ד״בס מתן תורה וזכותנו על הארץ שבועות תשפ״ב
**1. רש״י בראשית (פרשת בראשית פרק א פסוק א)**
אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ״החודש הזה לכם״ (שמות יב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום ״כח מעשיו הגיד לעמו״ (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים — יאמרו להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
**2. עבודה זרה דף ב ע״ב – ג ע״א**
אומרים לפניו: רבש״ע, כלום קיבלנו תורה ולא קיימנוה? ומי מצי למימר הכי? והכתיב: ״ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו״, וכתיב: ״אלוה מתימן יבוא״ וגו׳. ומאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן? א״ר יוחנן: מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה. אלא אמרי הכי: עד כלום אמרי, ועל דא תברתהון, ואמאי לא קיבלוה ולא קיימוה?
כלום כפית עלינו ההר כגיגית כמו שעשית לישראל? אלא אמרים כך לפניו: רבש״ע, קבלת קבלנו ולא כפית עלינו ההר כגיגית. ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא על ישראל את ההר כגיגית, דכתיב: ״ויתיצבו בתחתית ההר״, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה — מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם!
מיד אומר הקדוש ברוך הוא: ראשון שקיבלתם מצות שש, היכן ראשון שקיימתם! ועמד רב יוסף: מאי דתקיימום? ראה מאי ראה? ״עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים״ (חבקוק ג, ב) — ראה שבע מצות שקבלו עליהן ולא קיימום, עמד והתירן להם. א״כ חוטא מיגרר איתגורי? אמר מר בריה דרבינא: לומר, שאף על פי שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה… אין מקבלין עליהם שכר. ועושה… אלא כמי שאינו מצווה ועושה.
**3. שמות רבה, פרשה כז, סימן ט**
אלא בשעה שבא הקב״ה ליתן את התורה, לא קבלוה מן האומות אלא ישראל. משל למלך שהיה לו שדה והיה מבקש למוסרה לאריסים. קרא לראשון ואמר לו: אתה תקבל השדה הזו? א״ל: אין בי כח. וכן לשני ולשלישי ולרביעי, ולא קבלוה. קרא לחמישי ואמר לו: אתה תקבל לפולחה השדה הזו? א״ל: הן. אמר לו המלך: כמה שאמרו אותם שאין יכולין לקבלה, אין אני מקפיד עליהם. ומשקבלה זה על עצמו ולא קיימה והובירה — על זה שקבלה גלה.
כך הקדוש ברוך הוא, כשהחזיר על כל אומה ולא קבלו עליהם לשמרה — לא הרתיק עליהם. וכשבא אצל ישראל, אמרו ״כל אשר דבר ה׳ נעשה ושמענו״ (שמות כד). לכך הוא בדין שתשמעו. ״שמעו דבר ה׳ בית יעקב״ (ירמיה ב), ואם לאו — ״בערבות ויקש״.
**4. מדרש תנחומא, פרשת וזאת הברכה, סימן ד**
אמר רבי אבהו: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין אומות העולם מקבלין את התורה. מפי מה יצא? לפי שכך מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שאין הקדוש ברוך הוא מטורדן מן העולם ואח״כ בא על בריותיו, אלא בא על בריותיו בטרם יבוא.
**5. מדרש תנחומא, פרשת יתרו, סימן יד**
חביבה התורה שנבראה בשבילה. בא וראה: ״ואשים דברי בפיך״ (ישעיה א), וכן הוא אומר: ״ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה״. כשבקש הקדוש ברוך הוא ליתן את התורה לישראל, החזירה על כל האומות ולא קבלוה. בקש להחזיר העולם למדידת מימיו, שנאמר ״עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים״ (חבקוק ג, ג). כיון שקבלוה ישראל — תיישב העולם. לפיכך אמר ה׳ לקיים.
**6. ויקרא רבה, פרשה יג, סימן ב**
פתח רשב״י: ״עמד וימודד ארץ ויתר גוים״ (חבקוק ג, ג). מדד הקדוש ברוך הוא כל האומות ולא מצא אומה שהיתה ראויה לקבל את התורה אלא דור המדבר. מדד הקדוש ברוך הוא כל ההרים ולא מצא הר שיתן בו את התורה אלא סיני. מדד הקדוש ברוך הוא כל העיירות ולא מצא עיר שישב בה הבית אלא ירושלים. מדד הקדוש ברוך הוא כל הארצות ולא מצא ארץ שראויה ליתן לישראל אלא ארץ ישראל. הה״ד ״עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים״… ואמר מדמן: התיר התירים של גוים.
**מהרש״א חידושי אגדות — ״מפי ה׳ תורה מאירת״**
ע״ז פ״ק שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל האומות ולא קבלוה. וי״ל דה״ל להקב״ה לכפות עליהם ההר כגיגית כדי שיקבלוה, דבדין יאמרו לעתיד האומות כה״ג: כלום קבלת עלי ולא כפית ההר כגיגית כמו שעשית לישראל, דכתיב ויתיצבו וגו׳. ע״ש.
**7. מסכת ביצה, דף כה עמוד ב**
משמיה דרבי מאיר: מפני מה ניתנה תורה לישראל? מדבי רבי ישמעאל: מפני שהן עזין. אמר הקדוש ברוך הוא: ראויין הללו מימי — ״אש דת למו״. תן להם דת של אש. שאלמלא תורה (אלו כלה) אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם.
**8. תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד, הלכה ב**
א״ר פפא בר חייא: חוזר אני על כל המקרא ולא מצאתי שקראו ישראל ציון אלא זה: ״ולאמר לציון עמי אתה״.
**9. זוהר, פרשת צו, דף לה עמוד א**
פתח ר׳ אלעזר ואמר: ״ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך״ וגו׳ (ישעיה א). בריך קודשא בריך הוא, כל מאן דאשתדל במלי דאורייתא ושפוותיה מרחשן אורייתא — הדא הוא דכתיב ״ואשים דברי בפיך״, ופרשא גדפהא עליה, ושכי עליה חפי. ולא עוד אלא דהוא מקיים עלמא, הדא הוא דכתיב ״ובצל ידי כסיתיך״. וקודשא בריך הוא חדי עמיה כאלו ההוא יומא דכתיב (שם): ״לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה״.
מכאן אוליפנא, דכתיב ״ולאמר לציון עמי אתה״ — אקרי ישראל בשמא דציון. דכתיב (שם א): ״ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ — אקרי בשמא דציון.
**מהרש״א חידושי אגדות: **
אבל העוסק בה לשמה הוא מעיז פנים נגד המלעיגים ומחזיק בה, שע״כ קראת התורה עוז, ״ה׳ עוז לעמו יתן״. אם יחזיק בה לעסוק בה לשמה — במקום מעוזי, וז״ש ב״ה יתברך לו השלום. וכפל כי העולמות הע הם שלו יתברך ב״ה, כי הקדים העשיה לשלום לישראל בשמיה, ובשלישיה הקדים השלום לעשיה. לפי שמעלה של בפמליא הוא השלום בעצמות, ועל כן אמר יעשה שלום לי. אלא שע״י חטא באת הקטגוריא על האדם בפמליא של מעלה, שיש מלמדים זכות וזה שלומד לשמה עושה שלום, ויש מלמדים חובה. אבל בפמליא של מעלה סמך לו יתברך ב״ה העשיה, לפי שהשלום אינו עצמי אלא מקרה, כמ״ש בבריאת עולם שאמר שלום — שהוא כולו קטטה, אלא שע״י מעשה האדם שלומד לשמה עשה שלום של פמליא של מטה.
הגאולה מקרב אף שאמר ולוי ואמר ״ולאמר לציון עמי״. לפי כי ה״ל לאמר ״ולאמר לישראל עמי״ או ליהודה, אבל אמר לציון בגלותם. לפי שאמר ישעיה הנביא לעתיד בגאולה ״ואמרתי לא עמי אתה״ (הושע), שתהיו עמי ע״י שתהיו לציון. ולאמר ישעיה הנביא: ע״י לעסוק בתורה לשמה בהלכה — אתה עמי קראים בשמא דציון, ומצוי גאולה תהיו.
**10. סנהדרין דף צט עמוד ב**
אמר רבי אלכסנדרי: כל העוסק בתורה לשמה — משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. אמר רב: כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה. אמר רב: ״במעוזי יחזק בי שלום יעשה לי שלום״. אמר ל׳ [רבי יוחנן (ריש לקיש) אמר]: ״ואשים דבר
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה