ליקוטי 'שֵם משמואל' / פרשת עקב
לע״נ הרב יוסף בן אפרים יהודה [אפרתי] ז״ל
המפתח לכל הברכות
שם משמואל, עקב, שנה תרע״ו
״וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ [אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ]״. וכבר דקדקנו, הלוא בתורה נכללו עדות חוקים ומשפטים, כמו שכתוב (ו, כ): ״כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים״, ובכאן הניח את העדות והחוקים ותפס ׳משפטים׳ לבד, וכבר דברנו בו הרבה.
ונראה עוד לומר, היות ידוע שאין קימוץ בשמים והקב״ה חפץ חסד ואוהב את ישראל להשפיע להם כל מיני טובות וברכות מאליפות, אבל הוא כמו שכתוב (ירמיה ה, כה): ״וחטאתיכם מנעו הטוב מכם״. והיינו כעניין שנגנז אור הראשון של שבעת ימי בראשית מפני הרשעים, וכבר פירשנו שאור שנברא ביום הראשון הוא אהבה וחסד, והיו הרשעים נוטלין את האהבה לחיצוניות, על כן נגנז. וכמו כן תקיש לשאר מיני טובות, שלאיש שאינו ראוי יכולים להביאו לידי קלקול, וכמו שכתוב (קהלת ה, יב): ״עושר שמור לבעליו לרעתו״, וכמו שכתוב (ח, יד): ״ורם לבבך ושכחת״.
וכמו שלוה יתירה שהיתה לדור המבול ולדור הפלגה ואנשי סדום גרמה להם מרד בהקב״ה כמבואר במדרשים, ועל כן כל ההשפעות היורדות משמים יורדין בקצבה ובצמצום ובמשפט [לבד לאותם שנאמר בהם: ״ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו״, רח״ל]. הא למה זה דומה? למאכיל את התינוק, שצריך להיזהר שלא תגרום לו מרבית המאכל חלאים רעים ח״ו.
והנה בכאן פירט הכתוב בכלל כל מיני השפעות טובות: בני חיי ומזוני ועושר וכבוד ובריאות הגוף והסרת כל חולי, ובכמו אלה יש חשש כנ״ל, לזה הקדים הכתוב: ״והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה״, וברש״י: מצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון, וכבר פירשנו שמצוות קלות שאדם דש בעקביו הן מצות ׳קדושים תהיו׳, שהיא קדש עצמך במותר לך.
וחילא דידי מהא דקאמר דוד (תהלים מט, ו): ״עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי״, וח״ו לומר על דוד המלך ע״ה איש מרכבה שעבר על מצוה קלה. ובזוה״ק (ח״א קצח ע״א) על אסא ויהושפט שלא פשפשו באינון חובין כדוד, אף שהיו צדיקים גמורים, וחלילה לומר עליהם שעברו על מצוה קלה. אך במצות ׳קדושים תהיו׳, שכבר פירשנו שהיא מצוה לכל איש ואיש לפי מדרגתו ומהותו שיהיה נבדל ממה שהוא עומד בו, לאיש פשוט — המצוה להיות נבדל מלהיות נבל ומגושם, ולאיש המעלה — להיות נבדל מענייני עצמו אלא לעשות הכל צורך גבוה, ובין אלה יש חילוקי חילוקין לאלפים ולרבבות. ובעניין זה שייך לומר שאפילו צדיקים גמורים מתייראים שמא לפי מדרגתם לא יצאו ידי חובתם.
ובאמת זה עצמו נקרא: משפט, שהאדם ישפוט את עצמו לפי מהותו ומדרגתו, אם מעשיו הם ראויים לו. ולזה אמרו ז״ל בש״ס מגילה (טו ע״ב): לרוח משפט הדן את יצרו. ועל כן אין סתירה לדברי רש״י שפירש דהכתוב מדבר ממצוות קלות שאדם דש בעקביו, מקרא דמפרש ״את המשפטים האלה״, דדא ודא אחת היא.
והנה ידוע דדברי הרשות הם בקליפת נוגה שמתהפכת פעם לקדושה ופעם להיפוך, ובקידוש בדברים המותרים מהפכין אותה לקדושה, ומובן שזוהי שמירה מעולה בפני החיצונים, ושלא יצאו מהקדושה לחיצוניות, כי תחילה מסיתין בדברי הרשות ומן ההיתר מסיתין לאיסור כידוע, ומי שהוא עומד כחומה בדברי רשות, אי אפשר שיצא ממנו לחיצוניות. ועל כן בשמירת המשפטים שהיא ׳קדש עצמך במותר לך׳ כנ״ל, זוכין למה שנאמר ושמר ה׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד וגו׳, שיהיה משומר שלא תסתעף ממנו חיצוניות כנ״ל, וזוכין אח״כ לכל מיני ברכות המפורשות בכתוב.
הניצחון על עשו וישמעאל – בזכות המשפט
שם משמואל, עקב, שנה תרע״ז
״וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ״. כבר דקדקנו הלוא אף כשישראל ח״ו אינם זכאין עומדת להם זכות אבות, וכשזכאים הם נרצים מצד עצמם ולא מצד זכות אבות לבד, וגם למה ׳משפטים׳ דווקא, ולא אמר שמירת כל התורה. וכבר דיברנו בזה באריכות.
ונראה להוסיף עוד דברים, עפ״י דברי הרב ז״ל בליקוטי תורה (פרשת נצבים) בעניין כריתת ברית בין השי״ת לבין ישראל, שהוא כמשל שני אוהבים המרחיקין נדוד זה מזה והם מתייראים שלא תתקרר האהבה שביניהם, עושים כריתת ברית שתהיה עומדת וקיימת אהבתם אפילו כשיהיו רחוקים כמו בהיותם קרובים, כן למשל בהיות ישראל דבקים בהשי״ת אינם צריכים לכריתת ברית, אלא מחשש ההתעסקות בעניינים הגשמיים תתקרר האהבה והדבֵקות, לזה נצרכת כריתת ברית, עכ״ד.
ולפי האמור יש לפרש נמי ענין הברית והשבועה של האבות, שאפילו יהיו ישראל ח״ו בשפל המצב לא תתבטל האהבה, וכן יתנהג עמהם במידת החסד אעפ״י שאינם זכאים ח״ו, דכשהם זכאים ונרצים מצד עצמם אינם נזקקין לכל אלה.
והנה כתיב (ב, ה): ״כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר״. ועל כן כשישראל אינם זכאים ח״ו ונזקקין לברית האבות, בא שר של עשו בטענה כי הוא נמי יורש את הברית של האבות. וכן ישמעאל, אף שהוא בן האמה ואינו יורשו של אברהם מדינא, בא שר של ישמעאל בטענת חסד, כידוע שישמעאל יש לו יניקה בקו הימין קו החסד, וכמו שכתוב (בראשית כא, יג): ״וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא״, פירוש אף שמצד הדין בן האמה הרי הוא כמוה, מכל מקום אחר שזרעך הוא ואתה איש החסד אעשה עמו חסד ולגוי אשימנו. ועל כן כשהשי״ת בא לעשות חסד לישראל, בא שר של ישמעאל בטענת חסד. וזוהי טענת שני שרים אלו, שר של עשו מצד הברית ושר של ישמעאל מצד החסד.
אך הנה ׳משפט׳ הוא בירור דברים, אף שבשטחיות אינו נודע הממון למי הוא, המשפט מברר ומצמצם ששייך לזה ולא לזה, וזהו (א, יז): ״כי המשפט לאלקים הוא״. ועל כן כשישראל שומעים ושומרים ועושין את המשפטים, לעומתם מתעוררת מידת המשפט למעלה, לברר שאין האמת כפי טענתם, והברית והחסד של שבועת האבות אינם שייכים אלא לישראל ולא לעשו ולא לישמעאל, כמו שכתוב (בראשית כא, יב): ״כי ביצחק יקרא לך זרע״, ודרשו ז״ל (נדרים לא ע״א): ביצחק — ולא כל יצחק, לאפוקי עשו. ולא זכה מכח ירושה אלא מה שנאמר מפורש: ״כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר״. וכן ישמעאל אין לו אלא מה שנאמר בו, כי חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו.
אך כשישראל מהפכים ח״ו לראש משפט, לעומתם גם בשמים אינם משגיחים אלא בשטחיות העניין, ולא לפי עומק המשפט.
וכבר אמרנו שבכלל המשפט — להיות רודף אחר כוונת התורה, וכמו שכתב הרמב״ן (ריש פרשת קדושים) שיכול להיות נבל ברשות התורה, ולזה באה מצות ׳קדושים תהיו׳ — קדש עצמך במותר לך, והוא: להיות רודף אחר כוונת התורה, מה ה׳ אלקיך דורש מעמך. ובזה נמי מעוררים למעלה להיות הולכין אחר כוונת ברית ושבועת האבות, שהכוונה היתה על ישראל לבד, כי אותם בחר ה׳ להיות לו לעם נחלה, ונמצא בהם הכנה לזה מ
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה