או נצחי היגיון – הזמן תמורות שונות פסיקה בגישות לימוד
(הרב חיים דוד לא ג׳ (שלוש, רבה הראשי של נתניה, 1920 - 2016, שו״ת חמדה גנוזה)
(הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ׳יק, 1903 - 1993, פילוסוף דתי, ראש ישיבה, מראשי הרוחניים וממנהיגיה של היהדות האורתודוקסית, ותנועת הציונות הדתית המזרחי, בארצות הברית)
(הרצאה שניתנה בתמוז תשל״ה לוועידת סיני זצ״ל הרב סולובייצ׳יק של הרבנים ה״ב אר)
חז״ל הדגישו פעמים רבות את חשיבות מדת הענוה, מכיוון שאדם בעל גאוה לא יוכל לעולם להיות תלמיד חכם גדול. כל שמו ית׳ פירושו להפגש עם העליון-על-עולם, בורא העולם, את הבלתי מוגבל, פגישה מוגבלת את האינסוף חייבת להוליד רוח ענוה. ענוה מביאה להכנעה.
מה אנו מבטלים בפני העליון שמו יתברך?
ראשית, אנו מבטלים את ההיגיון היומיומי בפני האינסוף. מה שאני מכנה ״ההגיון של הביזנסמן״ או ״ההגיון של האיש המעשי״, שיטה פילוסופית (=האוטיליטרי) המודדת את מוסריותם של מעשי האדם ע״פ מידת התועלת והאושר שהם גורמים לבני אדם. ואנו מקבלים את ההיגיון של סיני סייג ללא.
שנית, אנו מבטלים את הרצון, ומקבלים סייג ללא את הרצון של סיני. ההיגיון היומיומי המאוד אוטיליטרי (תועלתני), המאוד שטחי, ואנו מקבלים רצון אחר, רצון של שמים.
כאשר הרמב״ם מבאר מהי קבלת עול מלכות שמים, הוא מסביר את המשנה: ״מפני מה קדמה פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע, שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה״. הוא מונה את יסודותיה: יחוד השם, ואהבת ה׳, ותלמוד תורה ״שהוא העיקר״ (קריאת שמע א ב). מכאן שתלמוד תורה פירושו קבלת עול מלכות שמים. וזו הסיבה שאסור ללמוד תורה בלי לברך את ברכת התורה. זו הסיבה לקדיש דרבנן. שתלמוד תורה מהווה אקט של התבטלות, של קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות.
אכן בתלמוד תורה, עלינו ראשית לחתור לאמת ורק לאמת. האמת ניתנת להשגה רק בדרך חשיבה והבנה תורנית הלכתית ייחודית, מבפנים, פי על המתודה הנתונה, הנמסרת מדור לדור והנמסרת למשה, חכמי המסורה, חז״ל הראשונים. רק בהצטרפות לשורות חכמי המסורה, האחרונים. ״המצאתי דבר שהרשב״א לא ידע, וגדולי שהגאון מווילנא לא היה לו מושג ממנו; גישה חדשה לחלוטין לפרשנות התורה״ — זה מגוחך.
אין מה שימנע ממך להצטרף לשורות חכמי המסורה, להסביר את חוקי התורה ע״י הסברים שאולים מבחוץ. לשפוט, לשפוט ולהעריך חוקים ומשפטים של תורה עפ״י אמות מידה של שיטת ערכים חילונית.
שנית, אסור לנו להיכנע רגשית, אסור לנו להרגיש נחיתות. נחיתות, נכנע בפני תסביך נחיתות הסובל מתסביך נחיתות. הקסם החולף של סיסמה פוליטית מודרנית או אידיאולוגית. אני אומר שלא רק שלא להתפשר, ודאי שלא, אלא אפילו שלא להיכנע רגשית, שלא להרגיש נחות. אסור שיעלה על דעתו של מי שקיבל עליו עול מלכות שמים, לשתף פעולה במשהו אפילו עם כיוון של פילוסופיה מודרנית חילונית.
לדעתי, היהדות אינה זקוקה להתנצל לא בפני האשה המודרנית ולא בפני נציגים מודרניים של הסובייקטיביזם הדתי. עלינו להיות גאים במסורת שלנו.
שלישית, אין צורך לומר שאין לנסות להתאים את הנורמה ההלכתית הנצחית לערכים חולפים. חברה נירוטית חולנית, סובלת מהפרעות אישיות שמקורן בתסביכים (=בעלת עצבנות נפשיים חמורים). וכזו אכן היא החברה שלנו.
עוד נאמר לי, שהומלץ להפעיל את הכלל של ״אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה״. אילו הצעה זו הייתה מתקבלת — ואני מקווה שלא תתקבל — נוכל למחוק את המשנה האומרת ״וקונה את עצמה בגט״ (קידושין א א). אם קיימת זכות כזו, למה תוגבל דווקא לרה״ר? כל רב יהיה בכוחו להפקיע קידושין. ומדוע שגם ה״רביניקל אסמבלי״ לא ישתמש בו בנוסף להפקיע קידושין לישראל?
מה הראשית? אתם רוצים להרוס את הכל. ואני להיות גלוי ופתוח אתכם: האם אתם מצפים לשרוד כרבנים אורתודוקסים, האם אתם חושבים להמשיך את המסורה בתנאים כאלה? תהו ובהו (ח״ו) יבואו במקום התורה.
---
(רבי אליהו בכור חזן [א טו לב תעלומות שו״ת], רבה הראשי של טריפולי, רבה הראשי של אלכסנדריה, אב״ד בירושלים, 1848 - 1908)
(רפאל אהרן בן שמעון (הרב ו אה״ע דבש ומצור, 1847 - 1928,) רבה הראשי של קהיר, מצרים, מחבר הספר נהר)
---
או נצחי היגיון – הזמן תמורות שונות פסיקה בגישות לימוד
– רבי שלום משאש זצ״ל, רבה של מרוקו ושל ירושלים — האחרון בדור
מעמד האישה — הצבעה בבחירות
הרב אברהם יצחק הכהן קוק — הרב הראשי הראשון לישראל
הרב עוזיאל — הרב הראשי לישראל, חד עם הרב קוק
האם מושג העבדות שייך לימינו?
הרב משה כלפון הכהן — רבה של ג׳רבה לפני 130 שנה
הנה בדבר הדין, אין לי מה להוסיף על דברי הרבנים שקדמוני בתורה, בהלכה ובאגדה, בנביאים ובכתובים. ואנו שומעים קול אחד, שחובת הצבור הקבועה של משפט ושל משרה ושל עבודת הגברים, היא מוטלת על הגברים, ״שהאיש דרכו לכבש ואין האשה דרכה לכבש״, וכל כבודה בודה פנימה, ושתפקידים של עדות, אינם שייכים לה.
וההשתדלות למנוע תערובות המינים בקבוצים חורז כחוט בכלל מהלך התורה. וממילא ודאי שנגד הדין היא כל התחדשות של הנהגה צבורית המביאה בהכרח לידי התערבות המינים בהמון, בקבוצה בכללה. ואחת ובמסבה.
אין הדעת מקבלת איך אפשר לתפוס החבל בשני ראשיו: להטיל עליהן החובה המשמעתית של נבחרי העם, ולשלול מהן זכות בחירתם! ?
בעניין הגיור — למדנו מדברי רבותינו ז״ל, שמצווה לקרבם ולהכניסם תחת כנפי השכינה, לפי שהקב״ה אוהב גרים וציווה על הונאתן. ומזו גדולה אמרו רז״ל (יבמות קט: תוס׳ ד״ה: רעה): לא הגלה הקב״ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו אליהם גרים, שנאמר: וזרעתיה לי בארץ — אין זורע סאה אלא להכניס כמה סאים (פסחים פז).
ובדורנו זה קשה מאוד ואחראית נעילת דלת בפני גרים, לפי שהיא פותחת שערים רחבים ודוחפת אנשים ונשים מישראל לצאת מכלל ישראל או להיטמע בגויים או להמיר דתם. ויש בזה משום אזהרת רז״ל: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מז). ואדם מישראל שנדחה או שנטמע, נהפך לאויב ישראל בנפש, וההיסטוריה מעידה על זה במקרים הרבה ודורות הרבה.
וגם אם לא נאמר ונחוש לחבל אחרי הדלי, מכל מקום ודאי שאנו חייבים לקרבם. ולא מבעיא אם הם בני ישראל גמורים, אלא אפילו אם הם בני בניהם של ישראלית, שהרי בניה הם מזרע מישראל, ואלה הם בבחינת צאן אובדות.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה