דרשה לשבת תשובה – האזינו תשפ״ה
כתב הרמב״ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ד - ח
הלכה ד
ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.
הלכה ה
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'.
הלכה ו
גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך, ונאמר ולא שבתם עדי נאם ה', ונאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב, כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק, התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד, וכן אתה מוצא שבלשון שהקב״ה מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים בין יחיד בין רבים, שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, ונאמר ביכניהו ברשעתו כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו, אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני וגו', וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם.
הלכה ז
כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, צועק ואינו נענה שנאמר כי תרבו תפלה וגו' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי גם בכם ויסגר דלתים וגו', והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם, צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה, ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות.
הלכה ח
בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר, אם חרפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להן אלא שומעין ושמחים ויודעין שזו זכות להם, שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת, וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה, הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה שנאמר ולא תונו איש את עמיתו.
דברי הרמב״ם בהלכה ה תמוהים, לכאורה הם אינם במקום המתאים להם, שהרי קבוצת ההלכות ד – ח עוסקת בכל שבעל תשובה מתקרב לה', ומה עניינה של היחס בין גאולה ותשובה בהלכות אלו.
והנה כתב הכסף משנה שמקור דברי הרמב״ם בדברי הגמרא במסכת יומא (פו, א) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, ותמהו עליו האחרונים הרי אין ללמוד משם אלא שתשובה מקרבת את הגאולה, ולא ניתן להסיק משם שהגאולה תלויה בתשובה, והביאו את מקור הדברים מדברי הגמרא במסכת סנהדרין (צז) שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה כדעת רבי יהודה ורבי אליעזר. והנה בספר טורי אבן להגאון הקדמון רבי אלעזר רוקח מאמשטרדם (ובסוף ימיו באה״ק בצפת) כתב על זה:
ולפענ״ד בודאי כשיבא זמן הגאולה אף אם ח״ו לא ישובו דיו לאבל שיעמיד באבלו וע״ש בפירוש רש״י אך אין הדבר תלוי אלא בתשובה להקדים זמן הגאולה ע״ד שאמרו לא זכו בעתה זכו אחישנה וזהו שמדייק הגמרא ביומא גדולה תשובה שמקרבת דייקא את הגאולה ובא לציון גואל במהרה בימינו א״ס.
ונראה שדבר גדול דברו בזה נשיאי אה״ק מרן הכס״מ ור״א רוקח, שלכאורה תמהו גם הם מה פשר מיקומה של הלכה זו בפרק זה, הרי לא היה צריך הרמב״ם להביאה כאן אלא במקום אחר – במקום שבו עוסק הוא בענייני הגאולה – בסוף הלכות מלכים בפרקים י – יא.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צז עמוד ב
אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו. כתנאי, רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה - אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. תניא אידך: רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, חנם נמכרתם - בעבודה זרה, ולא בכסף תגאלו - לא בתשובה ומעשים טובים. אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: והלא כבר נאמר שובו אלי ואשובה אליכם. אמר ליה רבי יהושע: והלא כבר נאמר כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון. אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר בשובה ונחת תושעון! אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: והלא כבר נאמר כה אמר ה' גאל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד משלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו. אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאר וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה וגו'. ושתק רבי אליעזר.
בגמרא כאן המחלוקת היא האם התשובה היא תנאי להופעת הגאולה, ושתק רבי אליעזר להוכחותיו של רבי יהושע, שאין התשובה תנאי לגאולה, ונראה מדבריו שהקב״ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושים תשובה, שהגאולה בו תבוא, אלא שבמהלכה תתרחש גם תשובה אפילו אם בני ישראל לא יתעוררו לה מעצמם, וזאת באמצעות גורם חיצוני כמלך שגזרותיו קשות. ולע״ד זו גם כוונת הרמב״ם – כרבי יהושע, שלא כתב שאין ישראל נגאלים אלא אם יעשו תשובה קודם לכן, אלא שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה, דהיינו שתהליך גאולתם יהא מלווה בתשובה.
הדבר הוא מוכרח מעניינו של הפרק, וכפי שכתב מרן הכסף משנה מדברי הגמרא ביומא שהתשובה מקרבת את הגאולה. משמעות הדבר שתשובה היא תהליך של התקרבות לה', וזה כפי שכתב הרמב״ם בכל ההלכות הללו על עניינה של ההתקרבות לה' שנעשית דרך התשובה. גם הגאולה עניינה התקרבות לה', וכפי שעולה דבר זה מדברי הרמב״ם בהלכות מלכים, לפיכך על כרחנו לומר שהגאולה תהא מלווה בתשובה, ואין ישראל נגאלים אלא "בתשובה". ומאחר שבעת שיבוא הקץ – גאולה בעתה, כדברי רבי אלעזר רוקח, גם אם ישראל לא עשו תשובה קודם לכן, הגאולה תבוא ובמהלכיה, בעת חבלי הגאולה, יתרחש תהליך של תשובה.
הרמב״ם פתח בהלכה ד במעמדו של בעל התשובה, של האדם היחיד, כמה הוא קרוב לה', וכמה שכרו רב. הרמב״ם ממשיכה בהלכה ה במעמדו של עם ישראל כששב אל ה', והביטוי לכך שעם ישראל מתקרב אל ה' ושב אליו הוא בגאולה, ככה זה נראה בפועל, כך אפשר לאמוד את תשובת ישראל.
אמנם אם ישראל יעשו תשובה קודם לכן, בוודאי שהדבר מקרב את הגאולה, ואם תשובתם תהא מספקת אזי תקרב את הגאולה בבחינת אחישנה.
וכתב רמב״ן דברים פרק לב פסוק מ (פרשת האזינו)
והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו. הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר, ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים, ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד ע״ז. והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם, עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן:
ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם. והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקדוש ברוך הוא, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע״ז כהם, רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו את הקדוש ברוך הוא וישמרו את מצותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם, ויבוזו ע״ז שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, וכענין שאמר (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום, אם כן לשנאתו של הקדוש ברוך הוא יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם:
וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד) מה היהודים האמללים עושים, והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו:
והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בספרי (האזינו מג), גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא. ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדבור, כי ביאר להם עניניה הרבים:
השירה מתחילה בהצדקת דרכי ההנהגה האלוהיים (דברים פרק לב פסוק ד (פרשת האזינו):
הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא.
היא ממשיכה בסיפור של קרבה ומרחק (פסוק ט - טו)
(ט) כִּ֛י חֵ֥לֶק יְקֹוָ֖ק עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ:
(י) יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ:
(יא) כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ:
(יב) יְקֹוָ֖ק בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר:
(יג) יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותי בָּ֣מֳתֵי אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר:
(יד) חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר:
(טו) וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ:
ובעקבות המרחק בין ישראל לה' (ויטוש אלוה עשהו וכו') מגיעה התגובה האלוהית דברים פרק לב פסוק יט - כ (פרשת האזינו)
(יט) וַיַּ֥רְא יְקֹוָ֖ק וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו:
(כ) וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם:
ואם הם מתרחקים הביטוי למרחק האלוהי הוא גלות, וגזרות וכניעה לעמים אחרים. עד שמגיע הזמן להושיע את ישראל, אך התשועה הזאת מגיעה מתוך הכרה בצדק האלוהי, והקשר שלנו אליו (דברים פרק לב פסוק לו - מג)
(לו) כִּֽי־יָדִ֤ין יְקֹוָק֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב:
(לז) וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ:
(לח) אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָקוּ֙מוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה:
(לט) רְא֣וּ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל:
(מ) כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם:
(מא) אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם:
(מב) אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב:
(מג) הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ:
נכון, השירה אינה מתארת את הקשר שנוצר מחדש בין ישראל לה', אבל לאור הפתיחה, האם יש ספק בכלל שזו תכלית המהלך? האם המהלך של גאולת ישראל מידי אויביהם מנותק מהסיפור של הקשר שנפרם וצריך לשוב? ברור, ולא יעלה על הדעת סיפור אחר מאשר השבת לב בנים לאביהם שבשמים. אולם, מחדש לנו הרמב״ן, שהשירה אינה תולה את החזרה האלוהית והפעולה האלוהית בתהליך מקדים של תשובה, אלא הגאולה והתשובה כרוכות זה בזה, וכשבא עתה של הגאולה בבחינת בעתה, התשובה תתלווה אליה, מנסיבות אלו או מנסיבות אחרות. גם אם ישראל לא ירצו לעשות זאת מעצמם, הקב״ה יגלגל את הנסיבות ההיסטוריות הנדרשות שיובילו את העם בעל כרחו אל המסקנה "ראו עתה כי אני אני הוא ה' ואין אלהים עמדי". אך מאידך גיסא, אם יחזרו ישראל בתשובה מעצמם, אזי כבמשוואה הגאולה בא תבוא משום שהביטוי הפיזי לקשר שבין עם ישראל וריבונו של עולם הוא גאולה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה