בס״ד
מעשר כספים – הלכה למעשה
שו״ת אבקת רוכל סימן ג
על ענין המעשר להפריש מממונו
אשר שאלתני על דבר המעשר באיזה אופן יפריש כו' ומה יעשה בו, אחווך דעתי הצרה בקצרה. ואקדים ואומר כי אין ספק שלהיות ענין הפרשת מעשר מהממון דבר גדול מאד עד שאמרו חז״ל (שבת קיט ע״א) "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר, ומותר לנסות במצווה הזאת להשי״ת ולעבור על לאו דלא תנסו כו' כמפורסם בפ״ב ממסכת שבת ובכמה מקומות בתלמוד ובקום עשה למ״ד עקימת שפתים הוייא מעשה בסנהדרין פרק ארבע מתות. לכן צריך לדקדק בעשיית המצווה הזאת עד דבעידנא דקא מעקר לאו דלא תנסו ליתקיים עשה דבפיך זו צדק' כמו שדרשו בפ״א דראש השנה (ו ע״א). ולפי שיש אנשים שמפרישין מעשר מממונם ולא כראוי, כי מתחילה אין מפרישין מן הקרן עד שירוויחו, ומה שירוויחו אין מפרישין מן הריווח רק מה שירוויחו יותר על הוצאתם מאכילה ושתיה ולבוש ושאר הדברים הצריכין לפיזור ומהמותר יפרישו. לזה אני אומר כי אינן יוצאים בזה ידי חובתן, כי צריך בתחלה כדי שיהיה מותר לנסות השי״ת בו ושיזכה בזה למעל' העושר שיעשה חשבון מכל אשר יש לו גם מהקרן ומכל עשרה יפריש אחד לא פחות ולא יותר, ואם יישאר איזה מותר שאינו מגיע לחשבון עשרה - יניחנו בכיס לבדו ולא יערבנו עם השאר, ואחר שהפריש מהקרן יסתחר במעותיו ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שהרויח יותר על כל אשר פיזר בדברים הצריכים לבית כמו שאמר ויקח מעשר כמו שאמרנו.
ואם ירצה עוד לעשות יותר ימתין לעשות חשבונו עד סוף השנה ויפריש מהריווח חמישית, אחרי שבתחילה הפריש מהקרן וכן כתוב בהדייא בירושלמי במעשרות שנה ראשונה לקרן מכאן ואילך בכל שנה ושנה חומש לריוח והם שני עשורין כענין שאמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך עכ״ל.
ונראה שהתלמוד שלנו סובר כן מדאמרינן בכתובות פ' מציאת האשה המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וסוף דבר הנעשה באחד מהשני אופנים הנז' הוא הטוב והוא יתברך יתן הטוב ויריק ברכה עד בלי די אל שדי ועל אחרים נאמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו ויזהר שלא יפחות מהעשירית וגם לא יוסיף כי כל המוסיף גורע כי למעשר סוד ויסוד.
ואולם לדעת מה יעשר בו, זה דבר פשוט… וראוי שישתדל לתיתם חציים או רובם לבעלי תורה וקרוביו העניים וכמו שאמר בחולין למחזיקי בתורת ה' יש להם מנת ושאר המחזיקים כו'… א״כ אנו רואים אפי' שהנותן הצדקה נתנה לחלקה ליתומים ולאלמנה חלקה רבי חייא לחכמים שלא מדעת הנותן א״כ שכרו גדול וזהו הראשון. השני פדיון שבויים דכולהו איתנהו ביה הג' בחשיבות הצדקה והגדולה שבכולם כשנותן לעני והוא אינו יודע. הד' להשיא יתומות או עניות הה' לקנות ספרים לבני עניים הו' ליתן קצתו לקרוביו העניים כי כולו לא יתכן כמ״ש בחולין הנותן כל מתנותיו לכהן אחד כו' ובירושלמי במסכת פיאה אמר רב יאודה תבא מארה למי שמאכיל לאביו מעשר עני ואף על פי שיש ברייתא שם בירושלמי שאומר אב ובנו אשתו וקרוביו ב' אחים ב' שותפים פודין זה לזה מעשר עני ונותנים זה לזה מעשר עני כבר תירצו המרדכי דהוי דוקא בשגם הבן גם האב שניהם עניים אבל אם אחד מהם עשיר תבא מארה כו' וכן כתב הריב״ש בתשובה.
ואולם בספר ריא״ז כתב שיכול לחלק החצי לכל קרוביו העניים וזה מק״ו ממעשר שני שהרי אם אפילו מעשר שני שאמרה תורה לחלקו לעניים מותר ליתן לעניים קרוביו החצי כמו שהוכיח ממתני' דפיאה פרק מאימתי דתנן מדה זו האמורה בכהנים לויים וישראלים היה מציל נותן מחצה ונוטל מחצה ע״כ א״כ כ״ש דמעשר זה שעשה מדעתו שיכול ליתן מחצה לקרוביו העניים. ולענין לקנות מצוה בבית הכנסת אם ממעות המצוה שקונין נותנים לעניים גם זה מותר ולענין לפרוע מיסים מהמעשר דבר פשוט הוא זה שאין לו לפטור עצמו מחיוב ממונו בממון מעשר נאם הצעיר יוסף קארו:
שבט הלוי חלק ה סימן קלג:
קצור דברינו, דפשטות לשון הטור ושו״ע דאדם שהוא עשיר חייב גם ביותר מחומש דהיינו כצורך העניים ע״פ המבואר סי' ר״נ, וכן הבין החכמת אדם קמ״ד ס״ו שאין זה בכלל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ויראה דכה״ג חיוב נמי איכא, ובס' מנחת פתים יו״ד הקשה מש״ס כתובות ס״ז ע״ב בעובדא דמר עוקבא וע״ש שישבתי לנכון, ומש״כ במ״פ לפי דרכו דדי מחסורו מיירי רק מחלוקת צדקה, לא מחיוב נתינה, ור״ל מתוך חומש שהפריש, שיותר מזה אסור להפריש, מזה יחלק אם מגיע כדי מחסורו, כמה מהדוחק בפירש זה, וכן הערוך השלחן נדחק לפי דרך זה בלשון השו״ע, ומה שהביאו ראי' לדרכם מלשון הרמב״ם וכן הברכי יוסף הביא ראי' זו, אינני ראה הכרח לזה, ומצאתי בפרישה כאן מפורש כמו שכתבנו דבעשיר גם יותר מחומש חייב אם יש עניים לפנינו שחסר להם די מחסורם, וכן מצאתי בפשיטות בשאילת יעב״ץ ח״א סו״ס ג' שכתב כן, וכ״ה בס' ראשון לציון להגה״ק בעל אור החיים, וכן סתם בפשיטות הגה״צ בעל חפץ חיים ומ״ב בספרו אהבת חסד פרק כ' ובהג״ה פ' י״ט דבעשיר מופלג לא היתה התקנה דאל יבזבז יותר מחומש, אמנם כבר הוכחתי בשבט הלוי שם דזה דוקא ביש עניים עכשיו שצריכים לדי מחסורם, אבל עיקר התקנה דאל יבזבז היתה גם בעשירים מופלגים יעש״ה בשבט הלוי.
א) בענין הנהגת המעשר, בודאי מה טוב אם אפשר שלא לתת הריוח של המסחר וכו' לתוך כיסו עד שיפריש מעשר כספים תחילה והובא כן בשם תקנת הרא״ש שנתאשרה ע״י בניו הגדולים זי״ע.
ב) איברא לפי מציאות דורינו שהיום באים הרווחים באופן כזה ע״י בנקים וע״י אופנים שאי אפשר לעמוד עליהם בשעת מעשה, בוודאי הדרך הרצוי אם אפשר לעשות חשבון כל חצי שנה, ועכ״פ לא יאוחר מסוף שנה.
ג) ושנה זו מתחיל ונסתים בתשרי, ולמדתי כן מדברי הנוב״ת סי' קצ״ד שאסמיך חשבון השנה על מה שדרשו ז״ל מעשר תעשר מעשר כספים ושמה כתיב שנה שנה וקאי גם על מעשר כספים הזה. ר״ל בדרך אסמכתא.
ד) ויזהר ליתן המעשר כספים לכיס או תיבה מיוחדת ולכתוב עליה מעשר או צדקה.
ה) בענין מרבה במעשרות לבי נוטה יותר להסוברים שאין חשש בזה וכמש״כ בתשובת מהרי״ל סי' נ״ד בשם הר״י אופנהיים. [איברא ראיתי בדע״ת הל' צדקה העתיק מהכנה״ג שכ' ויזהר שלא יוסיף במעשרות וגם לא יפחות כי כל המוסיף גורע כי למעשר יש סוד ויסוד ע״כ, מכ״מ סוגיא דעלמא כמהרי״ל דאין חשש ובפרט כשעושה זה במקום שאין יכול לעמוד היטב על הרווח כמש״כ בפנים].
ו) ברוב המקרים היום שאי אפשר לעמוד על חשבון הרווחים שלו, יתן לפי אומד לבו עד שברור לו שעבר גבול המעשר ויש לו דין מעשר לכל הענינים.
ז) נראה מסתימת המנהג שאין דרך ליתן מעשר מירושת קרקע וכל נכסי דלא ניידא, ולא שמענו מעולם שמי שניתן לו דירה או בית לדור בו כמנהג היום בא״י שיהי' צריך להפריש ממנו מעשר כספים מה שלפי המציאות היום גם בלתי אפשרי וכן ראיתי מובא בשם ס' יוסף אומץ. [ובמרבית המקרים אין למקבלים הדירה האמצעים להפריש סכום גדול כזה].
ח) בגדר ניכוי הוצאות ומיסים ישנם כמה דרכים –
(א) יש הסוברים שמנכים מן הריווח כל המיסים באין הבדל בין מס כרגא, למס הכנסה, ושארי מיסים, וכן לעניין הוצאת הבית דעת הכנה״ג סי' רמ״ט וקצש״ע שא״צ להפריש מעשר רק ממה שנשאר אחר הוצאות ביתו, ומחשבים זה כפי הוצאה מינימלית, ולדרך זה מצוות מעשר כספים דבר קל הוא ואפשר להרגיל עצמו בקלות. [וברכי יוסף השיג ע״ז, ודרכי להורות דבעלי פרנסה קטנים ומדחיקים עצמם לקיים מצות מעשר כספים יעשו כהכנה״ג ויורידו הוצאות הבית וכו' אבל בעלי פרנסה גדולים יחמירו לכתחלה כהברכי יוסף. ועיין ג״כ בדע״ת להגאון מהרש״ם בזה].
(ב) ויש דרך שני והוא כנראה הסכמת הפוסקים, וכן דעת נוטה שמיסים והוצאת המסחר ובכלל זה גם מה שצריך לאכול או להלביש עצמו בשביל המסחר וכן מלון, ונסיעות - הכל מורידים מחיוב מעשר כספים כיוון שהוא בגדר הוצאות, אבל הוצאת הבית שהוא וב״ב אוכלים ושותים וכן מלבושים וכו', זה הריווח שחייב במעשר, מלבד אם מחזיק אורחים או יתומים שפשוט שאינו חייב לעשר על זה.
(ג) ויש גם דרך המחמירים שגם במיסים יש הבדל בין מס הכנסה שהם מסי ריווח שצריך להוריד מהריווח ונחשב כאלו לא הרוויח כלל זה אפשר להוריד מהחיובים, לא כן מסי כרגא כל גולגולת ושאר מיני מסים מהבית וכו' שנחשבים כמו חוב ופורע חובו שמחויב במעשר, אמנם כבר כתבתי בעניי שהדרך השני הוא דרך המובחר ונראה.
ט) בעניין ניכוי הפסד של עסק אחד לעומת הריווח של עסק אחר, דפליגי הפוסקים בזה כמבואר בפ״ת יו״ד סי' רמ״ט העיקר כדעת הנוב״ת יו״ד סי' קצ״ח, דאפשר לנכות ההפסד והריווח של שנה א' זה לעומת זה, אבל לא משנה לחבירו ונפק״ל מעשר תעשר היוצא שנה שנה דנדרש גם לענין מעשר כספים כנ״ל, ולעניין שאר מעשרות נדרש שנה שנה שאין מעשרין מחדש על הישן ולא ישן על חדש וזה לא שייך לעניין מעשר כספים, וע״כ שנה שנה אתא להאי לחשוב הריווח של שנה אחרי נכוי הפסד של השנה, והנשאר קובע למעשר, ולמדנו עוד מדבריו דמותר להפריש משנה לחבירו מעשר כספים, וכן מבואר להדיא מתשובת מהרי״ל סי' נ״ד, יע״ש עוד לענין שאר דברים שנאמרו במעשר דגן ולא נאמרו במעשר כספים.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה