ב״ה
קהילת שמואל הצעיר, שבועות תשפ״ג, אמיר דדון
מה לעשות ב־45 שניות (3 * 15 בבוקר)!
**מקור א׳ – סימן מז בח**
**מקור ב׳ – לבוש על סימן מז**
סעיף א׳:
מאד ומאד צריך האדם ליזהר בה, להראות שקודם שיתחיל לומד דברי תורה או לומר ברכת התורה, שהיא חשובה בעיניו ונהנה ממנה, כמו שמברך על כל הנאותיו.
סעיף ו׳:
עוד יש ברכה אחת על התורה, וזאת היא: ״אשר בחר בנו מכל העמים״ על אמ״ה ״ונתן לנו את תורתו״ בא״י נותן התורה. ותקנוה בפני עצמה, ואחר שתקנוה בציבור, והוי להו ב׳ בציבור, כן בכל בקר קודם שאומרים פסוקים, גם ספר התורה אומרים אותה כשקורין אותו לתורה בבית הכנסת, ברכות על התורה בכל בקר.
ואין לתמוה למה אין מברכין ברכה לאחריה כמו שמברכין על הס״ת לאחריה (וע״ל סימן קל״ט סעיף י׳)? דבשלמא כשקורין בספר תורה, ברכת הנהנין כמו שמברכין לפניה, הולך לפניה כשמתחיל אותו לתורה, ולאחריה כשמסיים שפיר שייך ברכה. אבל הברכה שמברכין כל אחד על מה שחייב ללמוד ולעסוק בתורה, דכתיב ״והגית בה״ יומם ולילה, עת בכל עליו מוטלת זמן שאין לאחריה, ואין שייך לומר לברך לאחריה, שהוא לומר עליו בכל היום ובכל הלילה שהוא לאחריה.
ונראה לי שזה הטעם נכון למנהגינו, שאנו מברכין ב׳ ברכות על התורה בכל בקר, כדי שתהא אחת נחשבת לברכה אחרונה על הלימוד שלמד אתמול, שלא היה יכול לברך קודם לכן עד שיישן. לכן הפסק השינה דהוי הפסק, והוי שפיר אחריה. ואין לומר כשהפסיק ללמוד בינתיים, שהיה יכול לברך לאחריה, דהא חייב להגות בה אפילו כשהלך לישן אתמול (וע״ל סימן רל״ט עד סעיף א׳). ואם כן אין לו עת אחר לברך לאחריה עד הבקר.
והברכה השנייה היא נחשבת הראשונה על מה שילמוד היום כשיעיר משנתו. ואע״פ שלפי זה היה לנו להקדים ברכת ״אשר בחר בנו״ קודם ״לעסוק בדברי תורה״, ו״לעסוק״ משמע להבא, ותהיה ברכת ״אשר בחר בנו״ נחשבת ללימוד של אתמול, מכל מקום הואיל וגבי ספר תורה תקנוה לברכה ראשונה, כן גם כאן לקחוה לברכה ראשונה.
ועוד דלשון ״והערב נא״ כו׳ יותר נופל לומר על מה שילמוד, שאנו מתפללין שיערב מה שעבר כמו כל שלמדנו אתמול, שעל כיוצא בזה שייך יותר לומר לשון ערבוב, כלומר שיערב בפינו, פי על אף שלא תשכח ממנו נעימות טעמה, ואנו מתפללין שלא מפני טעם אחרים, יותר בדברים שנלמוד היום שהוא כמו הנהנין הגשמיים, שידחה טעם מפני טעם, רק ערבות הטעם ישאר עם ערבות הטעם האחרון. נ״ל.
ויכוין בברכתו על מעמד הר סיני, ״אשר בחר בנו״ מכל העכו״ם וקרבנו לפני הר סיני, והשמיענו דבריו מתוך האש, ונתן לנו את תורתו הקדושה, כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום.
בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה.
וְהַעֲרֵב נָא ה׳ אֱלֹקֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.
בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ נוֹתֵן הַתּוֹרָה.
**מקור ג׳ – הקדמת ספר אגלי טל**
שמעתי שקצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין, ואמרו כי הלומד ומחדש בלימוד תורתנו הקדושה, ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד לשמה, רק כמו שהיה לומד התורה לשמה בפשיטות הרי שאין לו שום תענוג מהלימוד, אבל הלומד ומתענג בלימודו מתערב גם הנאת עצמו בלימודו.
ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבא, כי זה הוא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנבלעין מדברי תורה, הנה הוא נעשה דבוק לתורה. [ועיין פירוש רש״י סנהדרין נח. ד״ה דבק. ] ובזוהר הקדוש: ״בין יצר הטוב ובין יצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה: יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה… יצר הרע״.
ואם אמרת שמחה מתוך תורה, שעל ידי השמחה שיש לו מהלימוד נקרא לשמה, ושלא לשמה, או על-כל-פנים שמחה זו מגרע כוח המצוה ומכהה אורה, ואיך יגדל מזה יצר הטוב? וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה, בוודאי זהו עיקר המצוה.
ומודינא (ומודים) זה, שהלומד לא לשם מצוות הלימוד, רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו, הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה, כהא דמי שאוכל מצה שלא לשם מצוה רק לשם תענוג אכילה; ובהא (ובזה) אמרו ״לעולם יעסוק… שמתוך…״. אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו, הרי זה לימוד לשמה, וכולו קודש, כי גם התענוג בלימודו — מצוה.
**מקור ד׳ – המשך הנ״ל ״ח**
**מקור ה׳ – אב״ט ט״ז, עזר הכהן א**
יש ת״ח שמנדדין שינה מעיניהם ועוסקים הרבה בתורה, ויש ת״ח שישנים הרבה כדי שיהיה להם כח החזק וזריזות לב לעסוק הרבה בתורה, ובאמת יכול ללמוד בשעה אחת מה שזה מצטער ועוסק בשני שעות, ובודאי שניהם יש להם שכר בשוה. מי שישן הרבה כדי שיחזק כוחו בתורה, הקב״ה נותן לו חלקו בתורה כמו אותו שממעט בשינה ומצער עצמו, כי הכל הולך אחר המחשבה וכו׳.
**מקור ו׳ – פרישה תחילת סימן מ״ז**
**מקור ז׳ – דעת תורה על שבועות, ממיר ירוחם ב**
״יש יממה אחת בשנה, חלקיק שנייה אחת, 24 שעות של מתן תורה. ובתוך היממה הזו יש שִׁנְיוֹנָת אחת, ופתאום הרגע הזה אתה אומר: ׳ה׳, מה שתגיד לי אני עושה. ׳ ומה שקוראים לו ׳קבלת תורה׳ — ׳מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה׳. אחריך — באשר תלך אלך. ״
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה