"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים" – יסודות בחינוך לקדושה / לפרשת תולדות
מרכזיות הקודש בתקופת הילדות
מאמרי הראי״ה, דרשה בעת חנוכת בית התלמוד תורה ברחובות
(החבצלת, תרס״ה, גליון כז- כח)
אל תגעו במשיחי - אלו תינוקות של בית רבן. (שבת קיט ע״ב)
אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל - על שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים. (פתיחתא דאיכא רבתי)
יסוד האומה ביחש העתיד שלה, תלוי ביסוד החינוך. כבר נודע מכל חכמי לב, כי התיקון בחינוך הוא תיקון בכל. וזה אמנם נודע לנו מפי הניסיון לכל צדדיו, הרבה יותר ממה שאפשר לדעת מפי השמועה והלימוד.
החינוך צריך שיהיה לעולם מתאים עם טבע האומה ואמיתת תכונתה. ובישראל שהננו נבדלים הרבה מכל העמים, מבית ומחוץ, במעלות שונות ותכונות נפרדות, ועם זה גם כן בחולשות שונות וליקוים מיוחדים שצריכים הגנות מיוחדות - "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונותיכם" - אנחנו צריכים לצורך שכלול החינוך תמיד לעמוד על אופיה של אומתנו.
זה הדבר נוהג בישראל תמיד, בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, אמנם יותר ויותר הדבר נוגע אלינו יושבי ארץ הקודש, וביותר יושבי המושבות, בוני היישוב החדש בדורנו, שהננו צריכים להיות מלאי עוז ה' ותקוות דור דורים. פה צריכה צורתנו האמיתית להיות מפותחת בחינוך הילדים יפה יפה… על כן באהבת עמנו וארצנו, אנו חייבים להתחזק ביותר לייסד החינוך שביישוב החדש החביב, על היסוד הישראלי הטבעי, על יסוד כזה שנהיה בטוחים שהילד היהודי יהיה על ידו כשיגדל איש יהודי שלם – טוב לעצמו, גם טוב לעמו, ונאמן לארצו באמונתו אמת. הכלל: טוב עם אלוהים ועם אנשים.
איך אמנם עושים דבר זה, איך שותלים את כרם בית ישראל באופן שנהיה בטוחים שילכו יונקותיו ישגשגו יפריחו ויעשו שורש למטה ופרי למעלה? מובן הדבר שהתשובה הבטוחה היא: כשיהיו תנאי השתילה על פי הטבעיות המיוחדת שלנו, שתהיה חופשית מכל חיקוי שפל יליד עבדות פנימית, ביותר בדברים היסודיים שעיקרי הצביון המפורט שלנו בהם תלויים.
על כן אנחנו צריכים להשכיל מעט אל צורת החינוך ותעודתו בישראל, ואז מאליו יקרֵא ההבדל העמוק שבינו ובין תכונת החינוך הכללי שבעמים. וזה אמנם יורנו לדעת, עד כמה אנחנו מוכרחים להיות גיבורי כח, לכבוש לנו דרך לעצמנו במהלך החינוך, ולא להיהפך לקופים מחקים, אפילו אם נתרגם את הכל עברית. לא הלשון הוא הכל, אף על פי שאין אנו ממעטים כלל ערכו הגדול, אבל העיקר הוא הצורה ויסוד החיים העצמי.
על הילדות תיפול תמיד השאלה: איך אנו מכירים אותה בייחושה לחינוך. אם היא רק כמו הכשר להאישות, או שיש לה ערך כביר בפני עצמה. מובן הדבר שכשמעמידים את יסוד החיים רק על העבודה והפרנסה, אין לילדות זכות מצד עצמה, כי אם, הילד הוא לפי זה גולם יפה שאפשר לחק ממנו כלי מעשה חזק ועובר לסוחר.
לא כן הוא לפי ההכרה האידיאלית, המערכת את החיים לפי הטוהר שבהם, לפי הטוב החסד והתום הנמסך בקרבם. על פי זה המשפט יעלה לנו ערך הילדות לא רק בתור הכשר לאישות וגדלות, כי אם חטיבה יקרה בחיים מצד עצמה, ולפעמים תעלה אצלנו בתור המעולה שבתקופות החיים, שכל החיים ראויים להיות כמכשירים לעמדתה… התינוק, כשיחונך כראוי, בייחוד התינוק העברי, כמה קדושה ותום, כמה טהרה ומדות נעלות נמצא בנפש הנקייה והאהובה הילדותית שבקרבו, כל זמן שטומאת שוק החיים לא השביתה את החן וההון של פרח שושן זה, כמה קדוש וטהור הוא.
אמנם טובה הילדות, נאה וקדושה היא, אבל הלא היא גם כן חלושה, ולא תוכל לעמוד בפני זרם החיים ההולך ומתגבר, לפי מידת הגדלות, גדלות החומר והרוח, והתרבות יחס החברה הגדולה והמסובכת. על כן זאת היא חובתנו, לשמור בכל עז את תומת הילדות וטהרתה, ולהעבירה לאטה עם כל זהרה וניקיונה אל תקופת הגדלות, באופן שהגדלות תעניק לה רק את העוז והגבורה החסרים לה, גבורת הגוף וגבורת הרוח, אבל לא תהין להרס את היתרונות היקרים של הילדות האהובה והחביבה עדי עד. "מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם". להביא את הילדות בעצם תומה וטהרתה אל גבול הבחרות והשחרות, הזקנה והשיבה, באופן שתוסד עוז, שלעולם לא ינוס לחה, זאת היא תעודת החינוך בישראל. "בת ק' כבת כ', ובת כ' כבת ז'", "כבן שנה שלא חטא" זהו הציור היותר מרומם של משאת הנפש שבחינוך עמנו.
מתאים הוא אמנם החינוך הפרטי אל הכללי, וחייב הוא להתאים לו. כשם שצורת החנוך כשהיא מכרת את הילדות רק למעבר בעלמא, לזיין על ידה את האיש העתיד בכלי קרב למלחמת קיומו, שזהו יסוד החנוך הכללי של אותם העמים, שחרבם היא גאותם הפנימית, ואין באוצרם העצמי, ברוח הלאומי הטבעי שלהם מחאה קיימת, על זה המושג המתאים מאד לברכתו של עשו, על כן התקופות הבאות אחרי הילדות, הנן נכונות להרס את הילדות, ולבנות על חורבנה תקופות יותר חזקות ממנה, ויותר מוצלחות לכח ידיים וחיל האגרוף. וכך הם הולכים ומתפתחים; נוצצים ונובלים, תקופה בולעת תקופה, עם עם, וכל מה שיוסיפו שורשי העבר להיעקר, הינם יותר קרובים אל המטרה. ילדותם הלאומית מונחת להם כאבן מעמסה, והם מסתתים אותה קמעה קמעה, וכל המוסיף למחוק זכר העבר הרי זה משובח. לא כאלה חלק יעקב. גם לנו היתה ילדות, אבל ילדותנו, כמה נאה היא, כמה קדושה היא, וכמה מוכשרים אנו להתכלל בה עדי עד… התולדה שלנו היא לגמרי אחרת, אחרת מתולדות כל עם ועם, צריכה שתחקק על לב דורותינו, למען תהיה לנו מקור נפתח לגבורה ולתפארת. על פי אותה המידה שאנחנו זקוקים לה, ומה אומלל הוא העם אשר יחונך בחינוך של זיוף התולדה שלו… טעות כזאת נוטלת את חיי האומה מן העולם, בייחוסה ההיסטורי, מטמטם את לבה ומעוור את עיניה בייחוסה להכרת עצמה, שהיא הקודמת שבהכרות לצרכי חייה, קיומה בתור אומה, והתפתחותה.
…חיי עמנו על אדמת הקדש, הם צריכים להיות טבועים במטבע האומה ונסמכים על הבסיס הלאומי הטהור. על כן אין להם זכות הקיום וההפרחה כי אם בהיות הצביון הפרטי שלנו חודר בהם בעצם עז כחו, שיהיה החינוך מתאים לסדרנו המיוחד שבו נתגדלנו מראש צורים, להכיר את הילדות הכללית והפרטית לחטיבה נצחית שהיא עומדת בצביונה, ורק מוסיפה חיל ומתרוממת על ידי התקופות הבאות אחריה שמשלימות אותה.
חינוך להתרגשות של קדושה
חובת התלמידים, שיח עם המלמדים ואבות הבנים
שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אָמַר בְּמִשְׁלֵי (כב, ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". זֶה הוּא עִקַּר הַחִנּוּךְ שֶׁלֹּא בִּלְבַד בְּשָׁעָה שֶׁהַנַּעַר נַעַר, וְיַד אָבִיו עוֹדָהּ תַּקִּיפָה עָלָיו יִשְׁמַע לוֹ וַיַּעֲשֶׂה כְּמִצְוֹתָיו, רַק גַּם כְּשֶׁיִּגְדַּל וְהוּא בִּרְשׁוּתוֹ, אַף כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה. כִּי הַחִנּוּךְ לֹא צִוּוּי לְבַד הוּא, שֶׁמְּצַוֶּה אֶת בְּנוֹ אוֹ תַּלְמִידוֹ עֲשֵׂה כָּךְ וְכָךְ, גַּם לֹא הֶרְגֵל בִּלְבַד הוּא, שֶׁמַּרְגִּילוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים, יוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר פּוֹעֵל מִן הַצִּוּוּי וּמִן הַהֶרְגֵּל הוּא הַחִנּוּךְ, וּשְׁנֵי אֵלֶּה הַצִּוּוּי וְהַהֶרְגֵּל רַק כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ הֵם, שֶׁהַמְחַנֵּךְ מֻכְרָח לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, לְצַוּוֹתוֹ וּלְהַרְגִּילוֹ, כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּדֶרֶךְ ד'…
תֵּבָה לְעַצְמָהּ הִיא תֵּבַת חִנּוּךְ, וְנֶאֶמְרָה עַל הוֹצָאַת הַהַכְשָׁרָה אֲשֶׁר בָּאָדָם אוֹ בַּכְּלִי מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, אִם לֹא נוֹצִיאָהּ תִּשָּׁאֵר בְּהֶעְלֵם וּצְרִיכִים אָנוּ לְהוֹצִיאָהּ וּלְחַנֵּךְ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה שֶׁיֵּעָשֶׂה לְבַעַל מְלָאכָה זוֹ, וְהַבַּיִת אוֹ הַכְּלִי לְתַשְׁמִישָׁם, כָּל חֶדֶר לְתַשְׁמִישׁוֹ אֲשֶׁר הוּא מֻכְשָׁר וְהַכְּלִי לְתַשְׁמִישׁוֹ אֲשֶׁר הוּא מֻכְשָׁר. וּכְשֶׁנֶּאֶמְרָה תֵּבָה זוֹ עַל חִנּוּךְ הַבָּנִים, אָז הַכַּוָּנָה הִיא לְגַדֵּל וּלְפַתֵּחַ אֶת טִבְעוֹ וְהַכְשָׁרָתוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד שֶׁנִּמְצְאָה בוֹ בְּמִדָּה קְטַנָּה אוֹ בְּכֹחַ אוֹ בְּהֶעְלֵם לְבַד וּלְגַלּוֹתָהּ. וְכֵיוָן שֶׁהָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי עוֹד בְּיַלְדוּתוֹ רוּחַ ד' נִשְׁמַת שַׁדַּי טְמוּנָה וּגְנוּזָה בוֹ. צְרִיכִים לְגַדֵּל וּלְחַנֵּךְ אוֹתוֹ לְהוֹצִיאָהּ לְגַלּוֹתָהּ וּלְהַפְרִיחָהּ וְהָיָה לִיהוּדִי נֶאֱמָן עֹבֵד ה', בְּתוֹרָתוֹ מֵעַצְמוֹ יֶחְפָּץ, וּמִדַּרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר… זֶה צִוָּה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ "חֲנֹךְ לַנַּעַר" וְכוּ' תְּחַנְּכוֹ, אֶל קִרְבּוֹ תַּחְדֹּר, וְאֶת קְדֻשַּׁת הַיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בּוֹ בְּהֶעְלֵם – תְּגַלֶּה, וְרַק אָז גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה…
לֹא אֶת אוּמָנוּת הַחִנּוּךְ שֶׁל הַפֶּדָּגוֹגְיָה כַּוָּנָתֵנוּ בָּזֶה לְהוֹרוֹת, אֵיךְ לְשַׁמֵּשׁ בְּשֵׂכֶל הַתַּלְמִיד וְאֶמְצָעִים, אֵיךְ לְהַרְחִיב אֶת בִּינָתוֹ בִּידִיעַת פְּשָׁט הַתּוֹרָה, כִּי לֹא אֶת הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַתַּלְמִיד בִּלְבַד אָנוּ מְחַפְּשִׂים עַתָּה, רַק אֶת כָּל הַתַּלְמִיד, אֶת הַנֶּפֶשׁ, רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַיֶּלֶד הַיִּשְׂרְאֵלִי אָנוּ מְחַפְּשִׂים, לְקָשְׁרוֹ בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְיִהְיֶה יְהוּדִי חָרֵד לִדְבַר ד' וְכָל מַאֲוַיָּו אֵלָיו יִתְבָּרַךְ יִהְיוּ.
…אֲבָל בִּדְבָרִים אֵלּוּ בִּלְבַד לֹא יָצָאנוּ עוֹד יְדֵי חוֹבָתֵנוּ, כִּי אַף אִם נַחֲדֹר אֶל עַצְמוּת יֵשִׁיּוּת שֵׂכֶל הַנַּעַר עַל יְדֵי שֶׁנַּשְׂכִּילֵהוּ, עַד שֶׁבְּדַעְתּוֹ יָבִין כִּי הָאַחֲרָיוּת עַל עַצְמוֹ, וּבְדַעַת עַצְמוֹ יִרְצֶה לְהִתְחַזֵּק וְלַעֲבֹד עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ, מִכָּל מָקוֹם הֲלֹא אָמַרְנוּ שֶׁלֹּא בִּלְבַד שִׂכְלוֹ רַק גַּם יֵשִׁיּוּת הַרְגָּשׁוֹתָיו, הִתְפַּעֲלוֹתָיו, אַף הִתְלַהֲבוֹתָיו, מִתְקַדְּמוֹת לָצֵאת קֹדֶם זְמַנָּן לִהְיוֹת לָאִישׁ עַצְמָאִי, לְהִתְרַגֵּשׁ וּלְהִתְלַהֵב מִיֹּפִי הַמְּדֻמֶּה שֶׁל שְׁטוּתֵי הָעוֹלָם, כְּבָתֵּי הַטַרְטִירָאוֹת וְכֵן מִמִּינֵי הוֹלֵלוּת וְהֶפְקֵרוּת הָעוֹלָם, וְאִם לֹא נְקַדֵּם אָנוּ לְעוֹרֵר אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁתִּתְרַגֵּשׁ מִכָּל מִצְוָה וְתִתְפָּעֵל מִן הַתּוֹרָה וְאוֹר ד', לֹא נִפְעַל מְאוּמָה חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אַף אִם בְּשִׂכְלוֹ יָבִין שֶׁהַחוֹב עָלָיו לְחַנֵּךְ אֶת עַצְמוֹ, מִכָּל מָקוֹם הַרְגָּשׁוֹתָיו וּתְשׁוּקוֹתָיו יְסִירוּהוּ מִן הַדֶּרֶךְ הַטּוֹב אֶל הַדֶּרֶךְ שֶׁאַף בְּעַצְמוֹ מֵבִין שֶׁרַע הוּא…
וְזֶהוּ הָעִקָּר בְּתוֹרַת הַחֲסִידוּת שֶׁלֹּא יִסְתַּפֵּק הָאִישׁ בְּשִׂכְלוֹ לְבַד אֲשֶׁר קוֹבֵעַ בָּעֲבוֹדָה, כִּי הַהִתְקַשְּׁרוּת אֲשֶׁר בַּשֵּׂכֶל לְבַד אֵינָהּ קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא, יָכוֹל הוּא לְשַׁעְבְּדוֹ וְלָדַעַת בָּרוּר בְּשִׂכְלוֹ שֶׁרַק אֶת ד' צָרִיךְ הוּא לַעֲבֹד בְּכָל פְּרָטֵי מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֵׂה שֶׁלּוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם לִבּוֹ וְכָל גּוּפוֹ רְחוֹקִים. אֶת כָּל נַפְשׁוֹ וְחַיּוּת גּוּפוֹ צָרִיךְ הוּא לְקַשֵּׁר, צָרִיךְ לַחְדֹּר אֶל נַפְשׁוֹ לְהַעֲלוֹתָהּ וּלְעוֹרְרָהּ שֶׁתִּתְלַהֵב בְּכָל מִצְוָה בַּתּוֹרָה וּבַתְּפִלָּה, תִּתְעַנֵּג בְּעֹנֶג רוּחָנִי וְתִשְׂמַח בָּהּ. וּכְשֶׁמְּקַשֵּׁר גַּם אֶת נַפְשׁוֹ אַף חַיּוּת גּוּפוֹ אָז חוּץ מִזֶּה שֶׁהַמִּצְוֹת וְהָעֲבוֹדָה שֶׁעוֹשֶׂה, יוֹתֵר עִילָאוֹת הֵן וְיוֹתֵר קְדוֹשׁוֹת, עוֹד זֹאת, בָּטוּחַ הוּא יוֹתֵר שֶׁיּוּכַל לַעֲמֹד נֶגֶד יִצְרוֹ וְלֹא יִקָּרַע מִן מְקוֹר הַחַיִּים וְיֻשְׁלַךְ כָּל כָּךְ מְהֵרָה אֶל הַבְּאֵר שַׁחַת עַל יְדֵי פִּתּוּי יִצְרוֹ…
אֲבָל מַה נַעֲשֶׂה עִם דּוֹרֵנוּ שֶׁעַצְמוּתוֹ וְהַרְגָּשׁוֹתָיו מִתְקַדְּמוֹת לְהִתְגַּדֵּל וּלְהִתְלַקֵּד, וְהָיָה אִם לֹא נָחִישׁ אָנוּ לֶאֱחֹז בְּהִתְלַהֲבוּתוֹ לְשַׁעְבְּדָהּ וּלְהַפְעִילָהּ בְּהִתְפַּעֲלוּת שֶׁל קְדֻשָּׁה, תִּתְרַגֵּשׁ וְתִתְפָּעֵל בְּהִתְלַהֲבוּת שֶׁל שְׁטוּת וְיֹפִי הַמְּגֻנֶּה שֶׁל הָעוֹלָם, לְהִתְפַּלְּאוֹת מִדַּרְכֵיהֶם וְלַחֲמֹד אֵת תַּעֲלוּלֵיהֶם הַמְּכֹעָרִים. לַנַּעַר בֶּן דּוֹרֵנוּ שֶׁהַרְגָּשׁוֹתָיו וְהִתְפַּלְאוֹתָיו כְּבַר נִתְבַּגְּרוּ וְנִתְלַּבְּטוּ, קָשֶׁה כְּבַר לְקַשֵּׁר בְּחֻקִּים בְּלֹא הַרְגָּשׁוֹת, אַף בְּדִבְרֵי שֵׂכֶל בִּלְבַד אִם רַק שֵׂכֶל יָבֵשׁ הוּא, מֻכְרָחִים לַחְדֹּר אֶל נַפְשׁוֹ לְעוֹרְרָהּ וּלְהַלְהִיבָהּ, שֶׁתַּרְגִּישׁ מְעַט עַל כָּל פָּנִים מִנֹּעַם הֶאָרָה דְהֶאָרָה מִן זִיהֲרָא עִילָּאָה, תִּשְׁתּוֹקֵק וְתִתְקַשֵּׁר.
לָכֵן אִם רוֹצִים לְקַשֵּׁר אֶת הַיֶּלֶד וּלְחַנְּכוֹ שֶׁ״גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה", וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁמְּצַוִּים אוֹתוֹ בִּלְבַד יַעֲשֶׂה רַק מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשׁוֹ תִּדְחֵהוּ לַעֲשׂוֹת, אָז אָסוּר לָנוּ לְהַמְתִּין רַק צְרִיכִים לְחַנְּכוֹ בְּדַרְכֵי הַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּית עוֹד מִקַּטְנוּתוֹ, "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ", וְהַדֶּרֶךְ שֶׁצָּרִיךְ הַנֹּעַר שֶׁל דּוֹרֵנוּ הִיא הַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּית הַלְּבָבִית וְהַנַּפְשִׁית. וְאַף אִם אֵין זֹאת עוֹד הִתְלַהֲבוּת הַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּית מִכָּל מָקוֹם בִּקְצֵה הַמַּטֶּה נוֹגֵעַ וּמִתְקַשֵּׁר הוּא, וּכְכָל אֲשֶׁר יִגְדַּל וְיַעֲבֹד, יַעֲלֶה וְיִזְכֶּה לִהְיוֹת חָסִיד אֲמִתִּי.
זֶה יְסוֹד הַחֲסִידוּת, שֶּׁיִּתְפַּעֵל וְיִתְלַהֵב, וּבִדְבָרִים נְמוּכִים יַתְחִיל וְהִתְרַגְּשׁוּיוֹת גּוּפָנִיּוֹת יְסַּגֵּל לְהִתְעוֹרֵר בָּהֶן לִקְדֻשָּׁה, וְאַף אִם רַק הִתְעוֹרְרוּת גּוּפָנִית הִיא, הַנֶּפֶשׁ תְּעוֹרֵר לָרוּחַ וְהָרוּחַ לַנְּשָׁמָה.
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה