חֶטְאֹו שֶיִּרְאַת כֹּל אֹומֵר, בֶּן דֹּוסָא חֲנִינָא רַבִּי קֹודֶמֶת שֶחָכְמָתֹו וְכֹּל מִתְקַיֶּמֶת. חָכְמָתֹו לְחָכְמָתֹו, קֹודֶמֶת מִתְקַיֶּמֶת חָכְמָתֹו אֵין חֶטְאֹו לְיִרְאַת. (אבות פרק ג' משנה ט')
נתקשו הפרשנים בזו המשנה. כיצד מתיישבים דברים אלו עם דברי הלל ״אין בור ירא חטא״, משמע שצריך להיות חכם תחילה ולאחר מכן ירא חטא, ואילו לדברי משנתנו מי שאינו ירא חטא לא יכול להיות חכם.
עוד קשה מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא, שמהרישא משמע שדווקא אם היראה קודמת לחכמתו — מתקיימת, ואילו מסיפא משמע להפך, דדוקא שחכמתו קודמת לחטאו — הא אם שוות הן מתקיימת, הא אם שוות מתקיימת חכמתו אין ליראת חטאו.
רבנו בשערי תשובה (שער ב' אות יט):
נאמר ״מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ״ (קהלת ג'). פירוש: מי יכיר הצדיקים והרשעים בעוה״ז. ועוד נאמר ״יש רשעים אשר מעשיהם״ (מיכה ו') כענין שנאמר ״והצנע לכת״, [ויש צדיקים] בנ״א שייראו שמים בסתר ולא יכירו בהם. צריך להבין מי זה הרשע — זה שרואים שהוא רשע, או מי הצדיק שאינו יודעים שהוא צדיק?
מצינו ברש״י הדגשה מיוחדת לנקודה אחת — שלוש פעמים בפרשתנו ופעמיים בפרשת קדושים: ¹
**א. פרק כה פסוק יז: ** ״וְלֹא תֹונוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתֹו וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם״
כותב רש״י: ״כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו, לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכונתי לרעה, לכך נאמר ׳ויראת מאלקיך׳ — הוא יודע כל דבר, המסור ללב, שאין מכיר אלא מחשבות. כל שהמחשבה בלבו, נאמר בו ׳ויראת מאלקיך׳. ״
**ב. פרק כה פסוק לו: ** ״אַל תִּקַּח מֵאִתֹּו נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״
כותב רש״י: ״לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית וקשה לפרוש ממנו, ומורה לעצמו היתר, או התולה מעותיו בנכרי בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, כדי להלוותם לישראל ברבית — הרי זה דבר המסור ללב ולמחשבתו של אדם, לכך הוצרך לומר ׳ויראת מאלקיך׳. ״
**ג. פרק כה פסוק מג: ** ״לֹא תִרְדֶּה בֹו בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ״
כותב רש״י: ״מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו. תאמר לו: החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבא. שמא תאמר, אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואני אומר לו שהוא לצורך — הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר ׳ויראת׳. ״
**ד. פרק יט פסוק יד: ** ״לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה׳״
כותב רש״י: ״לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע, אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה תכונתי — לפיכך נאמר בו ׳ויראת מאלקיך׳ המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו, ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ׳ויראת מאלקיך׳. ״
**ה. פרק יט פסוק לב: ** ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה׳״
כותב רש״י: ״יעצים עיניו כמי שלא ראהו, לכך נאמר ׳ויראת מאלקיך׳ — שהרי הדבר הזה מסור ללבו, ואין מכיר בו אלא הוא. וכל דבר המסור ללב, נאמר בו ׳ויראת מאלקיך׳. ״
הרי מבואר, שיש אדם שכלפי חוץ נראה צדיק, ולו כל התרוצים להוכיח שהוא בסדר, אבל פנימה בליבו — אין יראת ה', ולכן הוא רשע. ומי יודע האם באמת עצומות היו עיניו, האם באמת כסף של נוכרי הוא, או באמת רוצה שיחם הכוס? רק הקב״ה יכול לידע שאינו צדיק אלא רשע.
נראה לפרש שלזה נתכוון ר' חנינא בן דוסא. לא מדובר באדם שבא לקנות יראה או חכמה — מדובר באדם שיש לו חכמה, והשאלה היא האם להשתמש בחכמתו אם לא. השאלה קודם לקנות מה.
השאלה היא האם הוא פועל מהראש או מהלב — להלוות ברבית, לא לקום בפני זקן, ולמצוא הפתח להראות שהוא בסדר — אמיתי, או לירא את ה'. ועליו אמר התנא ״כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו״ — כלומר עובד מהלב, זו חכמה אמיתית. אבל מי שאפשר לעשות בלי שידעו שהוא לא בסדר — ומחפש את הנקודה — אזי מתקיימת חכמתו, ואז אין חכמתו מתקיימת שחכמתו קודמת לחטאו. ²
וממילא שתי השאלות אינן קשות, שאין מדובר בתחילת הקניין אלא לאדם שיש בו שתי האפשרויות — וכיצד הוא פועל. ואין כאן מיצוע, וכן אין מה להקשות מדברי הלל, ואי אפשר להשתמש גם בחכמה וגם ביראה בבת אחת.
שנזכה לעבוד את ה' באמת בכל ליבנו.
---
¹ הרב וולבה בעלי שור ח״ב עמ' תצט, וכן בלב אליהו לר' אליהו לאפיאן בפרשת קדושים.
² רעיון דומה לעניין היראה מופיע בספר ״הוא היה אומר״ למסכת אבות מפי ר' שלום שבדרון בשם ר' ליב חסמן, שם באר בדרך זו המשנה הזו באבות, על הפסוק ״ויהי כי יראו המיילדות…״
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה