמרי אבל לאחר שלשה למרדה דפרח לה צימרא מינה ותוך שלשה לישיבתה דאכתי לא פסידי ביעי לגמרי לא מהדרינן
רבי אמי אמר אפילו תוך שלשה לישיבתה מהדרינן במאי קמיפלגי מר סבר להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו ומר סבר להפסד מועט נמי חששו
רש״י –
לא שנו - דאף במועד מחזירין אלא תוך שלשה למורדה שעדיין לא עברו שלשה ימים שברחה מעליהן:
דאכתי לא פרח צימרא - לא עבר חמימותה ממנה והיא נוחה להחזיר:
צימרא - כמו אשתא צמירתא (ע״ז דף כח.):
ולאחר שלשה לישיבתה - שכבר ישבה עליהן שלשה ימים קודם שעמדה מעליהן וכבר נשתנו הביצים ואם לא תחזור הרי הן אובדין דאין ראויין לאכילה:
אבל לאחר שלשה למרדה - שהיא קשה וטורח גדול להחזיר או אפילו תוך שלשה למרדה אם תוך שלשה עמדה מעליהן דאכתי לא פסדי ביעי שהרי ראויין לאכילה לא מהדרינן:
אפילו תוך שלשה לישיבתה - הואיל ונשתנו קצת ואין ראויין לכל אדם אלא למי שדעתו יפה ואינו איסטניס מהדרינן:
להפסד מועט - שמוכרים בזול למי שדעתו יפה:
יבי״א – ואע״ג שמהב״י לא משמע כן שא״כ מה השיג על שיבולי הלקט הא איכא למימר דבשל זכר מיירי! ! ?
אלא שמשוה של זכר כנעשו מוזרות בלי כל טיפת דם, לשל ספנא מארעא אע״פ שיש בה דם
מ״מ לדינא נלענ״ד שיש להורות כדברי הפלתי כיון שמצינו סמך לזה בש״ס בגמרא פסחים הנ״ל ויש מקום להעמיד בזה סברת הגאונים ורש״י הנ״ל! ! וכ״כ המחזיק ברכה וכנה״ג ושולחן גבוה וחכמת אדם.
דעת הבא״ח:
בא״ח טהרות ז
ביצים מוזרות שנפסדו מחמת שהתרנגולת ישבה עליהם - אם אין האדם נמנע לאכלם משום אסטניסות, הרי הם מותרים, ובלבד שיזרוק הדם; ודווקא בידוע דספנא מארעא. ופה עירנו בגדד נוהגים שלא לאכול ביצים מוזרות; חדא, משום מאיסות, ויש בהם משום שיקוץ; ועוד, אין ידוע לנו איזה היא ספנא מארעא, ועל הרוב הם מזכר; ועוד, גם בידוע דספנא מארעא דמתיר מר״ן ז״ל אפילו ישבה עליהם ימים הרבה - הא יש מחמירים אם ישבה עליהם שלשה ימים מעת לעת, ובכל אחת יש לחוש שמא ישבה ג' ימים, לכך אין אוכלים ביצים מוזרות כלל; ועיין במחזיק ברכה וחכמת אדם.
/
יבי״א – לפי האחרונים הנ״ל יש לחלק בין ספנא מארעא למופרת מזכר
ומכ״ש שאין להחמיר מספק שמא שהו ג' ימים תחת התרנגולת
וע״כ אין לקבוע מנהג בזה רק שהרבה אנשים מאיסי להו ולדידהו אה, נ יש בזה משום שיקוץ וכ״כ זבחי צדק
עכ״פ בנידון דידן ליכא למיחש בהכי, שהמקום בלול משופע, ומיד כשהתרנגולת מטילה הביצה מתגלגלת במדרון ונשמרת היטב
ולכן כשנמצא דם בביצים המשווקות בחנויות זורק את הדם ואוכל את השאר מכיון שם ביצי ספנא מארעא
ואף אם ישנם ביצים של זכר המעורבים בביצים המשווקות, רובא דרובא הוו מביצים של ספנא מארעא וכל דפריש מרובא פריש ולכן נלענ״ד שיש להתיר בזה.
קולת ביצה בת יומא:
ש״ך יו״ד סו
אסורה
וכתב הכל בו דבנמצא על החלמון שהיא אסורה אפילו היא ביצה בת יומא דלא פלוג רבנן וכ״כ הב״י ות״ח כלל ס״ב סוף דין א' דכ״מ שאסורה אין חילוק בין ביצה בת יומא ושכן המנהג
/
ומהרש״ל פרק א״ט סי' ק״כ לפי שנראה לו עיקר שיטת הרא״ה דלקמן מתיר בחלמון בביצה בת יומא ואוסר בחלבון
(ש״ך: ודעת האחרונים נראה שאין לחלק).
גופא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות מאן תנא להא דת״ר האוכל מנבלת עוף טהור מן השלל של ביצים מן העצמות ומן הגידין ומן הבשר שנתלש מן החי טהור מן האשכול של ביצים מן הקורקבן ובני מעיין או שהמחה את החלב וגמעו טמא מאן תנא מן השלל של ביצים טהור אמר רב יוסף דלא כרבי יעקב דאי כר' יעקב האמר אם היו מעורות בגידין אסורות אמר ליה אביי ממאי דלמא עד כאן לא קאמר רבי יעקב התם אלא לענין אסורא אבל לענין טומאה לא וכי תימא לענין טומאה נמי נגזור אפושי טומאה הוא ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן ואיכא דאמרי מאן תנא מן האשכול של ביצים טמא אמר רב יוסף ר' יעקב היא דאמר אם היו מעורות בגידין אסורות א״ל אביי ממאי דאשכול מהנך דתליא באשכול דלמא אשכול גופיה וכי תימא אשכול גופיה מאי למימרא מידי דהוה אקורקבן ובני מעיין דאע״ג דבשר נינהו כיון דאיכא אינשי דלא אכלי איצטריך לאשמועינן הכא נמי כיון דאיכא אינשי דלא אכלי איצטריך לאשמועינן
שו״ע יו״ד פז ה
ביצים הנמצאים בעופות, אם הם גמורות דהיינו שיש להם חלבון וחלמון -- אף על פי שהיא מעורה בגידים -- הרי זה גמורה ומותר לאכלה בחלב. אבל אם אין לה אלא חלמון -- אסור לבשלם בחלב. אבל אם אכלם בפני עצמם מותר לאכול אחריהם גבינה או חלב:
באר היטב
(ח) מעורה: כתב הש״ך
קושיית האחרונים:
והא דמשמע לעיל סי' פ״ו ס״ד דבהכה תרנגולת על זנבה והטילה ביצים דאסורות משום אמ״ה אלמא דחשיב כבשר! ?
שאני הכא דלענין בב״ח דעוף שהוא מדרבנן הקילו
ועוד נ״ל דבלא״ה ל״ק מידי דאי לאו דגלי לן קרא ארץ זבת וגו' דחלב מותר היינו אוסרין אותו משום אמ״ה ונהי דגלי לן קרא היינו דומיא דחלב דאינו מחובר בשום דבר אבל ביצים מעורות ומחוברות באיסורייהו קיימי לענין אמ״ה ולעולם לא נקראו בשר בשביל זה וזה ברור עכ״ל
והט״ז כ' בשם רש״ל לתרץ דהתם לאו בטעמא תליא מילתא.
רק שרש״ל בעצמו כתב שזה דוחק להלכה אלא כל זמן שמעורה בגידין חשוב כבשר לכל מילי.
וכ' בשם מהרא״י וכמדומה שנהגו הנשים איסור אפי' אם הקליפה החיצונה קשה לגמרי ואין להחמיר בזה אלא לכתחלה אבל בדיעבד כל זמן שנגמר הקליפה אפי' בקרום לבן לחוד סגי ואין עליו דין בשר כלל עכ״ל והש״ך כ' מיהו נראה דאפי' לא נגמר אלא החלמון והן מעורות יש להקל בהפסד מרובה וכה״ג.
(ט) לבשלם: כ' הש״ך דהלשון מגומגם דהא לבשל פשיטא דשרי דאפי' עוף גופיה נתבאר בס״ג דמותר בבישול אף מדרבנן אלא האי לבשלם ר״ל לאכלם (ומצד המנהג כתבו האחרונים שלא לאכול שום ביצים הנמצאות בעופות בחלב אפי' קליפה החיצונה קשה מהרש״ל וב״ח ובה״י אבל בדיעבד אפי' נגמר בקרום לבן לחוד סגי ט״ז בשם מהרא״י).
(י) אחריהם: כ' הש״ך אפי' הם עדיין מחוברות בשדרה מותר לאכול אחריהן גבינה ודין מליחת ביצים אלו נתבאר לעיל סי' ע״ה ע״ש.
ישראל ותחיתו יד
כאחיזת הפשט והסוד זה בזה, יסוד אחדות תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, ההסתכלות היותר פנימית עם ההסתכלות החצונית בעולם, בחיים, במציאות, במסבות, בסגנון, באדם ובהויה, כן היא התאחדות הנס והטבע. בהנהגה וכמו כן באמונה. ההתעמקות החודרת מאחדת את הנפרדים, מה שהשביל הבינוני מפרידם. אורו של משיח, שיסודו רם ונשא וגבה מאד, מואר הוא מהתוכן העליון שהנס והטבע מאוחדים שם וכל העלילות של הטבע מקטן ועד גדול פועלים בעדו ועמו, על ידו ובהשפעתו, כמו העלילות הנסיות. המעשים כולם עומדים בצורה עוברית, כל ההויה כולה נשמות אפרוחים או ביצים, ורוח אלהים מרחפת עליהם, ומשיח גנוז הוא בקן צפור, זהו היכלו, והאפרוחים מתפתחים ומתגדלים והביצים מתחממים, והולכים ומתקרבים לצורת הוית החיים והמפעל, ובכללות הכל הכל כלול, הכל פועל, לא יחסרו גם כל הכחות השוללים, שגם הם מצטרפים להוציא כלי למעשהו, כמו הכחות החיוביים. והכחות השוללים, שהם מצטרפים אל הכל לעשות את הצביון של המטרה העליונה, שם בעומק ירידתם אורה חיובית עליונה גנוזה. תחת העוני הנורא עושר עליון גנוז וחי, קודשא בריך הוא וחד מסכנא הם המה יושבים בהיכל קן צפור. וטהורי לב היודעים רזא דמלא דשטותא, ואיך היא מצטרפת להאיר רזא דחכמתא, כרב המנונא סבא, הם דרים בהאי מגדלא ומסתכלים הם במפלאות תמים דעים באור ישועתו. וחבלי משיח הפנימיים, הם חבלי משיח עצמו: הירידה למעמקי הסבות של כל מוחין דקטנות הם הם יסורי חנק לרוחא דמלכא משיחא דבגלותא בתראה בסיפיה, המתקן את הצעדים האחרונים, "אשר חרפו אויביך ד' אשר חרפו עקבות משיחך, ברוך ד' לעולם אמן ואמן"; יסורי סקילה היו בכל התקופה של עבודה זרה, וכל הרעות, הירידות והטמטומים, הפרעות הפנימיות והחיצוניות, שהם ענפיה: יסורי שרפה, - החורבנות והגזירות המלכותיות על התורה, שרפות התורה והשמדות הנוראות שהיו מכוונות לעקירת הנשמה והפנימיות, שרפת נשמה וגוף קים; יסורי הרג הם הם כל ההרגות, המיתות המשונות, וכל הרדיפות החיצוניות במעמד הכלכלה, "ואכל קצירך ולחמך יאכלו בניך ובנותיך"; יסורי חנק הם הם היסורים האחרונים של ירידת האור למעמקים לחשוף סבות קטנות וקלות, לנעוץ תקוות במרחקים ומאורעות זמניות בנטיות לב של מושלים, ובמהלכים של השתדליות פוליטיות, לעורר גם קטני רוח, שאין להם כ״א מטרות קרובות מגושמות ומצומצמות, והקטנות מחוללת את החוצפא, וחבל המחנק אחוז על הצואר, מונע את הדבור וסותם את האויר. רק רוח ד' אשר על עמו, אור התורה הפנימית יופיע להשיב רוחא דמשיחא, ומתוך האפלה יביא אור גדול.
נשלח על ידי: אברהם פורטל
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה