בס״ד
פרשת תצווה זכור תשפ״ג
מלאכת המשכן לא הייתה עבודה של אדם אחד. איש אחד לא היה יכול להרים את כל המבנה הגדול הזה לבדו מהמסד ועד הטפחות. ברור שמשה היה צריך לבנות לו צוות עובדים. על דבר אחד בלבד אמרו חז״ל שנעשה בדרך של נס – המנורה. עליה נאמר שמשה התקשה בעשייתה, והורה לו הקב״ה שיכניס את כל הזהב שהיה דרוש לכך לאש, ובאופן ניסי המנורה נעשתה (מדרש תנחומא בהעלותך סימן ג, רש״י שמות כה, לא).
אלא שהציווי לבניית המשכן התייחס למשה בלבד. כמעט כל פרשת תרומה, שבה מופיע הציווי המפורט לבניית המשכן, נאמרת בלשון יחיד – אל משה. ״ועשית״ זו מילת המפתח בפרשה.
לעומת זאת בפרשת תצווה – בפתיחה לצו על עשיית בגדי הכהונה, ה׳ אומר למשה שהבגדים יעשו על ידי אחרים, להם תכונה מיוחדת, הם ״חכמי לב״ (שמות כח, ג):
ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי.
בפועל כל המשכן נעשה באמצעות צוות עובדים גדול ומיומן. הקב״ה אמר למשה שיגייס למשימה את בצלאל, כפי שנאמר בפרשה הבאה – כי תשא (שמות לא, ב-ז):
ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, ואמלא אותו רוח אלהים, בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה… ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, ועשו את כל אשר ציוויתך. את אהל מועד…
אלא שהציווי הבסיסי להקמת המבנה של המשכן לא כלל שיתוף של ״חכמי לב״, ולעומת זאת הצו על עשיית הבגדים כן כלל צוות חכמי לב.
מה פשר ההבדל בין המבנה לבגדים?
אל תוך המבנה האדם נכנס. המבנה יוצר ומשרה אווירה כללית שמשפיעה על האדם. אנחנו יכולים לחוש זאת ביום בכניסה לבתי כנסת מרשימים ביותר, שהתכנון האדריכלי שלהם נועד לטעת באדם תחושה של שגב ויראת כבוד לנוכח גדלותם והדרם, והן אכן משדרים זאת בעצמה. הדבר ניכר מאוד בבתי הכנסת הגדולים והענקיים באירופה, כבית הכנסת הגדול ברובע היהודי ברומא או בבית הכנסת ״הניצחון״ בפריז.
לעומת זאת הבגדים יכולים ליצור תחושה הפוכה לגמרי. לבושו של אדם יכול למלא אותו בגאווה אישית מופרזת. הוא לא נכנס לתוכו, הוא הופך אותו להיות חלק מאישיותו. הבגד זה אני. ככל שהבגד מפואר וגדול יותר כך האדם מרגיש שהוא עצמו גדול ומפואר יותר. ככל שהבגד משרה על רואיו יראת כבוד כך הוא ממלא את לובשו בכבוד ללא יראה.
לכן ה׳ מצרף לעשיית הבגדים את הדרישה המפורשת שעשייתם תכלול רק חכמי לב. חכמים כאלה שיודעים את הכוונה הראויה לעשיית הבגדים הללו, כוונה שגם היא תשפיע על הלובש, שגם הוא אמור לשאוף לכוונה זו. יחד עם ״לכבוד ולתפארת״, יש גם ״לקדשו לכהנו לי״ – הבגדים נועדו לקדש את האדם, לקדש את לבו, ולא רק לפאר אותו כדי להרשים את רואיו.
בוודאי שחכמים היו נצרכים לעבודה, אין צורך לומר זאת. הנקודה ששוכנת בליבו של הציווי על הבגדים היא שרק חכמי לב הם הם שיכינו אותם, שיארגו אותם ברטט של קודש וטהרה המתבטא בלב (כפי שהסביר זאת הנצי״ב בפירוש העמק דבר), ואו אז גם לבישתם תשפיע על לובשם את אותו רגש ראוי ורצוי, רגש של ענוות קודש, ולא חלילה של גאווה.
האמת היא שאין סתירה בין כבוד ותפארת לקדושה וכהונה, הם אפילו לא צדדים אחרים של אותו מטבע. רבי חיים בן עטר בפירושו אור החיים לפסוקים אלו מלמד אותנו על פי דברי הזהר הקדוש (ח״ב רכז, ב) שהתפארת והכבוד הם ביטויים לשמותיו של הקב״ה, שם הוי״ה ושם אדנ״י, שבכל אחד מהם יש ארבע אותיות שמקבילות לארבעת בגדי הלבן של הכהנים, והתוספת של ארבעת בגדי הזהב של הכהן הגדול. הקדושה האלהית עצמה היא היא שמפארת ומכבדת את הכהנים, וכדי שיוכל הלובש את הבגדים הללו לזכות לה הם צריכים להיעשות על ידי כוונת הלב, וגם לובשם צריך לכוון את ליבו.
וכל אשה חכמת לב בידיה טוו, וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העיזים. חכמת נשים בנתה ביתה – איזו חכמה, חכמת הלב. (פרשת ויקהל)
חכמות נשים בנתה ביתה – משלי יד. איזו חכמה של נשים שבונה את הבית – זו החכמה שאנו רואים בפסוקים של בניית המשכן, החכמה שיודעת להכניס את הרגש ואת הקודש אל הלב ולהוציא ממנו את הגאווה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה