בס״ד
כמה מילים קצרות על הריגת "בלתי מעורבים" במלחמה.
בין הרבנים עולים קריאות לחיסול בלתי מבוקר של אוכלוסייה ערבית בעזה בכל מיני תואנות, בין אם הם בעצמם בני מוות בגלל תמיכתם בטרור, בין אם יש בכך הרתעה, בין אם מדובר בנקם ועוד ועוד. לעתים ניתן לחוש בתחרות מי יהיה יותר חריף, ודברי חז״ל שהטוב שבמצרים הרוג ועוד הופכים להיות משפטי המחץ שבטיעונים הללו.
צריך לדעת שנושאים מעין אלו אינם נושאים שניתן בקלות דעת לחרוץ משפט ולגזור דין מתוך רגש חם ואמיתי של כעס ונקמה. רבותינו השקיעו עמל ויזע רבים ולנו בעומקה של הלכה בסוגיה סבוכה זו, עסקו בכך הגר״ש ישראלי זצ״ל, והגר״ש גורן זצ״ל, והגר״א וולדינברג זצ״ל ועוד, וכתבו על כך קונטריסים נכבדים ורחבים, בזהירות ואחריות. זו דרכה של תורת אמת. גם אם המסקנות שלהם לא בהכרח תומכות את הרצון "להתפרע", אנחנו צריכים להבין שאין דרך אחרת, ואין מקום לסערת הרגש בחריצת דין של מוות על אנשים רבים. אפשר לחלוק על מסקנותיהם של רבותינו, אפשר להתווכח עמם בסברה ובלמדנות, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהפסיקה בנושא זה חייבת להיות מתוך תורה, מתוך הלכה, מתוך שקיעה בעומק הסוגיות ושיטות הראשונים, לא פחות ואף יותר מהיגיעה להתיר אשה עגונה, לפסוק בדיני מראות, להורות הלכה באיסורי שבת, ולחרוץ דין בדיני ממונות.
אז מעבר למה שנכתב אני רוצה להעלות נקודה אחת.
יש תפיסה שבמלחמת מצווה מותר להרוג את כל אנשי האויב, ומאחר שעזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצוה ממילא מותר להרוג את כל הערבים בעזה. כמו כן, אם במלחמת הרשות התורה ציוותה להרוג כל זכר אזי בוודאי שבמלחמת מצווה צריך לעשות כך.
אז הבה נעיין בדין זה ונראה שהדברים אינם פשוטים כלל.
הנה כתב הרמב״ם (הלכות מלכים פרק ו הלכה ד) שאם פנינו לשלום לאותה מדינה או עיר שעמה אנו מצויים במצב של מלחמה, או שיזמנו מולה מלחמה והיא סירבה, אזי צריך להילחם בה, ומפרט את הלכות הריגת אנשיה:
ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים. במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.
הרמב״ם כתב תחילה את הדין הראשון של הריגת כל זכר גדול – במלחמת הרשות, ואחר כך היה צריך לכתוב את הדינים של "מלחמת מצווה", אלא שהרמב״ם בחר שלא להשתמש במונח "מלחמת מצווה" שאותו אנו מכירים מדבריו שלו בפרק הקודם (הלכות מלכים פרק ה הלכה א):
אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.
אלא בחר לפרט את סוגי המלחמות, והשמיט את אחת מהם מרשימה, הוא מפרט את מלחמת שבעת עממין ועמלק, ומשמיט את המלחמה השלישית, שבה אנחנו עסוקים כיום: "עזרת ישראל מיד צר".
כל זאת למה? התשובה היא פשוטה, משום שהתכלית של מלחמה זו אינה אלא לסלק את הצר ותו לא, לפיכך פשוט שרק מי שהוא "צר" והיינו במובן שרוצה לעשות מצור על ישראל ולהילחם בם אותו צריך לעצור, אבל מי שאינו רוצה לצור על ישראל – אין שום מצווה להורגו. דינו שונה ממלחמת שבעת עממין ועמלק, שהם בעצמם היו מושחתים והתורה ציוותה לסלק אותם מארצנו, כאן מדובר באנשים שחטאם החמור הוא שהם רוצים להורגנו, ואנו צריכים להגן על עצמנו, ומשום כך אותם יש להרוג ותו לא.
והנה ישאל השואל, מדוע במלחמת הרשות, שלכאורה צריכה להיות פחות חמורה ממלחמת מצווה אנו מוצאים שצריכים להרוג כל זכר, ומדוע כאן במלחמת עזרת ישראל מיד צר אין צריך להורגם. התשובה ראשית נעוצה בדברי הרמב״ם הנ״ל (ה, א) שמלחמת ישראל היא להרחיב את גבול ישראל ולהרבות בשמעו וגדולתו, לפיכך אם הותר לו למלך לצאת למלחמה עבור זה, הרי שברור שהרחבת גבול ישראל כוללת סילוק של כל מי שנמצא שם, ולכן אם פנו אליהם לשלום והם לא רצו לברוח (וגם נתנו להם רוח רביעית לברוח והם לא ניצלו אותה) אזי ברור שצריך לסלק אותם, והדרך היחידה שנותרה היא במלחמה וחיסולם. החידוש הוא שמותר לקחת כשלל מלחמה את הנשים והטף לעבדים. כמו כן אם מטרת המלחמה היא "להרבות שמעו וגדולתו", הרי שאם הריגת כל זכר תשרת את המטרה הזאת ותגרום לכך שירבה שמעו וגדולתו של מלך ישראל – הדבר מותר.
אבל במלחמת עזרת ישראל מיד צר, שכל עניינה הוא להסיר את הצר, אזי מה שלא צר אין מצווה להסיר אותו.
אך מעבר לכך, גם במלחמת הרשות, כתבו רבותינו שאין הכוונה שצריך להרוג את כל הזכרים, אלא רק את המעורבים בלחימה! ! !
בתורה נאמר (דברים פרק כ פסוק יג):
וּנְתָנָ֛הּ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וְהִכִּיתָ֥ אֶת־כָּל־זְכוּרָ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב.
ורבנו יוסף בכור שור כתב על כך: "זכורה – הנלחמים עליך"! והנצי״ב בהעמק דבר כתב במילה אחת: "זכורה – הלוחמים". הנה מפרשים הם שהכוונה היא לכל הזכרים הגדולים שנלחמים בנו, ולאו דווקא לכל הזכרים הנמצאים בעיר, והיינו שאין להרוג את הבלתי מעורבים. אמנם לא אכחד שיש שפירשו אחרת את דברי הרמב״ם ובראשם עומד בנו – בשו״ת רבי אברהם בן הרמב״ם (סי' סד), אבל גם זו פרשנות אפשרית, שגם מתיישבת עם הרגש המוסרי שממאן בהרג שאין בו אבחנה כלל.
גם יהיה מי שידייק בלשון רבנו יוסף בכור שור בפסוק הבא, על כך שיש להחיות את הנשים והטף שעליהם נאמר "תבוז לך" – "שאינם בני מלחמה" – הרי שאם כן כוונת התורה בהריגת הזכרים שהם בני מלחמה לכל הזכרים, שהרי כולם הם בני מלחמה. אמנם יש להעיר על כך שהתורה לא התייחסה לזקנים שכבר אינם בני מלחמה – והרי הם כמו הטף בהקשר הזה. כמו כן יש להעיר מה יהא הדין במקרה שבו אין ישראל מעוניינים כלל בביזת אותם נשים וטף שמספרם יכול לעלות לאלפים רבים, האם יהיו חייבים לקחתם לעבדים? או שמא יהיה מי שיאמר שאם אין רוצים לבוז אותם שיהיו חייבים להרוג אותם? ועוד יש להעיר שהרבה מהנשים היו מעורבות במלחמה, שהרי היו מקשטים אותם כדי שהלוחמים יתנו בהן את עיניהם לזנות אחריהם ויסיטו את לבם מהמלחמה, כפי שכתבו חז״ל זאת בעצמם, ואם כן הרי הן מעורבות ולמרות זאת אין להורגם, ומאידך גיסא האם יהא אסור להרוג אשה לוחמת במלחמה – ברור שמותר, כחלק ממעשה המלחמה. לכן פשוט שהכוונה היא שהתורה התירה להרוג אף את כל הזכרים אם יש רק צורך בכך, ואסרה להרוג את מי שבאופן קטגורי אינם מעורבים במלחמה באופן ישיר, ואפשרה לנו לעשות את ההבחנה ואת הצורך והכווינה את הרגש המוסרי שלא לפגוע במי שאין צריך לפגוע בו.
וכבר כתב בזה האברבנאל (פרשת שופטים שם) על עניין זה:
ואז אם היתה מהערים הרחוקות שמלחמתם רשות יתחייב להכות את כל זכורם לפי חרב. וזכורה הם הזכרים הגדולים לא הנערים. והיה זה לפי שאלה הם אשר לא רצו להשלים ועשו המלחמה. ולכן פטר הנערים והנשים והבהמה לפי שאין בידם להשלים.
הנה ברור שההיתר להרוג את כולם הוא מפני שלא רצו להשלים – וגם לא רצו לברוח כשניתנה להם רוח רביעית וכפי שכתבנו, והנשים והטף שאין להורגם משום שהם לא מסוגלות לקבל את השלום שהרי הגברים דורשים את המלחמה, וממילא גם בזמנינו כך הוא, אם יש אוכלוסייה שאפשר שהייתה בוחרת בשלום אלא שאינה יכולה לעשות זאת מפני האלימות של הגוף ששולט עליהם – בנידון דידן הלוא הוא החמאס, הנה שאין להרוג אותם. וגם אם הדבר נאמר במלחמת הרשות, כפי הראנו לדעת שמסתבר שכך הוא גם במלחמת עזרת ישראל מיד צר.
ועוד הוסיף האברנאל והרחיב את השיקול המוסרי ביחס לנשים וטף:
התועלת הג', שהנשים והטף פטורים מפאת עצמה מעונשי המלחמה וכבר יתבאר זה מב' טענות:
הא' מאשר הנשים והטף לא יעשו מלחמה לא בגבורתם ולא בעצתם כפי טבעם, וכיון שאין עושים מלחמה אין ראוי שימותו בה ולזה נזכר בספר שמואל (ב' סימן כ') שבבא יואב לצור על אבלה על דבר שבע בן בכרי ובאה אשה חכמה לצעוק מעל החומה ולדבר אל יואב, ואמרה אלי דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל וכן התמו. אנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר שהסכימו אנשי העיר לשלוח אותה לדבר אל יואב להיותה אשה ופטורה מענשי המלחמה, כי אילו היה אדם נקרב שמה הנה יורוהו המורים, וכמו שפירשנו שם בפירוש הפסוקים:
הטענה הב' היא, שמדרך הגבורים שלא ילחמו נחלשים ולכן הנשים והטף שהם חלושים מאד ואין להם ידים לעמוד על נפשם, אין ראוי לאיש חיל שישלח יד בהם ויהרגם, וכבר אמרו במסכת תמיד (ד' ל״ב) מאלכסנדרוס מקדון שכבש רוב העולם מצד המזרח. שכאשר בא נכח מלכות הנשים הנקראות אמא״זוניש, לא שלח ידו בהן ולא ערך אתן מלחמה, באמרו שלאיש כמוהו אין נכון להלחם בנשים, כי אם באנשים גבורים אשר מעולם, ומפני זה אמרה תורה לשלול הנשים והטף כשלא תשלים ולא יהרגום, זולתי בשבע העממים מפאת הסבה אשר זכרתי.
ראו כיצד מתייחס הרב יעקב אריאל שליט״א לנושא זה של פגיעה בבלתי מעורבים (יערב שיחי עמ' 131 – 137) בשיקול הדעת וברוחב הדעת, מתוך אחריות ותפיסה מוסרית של המציאות. כך הוא גם כותב במאמר "המוסר המלחמתי בתורה" שבתוך הספר "ערכים במבחן מלחמה" (עמ' 86) שמה שנאמר הטוב שבגויים הרוג היינו בעת מלחמה – ע״פ כמה מהגירסאות, וגם זאת הוא מפרש כך:
כלומר, בשעת מלחמה עלול ליהרג גם גוי טוב, אך משום כך אין להירתע מן המלחמה עצמה. לפיכך הפיגו חז״ל את החשש מפני הריגת הגוי הטוב, ואת ההימנעות מן המלחמה כולה בגללו, בהתירם את דמו לכתחילה.
על אף האמור עד כה, טעות חמורה יטה מי שיבקש להסיק מדברינו כי התורה דורשת להתעלם במלחמה מכל רגש מוסרי, אנושי וטבעי. אמנם במלחמה מושם הדגש על ערך הכלל ומטרותיו למען הציבור, והיחיד נדרש למסור את נפשו ולוותר על שיקוליו המוסריים הפרטיים למען מוסר הכלל, אך עם כל זאת לא מצינו שהתורה התעלמה מן הרגש המוסרי הטבעי או שהיא דרשה לדכאו.
אין בדברים הללו כדי הכרעה בנושא, אלא כדי לפתוח פתח לעיון רחב ועמוק כדרכה של תורה, תן לחכם ויחכם עוד, ולא ימהר ויחיש מעשהו, ומתון מתון ארבע מאות זוזא שוויא.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה