מציאות – דרך קודש בטהרתו? הקודש או
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשון של ארץ ישראל, משנתו מעניקה משמעות מעשית ורוחנית לשינויים העצומים שעברו על עם ישראל בדורות האחרונים.
צורת ההתבוננות של הרב קוק על המציאות מזמינה לקרוא בכל התהליכים הללו את עקבות המשיח והגאולה, ועומק גם לתהליכים שנראים פניו על כהפוכים מדרך הקודש במבט ראשון.
מבטו של הרב קוק על המתרחש בעולם נובע מתפיסתו כי ״השכינה שורה בעולם ממש, בכל יופיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח״. יש להסתכל בפנימיות הדבר עצמו, כך שמחד גיסא הדברים אינם נשפטים לפי איך שנראים במבט ראשוני, ומאידך גיסא השיפוט החדש אינו גורם לאובדן זהות של המציאות לטובת פירוש המנותק ממנה.
הדרך העיקרית להגיע להתבוננות כזו היא מה שמכונה בתורת הרב קוק: הסתכלות אחדות וכלליות – האופן שבו חלקים שונים משתלבים לתמונה אחת גדולה, ולפתע דברים הנראים סותרים הופכים למשלימים זה את זה באופן עמוק, ומאירה את הפנימיות שבהוויה, ומסבירה אותה באופן קדוש ואלוקי.
הרב קוק מנגיד בין לימוד התורה בגלות, שם הטבע שם לקודש זר ונלחם בו, ובין לימוד התורה בארץ, תורה. תפיסה זו דורשת אמון וחיבור של האדם לכוחות הטבעיים והפנימיים המצויים בו – התאמה והזדקקות הדדית בין הכוחות הנראים פניו על כסותרים ונאבקים באלו אלו. תורה שלמה היא זו הצומחת בהתאמה לכוחות הנפש והתרבות, ולא מדכאת אותם או מפקפקת בקיומם.
מתוך תפיסה זו מוכן הרב קוק לתת אמון אפילו בתנועות שמחשבות ותפיסות שאינן מדברות בשפת ״קודש״, למצוא לעיתים ערך מיוחד דווקא בחוסר ההדגשה של הקודש. את ההתמודדות הדתית עם הכפירה והחילון אין הרב קוק מנהל בתנועה ״לעומתית״ או תנועת מגננה, אלא באתגר שבהרחבת המבט: לראות כיצד הקודש מתפשט ונעשה רחב יותר.
עיון בתורתו של אחד מגדולי ומעצבי הציבור הציוני הדתי – שלפעמים ״כולנו״ גדלים ברכי הרב קוק ותורתו היא המכוננת את מערכת הערכים והמבט שלנו על המציאות – מראה בחריפות עד כמה הטענות שהוא מעלה שייכות גם אלינו ולנקודת מבטנו על המציאות.
רב אלחנן וסרמן, שאף למד אצל הרב קוק בתקופה מסוימת ומתוך כך התנגד לו הציבור החרדי, דוגל בתפיסה הרואה את מערכת היחסים בין חיי החולין לעבודת ה׳ כמתוחה ומלאת סתירות. העולם הזה עמוס ביצרים ובנטיות לב אנושיות, ומאבקים – כל אלו מטים את דעתנו גם מבלי שאנחנו שמים לב אליהן.
רב אלחנן טוען כי צריך ״להשתיק״ את הרצונות האנושיים כדי לעבוד את ה׳ באמת, ולשעבד את הלב לרצון השם. החוויה הקיומית של האדם עובד ה׳ היא שהעולם שבו אנחנו חיים הוא מקום שאין בו אמון לתת, וההתרחשויות והשינויים שעובר – גם התורה ובלי הבטחה שהתרבות האנושית תשמור על מוסריות ולא תהפוך לחיה טורפת. (ר׳ אלחנן עצמו נרצח בשואה – הוכחה מחרידה לדבריו אלו.)
תפיסתו של רב אלחנן ביחס למפגש של התורה עם העולם היא שעל התורה להישמר בטהרתה. אין לערב בה מחכמות העולם, אין להשוות אותה לפילוסופיה או לדון בה על פי תהליכים אנושיים – שכן כל אלו נגועים וחשודים ביצרים. סמכות חז״ל וגדולי הדורות והמסורת מימים ימימה הם יסוד, והתורה היא כספר החתום שכבר כתוב ונמצא בו הכל. והתביעה מהאדם המאמין היא להישמר מהליכה אחר רוחות זמן, אלא להביא אותן ״למשפט״ התורה – לשכור כיצד להתייחס אליהן: האם הן חיוביות או שליליות. עמדה זו מכוננת היסטורית את ההתנגדות לציונות ולכל פיתוח של תרבות יהודית שאיננה נובעת ויונקת באופן ברור וגלוי מהתורה.
---
מציאות – דרך קודש בטהרתו? הקודש או
**1. ** (פנקס הדפים 22ד)
כבר הגיעה השעה שצריך, ובימינו בלב ההמון מושג של עבודת ד׳ הוא גס מאד להיות, קליפה של המושג רצון ד׳ מנשל מאיתנו אברים רבים ויקרים. כי עוביה המוזר לדקדקה, ממילא יהי׳ עדין וכן גם כל הערך של מלאת הרצון הזה מוסבר באופן עדין. כלומר למלא את רצונו של מה שמחשבין, האלהים, ומכוונים לזה במחשבה למרכז העבודה, בדבר עצמיות האלהים מצד עצמותו האישית, היא מאבדת כל סגולה והוד אלהי, והיא משפלת בזמן הזה לשפלותה של האליליות הפעוטה, שהיתה מכוונת לעומת הילדות הפראית של האדם.
האדם המפותח עולה הוא בהבנתו להכיר שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של נפשות האדם, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב – בזה אנו רואים את האלהים. היא העצמיות האלהים, ואין אנו מוכנים כלל לחשוב אודותה בדבר אלהים, ולא ליחש לה קישור מעשי ואמוני, רחוקה מציורנו. אנו צריכים להפנות לעומת המגמות הטובות הניכרות לנו שהכל הוא גילוי אלהות. רק הספירות יכולות להכנס במחשבה ובכוונת הלב, ולא סוף אין שהוא למעלה מכל רעיון, ומוכיח עליו והכל שוקק ודומיה לו.
**2. ** (אורות עמ׳ קי)
השער – האלהות המתגלה הוא השער, צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין.
בכל בעולם, בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי ושיח, ברעיונות כל ממלכה, ובים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל סופר בדמיונות משורר, ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסער גבורת כל גבור.
האלהות העליונה, שאנו משתוקקים להגיע אליה, להבלע בקרבה, להאסף אל אורה – היא יורדת בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו, ואנו אינם יכולים לבוא למדה זו של מלוי תשוקתנו, ואנו מוצאים אותה ומתענגים באהבתה, ומוצאים מרגוע ושלום במנוחתה.
**3. ** (קובץ מאמרים, מכתב לישראל הצעיר, עמ׳ סח)
מנהג הרופא, כשבא אצל חולה, לחפש אחרי סיבת המחלה. ואם יצלח בידו להסיר את הסיבה, תסור המחלה מאליה. כן גם אנחנו צריכים לחפש ולדרוש מה היא הסיבה שהביאה עלינו במשך זמן קצר צרות איומות במדה שלא היה כמוה מימות החורבן.
והנה אם נחפוץ לבוא עד חקר דבר זה בעזרת השכל האנושי, לא נבוא למבוקשנו, כי כל מקרי העת האחרונה הם שלא כדרך הטבע הרגילה. אבל הדרך היחידה למצוא את הגורמים למצבנו הנורא היא לחפש בתורה, ושם כתוב באר היטב הסיבה לצרותינו וגם התרופה לזה.
**4. ** (שם, תשובה לשואל, עמ׳ סו)
מה שכתב כבוד תורתו כי נראה מדברי הקדמונים, שנחלקו אם מותר להתעסק בפילוסופיה… באמת הוא כן, אבל למעשה אצלנו אין שום נפק״מ מחלוקת זו, כי פשוט הדבר, כי גם לדעת המתירין אין ההיתר אלא היכא דלא שכיחא היזקא, היינו באנשים שאמרו שמצוה לברר להם האמונה על ידי חקירה, באנשים… אבל לא באנשים פחותי ערך כאשר היינו, ולנטות ולטעות. ולעולם לא יעמוד אדם במקום סכנה.
ותדע מה עצי הסכנה – שהרי מצות האמונה חייבה שהתורה לכל, מנער ועד זקן טף ונשים, לאמר שיהיו כולם על הדעת היעלה לאמר שהקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואין ברור אלא שדברו פילוסופים כאריסטו? אלא מיחידי סגולה אשר אינם מצויים כלל בדורותינו בעלי השיטה הנ״ל.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה