ב״ה
בטח בה' – ועשה טוב
על הגבול בין ביטחון להשתדלות
רבנו בחיי (בן אשר) - כד הקמח בטחון
ומענין הבטחון שלא יתערב שום ספק בבטחונו, ואף אם ימצאוהו רעות רבות וצרות יתאמץ בעבודת השי״ת ויבטח בו באמת, כי שכרו כפול ומכופל וכי השי״ת יבחר לו הטוב, וכי אין הבחירה ביד עצמו, כי לפעמים הוא חושב שבחירתו טובה ותהי להפך. ולכך יש לכל אדם למסור כל ענייניו אל בחירתו העליונה, כי הוא יבחר ולא אנו, לפי שהוא יתברך אשר יצרו במעי אמו הוא היודע תועלתו ונזקו יותר ממנו, ועל זה היה דוד ע״ה מדבר בתפלה (תהלים קמג) הודיעני ה' דרך זו אלך.
ואם אולי יראה שיבאו עליו מקרים, יש לו לחשוב כי זה תוכחת השי״ת, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, והכל לטוב לו להעביר את עונו ולקרבו אל הש״י ולהאדיר חלקו בעולם הגמול.
רמח״ל מסילת ישרים פרק כא
אך מפסידי החסידות הם הטרדות והדאגות, כי בהיות השכל טרוד ונחפז בדאגותיו ובעסקיו, אי אפשר לו לפנות אל ההתבוננות הזה, ומבלי התבוננות לא ישיג החסידות. ואפילו אם השיגו כבר, הנה הטרדות מכריחות את השכל ומערבבות אותו, ואינם מניחות אותו להתחזק ביראה ובאהבה, ושאר הענינים השייכים אל החסידות כאשר זכרתי. על כן אמרו ז״ל (שבת ל'): אין השכינה שורה לא מתוך עצבות וגו', כל שכן ההנאות והתענוגים שהם הפכיים ממש אל החסידות, כי הנה הם מפתים הלב לימשך אחריהם, וסר מכל עניני הפרישות והידיעה האמתית.
אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הבטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאז״ל במאמריהם (ביצה ט״ז): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו', וכן אמרו (יומא ל״ח): אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא. וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה (גזירת קיצבת מזונות שקצבו לו בראש השנה) היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם, (בראשית ג): בזעת אפך תאכל לחם. אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו.
על כן (הואיל וכך גזר המלך) אמרו (ספרי): יכול אפילו יושב ובטל (יראה סימן ברכה) תלמוד לומר: בכל משלח ידך אשר תעשה (שצריך אתה להשתדל ולעשות). אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות. הוא מה שכתב דוד המלך ע״ה (תהלים ע״ה): כי לא ממוצא וממערב ולא וגו', כי אלהים שופט וגו', ושלמה המלך ע״ה אמר (משלי כ״ג): ״אל תיגע להעשיר מבינתך חדל״.
אלא הדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים עושים תורתן עיקר ומלאכתן טפלה, וזה וזה נתקיים בידם, כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי, אז תשאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתי ולעבודה התמימה.
מדרש שמות רבה פרשת פקודי פרשה נב
מעשה בתלמיד אחד של ר״ש בן יוחאי שיצא חוצה לארץ ובא עשיר, והיו התלמידים רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ. וידע ר״ש והוציאן לבקעה אחת של פגי מדון ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב, התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם אם זהב אתם מבקשים הרי זהב טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עוה״ב הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעוה״ב. הוי ותשחק ליום אחרון.
מעשה בר״ש בן חלפתא שבא ערב שבת ולא היה לו מאן להתפרנס, יצא לו חוץ מן העיר והתפלל לפני האלהים וניתן לו אבן טובה מן השמים, נתנה לשולחני ופרנס אותה שבת. אמרה אשתו מהיכן אלו, אמר לה ממה שפרנס הקדוש ברוך הוא. אמרה אם אין אתה אומר לי מהיכן הן איני טועמת כלום, התחיל מספר לה, אמר לה כך נתפללתי לפני האלהים וניתן לי מן השמים. אמרה לו איני טועמת כלום עד שתאמר לי שתחזירה מוצאי שבת, אמר לה למה, אמרה לו אתה רוצה שיהא שולחנך חסר ושולחן חבירך מלא.
והלך ר' שמעון והודיע מעשה לרבי, אמר לו לך אמור לה אם שולחנך חסר אני אמלאנו משלי. הלך ואמר לה, אמרה לו לך עמי למי שלמדך תורה. אמרה לו ר' וכי רואה אדם לחבירו לעוה״ב, לא כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו, שנאמר (קהלת יב) כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים, עולמים אין כתיב אלא עולמו. כיון ששמע כן הלך והחזיר.
רבותינו אמרו הנס האחרון היה קשה מהראשון, כיון שפשט ידו להחזירו מיד ירד המלאך ונטלה הימנו. למה, שאין מתן שכרה של תורה אלא לעוה״ב ליום אחרון. הוי ותשחק ליום אחרון.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה