שמונה קבצים – קובץ ז' פסקה קצב':
… אני, הנני עורג להופיע אור ישועה, לא אסוג מדרכי, אף כי רבים אויבי וקמי. ויותר מכל אויבי הלא הנני בעצמי המתקומם עלי, קטנותי מתקוממת על גדלותי, ושחות נפשי גוערת על גאונה. אמנם לא יכוף גאוני את ראשו מפני אימת צללי הקטנות. ואף כי יאריכו מאד את קומתם - אך צללים הם, ובמקום אשר השמש באורה תזרח, הם ינוסו.
עולת ראי״ה – לך ה' הגדולה הגבורה והתפארת:
והגבורה,
"זו יציאת מצרים. שנאמר: וירא ישראל את היד הגדולה" לעומת הגדולה שהיא ההצטירות הכללית של כל המעשה אשר עשה האלהים, תבא הגבורה להודיע שעם כל הכללות הגדולה הזאת יש השגחה מפורטת, שכל פרט ופרט בפני עצמו מוצא מקום בערכו המיוחד, ורק ע״פ הגבורה הגוברת, מכח הגדולה הכללית הרחבה עד אין קץ, להשפיע שלמות להשלים את כל דבר פרטי, ע״פ צביונו המיוחד לו, מתפרד כל דבר להיות לו מקום וערך בפ״ע. זאת הגבורה היא הפועלת להציב גבולות עמים, להבדיל גוי מגוי, ולהוציא גוי מקרב גוי, להפלות בין ישראל לעמים, אשר יוכל כל עם למצא ערכו הפרטי, ע״פ כשרונותיו המיוחדים שבגבורתו הפרטית. זאת התכונה באה להעשות ע״י יציאת מצרים, כשהורמה מעלת ישראל בתור עם לבדד, מושגח במספר ומנין לפרטיו, שיהיה בה למופת על שמירת הסגולה בדרך ישרה לכל עם ועם ע״פ ערכו, וכדי להצטרף יחד ג״כ לעבודת הכלל כולו, כל ברואי בצלם אלוהים. בהבנה כזאת יראה את יד ד', היד המחולקת לאצבעות, שכולן פועלות כל אחת מהנה לשמושה המיוחד לה, והכל עולה אל מקום אחד ומטרה אחת. כללו של דבר, אם היו הפרטים נבלעים, באין הכרה של השתלמוח רחבה לכל אחד בפני עצמו, כי אם מצורפים היו אל תכלית הכלל, היתה זאת גדולה, אבל לא גבורה, כי אם חלישות, חלילה, נראית בפרטים שאינם מגיעים לתעודה תכליתית הראויה למדתם הפרטית. אמנם כאשר נתגלתה במין האנושי התגלות יקרת הפרטיות, ע״י חילוק עם מעם, וההוקרה הפרטית לכל אחד בפני עצמו, כל נפש אחת מישראל כעולם מלא, הוכרה יד ד' בגבורתה.
בא״י, אמ״ה, אוזר ישראל בגבורה.
גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל, גבורה המצטינת לא בכבושים שמכבשים את אחרים, מכניעים אותם או מאבדים אותם, אלא גבורה שבעקרה היא קשורה בכבוש שהאדם כובש את עצמו, גבורת הנשמה האלהית, הרוח האצילי של האדם, שמכבש את הגוף הבהמי ואת תאותיו הגסות והסוערות, גבורת ארך אפים הטוב מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר. זאת היא הגבורה האזורה לישראל, הנאותה ליסוד המוסר הטהור והרמת ערכו של האדם ביתרונו מן הבהמה, הראויה להאמר בעקרה כד שרי המייניה, בחזוק המתנים בכלל להיות יותר חמוש במלא הכח, ולהבדיל עם זה בין החלק השפל של הגויה-לחלקה העליון שיהיו הכחות, המטים את האדם לצדו הבהמי, מושפעים להיות טהורים ומשועבדים לגבורת הלב, המתמלא עז טוהר ורגש מלא קודש, בשאיפה עליונה לגבורה של מעלה. על חלק טוב זה, המיוחד לכללות האומה, ביסוד גזע קדושת נשמתה, המאירה לכל אחד מאישיה בהדרת כבודה, הננו מברכים לאוזר ישראל בגבורה.
נא, גבור, דורשי יחודך כבבת שמרם.
כנסת ישראל דורשת היא יחוד ד' בעולם, ליחד כל הברואים שיעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצונך בלבב שלם, ובשביל הרעיון הזה, המפעם תמיד בלבם של ישראל, רבים קמים עליהם וצריכים הם שמירה מכל צד, וגבורה גדולה צריכה לשמירה זו. וכאשר ע״י קשר קדש זה נעשית הכנסיה הישראלית עינו של עולם ואורו, עד שמבלעדו אין ערך לכל המציאות בכל הויותיה, ע״כ אנו מבקשים: נא, גבור, דורשי יחודך כבבת שמרם.
מוסר אביך פרק ג':
אמנם לא בנקל יקנה האדם מדת הגבורה, ובאמת רק ע״י התורה ושקידתה קונה אותה, כמש״כ "אני בינה לי גבורה", אך מי שאין רוח הגבורה נוססת בו אינו בטוח שיצליח ויעשה חיל בהרבותו באלו העיונים, שבחולשת כחו לא יוכל לפעול בהם כראוי. ע״כ ראוי להשתדל למדת הגבורה וטהרתה ועל יסודה לבנות בנין לימוד העיונים המוסריים והאלקיים. וכן גבורת-הנפש היא מדה יקרה מאד מצטרכת לכל קנין השלמות בין בפרט ובין בכלל. אבל מעטים הם הקונים אותה על טהרתה, מפני שהיא גם מצרנית בציורה לכמה מדות רעות: כעס. גאוה, שנאה, נצחון, נקימה, וכיו״ב.
מידות הראי״ה ידת פחדנות:
הפחדנות היא יראה רעה, והיא מאבדת את הון יראת-שמים האמתית ע״י תערובתה, ע״כ צריכין להתחנך בחינוך של גבורה ואומץ לבב, ואז יהיה כלי מוכשר לקבל היראה שהיא כעצמה גבורה.
ישמח ליבי – הרב זצ״ל:
וחלשים נדכאים ימלאו גבורה
וסוכה נופלת לחומה בצורה
ועלובת נפש בשמחה אזורה
ולישראל יאמר עורה עורה
וישוב ופרח וחי לבבי
אגרת עט:
ב״ה. עה״ק ירושלים תובב״א י״ב טבת תרפ״א שוי״ר לכ' רב רחימאי הרב הגאון המפורסם אוצר יקר ונחמד בתו״י וכלי חמדה מוהר״י זריהן שליט״א. רב בעיה״ק טבריא אחדשה״ט נאה״ר זה כשבועות ימים שהופיע לעיני מכתב קודש דהדר״ג ומרב הטרדא נתאחרה התשובה ועמו הס״ח בטובו הגדול. ישעיה מ״ו י״ג. על ענין הגבורה שבאורות, הדברים מבוארים שלפי קדושתה של כנסת-ישראל, הכל הוא קדוש ונשגב לאין חקר. ושמשון שנשתבח בגבורת גופו, הוא קדוש ד' ודן את ישראל לאביהם שבשמים ונקרא ע״ש של הקב״הי. ומתוך הצורך הגדול של התגברות הקדושה בעולם באחרית הימים ע״י כנס״י, מוכרחת גם הגבורה הגופנית להתעורר ברב כח. ועל עובדי ד' באמת. החובה מוטלת לזכר את היסוד הפנימי של הגבורה בגבורה קדומה ברוחניות. וכפיר האריות ששסע שמשון, הוא מכוון נגד הארי שהכה בניהו בן יהוידע האיש החי, שהיתה כל עבודתו גבורה פנימית של קדושה ביחודי קדש נשגבים ונוראים מאד, שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני וכשם שהעבודה הפנימית של קדושי עליון שבדורות כולם היא נמשכת מהשפעת קדושתו של בניהו ב״י כן כל העבודה של התגברת הגבורה הגופנית בכללות כנס״י. היא נמשכת מקדושת נויר אלקים שמשון הגבור ע״ה. וכשם ששרשי הנשמות הללו הם אחוזים זה בזה, כן כל פרטי הענפים ג״כ אחוזים הם זה בזה, אקוה שדברי מספיקים לחכם לב ככתר״ה שי', והירידות והסיתומים הם בודאי מעובים מאד בחיצוניות הגבורה הנמשכת מיסוד הארתו של שמשון, ממה שהם בפנימיות מצד הארתו של בניהו ב״י, והקריאה כולה כך הולכת, והנפשות כך מסתעפות. והנני מוכרח לקצר, ואו״ש וברכה כנה״ר ונפש ידי״ע דוש״ת באה״ר, הק' א י ה״ק
עולת ראי״ה:
ובגבורתך תצמית אויבי וקמי.
הגבורה היא המגבלת, מצמצמת ומשימה הפרשים והבדלים בין נושא לנושא, ומתוך הכח המבדיל מתמעט הכח של כל יציר, חמרי ורוחני, עד שאיננו נכלל עוד בתור הופעה כללית, שכחה מלא עולם אלא בתור ישות פרטית, שכחה מוגבל, ואסור בחוג מדתו. והנה זהו עצם יסודה של מדת הגבורה להגביל את כל כח מכאיב ומהרס, בין שיהיה כח רוחני, רצוני ומחשבתי, בהגבלת תחומו הרוחני, בין שיהיה כח חמרי גופני, בהגבלתו החמרית, ואז לא יפיק את זממו להשחית ולבלע, כי אם יהיה כחו חבוי, וקשור בחותם צר, כדי לעורר את היסוד של ההגבלה והתעוררות הציור הפרטי, שיש לזה מטרה בהויה, אבל יוצמת ע״י הארת הגבורה, ויוכרת מן אותו הקשר האמיץ הממלא את כל היקום, הנותן כח בלתי גבולי לכל המואר ממנו והמחובר עמו, כל אויב, מבקש רעה בציורו ונטיתו הרוחנית, וכל קם להרע, לבלע ולהשחית, בפועל ובמעשה הגופניות והחמריות. זאת היא תפלת ישרים, היוצאתמזיו התפלין, העוטה אור החסד על כל מרחב הנשמה, ומאזרה גבורה והוד, להכרית כל מריע, להשבית אויב ומתנקם.
מדבר שור – דרוש כט:
והנה יעקב בהיותו יושב אוהלים, ודבק תמיד במידת האמת והחסד, הנה אין בסגולתו לחגור חרב ולהשתמש במידת האכזריות והניצחון במקום הדרוש, א״כ איך תצא ממנו הסגולה הזאת אם תהיה דרושה לזה. ע״כ חשב יצחק כי עוד לא נבררה הסגולה לגמרי, ואם כי יעקב טוב מאד כשהוא לעצמו, ראינו כבר הרבה צדיקים שמהם לא יצאו סגולות כלליות. וכיון שראה שזה הכח של ההתגברות והנצחון חסר ליעקב לגמרי, וגם הבכור שהוא אות על חפץ ד' בסגולה העתידה לצאת ממנו הוא עשו, ע״כ היתה אהבתו דבקה אל עשו מצד שצפה שממנו תצא הסגולה של תקנת העולם כולו, שבודאי יהי' רצון השי״ת שישתמש לזה ג״כ כח ההתגברות והחרב. ע״כ "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", המורה על תכונתו להתגבר על החיות הטורפות ולהכניען, וכח זה יטב מאד להשתמש בו עם בני אדם הדומים להן.
… נמצא שאותן הפעולות עצמן שהן ישנות אצל עשו, יעשה אותן יעקב, רק שיהיו לא מצד הטבע כ״א היפוך הטבע מצד השכל, אע״פ שמאד יכאב לבבו בראותו שההכרח מביא להשתמש במדותיו של עשו, כי הבט אל עמל לא יוכל, מ״מ ההכרח מחייב כן לתכלית הטוב. .
מורה נבוכים חלק ב' פרק לח':
יש הכרח שבנביאים יהיו שני כוחות אלה, כוח העוז וכוח המשער, חזקים מאוד. וכאשר שופע השׂכל עליהם, מתחזקים שני כוחות אלה מאוד מאוד, עד שזה מגיע למה שאתה יודע, שאדם בודד מעז לגשת במטהו אל מלך גדול לחלץ אומה משעבודו, לא נחרד ולא נבהל… כן אתה מוצא אותם כולם, עליהם השלום, בעלי עוז חזק. .
עין אי״ה ברכות ב' פס' רכז':
ר״ע אומר בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך. הנפש הרוחנית העומדת וקיימת ונשארת גם בכלות הגויה, אי אפשר לנוטלה. אמנם המעמד הנפשי היורד ונוקב עד תהום המרירות הצער והמכאוב, הוא המצב שהגוף והנפש מחוברים, ומקרים רעים ואכזרים עסוקים לנוטלם זה מזה ע״י אמצעיים של יסורי גוף ונפש באותה שעה שהיחש של האני של האדם הוא מחובר אל הגוף, והדבר בא לידי כך שנפשו ניטלת ממנו, מדת מרירות זו היא גדולה מההסכמה הרוממה להיות אהבת ד' יקרה מכל אהבה של גוף ונפש וממון. שלזה המצב צריך לא לבד שכל אמיץ ולב טהור, להכיר קדושת הערך ושיווי הגדול של הקרבן שעל האדם להקריב על התכלית הכללית, התכלית של אהבת שם ד', שהוא נושא עליו את כל הוד ותפארת האנושית לעד ולעולמי עולמים. ואם לא ימצאו אנשים אמיצי לב כח לעמוד לפני כל צר ואויב שבא להשכיח שם ד', גם בנתנם כפרו את כל נפשם וכל סבל צרה ומכאוב שאפשר לצייר בדמיון היותר אכזרי. אז הלא כבר הי' אפשר לרעים וסכלים שבבני אדם להתגבר ולהשכיח את אור האמת מן העולם, והיה המין האנושי הולך ותועה בדרכים של ערבוביא, שמביאים עליו המוני צרות גופניות ונפשיות, הרבה אלפי שנים יותר. א״כ מי שלבו לב אדם ויודע מה יקרה היא התעודה של אהבת ד' והאושר הכללי הכרוך עמה, לא תרפינה ידיו גם ממכאובים היותר נוראים בפועל. ע״כ לבד אומץ השכל צריך לזה גם כח גבורה נפשית ורוח חזק מאד עשוי לבלי חת, א״כ אחת מחובות החינוך התוריי היא אמיצות הרוח, שתהיה מתלוה אל בירור השכל וקדושת המדות. רק אז תוכל אהבת ד' להיות עומדת גם במעמד של נטילת הנפש, שהוא מצויר רק ע״י יסורין מאריכין. שההסכמה של בחירת המות באהבת ד' יותר מהחיים מבלעדם. אם תהי' התמותה נעשית בלא הכנות מכאובים ויסורין, אין האהבה מגעת עד כדי נטילת הנפש, כ״א עד הנפש, דהיינו עד אהבת החיים. אבל היסורין, הארוכים מכלי מות של נטילת הנפש, שם הוא מקום גילוי הגבורה של גיבורי כח עושי דבר ד', הששים ושמחים לקראת תעודתם, להיות מהעובדים היותר נחשבים לההשלמה היותר נכבדה של המין האנושי, הבאה רק מידיעת שם ד' ומבטחון קיום הידיעה הזאת, שלא תוכל להמחק גם בכל כלי חובלים, עזה כמות אהבה.
עין אי״ה ברכות ב' פס' רכז':
ואם לא ימצאו אנשים אמיצי לב כח לעמוד לפני כל צר ואויב שבא להשכיח שם ד', גם בנתנם כפרו את כל נפשם וכל סבל צרה ומכאוב שאפשר לצייר בדמיון היותר אכזרי. אז הלא כבר הי' אפשר לרעים וסכלים שבבני אדם להתגבר ולהשכיח את אור האמת מן העולם, והיה המין האנושי הולך ותועה בדרכים של ערבוביא, שמביאים עליו המוני צרות גופניות ונפשיות, הרבה אלפי שנים יותר. א״כ מי שלבו לב אדם ויודע מה יקרה היא התעודה של אהבת ד' והאושר הכללי הכרוך עמה, לא תרפינה ידיו גם ממכאובים היותר נוראים בפועל. ע״כ לבד אומץ השכל צריך לזה גם כח גבורה נפשית ורוח חזק מאד עשוי לבלי חת, א״כ אחת מחובות החינוך התוריי היא אמיצות הרוח, שתהיה מתלוה אל בירור השכל וקדושת המדות
אדר היקר – מאמר הפחד:
הפחד הנפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. . מקור כל חולשה וכל רפיון חמרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקף אצבע להצלתו, שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע… הפחד השפיל את הנפש הכללית של עם זה האזור בגבורה, עד שנעשה מלא מגור ופחד מכל מחשבה ורעיון, וממילא מכל חפץ פועל ומעשה גדול וכולל; ומפני שעיקר יסוד גבורתו הוא עז האלהים, על כן בחלישות הרוחניות שלו, נעשה חלש ורפה עד מאד. ההצלה היותר נכבדה לעמנו לעת כזאת היא הסרת הפחד הדמיוני הרוחני מתוך הלב, להראותו ברור כשמש, שאין לו כלל וכלל ממה לפחוד… אי אפשר שיחול רוח הקודש והמאור האלוקי על ישראל כי אם כשיסיר מקרב נשמתו את הפחד הרע והפרוע, אשר דבק בו כמכה מלפפת, ממשך ימי הגלות והרדיפות של שונאיו השפלים והרעים. גם על איש יחידי אין השכינה שורה כי אם על חכם גיבור ועשיר, ואינה שורה אלא מתוך שמחה, וקל וחומר על הגוי כולו… הדחיפה לזה היא ע״י הכח ההפכי, - כח החוצפה שהוכרח להתגבר בעת הזאת, שבמקום שמתגלה אין שם שום פחד. . ואז תקבע הגבורה במשבצת הקדושה, והמחשבה תפריח. "אל תיראי כי לא תבושי, ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומיך תשכחי, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד" [ישעיהו נ״ד, ד'].
אורות הקודש ג' פס' כא':
צריך לזקק את מדת החסד, שלא תהיה טבועה רק ברוך הלב, כי אם על פי מדה מושכלה. הידיעה האצילית במעלת הנשמה החושבת, ההוגה דעה, המציירת ציורי קודש, שהיא מגמת היצירה האנושית, למען יתחזק כל בעל רוח במעוזו, ולא ישטוף בשטפי ההמוניות, היא מדה מוכרחת להעמיד את התוכן המאיר של העולם, אי אפשר לרומם את העולם ולהיטיב לכל ההמון כולו, כי אם בידיעה פנימית בהיתרון של הנפשות העדינות, בעלות החכמה התורה והמוסר. וצריכים בשביל כך לפעמים להעמיק בעומק הרע של ההמוניות, מצד הגס שבה, אבל ההסתכלות הזאת עיקרה לא לקרר את האהבה הכללית היא באה, אלא לזירוז הכח הרוחני, הכח העובד והמעלה את העולם, שמציאותו היא קודש קדשים, ופעולתו קודש היא להשפיע חיים ברכה וטובה בעולם כולו. כשאוהבים את האומה בכללותה, בכל כחותיה, כשאוהבים את כלל האדם עם כל חילוקי קיבוציו, כשאוהבים את כל היצור עם כל מדרגותיו, צריכים תמיד להזהר מלהסחף באותו הזרם של השפלות, המצוי בהכללות. שכל תעודותיהם של הכחות הגבוהים, התעוררות המדע המוסר היושר והשירה היא להעלות את הכל, לסמן יפה את מגמת החיים ואת עדינותם וקדשם. על כן צריך מושב החסד להיות מבוסס בגבורה פנימית. וזעף עצמי על הכשלון הרוחני של העולם, וממילא קל וחומר על של עצמו, צריך להיות עצור בתוכיות הלב ופועל על מערכי הלב, ואז יוצאים הדיבורים והמבטאים, ודוגמתם הפעולות והיחוסים, וכל הערכים העולמיים והיחידותיים, במילואם וטובם במדתם ההגונה. וסוף שכל העולם ניזון בזכותם של אותם גבורי כח, אוהבי טוב ושונאי רע. והם הם המוכיחים הגדולים והמליצים העצומים, המדברים באהבה מסותרת. ולפעמים בוקע זיו הידידות מבין החרכים לכל, לכל הפרטים, לכל ההמון, לכל העם, וכל היצור.
אורות הקודש ג' פס' כא':
צריך לזקק את מדת החסד, שלא תהיה טבועה רק ברוך הלב, כי אם על פי מדה מושכלה… כשאוהבים את האומה בכללותה, בכל כחותיה, כשאוהבים את כלל האדם עם כל חילוקי קיבוציו, כשאוהבים את כל היצור עם כל מדרגותיו, צריכים תמיד להזהר מלהסחף באותו הזרם של השפלות, המצוי בהכללות… על כן צריך מושב החסד להיות מבוסס בגבורה פנימית. . . וסוף שכל העולם ניזון בזכותם של אותם גבורי כח, אוהבי טוב ושונאי רע.
מלבי״ם, יהושוע, א' ו':
"רק חזק ואמץ", התחלת התוררות הגבורה תקרא בלשון חיזוק, וקיומה והתמדתה שהוא אומץ הלב תקרא בלשון 'אומץ'.
מוסר אביך פרק ג':
מכלל מדות הנפש. המחויבות אל השלמות, היא ג״כ מדת הגבורה, שהיא גבורת הנפש, שא״א כלל שיהי' מכלעדה שלם באמת בדעת ויראת ד'. ומכש״כ שא״א מבלעדה לבא להשגות נכבדות. ומכלל מדת הגבורה הוא, שכל דכר שכבר הסכים בנפשו, שצריך להשתדל בו מצד חובת שלמותו, תהי' ההסכמה חזקה אצלו, ולא יקוץ בכל פרטיה הרבים וגבורת נפשו תדריכהו, שיעשה בחשק טהור את המעשים הגורמים לבצע תכלית נאה גם בהיותם בדרך רחוקה. כי בלא מדת הגבורה אמנם באותה שעה שתתישב הנפש מיראת ד' וחיוב זהירות המצות תתלהב רוחו לשקוד בתורה, לדעת כבוד יוצרו ואופן עשיית הטוב כעיניו, אבל כאשר ימשך בעומק הפלפולים ומרחבי הקודש של ההתפשטות וההסתעפות כבר אזלה הלכה לה אותה ההתלהבות שבאה ממקור הציור הראשון. וצריך שמדת הגבורה תשלוט בנפש. שכל מה שהחליטה להתעסק בו בטוב לה תאחז בו ולא תרפהו, ותגדל בה השמחה התמידית, המלאה מנוחה, של קביעות בעוז העלייה, ואינה משתנית בכל עמקי מצולותיו ונבכי זרמיו.
מורה נבוכים חלק ב' אות מה:
הראשונה בדרגות הנבואה היא שמלווה את האדם סיוע אלוהי המניע אותו וממריץ אותו למעשׂה טוב גדול בעל ערך, כגון לחלץ ציבור של אנשים מעולים מידי ציבור של אנשים רעים, או לחלץ אדם מעולה גדול, או להשפיע טובה על אנשים רבים. והוא ירגיש בנפשו מניע ודחף לפעול. זה קרוי רוח ה', ועל האדם שמלווה אותו מצב זה אומרים: צלחה עליו רוח ה' או לבשה אותו רוח ה' או נחה עליו רוח ה' או היה ה' עִמו וכיוצא באלה הביטויים. זאת היא דרגת שופטי ישֹראל כולם…
רש״ר הירש שמות ב', יא':
"לא יקום נביא בישראל אלא אם היה עוד בטרם יועד לתפקידו גיבור, חכם ועשיר. לא החולשה לא הפתיות ולא התלות באחרים יהיו שליחיו של מקום להשמיע את דברו ולבצע את אימרתו … לא בכדי הועמדה בראש התכונות "הגבורה" … התביעה הראשונה המוצגת בפני נושאי הנבואה הישראלית היא גבורה בריאות וכח כי רק בגוף בריא שכחו לא תש יושגו יתר התנאים, צלילות הדעת המסוגלת לשאוב חכמה ממעין התורה וגם העושר – עצמאות ואי תלות"
שמונה קבצים ה, קסז. :
"החלישות והעיפות הינן מבוא לכל המדות הרעות. הן מעוררות את העצבון, והעצבות מביאה את הכעס ואת הגאוה, את הקנאה ואת המשטמה, ואת כל הנטיות היותר שפלות. לזאת, ההנהגה של בריאות, של האומץ הגופני, היא עבודת הקודש בעד הכלל ובעד הפרט"
הרצי״ה, לתוקף קדושת יום עצמאותנו:
"האי יומא דקא גרים". אומץ-הגבורה ועוז הרוח הזה של אנשי צבוריותנו, אשר נתכנסו ביום ה' אייר בבית-המשכיות בתל-אביב והודיעו אל מרחבי העולם כולו וממשלותיו כי קמה מדינת ישראל, ואלה סברו וקיבלו ברצון ובחיוב וכגל של אגוזים המשיכו לסדר הכרה, התקרבות ויחסים - אחד הוא עם רוח הגבורה הנשגבה של גיבורי צבאותינו קדושינו, לכל פלגותיהם, מוסרי נפשותיהם הטהורות על קדושת ד' וארצו ועמו ותורתו, אחד הוא מתוך המקור האחד של אוזר ישראל בגבורה ועוטרו בתפארה, המוליכו קוממיות לחרות עולם ומחדש ימיו כקדם בתשובת נחלתו וחזרת שכינתו. אומץ-הגבורה הזה, במסירות הנפש ובהתמסרות הרוח, אשר הפיח בתוכנו אלהי אבותינו קורא דורותנו, הוא הנהו יסודם ושרשם של כל הניסים והנפלאות אשר בהתגלותו זאת עלינו בהגיעו אותנו אל זמננו זה ואל קיומנו זה.
נדרים דף לח. :
אמר ר' יוחנן אין הקב״ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה גבור דכתיב (שמות מ, יט) ויפרוש את האהל על המשכן ואמר מר משה רבינו פרסו וכתיב (שמות כו, טז) עשר אמות ארך הקרש וגו' אימא דאריך וקטין אלא מן הדין קרא דכתיב (דברים ט, יז) ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם ותניא הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין.
הלכות יסודי התורה ז', ז':
הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם וכשמשלחים אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת. ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואח״כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו ואעפ״כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא] מעמידים אותו על חזקתו שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע״פ שני עדים כשרים ואע״פ שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו ונאמר כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.
לחם שמיים לר' יעקב עמדין:
"'הוי עז כנמר וקל כנשר… יהי רצון שתבנה עירך. .' ועכשיו בגלותנו ניטל ממנו העוז והעוצמה וניטל הלב ואומצו, כי המקום גורם. כן איש נודד ממקומו הגולה ליבו בל עימו… ארץ מולדתו של אדם, חוזרת ומקנה לו מידת העזות… לכן ביקש ' יהי רצון שתבנה עירך וכו' ותשוב לנו מידת העזות הנצרכת בשלמות."
אורות התחיה לג:
גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים, ואת התבררות החושים ואת הקשור עם המציאות הגופנית המוחשית, מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ, "אמונת זה סדר זרעים - שמאמין בחי העולמים וזורע". כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחית המתים הגופנית.
אורות התחיה לד:
ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים ביחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חבירו כלל. (שמואל ב ח יג): "ויעש דוד שם", ו(שמואל ב ח טו): "דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו", (שמואל ב ח טז): "ויואב בן צרויה על הצבא". ולא נענש אבנר אלא מפני (ירושלמי פאה פרק א הלכה א): "שעשה דמן של נערים שחוק". אבל שיצחקו הנערים לחזק כחם ורוחם, בשביל גבורת האומה בכללה, עבודת הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעליתה ע״י שירות ותשבחות, שאמר דוד מלך ישראל בספר תהלים; אלא שע״י הכוונות העליונות עולה הנשמה הפנימית, וע״י המעשים המאמצים את גוף היחידים לשם הכלל עולה הרוחניות החיצונית. ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות כולם, בהבלטת אפיה של האומה בפרשה הקטנה שכל גופי תורה תלוים בה: (משלי ג ו): "בכל דרכיך דעהו". ואל יפלא אם יש חסרונות במהלך החיים של העוסקים באימוץ הגופני ובכל החיזוקים הארציים שבישראל, כי אפילו הופעת רוח הקודש צריכה בירור מתערובות ציחצוחי טומאה שמתערבים בה, והיא הולכת ומיטהרת, מתקדשת ומתבררת, פודה את עצמה מגלותה, עד שבאה לכלל דרך צדיקים ו(משלי ד יח): "אור נוגה, הולך ואור עד נכון היום".
אורות התחיה ח':
היהדות בגולה, לולא היניקה שהיא מקבלת מטל החיים של קדושת ארץ ישראל לא היה לה בסיס מעשי בעצם, כ״א על ידי חזון הלב, המיוסד על ציורים של תקוה ושל הגות יקר, מצד העתיד והעבר. אמנם יש קצבה כמה כח יש בחזיון לב זה לשא עליו את משא החיים ולסול בכחו נתיבה לחיי עם, והקצבה נראה שכבר מלאה צבאה. ע״כ יורדת היא היהדות בגולה פלאים, ואין לה תקוה כ״א לנטע אותה במקור חיים של חיים ממשיים, של קדושה עצמית, שאינה מצויה כ״א בארץ ישראל. אפילו ניצוץ אחד של החיים הממשיים הללו יהיה המון גדול ורב של חיים חזיוניים. החיים הממשיים של קדושת היהדות אינם מתגלים כ״א בשיבת האומה לארצה, שהיא המסלה הסלולה לשיבתה לתחיה, וכל העליונות שברוחה ובחזון לבה יקומו ויחיו כפי אותה המרה, שהיסוד המעשי יתפוס מקום להחיות את החזיון המתעלף. כל מה העולם מתבסם יותר, ורוח האדם מתפתח בקרבו, מתעוררת יותר התביעה לחיות ע״פ הרוח הטבעי שבקרבו, בקול יותר חזק. תביעה זו יש בה הרבה מן האמת והצדק, ושלמי הדעת צריכים לזככה ולהעמידה על מכונה. האדם הולך ומוצא את אלהים בקרבו, בנטיותיו הנכונות; ואפילו באותן הנראות בראש שהן משגות מן הדרך הטובה המוסכמת מצד ההשקפה הרגילה, יוכל הוא לעלות למדה עליונה כזאת עד שידע לכונן את הכל לתכנית העז והאושר. כשכנסת ישראל מתעוררת לתחיה מוצאה היא בקרבה פנימה את עזה וכבודה, וכל הטוהר והקודש הרגיל להמצא בהכנעה ומשמעת הולך הוא ומתנוצץ בעז הנשמתי של הופעת הגבורה של האומה, ובדעה טהורה מחברים את הרוחות וממתיקים את הגבורה המתעוררת ע״י שלובם.
שמונה קבצים א', תז':
הגבורה שהכפירה משתוקקת אליה, לא תוכל לעלות בידה. קצף ימלא האדם על חולשתו, ולעזור - מאומה לא יוכל. הרחבת הגבולים, העלאת האדם לשורש נשמתו, והכרת הנשמה לחלק אלוה ממעל, ברב עז ותעצומות, משיבה לאדם את גבורתו. והתעלותו למרומי האלהות - ברצונו היא תלויה, ובאחרית-כל לכל היא מובטחת, ומהאחרית המאושרת, מתעלה האדם ומתאמץ בכל זמן ועדן.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה