ענות עני יד אבן העזר ה
בחור כהן חוזר בתשובה אמר שאמו ספרה לו לפי תומה שהייתה עם גוי קודם נישואיה לאביו
הוא לא בירר אצל האב, אם האמא סיפרה לו זאת קודם הנישואין
מהו לכהונה?
ב״ב קכז:
תניא (דברים כא, יז) יכיר יכירנו לאחרים מכאן א״ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן.
רמב״ם איסורי ביאה טו יט
אשת איש שהיתה מעוברת ואמרה: עובר זה אינו מבעלי אינה נאמנת לפסלו והרי הבן בחזקת כשרות, שלא האמינה תורה אלא האב.
שו״ע אבן העזר ד כט
אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה, אינה נאמנת לפוסלו:
הגה: ויש אומרים דוקא בנשואה, שיש לבן חזקת כשרות. אבל ארוסה שאומרת על בנה שהוא ממזר, אף על פי שהארוס אומר שהוא שלו ושלא זזה ידו מתוך ידה, יש אומרים דהבן הוי ספק ממזר, ויש אומרים דהוא נאמן (סברת הרב דבארוס מיירי דברי נימוקי יוסף פרק אלמנה בנידון זה שהביא ב' דיעות אלו).
אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו, או על אחד מבניו שאינו בנו, נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי. ואם יש בנים לבן, אינו נאמן אף על הבן. ואם היא אומרת: מעובד כוכבים או מעבד נתעברתי, הולד כשר, שאין הבעל יכול להכחישה בזה:
וכן יש להתיר הבת עפ״י דברי מהרי״ט אבהע״ז טו
דהיכא שרוב העיר גוים/ כשרים הו״ל רוב כשרים אצלה לגבי הולד דלא בעינן תרי רובי אלא דוקא לגבי האשה אך לא לגבי הולד
אמנם כאן עיקר הבעיה תהא אם התברר שאביו גם ידע מהסיפור לפני נישואיהם וא״כ אז הייתה נאמנת מדין שוייא נפשא חתיכה דאיסורא
כמ״ש השו״ע אבן העזר ו יג
אשת כהן שאמרה לבעלה: נאנסתי, אע״פ שהיא מותרת לבעלה כמו שנתבאר, הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודית שהיתה זונה, שאסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא:
אמנם הב״ש סייג חומרא זו
(כה) אסורה לכל כהן: היינו לכתחילה אבל אם נשאת לכהן לא תצא אא״כ מאמין לדבריה וכ״כ ב״ח ואם ע״א אמר שזנתה אם היא מכחשת אז העד אינו נאמן ואם היא מודה א״כ היינו הדין שהיא אמרה שזנת' ואם היא שותקת תליא בפלוגת' בי״ד שם אם שתיקה כהודאה דמיא או לא:
אלא שיש לומר שאין עלינו לברר זאת וכדברי היבי״א ט אבהע״ז ג
יבי״א ט אהע״ז ג
מתוך שיחתו של הרב אברהם ימר שליט״א
א. נאמנות קרוב החשוד על הדבר- ביום ראשון האחרון ביקר בישיבה אחד מבוגרנו המשמש היום כרב חשוב בארצות הברית, בשיחתנו שיתפתי אותו בנושאים בהם עסקנו לאחרונה. שמח אותו רב, ושיתף אותי בשאלה המגיעה לפניו מידי פעם בפעם: רבים מבני הקהילה בה הוא משמש כרב הינם חוזרים בתשובה, ומטבע הדברים קורה שהם מוזמנים מידי פעם בפעם לאכול אצל קרובי משפחה שאינם שומרים תורה ומצוות כלל. אותם קרובים קונים לכבודם אוכל כשר וכלי פלסטיק חדשים, ואומרים להם באיזה חנות קנו את הדברים. אולם אינם מראים להם את האריזות של המוצרים עם חותמות הכשרות.
מצד דיני עדות על איסורים אין אותם קרובים נאמנים- מפני שהם חשודים על הדבר[1], אבל מצד עצמו הוא מכיר אותם ויודע שאינם משקרת. האם יכול הוא לסמוך על דבריהם מתוך הכרותו איתם- כ׳נאמנות אישית', או לא?
ב. נאמנות ילד על ברכת המזון- אדם התלבט האם בירך ברכת המזון או לא. במקום היה בנו בן התשע, ילד צדיק וישר, שאמר לאביו שראה שבירך. בא האב לפני הג״ר יצחק זלברשטיין ושאלתו בפיו- האם יכול סמוך על עדותו של ילדו האמין והצדיק?
ג. טבילת כלים על ידי ילד- על אותה דרך יש לשאול, האם ניתן לשלוח ילד לפני גיל מצוות לטבול כלים הטעונים טבילה?
ד. הסתמכות על 'עובדת זרה'- לאימי מורתי שתחי' יש עובדת זרה ישרה ואמינה מאוד העובדת אצלה כבר שנים רבות. האם ניתן לסמוך עליה שעשתה כל מיני פעולות כשורה?
ה. טהרת המשפחה כשהאשה אינה שומרת תו״מ- לפני הג״ר משה שטרנבוך הגיע אדם שחזר בתשובה, שאשתו עדיין אינה שומרת תורה ומצוות. אשתו אינה מעוניינת מצד עצמה לשמור על טהרת המשפחה, אולם עבורו מוכנה היא לשמור ולהקפיד על כל הדינים הנדרשים. ועתה שאלתו בפיו, האם יכול הוא להסתמך על עדות אשתו, החשודה על קיום המצוות, או לא?
ו. נישואי 'כהן' לגיורת על סמך סבתא- לפני הג״ר משה פיינשטיין זצ״ל הגיע אדם המוחזק ככהן ואמר ששמע מסבתו שאינה שומרת תורה ומצוות שהסיחה לפי תומה שלפני שנישאה לסבו- הכהן, נבעלה לגוי. אם נקבל את דבריה, נמצא שבנה של אותה סבתא וכן נכדה- השואל, הינם 'חללים' הפסולים לכהונה. לאור זה שאל אותו נכד, האם מותר לו על סמך עדות סבתו- לה מאמין באופן מוחלט, להינשא לגיורת שהכיר, או לא?
עוד ברצוננו לברר, האם יש מקום לחלק בין המקרים השונים?
תחילתו של דיון הוא בדברי הגמ' במסכת כתובות (פה, א):
"ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא, אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשודה אשבועה. אפכה רבא לשבועה אשכנגדה.
זימנין הוו יתבי קמיה רב פפא ורב אדא בר מתנא אייתו ההוא שטרא גביה אמר ליה רב פפא: ידענא ביה דשטרא פריעא הוא, אמר ליה: איכא איניש אחרינא בהדיה דמר? אמר ליה: לא. אמר ליה: אף על גב דאיכא מר, עד אחד לאו כלום הוא. אמר ליה רב אדא בר מתנא: ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא? ! [השיבו רבא]: בת רב חסדא קים לי בגווה, מר לא קים לי בגוויה.
אמר רב פפא השתא דאמר מר קים לי בגוויה מילתא היא כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה קרענא שטרא אפומיה. קרענא סלקא דעתך? אלא מרענא שטרא אפומיה".
תשובה:
בעניין תוקפה של 'נאמנות אישית' מצינו שלוש גישות באחרוני זמנינו- הג״ר משה פינשטיין זצ״ל, הג״ר משה שטרנבוך והג״ר אשר וייס שליט״א.
נשוב לסוגיית הגמ' בכתובות- בית דינו של רבא הפך את השבועה והטילה על 'שכנגדה'/רב פפא היה מוכן לערער על שטר על סמך עדותו של קרוב האמין בעיניו מאוד, על אף שאלו עדויות המצריכות בדרך כלל ב' עדים- הכיצד?
שיטה א'- 'נאמנות אישית'- כידיעה עצמית:
הג״ר משה פינשטיין[2] (אגרות משה יו״ד ח״א סימן נד) מחדש שהצורך בגדרי עדות (אפילו של איסורין) הוא רק באדם שאינו מכירו ומאמין לדבריו רק על סמך חזקת הכשרות שיש לו. וביחס לזה קבעה התורה מסמרות- יש צורך בשני עדים כשרים שאינם קרובים, ואפילו משה ואהרן- גדולי ישראל הקדושים אינם נאמנים בגדרי עדות יחד כפי שלימדונו חז״ל בגמ' במסכת בבא בתרא (קנט, א).
אולם במידה והמידע הגיע לפניו מפיו של אדם שמכירו באופן אישי ומתוך הכרותו הטובה איתו עמד על כנותו ועל יושר לבבו ומאמין הוא לכל מילה היוצאת מפיו, כאן אין צורך לגדרי עדות הרגילים. נחשב הדבר כאילו ראה בעצמו את הדבר ויודעו בידיעה עצמית! האדם הנאמן עליו הינו כעין 'מצלמה' המצלמת עבורו את המציאות ומעבירה את המידע ישירות אליו.
דברים דומים כותב כבר המאירי בכתובות (שם):
"ובכל שהדיין יודע בודאי ובבירור שהוא יכול לסמוך עליו והרי זה כידיעת עצמו".
הסבר תשובתו של רבא- בדרך זו מסביר הגר״מ את תשובתו של רבא לרב פפא בסוגיא בכתובות- רבא נשאל, כיצד הסתמך על דבריה של אשתו, ואילו על דבריו של רב פפא סירב להסתמך ללא צירוף עד נוסף? והשיב: "בת רב חסדא קים לי בגווה, מר לא קים לי בגוויה". נשאלת השאלת- וכי רבא לא הכיר בגדלותו של רב פפא ובצדקותו?
לאור דברי הגר״מ הדברים מובנים היטב- אף שרב פפא היה מוחזק ככשר לא היתה לרבא היכרות אישית עמוקה איתו, ומסיבה זו, הדרך היחידה שיכל לקבל את דבריו היא רק במסגרת גדרי עדות. אולם על ישרותה וכשרותה של אשתו עמד רבא מתוך היכרות קרובה ועמוקה, ומסיבה זו, יכל רבא לסמוך על דברי ולקבלם בפני עצמם גם ללא עמידה בגדרי עדות.
הרמב״ם (סנהדרין כד, א) פוסק את הלכה זו:
"יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן… ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע, כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב״ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו… אם כן למה הצריכה תורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר".
משאלתו של הרמב״ם- לאור יכולת ההסתמכות על נאמנות אישית, מדוע הצריכה התורה ב' עדים? נראה שידיעה על סמכות נאמנות אישית נחשבת לידיעה ברורה ואינה יוצרת ספק בלבד, מפני שאם היתה יוצרת ספק בלבד מובן היטב מדוע הצריכה התורה שני עדים!
לסמוך על בן שסטה מהדרך- על פי חידוש זה, התיר הגר״מ (שם) לאבות הניזונים על שולחנם בניהם שאינם שומרי תורה ומצוות לסמוך על דבריהם ולהאמין שהאוכל שמגישים לפניהם כשר:
"וקים ליה בגוה דבתו וכלתו שלא יכשילוהו באיסור משום דמכיר טבעה בידיעה ברורה ע״י שניסה אותה הרבה פעמים וראה שאינה מכשילתו מטעם שאינה רוצה לצערו או שטבעה שלא להעביר אחרים על דעתם, יכול לסמוך עליה ולאכול מה שמבשלת בעדו מבשר וכל דבר כשאמרה לו שהוא מבשר כשר ובכלים שהזמינה עבורו".
'נאמנות אישית'- במי שאינו קרוב- הגר״מ מגביל את נאמנות אישית זו רק לקרובי משפחה איתם יש לאדם היכרות מעמיקה ויכול במהלך השנים על אמינותם ויושרם, אולם לאדם רחוק יותר על אף הכירותו איתו, והכרתו את ישרותו ואמינותו, אינו יכול לסמוך עליו שלא בגדרי עדות.
מסיבה זו, פסק הגר״מ (אגרות משה יו״ד ב, מג) שלא ניתן לקנות בחנותו של קצב המחלל שבת בפרהסיא, על אף שידוע ומוכר כאדם ישר ואמין מאוד, כל עוד לא תהיה במקום השגחה חיצונית. זאת משום שהכרותו איתו אינה ברורה עד כדי שנגדירה כ׳ידיעה עצמית', ובלשונו:
"אבל על זה צריך ידיעה ברורה כהא דבעל שמכיר את אשתו שהוא אתה תמיד כעובדא דרבא שהאמין לבת ר״ח אשתו וכאב את בנו כעובדא דר״פ ואבא מר בנו שהם מצד הרבה דברים שראו תמיד והכירו שטבעם שלא לשקר, ולא מצד איזה פעמים שיש לתלות שהיה לו איזה טעם שלא לשקר בפעמים ההם, ואולי היה זה בכוונה כדי שיחזיקוהו לאינו משקר ויסמכו עליו, שידיעת בני העיר את האיש ההוא לאינו משקר ודאי לא שייך שידעו בידיעה ברורה כראיה ממש".
לעומת זאת, ביחס לסיפור של ה׳כהן' שרצה לשאת גיורת על סמך עדותה של סבתו, התירו הגר״מ (איגרות משה אבן העזר ד, יב) להינשא לאותה גיורת על סמך עדותה של סבתו, הואיל ומכיר בישרותה ומאמין לדבריה, כפי כשכותב שם בסוף התשובה:
"והנה דברתי בטלפון עם בנה שנעשה בעל תשובה והחזיק עצמו בכהונה שנקרא לתורה ראשון ונושא כפיו ושאלתיו אם יש לחוש לדברי אמו שמא משקרת ואמר שהוא מכיר את אמו שאף שאינה שומרת תורה לעולם אינה משקרת וכל דבריה אמת, וא״כ נפסל הוא מכהונה וצריך להפסיק מלישא כפיו ולא יקראו אותו לתורה במקום כהן, כי הוא חלל, ובנו רשאי לישא נשים פסולות לכהונה כי הוא חלל שלכן רשאי לישא הגיורת אם נתגיירה כדין והיא שומרת תורה".
הרב בוגר ישיבתנו שעורר אותנו לשאלה זו, הלך ושאל את תלמידי הגר״מ- האם כל קרבה משפחתית מועילה או רק אם או סבתא, אך לא בן דוד ודודה, והשיבוהו, שהגר״מ אמר את דבריו רק בקרבה כאם וכסבתא, אך לא כקרבת דודים/בן דודים.
שיטה ב'- 'נאמנות אישית'- רק להטיל ספק-
הג״ר משה שטרנבוך שליט״א נשאל (תשובות והנהגות ח״ב סימן תל) את השאלה שהזכרנו בפתיחה- האם בעל ששב בתשובה יכול לסמוך על עדות אשתו שאינו שומר תורה ומצוות בענין טהרת המשפחה.
לדברי הגר״מ פיינשטיין במקרה כזה יכול הבעל לסמוך על דברי אשתו במידה והיא ישרה ונאמנת בעיניו. אולם הרב שטרנבוך חולק על דבריו מכל וכל; כל מה שמצאנו בגמ' שרבא סמך על דברי אשתו, ורב פפא מוכן היה לסמוך על דברי בנו, לא היה כנאמנות ודאי- אלא כהטלת ספק- שדרשה להעביר את השבועה לצד הנגדי[3], או הטילה ערעור בשטר ולא אפשרה את הגביה על ידו, אבל לקבל את דבריהם כוודאים ולפעול על פיהם לכתחילה- זאת לא מצאנו!
ומוסיף הגר״מ שטרנבוך, שכאן עדותה של האשה נוגעת לבעל עצמו (וגם לה) בצורה ישירה, ואינה רק סיוע בהכרעת נידון שבא לפניו, ובזה קשה לאדם להיות 'אובייקטיבי' ולבחון את הדברים בצורה מדוקדקת. ועל כן, נמנע הגר״מ שטרנבוך מלהתירה, אולם כתב שאע״פ שיש לו אסמכתות ברורות, לא רצה להחליט בזה לבד 'עד שנשמע הכרעת גדולי הוראה בזה'.
שיטת ג'- נאמנות אישית- רק לגבי עצמו
הג״ר אשר וייס שליט״א (שיעור לפרשת תולדות שנת ה׳תשע״ח) מסכים עקרונית ליסודו של הגר״מ פיינשטיין שנאמנות אישית הרי היא כידיעה[4], אף במקרה שאין אותו אדם עומד בקריטריונים הנדרשים מצד הלכות עדות.
אולם חולק על הגר״מ פינשטיין בשלוש נקודות- הא'- לגר״מ פינשטיין יכולת ההסתמכות היא על קרובים בלבד, וגם בזה חילקנו בשמו בין דרגות קורבה שונות, בנקודה זו מערער הגר״א וייס ואומר שמסברה אין מקום לחלק בין דרגות קירבה, אלא ברמת היכרות, כפי שאומר שלמה המלך במשלי (כז, י): "טוב שכן קרוב מאח רחוק'[5].
הנקודה הב' בה חולק היא- שלדברי הגר״מ נאמנות זו שמאמין לאחר יכולה להועיל גם לאחרים- שהרי מכח זה התיר לגיורת להינשא לכהן על אף שעל הצד שהוא כהן גם לה אסור (לכה״פ לחלק מהפוסקים) להינשא לו. אולם הגר״א וייס חולק וסובר שהגם שהאדם עצמו יכול לסמוך על הכרותו והרגשת ליבו, אינו יכול להתיר זאת לאחרים.
[נקודה ג']- זאת ועוד, שכל נאמנות זו מועילה רק במצבים בהם אין צורך ב׳עדות' (של שני עדים) מדין תורה, אולם במקרים בהם יש צורך בעדות מצד הדין- כגון להעביר כהן מכהונתו, שם לא ניתן להסתפק בנאמנות אישית ויש צורך בעדות בדווקא.
ולכן, הגם שהתיר לאדם לאכול מאוכל שמביא לו חבר אמין על אף שאינו שומר תורה ומצוות[6] (ועל אותה דרך מסתבר שיתיר גם לבעל לסמוך על עדותה של אשתו שאינה שומרת תורה ומצוות במידה ואמינה בעיניו), סבר שאין נכון להתיר לאותו אדם שהיה מוחזק בכהן לשאת גיורת.
נאמנות קטן ביחס לברכת המזון וטבילת כלים- על בסיס עיקרון זה שחידשו האחרונים שניתן להסתמך על 'נאמנות אישית', כתב גם הגר״י זלברשטיין שליט״א בשם חמיו הגרי״ש אלישיב זצ״ל להכריע בשאלת נאמנות בנו הקטן ביחס לברכת המזון (חשוקי חמד פסחים קיג:):
"וכעין זה שמעתי ממו״ח מרן הגרי״ש אלישיב שליט״א, על אחד שנסתפק אם בירך ברכת המזון אחרי ששבע, האם יכול לסמוך על בנו הקטן המעיד שבירך, ואמר שאם סומך עליו בבטחון מוחלט ואין לו ספק, פטור מלברך".
ועל בסיס אותו עיקרון יוכל האדם לסמוך על בנו הקטן המעיד שטבל את הכלים כיאה וכיאות.
[4] שמענו בשם הגר״א וייס שליט״א שאמר שהגרא״מ ש״ך זצ״ל אמר בשיעור שאם היה מגיע לפניו החפץ חיים בעדות בדיני ממונות היה מקבל את דבריו בלי פקפוק (על אף שהיה עד אחד)- על בסיס עיקרון זה של הנאמנות האישית. אולם הסביר- שההבדל בין נאמנות אישית לב' עדים- שבשני עדים חובה להסתמך על דבריהם, ואילו על נאמנות אישית אינו חייב לסמוך.
[6] כתב, שמסיבה זו אכל יצחק מצידו של עשו.
אגרות משה יו״ד א נד
בענין קים לי בגויה לנאמנות באיסורין
בהיותי במאוסקואה תרצ״ד נשאלתי בדבר אבות זקנים וחלשים שאוכלים אצל ילדיהם הכופרים בה' ובתורתו
ואין להאבות עצה איך לאכול בשר כשצריכים לבריאותם או כל דבר מבושל דאף שסתם כלים אינן בני יומן הרי כאן שקבעו המקום הוי כלכתחילה
היכא דקים ליה בגויה דבתו או כלתו או ע״י שניסה אותן כמה פעמים אם מכשילים אותו או שמכיר בטבעם שהם ישרים ולא מעבירים על דעת אחרים
אין כאן מדין נאמנות אלא מדין ראיה עצמית וכדלקמן:
כתובות פה.
הָהִיא אִיתְּתָא דְּאִיחַיַּיבָא שְׁבוּעָה בֵּי דִינָא דְּרָבָא. אֲמַרָה לֵיהּ בַּת רַב חִסְדָּא: יָדְעָנָא בָּהּ דַּחֲשׁוּדָה אַשְּׁבוּעָה. אַפְכַהּ רָבָא לִשְׁבוּעָה אַשֶּׁכְּנֶגְדָּהּ. זִימְנִין הָווּ יָתְבִי קַמֵּיהּ רַב פָּפָּא וְרַב אַדָּא בַּר מַתְנָא, אַיְיתוֹ הָהוּא שְׁטָרָא גַּבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא: יָדַעְנָא בֵּיהּ דִּשְׁטָרָא פְּרִיעָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: אִיכָּא אִינִישׁ אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ דְּמָר? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא מָר, עֵד אֶחָד לָאו כְּלוּם הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא: וְלֹא יְהֵא רַב פָּפָּא כְּבַת רַב חִסְדָּא? בַּת רַב חִסְדָּא קִים לִי בְּגַוַּוהּ, מָר לָא קִים לִי בְּגַוֵּויהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: הַשְׁתָּא דְּאָמַר מָר ״קִים לִי בְּגַוֵּויהּ״ מִילְּתָא הִיא, כְּגוֹן אַבָּא מָר בְּרִי דְּקִים לִי בְּגַוֵּויהּ, קָרַעְנָא שְׁטָרָא אַפּוּמֵּיהּ. קָרַעְנָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ? ! אֶלָּא: מַרַעְנָא שְׁטָרָא אַפּוּמֵּיהּ
הָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד שַׁב מַרְגָּנְיָתָא דְּצַיְירִי בִּסְדִינָא בֵּי רַבִּי מְיָאשָׁא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. שְׁכֵיב רַבִּי מְיָאשָׁא וְלָא פַּקֵּיד. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לְהוּ: חֲדָא, דְּיָדַעְנָא בֵּיהּ בְּרַבִּי מְיָאשָׁא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּלָא אֲמִיד. וְעוֹד, הָא קָא יָהֵיב סִימָנָא. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא רְגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם. אֲבָל רָגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם, אֵימָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַפְקֵיד וְאִיהוּ מִיחְזָא חֲזָא. הָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד כָּסָא דְכַסְפָּא בֵּי חָסָא. שָׁכֵיב חָסָא, וְלָא פַּקֵּיד. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אֲמַר לְהוּ: יָדַעְנָא בֵּיהּ בְּחָסָא דְּלָא אֲמִיד. וְעוֹד, הָא קָא יָהֵיב סִימָנָא. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא רְגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם, אֲבָל רְגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם, אֵימַר אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַפְקֵיד וְאִיהוּ מִיחְזָא חֲזָא. הָהוּא דְּאַפְקֵיד מְטַכְסָא בֵּי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא, שָׁכֵיב רַב דִּימִי וְלָא פַּקֵּיד. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, אֲמַר לְהוּ: חֲדָא, דְּיָדַעְנָא בֵּיהּ בְּרַב דִּימִי דְּלָא אֲמִיד. וְעוֹד, הָא קָא יָהֵיב סִימָנָא. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא רְגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם, אֲבָל רְגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם, אֵימָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַפְקֵיד וְאִיהוּ מִיחְזָא חֲזָא.
וזה שמיהא לא קרע השטר על פי בנו זה מחמת הדיינים האחרים שאינם מכירים את בן רב פפא מהיכרות אישית ולכן דן אותו כשטר פסול לשיטת רש״י
ואילו לשיטת רי״ף ורמב״ם ור״ח בתוס' שרק הצריכו שבועה על השטר
וכן מוכח מלשון הרמב״ם שלא מטעם נאמנות אלא כידיעה מוחשת של הדיין עצמו
רמב״ם סנהדרין כד א
יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב״ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד:
ולכן לעניין ממון שאפילו עד אחד ממש נאמן רק לשבועה לכן לא נאמן לגמרי אבל לגבי איסורין הרי קי״ל עד אחד נאמן וא״כ בקים לי בגוויה מיהא הוי כעד אחד ונאמן מטעם ראיה ולא מטעם נאמנות
ואע״ג שהרי״ף והרמב״ם ס״ל שבזה״ז אין דנין דין קים לי בגויה, מסתבר שהוא רק בדיני ממונות ולא באיסורין שאין בזה דין בית דין
ולכן: בשעת הדחק ולאנשים חלושים יש להקל אם יודע בבירור שקים לי בגויה מצד טבעותיה ומנהגותיה באיזה נסיונות שלא תכשילהו לסמוך עליה ולאכול ממה שמבשלת בעדו ואמרה שעשתה בהכשר, אבל לאחרים וכן לו שלא בשעת הדחק ולבריאים יש להחמיר! ! !
ורק בידיעה תמידית כמו אב את בנו ואיש את אשתו.
והדגיש זאת האגרות משה בחלק אבן העזר סימן כד ענף ד
לא מטעם צדיקות כמו אשה שאומרת לבעלה שנאנסה ולא חושד בה שנתנה עיניה באחר משום צניעותה וכו' אלא מטעם טבע הנהגותיה שאינה משקרת ורק בזה אסר השו״ע אבן העזר קטו ו, וכן מסיק הרמ״א אבן העזר קעח ט
לא מטעמים חיצונים של צניעות ואהבה ולא יכול להיות שישקרו לי אלא מטעם טבע הנהגותיה שאינה משקרת כפי שניסה אותה כמה פעמים.
האם בעל עסק צריך תעודת כשרות?
מהו גדר מוחזק בכשרות?
ערוך השולחן – כל שמתנהג עפ״י דת ישראל מניח טלית ותפלין ומתפלל 3 פעמים בכל יום ונוטל ידיו לאכילה ומנהיג את בני ביתו בכשרות דת תורתינו הקדושה זה נקרא מוחזק בכשרות.
/
שולחן ערוך הרב – צריך לחקור עליו אם הוא אדם כשר ודרכיו מתוקנים ויראת ה' על פניו, וגם שיהיה יודע ללמוד ולהבין בעצמו בגמרא ובפרש״י, שרק אז יש לו לב להזהר כמו שאמרו רז״ל אין בור ירא חטא ואיכא מ״ד בגמרא שאם קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים דהיינו לימוד גמרא הרי זה בור.
מדוע לא אמרינן בעם הארץ עד 1 נאמן באיסורים?
רדב״ז – בדבר שהם חושבים שזה מותר אז לא נאמנים שאינו מודע למורכבות ההלכתית ולא מדין חיישינן למשקר.
הבחורה ס ר מלוס אנג׳לס הצהירה בפנינו בבית דין ביום כב סיון תשמה אני בעלת תשובה שם אמי ס ס היא נשאת לבעלה הראשון ב1953 שמו ל ג לדברי אמי הנישואים היו בחו״ק ואמרה לי אמי שמסדר הקדושין היה איזה רב אורטודקסי היום הוא קונסברטיבי ומסרה לי אימי שאמר, שאז היה נוהג שהוא עצמו היה עד ונוסף לו השמש שניהם היו שומרי שבת כשבקשתי בעצמי מהרב הנ״ל לברר אם יש לו איזה מסמך לאשר דבר הנישואים הנ״ל אמר שאיננו זוכר כלל מהחתונה הזאת ונדמה לו שהיתה איזו כתובה בעניין זה וחיפש ולא מצא כלום אמי ישבה עם ל ג3 חודשים לדרישת אמי מבית המשפט של הערכאות נתבטלו הנישואים מעולם לא הלכה אימי למקוה גם כשהיתה כלה אבא של אמי שמו י מ הוא נוסע בשבת כעבור קרוב לשנתיים נשאת אמי לה. ר הוא בעלה השני וממנו נולדתי בדצמבר 1962
בית הדין שאל והמבקשת עונה אינני יודעת את הכתובת של בעלה הראשון אחותו גרה בלוס אנג׳לס אולי היא יודעת שמעתי שהוא לא דתי בכלל בית הדין שאל והמבקשת עונה אבא של אבא יהודי, אבל אמא של אבא אינני יודעת האם מותרת לבוא בקהל? רמב״ם איסורי ביאה טו יד פנויה שזנתה ואמרה בן זה בן פלוני הוא אם אותו פלוני כשר הרי הבן כשר ואינה נאמנת להיות זה בנו של פלוני ויראה לי שחוששין לדבריה ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק ואם אותו פלוני ממזר אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה כמו שביארנו אלא יהיה ספק ממזר. הלכה טו אבל האב שהוחזק שזה בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן ואם יש לבן בנים אינו נאמן שלא האמינה אותו תורה אלא על בנו שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר יכירנו לאחרים. הלכה יט אשת איש שהיתה מעוברת ואמרה עובר זה אינו מבעלי אינה נאמנת לפסלו והרי הבן בחזקת כשרות שלא האמינה תורה אלא האב אמר האב אינו בני או שהיה בעלה במדינת הים הרי זה בחזקת ממזר ואם אמרה מעכו״ם ועבד נתעברתי הרי הולד כשר שאין הבעל יכול להכחישה בדבריה ואין העובר משתהה במעי אמו יתר על שנים עשר חדש.
שולחן ערוך אבן העזר ד כט אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה, אינה נאמנת לפוסלו:
יבי״א בנידון דידן לומדים מכאן: אין האמא נאמנת לומר שנשאת לבעלה הראשון בחו״ק ואח״כ נשאת לאחר ולפסול בכך את הבת שלה! קי״ל אין אדם משים עצמו רשע ואפילו באב שנאמן לפסול בנו מטעם יכיר כתב הריטב״א ב״ב קכז: והנמוקי יוסף שם לחד תירוץ שאינו נאמן כשעושה עצמו רשע ונאמן רק בשוגג ולא במזיד! ואף אותו עד אינו זוכר וגם אם היה זוכר אפשר שנתגרשה כדת ממנו ועוד שאין כאן אלא עד 1, וכדי לפסול בעי 2 עדים כמבואר בשו״ע אהע״ז ב ג משפחה שקרא עליה ערער, והוא שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל, או שיש בהם עבדות – הרי זה ספק.
ומימלא בנידון דידן אין צורך אפילו לבדוק אחר המבקשת אם היא כשרה לבוא בקהל, שהיא בחזקת כשרות עומדת.
האם צריך לדרוש את הבעל הראשון אם יודה שהתחתן עימה בחו״ק או לא ואם נפרד עימה בנתינת גט? חת״ס – אין חיוב על הבית דין לחקור ולברר על אשת איש שיצא עליה קלא דלא פסיק שזינתה אם אסורה וכפי שאפשר לדייק מדברי חז״ל שלומדים מפרשת עיר נדחת שצריכים לחקור את העדים 7 חו״ד מקרא ד 'כי תשמע באחת שעריך… ודרשת וחקרת ושאלת היטב' והרי בפשט הקרא כי תשמע היינו שמיעה וקול בעלמא קול הברה בעלמא ועל זה ציותה התורה לחקור ולדרוש עד שימצאו עדים שיעידו אבל את העדים עצמם א״צ לחקור! ? אלא ודאי שהדבר פשוט לחז״ל שעל קול בעלמא אין בי״ד נזקקים לחקור ולדרוש ואף שיש בזה מצוה לגדור גדר וכמו שאמרו (חולין קי.) רב בקעה מצא וגדר בה גדר, היינו מילתא אחריתי ואינו מענין דין חובת בית הדין, וכי תשמע באחת עריך היינו בעדים.
יבי״א – וכ״ש בנידון דידן שהבעל הראשון נפרד ממנה בשנאה עזה מחמת ביטול נשואיו ממנה ע״י הערכאות והוא עלול לשקר שנתקדשה לו בחו״ק ונישאת לשני בלא גט כדי לעשותה זונה וכ״ש שיש לו נגיעה בדבר נראה שלא האמינתו תורה וכדברי החת״ס (אבן העזר עו) שאם יש לו נגיעה בדבר לא עדיף האב מסהדי דעלא שאם הם נוגעים בדבר אינם נאמנים
האם האב יהיה נאמן כלפי הילדה לפוסלה מדין יכיר? לפי דברי הבת האבא אינו דתי בכלל ומחלל שבת בפרהסיא ואפילו ביוהכ״פ אינו הולך לבית הכנסת רעק״א – מסתפק אם דין נאמנות יכיר זה מדין עדות והיכא דרשע הוא פסול לעדות או מדין נאמנות שהתורה נתנה לאבא ואפילו הוא רשע נאמן משיב נפש טולאדנו – מדין עדות אור גדול – גזרת הכתוב שהאבא נאמן
יבי״א – מכיון דאיכא עקולי ופשורי בהא שב ואל תעשה עדיף ואין צורך לחקור ולדרוש אצל אב כזה. לפי שיטת ריא״ז, המכריע, רשב״ם, ר״י מיגאש, רבינו שלמה הספרדי, רבי אליהו מפריש, הרדב״ז [ והא דמרן הב״י לא הביא שיטת זו כתב שיורי כנה״ג שאין ספק שהשלט״ג לא נתפשט בזמן מרן והראיה שאינו מזכירו בשום מקום וגם פסקי ריא״ז לא נגלו אליו], חת״ס, עין יצחק אלחנן, יש״ש (קדושין ד טו) - כל דין נאמנות יכיר זה רק כשהוא אומר שהילד בנו אלא שנולד בפיסול שאמו היתה אסורה עליו מחמת ערוה אבל אם הוא אומר שזה לא ממנו אלא מאחר אינו נאמן שיטת בה״ג, ר״ת (תוס' יבמות מז.), רמב״ן (ב״ב קכז:), יש״ש ברמב״ם – אין דין נאמנות יכיר אלא רק במימלא ע״י הכרת בכורה.
פש גבן לברורי מה שהמבקשת מסרה בשם אמה וכנראה שהיא מאמינה לה בזה שהאם נישא לבעל ראשון בחו״ק ולא קבלה ממנו גט האם בזה היא נהיית ממזרת? קידושין (סו.) הָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה מְסַדַּר מַתְנְיָיתָא קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל. יוֹמָא חַד נְגַהּ לֵיהּ וְלָא הֲוָה קָאָתֵי. שַׁדַּר שְׁלִיחָא אַבָּתְרֵיהּ. אַדְּאָזֵיל שְׁלִיחַ בַּחֲדָא אוֹרְחָא, אֲתָא אִיהוּ בַּחֲדָא. כִּי אֲתָא שָׁלִיחַ, אָמַר: אִשְׁתּוֹ זִינְּתָה. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: אִי מְהֵימַן לָךְ – זִיל אַפְּקַהּ, וְאִי לָא – לָא תַּפֵּיק
וא״ת דשאני הכא שאמה של המבקשת בדבריה אלו משימה עצמה רשעה וקי״ל אין אדם משים עצמו רשע, זה אינו! כי הרמב״ם וכ״פ השו״ע אבן העזר קטו ו אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר (ודוקא שאין רגלים לדבר אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת) (פסקי מהרא״י סי' רכ״ב) אבל איבדה כתובתה עיקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו (ואם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחלה כן נאמנת) (הגהת מרדכי דקדושין) ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה ה״ז חייב להוציאה אבל אין כופין אותו להוציאה אבל אם נאנסה לא הפסידה כתובתה לא אשת ישראל ולא אשת כהן:
וכ״כ הרשב״א בשם התוס' שאם אמר בעלה שמאמינה איהו נמי שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסורה לו לעולם.
האם כשמאמינו הוי איסור דאורייתא וכדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורה? יבי״א – מדברי התוס' והרשב״א והר״ן והמאירי והנמו״י (נדרים צ:) מתבאר להדיא שדין שוי אנפשיה חתיכה דאיסורא הוי מדאורייתא ומכיון שהרשב״א השוה דין עד הנאמן כבי תרי לדין שוי אנפשיה חד״א יוצא איפוא שגם בנאמן כבי תרי הוי מדאורייתא
וכן מוכח ברמב״ם (קרבן פסח ד א) השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן אותו הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתיו אם היה נאמן להן סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן ורוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני: יבי״א – מוכח דסומכים על דבריו להביא פסח שני בפני עצמם, אלמא דנאמנות הוי מהתורה (דאל״ה הרי מביאין חולין לעזרה! !)
וכן הוכיח החקרי לב מגמרא קידושין סג: מתני' קדשתי את בתי איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: מהו לסקול על ידו, כלומר, האב שאמר "קידשתי את בתי", האם הוא נאמן עד כדי שאם זנתה סוקלים אותה? רב אמר: אין סוקלין. ורב אסי אמר: סוקלין. רב אמר: אין סוקלין, וטעמו: כי הימניה רחמנא [כאשר האמינה התורה] לאב שקידש את בתו, הרי זה לענין איסורא [איסור], שאסורה להינשא לאחר, אבל לקטלא [לענין מיתה] לא הימניה [האמינתו] התורה. רב אסי אמר: אף סוקלין, כי לכולה מילתיה הימניה רחמנא [לכל דבר האמינה התורה] לאב ואף לענין דיני נפשות. אמר רב אסי: ומודינא [ומודה אני] באשה האומרת "נתקדשתי" וזנתה, שאין סוקלים אותה על סמך הודאתה. ואמר רב אסי: הני שמעתתא דידי מרפסן איגרי [ההלכות הללו שלי שוברות גגות], כלומר, הן נראות קשות ובלתי מובנות. השתא [עכשיו, הרי], ומה במקום שאמר האב "קידשתי את בתי ואיני יודע למי" שאם בא אדם מן השוק לכנוס — כונס ומאמינים לו, ובכגון זה אמרת [אומר אתה] שסוקלים אותה על פי עדות האב אם זנתה, מקום שאמרה אשה "נתקדשתי ואיני יודעת למי", שנאמנת לאסור את עצמה על הכל עד שאם בא אדם מן השוק לכנוס אין כונס, אינו דין שסוקלין? ויש לדחות: לא היא, לאב הימניה רחמנא [האמינה לו התורה] ונתנה לו נאמנות גמורה להעיד שבתו מקודשת, ולכן סומכים על דיבורו גם לעונש סקילה, ואולם לדידה [לה עצמה] לא הימנה [האמינתה] התורה, שלא נתנה לה נאמנות מיוחדת אף שיכולה לעשות את עצמה "חתיכה דאיסורא", ולכן יש לדון מקרה זה בדיני הראיות הרגילים
[החקרי לב מוכיח מתמיהת רב אסי שמדוע שויא אנפשה גריעא מנאמנות האב על בתו ומשמע דשויא אנפשה הויא דאורייתא ותמוה לי לענ״ד הרי להלכה קי״ל כרב וס״ל שאף הנאמנות של האב על בתו היא רק לאיסורי ולא לסקילה וכן האשה על עצמה וכדברי הרמב״ם איסורי ביאה א כג הָאָב שֶׁאָמַר בִּתִּי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת הִיא לָזֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן וְתִנָּשֵׂא לוֹ אִם זִנְּתָה אֵינָהּ נִסְקֶלֶת עַל פִּיו עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁנִּתְאָרְסָה בִּפְנֵיהֶם. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה מְקֻדֶּשֶׁת אֲנִי אֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת עַל פִּיהָ עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים אוֹ תֻּחְזַק: לפי״ז אין כאן כלל הוכחה ששויא אנפשא הויא איסור דאורייתא אך אחר העיון מובן הוכחתו שלא מדבר על חיוב סקילה אלא על רמת איסור ובזה באמת מתמיהת רב אסי משמע לא שנא ובתרווייהו אסור ומדאורייתא! ! ]
אלא שקשה על זה מדברי הרמב״ם עצמו בהלכות אישות כד יח אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה אין משגיחין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר. אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואבדה הבלאות שהרי הודת בזנות. ואם היה מאמינה וסומך דעתו על דבריה ה״ז חייב להוציאה. ואין ב״ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה ואח״כ כופין אותו להוציא.
ואם הוי שויא אנפשיה איסור דאורייתא וכאמור מאמין לאחר הוי כשויא אנפשיה אז מדוע אין כופין להוציאה? ? תירוץ הט״ז (אבהע״ז קטו ס״ק יא) דה״ט שאין לחייבו להוציא בדיני אדם, אלא בדיני שמים, מפני שיכול לומר אע״פ שאמרתי מקודם שאני מאמינה שזינתה, עתה חוזרני בי ואיני מאמינה וזהו דבר המסור ללב אבל אילו ידענו בבירור שהוא באמת מאמינה היינו כופין אותו להוציא! ! !
אלא דלכאורה קשה על תירוץ הט״ז דאיך יכול לחזור בו בלי שום אמתלא הנראית לבי״ד? ! תירוץ שדי חמד בשם שו״ת הרמ״ץ – שכיון שאיסור 'שוי אנפשיה' הוא מטעם שאדם נאמן על עצמו כמאה עדים (וכדברי הרשב״א הובא בב״י אבן העזר מח) לפיכך אינו אסור אלא אם אמר שהאיסור נעשה בבירור כגון אומרת קדשתני או טמאה אני אבל האומר שמאמין לחבירו כבי תרי שנעשה איסור, אין זה בגדר הודאה אלא בגדר רצון שרוצה באיסורו עפ״י האמנת העד ויכול לחזור בו מרצונו אפילו בלי אמתלא. עפ״י דינו של הרמב״ם (אישות כד יח) אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה אין משגיחין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר. אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואבדה הבלאות שהרי הודת בזנות. ואם היה מאמינה וסומך דעתו על דבריה ה״ז חייב להוציאה. ואין ב״ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה ואח״כ כופין אותו להוציא. ועוד יותר ראיה דאין כופין להוציאה בשויא אנפשיה או במאמינה מהלכה יז ברמב״ם שם מי שראה אשתו שזינתה או שאמרה לו אחת מקרובותיו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה אשתו. בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה ויתן כתובה. ואם הודה לו שזינתה תצא בלא כתובה. לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואח״כ תגבה כתובתה. אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול. ואין כופין להוציאה ונמצא שבלא תירוץ הט״ז הנ״ל א״ש דברי הפוסקים דאיסור שויא אנפשיה בנאמנות העד הוי מהתורה, ועכ״ז אין בי״ד כופין להוציאה אלא רק בעדי טומאה ממש!
אמנם היבי״א מעיר שיש כמה אחרונים דס״ל שבעד אחד בכיעור אפילו מהימן עליו כבי תרי, לא חייב להוציאה אע״ג שבתרי עדים בכיעור כן חייב להוציאה ואפילו שהאיסור בכיעור (מיהא היכא דלית קלא דלא פסיק ) הוי איסור דרבנן ונשאר היבי״א בצ״ע.
נחזור לנידון דידן ונדון כלפי הבעל השני של אימה שהוא אביה בית הדין שאל את המבקשת האם אם אביה יהודיה והיא ענתה שאיננה יודעת וכאמור נישואי הבעל השני שהוא אביה היא ע״י ריפורמי וזה ידוע שהריפורמים רושמים לנישואין שלהם גם מי שע״פ דין תורה הוא גוי וא״כ אפשר שאימו גויה ואז דין אביה כגוי וקי״ל גוי הבא על בת ישראל בין פנויה ביו אשת איש הולד כשר (שו״ע אבן העזר ד יט)
נמצא א״כ שהמבקשת אפשר שהיא כשרה ואינה אלא ספק ממזרת א״כ אפילו אם היתה אומרת בפירוש שהיא מאמינה לאמה כבי תרי, אין כאן איסור ודאי אלא משום ספק והיכא שהנאמן אומר בעצמו משהו מסופק: כתב מהרח״ש – דלא אמרינן שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אלא כשהוא אוסר עצמו בודאי כההיא דכתובות כב. שהדוגמאות לשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא זה מקרים ודאיים כגון 'מקודשת אני ' 'טמאה אני' אמנם מסוגית פתח פתוח הרי נאמן לאוסרה עליו אע״ג שזה מספק? ויש לתרץ דהתם יש ריעותא השתא שהרי בחזקת בתולה היא ואמרינן השתא נטמאה אבל לעולם היכא דאיכא ספק שקול אין כאן 'שויא אנפשא חתיכה דאיסורא'! !
ועוד יש לדחות שאפילו בסוגית פתח פתוח איכא 'שויא אנפשיה' אפילו בספק שקול מ״מ התם יודע בעצמו שהרי פתח פתוח מצא ולא עפ״י האחר ולכן אמרינן ביה 'שויא אנפשיה' אבל כגון בנידון דידן שאין המבקשת יודעת בבירור שאם אביה יהודיה י״ל דלא חשיב שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כל שהמבקשת לא אמרה לנו בפירוש שהיא מאמינה לה כבי תרי
ועכ״פ כיון שספק ממזר מותר מהתורה ואינו אסור אלא מדרבנן, בספק שויא אנפשיה הו״ל ספק דרבנן ולקולא ועוד שבמקומות ההם מצויים נישואי תערובת (לוס אנג׳לס), והספק הזה הוא רגיל ומצוי.
עיון בסוגיא שויא אנפשיה: בקידושין יב: יהודית דביתהו דרבי חייא דהוית לה צער לידה אמרה ליה אמרה לי אם קיבל ביך אבוך קידושי כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינה דאימך דאסרת ליך עילואי
תורי״ד [ עקרון מתי יש את הדין של שויא אנפשיה] – אמר לה לאו כל כמינך דאסרת' ליך עילואי פירש אף על גב דהיא מהימנא לשווי' נפשה חתיכה דאיסורא ותנן לקמן בפרק האומר (דף ס״ה ע״א.) קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו התם משום דלא אגידא גבייהו הילכך כי קא אסרה נפשה עילויהו מהימנא כיון דלא מפסדא לאחריני אבל הכא דאגיד' ביה ומשעבד' להי ומטי איסורא לגביה לא מהימנא. והא דיהודית דמיא להנך תרי עיבדי בשילהי נדרים דאמר רב נחמן עיניה נתנה באחר ואל מהימנא:
לעומ״ז איכא סוגיא אחריתי נדרים צ: מתני' בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך שמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ונטולה אני מן היהודים יפר לחלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים:
וביאר הר״ן ואיכא למידק אמתני' כיון דמדינא דאמרה טמאה אני לך מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהא נותנת עיניה באחר היאך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך? יש מי שתירץ דאע״ג דמדינא אסירא שרו לה רבנן ומבטלי מילתא דאורייתא משום מגדר מילתא בקום עשה דגדר גדול גדרו בה שלא תתן עיניה באחר להפקיע עצמה מיד בעלה והרשות בידם לעשות כן כדאמרי' ביבמות (דף צ:) מגדר מילתא שאני והקשו על זה שאין ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה אי נמי בקום עשה ולהוראת שעה בלבד כאליהו בהר הכרמל אבל לדורות לא! ? ולדידי לא קשיא לי דכי היכי דאמרי' בכמה דוכתי (גיטין לג. וש״נ) דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ה״נ הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה ומש״ה שריא לבעלה ואוכלת נמי בתרומה כדאמרי' בגמ' אלא שלפי זה מצטרך לומר דכי אמרי' הכי דוקא באומרת טמאה אני לך שנאנסתי ולכשר נבעלתי אבל באומרת טמאה אני לך שנאנסתי מנתין או מממזר אינה מותרת לבעלה ואינו במשמע! ? ואחרים תרצו דמשנה ראשונה לא דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להאמינוה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עין באחר אוקמוה אדינא:
ומקשה השער המלך על תורי״ד: לפי טעמו הראשון של הר״ן שזה מדין אפקעינהו לא מאמינים לה ואע״ג דנשואה ומשועבדת לבעלה היכא דלא שייך אפקעינהו כן היינו מאמינים לה והרי בסוגיא בקידושין הנ״ל לא שייך אפקעינהו שהרי טוענת שהתקדשה עוד קודם שקידשה ר' חייא אז מדוע לא נאמנת לומר שנתקדשה קודם ותיאסר מכאן ולהבא על ר' חייא? !
תירוץ שער המלך – דלעולם לא אמרינן שויא אנפשיה אלא רק היכא שטוענת על עצמה בודאי כגון האומרת על עצמה קדשתני דקים לה בנפשה שבודאי נתקדשה לו, משא״כ בההיא דקידושין (יב:) דאיהי לא קים לה שקידשה אביה אלא מפי אמה אמרה כן וכסבורה שאמרה אמה אמת ואףלא מכחישתה מ״מ איהי לא ברירא לה מילתא כולי האי אלא עפ״י דיבור אמה וכל כה״ג לא אמרינן שויא אנפשא חתיכה דאיסורא
יבי״א – מעתה עפ״י דברי השער מלך הכא נמי לא ברירא למבקשת שאמה נישאה ליהודי שאביה זה יהודי ולא גרעא מדביתהו דר' חייא דאינה נאמנת כאמור! !
סברת המאירי בדין מהימן ליה כבי תרי מאירי קידושין סו. אע״פ שהוא שותק לו אינו אסורה עליו ואפילו היה אותו עד מוחזק בעיניו כאדם כשר ואפילו הוא מאמין בדבר שמכל מקום אין דבר שבערוה פחות משנים ומכל מקום אם היה אותו העד מוחזק בעיניו לנאמן בכל דבר כשני עדים אסורה לו לצאת ידי שמים לא שיהיו מוציאין אותה בית דין מתחת ידו בכך אלא שאם בא לצאת ידי שמים מוציאה הא כל שאינו נאמן אצלו לכל דבר כשנים אפילו היה מוחזק לו בכשר והגון אינו כלום ואפילו שתק לו ואפילו היה הוא מאמין בענין בתוך לבו שכך הוא שהרי המאמין בעד אחד שאינו גזלן ושהוא כשר והגון מאמין הוא הענין ואעפ״כ כל שאינו מאמינו כשנים אינו כלום.
רשב״א המיוחסות קלג קל״ג שאלה * ראובן נשא אשה והיתה קטטה ושנאה קדומה בינו ובין אביה ועכשיו מצא מקום לגבות חובו ויצא קול שנתן עיניו באחרת ולגרש זו, ומפני שיש חק מהמלכות להיות כל מגרש בלתי רצון אשה ואביה אחת דתו להמית לבד אשר יעקרו נשואין מצד דתו בטענת איסור ואף זו בהודעה ולא יכול זה לגרש, שם לה עלילות דברים פעם בטענת גניבה פעם בטענת מומין פעם שראה אותה מדברת עם אחד פריץ ובמקום רואים ופעם שאמר לו אותו פריץ שהשחית דרכו עמה ואמר שהוא מאמינו וכשהיה מהפך טענותיו בב״ד גערתם בו ואמר כי עוד אין לו טענה אחרת וכשראה שכל זה לא עלה בידו אמר שהוא בעצמו ראה שזנתה: תשובה ראיתי אני מה שכתבת ואמרת שאין לב״ד לאוסרה עליו בטענותיו ואני מסכים לעיקר מה שאמרת לאחר שעיינתי ודקדקתי בטענותיו ובטענותיך וכמו שהראוני מן השמים הנני כותב אליך פרטי הדברים שהביאוני לומר כן. ותחלת כל דבר אומר מה שיראה בעיני שהוא יסוד כל הענין והוא מה שראיתם אותו מרגיל קטטה עם האשה והוא מחזר לגרשה ומוציא עליה שם רע ברוב ענין ונמצא במקצתם שקרן ולפיכך שוב אין נאמן בכל מה שיטעון עליה שכך עונשו של בדאי שמחזיקים טענותיו בשקר וכמו ששנינו פרק האשה שלום (יבמות דף קי״ד:) קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ואמרינן עלה בגמרא (קט״ז) ה״ד קטטה כגון דאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ואוקימנא גירשתני בפני פלוני ופלוני ושיילינהו ואמרו להד״מ ואמרו מ״ט דקטטה רב חנניה אומר משום דמשקרא כלומר שראינוה שמשקרת מחמת קטטה ורוצה להתגרש מתחת בעלה מעתה אחזוקי מחזקינן לה בשקרנית בכל מה שתאמר שהיא מותרת לעלמא ושאין רשות הבעל עליה לפי שכבר גירשה ואינה נאמנת אחר שנמצאת שקרנית, והכא דכוותה היא דמשום שאין רשאי לגרש כ״א מדעת ב״ד שקורי משקר בכל מה שיאמר ואפי׳ טען מה שהיינו מקבלים ממנו ומאמינים אותו מעיקרא. ועוד דאפילו באיניש דעלמא איני רואה כאן דבר שתאסר לבעל. דמה שטוען תחלה שראה אותה מדברת עם אותו האיש אע״פ שהוא חשוד בכל העבירות אין זה אוסר לבעל ׳ חדא שלא דבר עמה בסתר ואפילו גירשה הבעל וכנסה זה אין מוציאין אותה ממנו ואין כאן דבר מכוער, ולא עוד אלא אפילו דבר עמה במקום סתירה אינה נאסרת עליו, וגדולה מזו שנינו פ״ק דסוטה (דף ב׳) כיצד מקנא לה אומר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני ודברה עמו עדיין היא מותרת לביתה ומותרת בתרומה נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו עד כדי טומאה אסורה לביתה. ואמרינן בגמרא (ס:) דה״ק אל תדברי ודברה אל תדברי ונסתרה לאו כלום הוא אל תסתרי ודברה עדיין היא מותרת לבעלה ואפילו ראינו ביניהם דברים מכוערים אינה נאסרת בכך לבעלה דכל אותן שאמרו פ״ב דיבמות (דף כ״ד:) מכוער הדבר ותצא לאו מבעל קאמר אלא מבועל, ודעת הרי״ף ז״ל ור״ח ור״ת ז״ל דאפילו פיו על פיה אינה סוטה כדמשמע בירושלמי פרק המדיר ואין אוסרין ואין מלקין על יחוד דא״א ואפילו מדרבנן ואין האשה נאסרת על בעלה אלא ע״י קנוי וסתירה ואפילו קנא לה ונסתרה בפני ע״א אינה אסורה ויכול למחול על קנויו ולרבינא אפילו אחר שנסתרה בפני שנים אלא דלא קי״ל כוותיה בהא משום דהא קא קפיד וקנא לה. ואע״פ שהעיז רשע זה בפניו ואמר שהשחית דרכו עמה אינו נאמן ואפילו היה עד כשר והעיד עליה שזנתה עם אחר לפי שאין ד״ע פחות משנים וכ״ש זה שהעיז פניו והעיד על עצמו שהוא רשע שאינו נאמן ואפילו העיד הוא ואחר עליה לפי שהוא חשוד על העריות ואינו נאמן בעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי. אלא שאין אנו צריכין בנדון שלפנינו שאפילו כשר שבכשרין שהעיד עליה שזנתה עם אחר אינו נאמן כדאמרי׳ אין דבר שבערוה פחות משנים. ומה שטען שהוא מאמין אותו האיש במה שטען שהעיז פניו אין מקבלין ממנו דמתוך שהרגיל קטטה שקורי משקר, ומה שאמר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה לאו לאוסרה עליו דבר תורה קאמר שהרי אפילו קנא לה ואיכא עד טומאה אינה אסורה על בעלה אא״כ נסתרה בפני שנים וכשקנא לה מאיש ידוע ואיכא עד טומאה ודאי לכאורה מאמין הוא לדברי העד ואפ״ה אינה נאסרת עליו דאוריי׳ שלא חלקה תורה בע״א בין מאמין בין אין מאמין ויכול הוא עוד למחול לקנויו ואפילו עד טומאה לאחר סתירה חדוש הוא אע״פ שלכאורה מאמין הוא אחר שקנא לה ונסתרה, אלא כי אמר ליה שמואל זיל אפקה כדי שלא יהא לבו נוקפו קאמר, א״נ חייב לאפוקה בבא לצאת ידי שמים קאמר וכהנהו עובדי דשלהי נדרים (דף צ״א) אבל זה מרבה רגלים שאינו מאמין אלא שעושה עצמו כמאמין כדי לגרש לא אמרו שתצא. ועוד כי מה שפירשתם [כוונתו לרב המאירי] באי מהימן לך כבי תרי אי איניש מהימן הוא אצלך בכל כשנים שאין משקר, יפה אמרתם ודברים של טעם הם דאי לאו הכי הל״ל אי מהימן לך דעבדא איסורא זיל כו׳ ולא ה״ל למתלי בנאמנותו של עד אלא בפחיתותה, ומהימן לך דהכא דקים ליה בגויה כדאמרי׳ פרק הכותב (כתובות דף פ״ה) בבת רב חסדא לרבא ואבא מרי בריה דרב פפא לרב פפא, אבל זה שהוא חשוד על העבירות מה ראה זה להאמינו ואפילו אמר שמאמינו אנן סהדי דאינו אלא מחמת שמצא עליה עילה לגרש או מחמת חשד האשה, ואין לך חשד יותר מרוכל שהיא חוגרת בסינר ואפ״ה אינה אסורה לו. ועוד מסתבר לי דלא אמרינן אי מהימן לך אלא באינה מכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לא דע״א בהכחשה אפי׳ בעלמא לאו כלום הוא וכ״ש בדבר שבערוה וכדאמר פרק האומר (קדושין ס״ה:) גבי מעשה דחבילה ותסברא ע״א בהכחשה מי מהימן מדקאמר בהדיא מי מהימן משמע מי מהימן כלל ולא אמרינן ביה מי מהימן כבי תרי דע״א אומר נתקדשה אין זו מקודשת כלל ואינה אסורה לשום אדם ואפילו למאמין שלא חלקו בשום מקום וההיא דשמואל באינה מכחישתו היא. וסעד מצאתי בדברי רש״י ז״ל שפי׳ וז״ל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה הואיל ולא הכחישתו ע״כ. ובדקתי אחר כל פירושי רש״י ז״ל ובכלן מצאתי הואיל ולא הכחישתו, אלא שלבי מגמגם אולי טעות סופר הוא דהואיל ולא הכחשתו קאמר כלומר ולא הכחשתו אתה. והלשון שנמצא בפירושין עיקר דאי לא מאי קאמר אי מהימן ליה הא מהימן ליה ומאי הואיל ולא הכחישתו דקאמר, ואם נתינת טעם הוא כלומר הואיל ולא הכחישתו נראה דמהימן לך כבי תרי זיל אפקה לא ה״ל למימר אי מהימן אלא כיון דמהימן לך כבי תרי והיינו דאביי דעבדה כשאר איסורים דאמר ליה ע״א אכלת חלב או שורו נרבע והלה שותק ומה בין אביי לרבא בהא, ועוד מאי כבי תרי אטו מדאין מכחישו מאמין כבי תרי דלמא מספקא ליה ומש״ה לא מכחיש ולא מודה אלא שותק ולא עדיף מעד של טומאה אחר קנוי כשלא נסתרה בפני שנים דמסתפק ואינו מכחיש ואינה נאסרת עליו בכך. / אלא שהרמב״ם ז״ל כתב שאפילו שמע מפי עבד ומפי שפחה כל שדעתו סומכת עליו חייב להוציאה, וצ״ע בדבריו.
ועוד דכל זה אין לך בדברים אלו ואינו מקומן ושעתן, וכל שזה מחזר למצוא עלילות דברים כדי לגרשה אין נאמן לומר שמאמינו כשנים.
גם מה שחזר וטען שהוא עצמו ראה שזנתה אינו נאמן בכך מכמה טעמים, חדא דכל שיטעון ויאמר מחזיקים אותו כמשקר כמו שאמרנו כיון שהרגיל קטטה. ועוד שהרי הודה בב״ד מתחלה שלא ראה ולא ידע אלא שהוא מאמין את זה כשנים, ועוד מצד מה שאמרתם דכל שנתן עיניו לגרשה אנו חוששים לו וחזר זה להיות כמשנה אחרונה דהאומרת טמאה אני לך דכיון שאינו יכול לגרש אלא מדעתה וכל דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי לפיכך חוששין כמו שחששו באומרת טמאה אני לך וכל שכן בזה דודאי נתן עיניו באחרת ומחזר לגרש זו, וקרוב הדבר דאפילו בעונה שהוא משועבד לה מותר דב״ד מתנין לעקור דבר מה״ת משום מגדר מילתא וכמו שאמרו בטמאה אני לך כך יש להתיר באומר טמאה היא לי במקום שאי אפשר לגרש אלא בטענה וע״פ ב״ד כדי שלא יהיו בנות ישראל ובני ישראל רגילים בכך. ומ״מ אפילו ראה לומר שהיא אסורה לו ושוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא יחוש לעצמו ואם תרצה היא למחול על העונה ושלא יוציא בגט יתן לה שאר וכסות כמו שאמרתם ויפה אמרת. זהו שנ״ל בעיקר הנדון שבפנינו והראוי לדון בכיוצא בזה ולא ישלחו הפריצים בעולתה ידיהם:
רעק״א – נראה מהרשב״א שלא התיר לא לשמוע לעד שמאמינו אלא רק בצירוף כל הנ״ל שהרגיל קטטה וכו' מזה שהביא את דברי הרמב״ם ונשאר בצ״ע שו״ע אבן העזר קטו ז – מי שראה אשתו שזנתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה, שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם, שזנתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, [ לכאורה השו״ע נקט כלשון הרמב, ם ולא המאירי וכדמוכח מדברי הרמ״א שנקט דברי המאירי בשם י״א] הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה, ויתן כתובה. ואם הודית לו שזנתה, תצא בלא כתובה. לפיכך, משביעה בנקיטת חפץ שלא זנתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר כך תגבה כתבתה. אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול. הגה: הרבה קרובים, כלם אינם רק כעד אחד (הגהות מרדכי דיבמות). ועיין לקמן סימן קע״ח סעיף ט'. ויש אומרים דלא יכול לומר שמאמין לעד אלא אם מאמין לו גם כן בשאר דברים, אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים, רק בדבר זה, משום דבלאו הכי נחשדה לו קצת, לא נאסרה עליו משום זה (מהרי״ק שרש פ״ב):
יבי״א – אע״ג דמלשון שו״ע משמע כרמב״ם מ״מ: בהגלות נגלות דברי המאירי הנ, ל יש לחזק את דברי הרשב״א ומהרי״ק יותר והאגרות משה (ג אבן העזר ל) כתב שלהלכה בודאי שיש להורות כדברי מהריק״ו ורמ״א שרק בנאמן לו לכל דבר יכול לומר שמאמין לעד אחד ועכ״פ דברי שער המלך קילורין לעינים שעפ״י דיבור אימה בלבד ליכא למימר שויא אנפשא חתיכה דאיסורא בנידון דידן יש לומר עוד מקום לפסול הקידושין הראשונים שכיון שמסדר הקידושין יחד עם השמש שלו החמיצו ונעשו קונסברטיבים יש מקום לפקפק על הקידושין שלו אף שנאמין לדברי האם כמו שכתבו הפוסקים בדין שו״ב שהרשיע דחסר ואתאי. (חקרי לב יו״ד סימן יא)? ?
סברא נוספת בנידון דידן להקל מכיון שיושבת עם הבעל השני באיסור לא אמרינן ביה רוב בעילות אחר הבעל ומדאפקרה נפשא לגביה אפקרא נפשא לעלמא ומכיון דאיכא תרי רובי רוב נוכרים ורוב עוברים ושבים נוכרים אמרינן שהתעברה מהלך גוי והילדה הזאת לא ממזרת שנולדה מגוי
עד 1 נאמן באיסורים
רש״י – מסברא דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חבירו ואין לך אדם סומך על בני ביתו.
בכורות ל. זה הכלל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו. דמאי ב ב על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על של אחרים?
שו״ע יו״ד קיט א החשוד לאכול דברי האסורים, בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן, אין לסמוך עליו בהם.
ערוך השולחן – אפילו חשד בעלמא ע״י קול אפילו דפסיק נקרא חשוד.
רמב״ם שחיטה י יד כל טבח שהוא יודע הטריפות האלו והרי הוא בחזקת כשרות מותר לו לשחוט ולבדוק לעצמו ולמכור ואפילו שיש לו הנייה בעדותו. (אין פסול של נוגע).
סוטה מח: לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישים אלא תרומה גדולה בלבד עמד והתקין להם הלוקח פירות מעם הארץ יפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני.
ע״ז לט: אין לוקחין ימ״ח בסוריא (יין, מורייס, חלב, מלח, סלקונדרית, חילתית, גבינה, ) אלא מהמומחה.
רש״י, ריטב״א, מאירי, ר״ן, רא״ה, ראב״ד – הגמרא עוסקת בגזרה מקומית שנגזרה על חנווני סוריא שהיו רגילים למכור מאכלי איסור, ולכן הפקיעו מהם חכמים את נאמנותם, אך למוכרים במקומות אחרים יש להאמין כל עוד לא הוחזקו כחשודים בוודאות.
רמב״ם מאכלות אסורות יא כה – הגמרא מחדשת גזרה כללית המפקיעה את נאמנותם של כל המוכרים שלא הוחזקו בכשרות.
רמב״ם מאכ״א יא כה – בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו, ובחוצה לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות, ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות
חתם סופר – אחר החורבן חלה ירידת הדורות ולכן אין נאמנות מסתמא.
ערוך השולחן (יו״ד קיט ד) – חנוני קבוע שמוכר תמיד בכל עת ובכל שעה שאני דהוא מורה התירא.
משיב דבר ב ז – ברבים בעינן שיהא מוחזק בכשרות, מטעם שלא רבים יחכמו לדקדק אחריו אם יהא דבר שיהא מקום לחשוד.
שו״ע יו״ד קיט א החשוד לאכול דברים האסורים בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן אין לסמוך עליו בהם ואם נתארח עמו לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם: :
שו״ע יו״ד א א הכל שוחטים לכתחילה… אפילו אין מכירים אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף, וגם אין יודעים בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה – מותר ליתן לו לכתחילה לשחוט ומותר לאכול משחיטתו, דשרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין. במה דברים אמורים: בשאינו לפנינו, אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה, אבל אם הוא לפנינו – צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה.
הגה: וי״א אפי' ממי שאינו חשוד רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרו' אסור לקנות ממנו יין או שאר דברי' שיש לחוש לאיסור מיהו אם נתארח אצלו אוכל עמו (ב״י בשם הרמב״ם פי״א דמ״א ופ״ג דין כ״א)
ש״ך, לבוש, פר״ח – דוקא על החשוד אין לסמוך וחולק על הרמב״ם שאין לקנות מכל אדם עד שתוחזק נאמנותו! ודיני שחיטה שאני משום שדיני שחיטות מרובים ובקל יכול לעשות שהייה או דרסה או שאר פסולים.
ערוך השולחן – כשהמוכר מוכר את מה שהוא עצמו הכין לא נאמן אבל כשמוכר דבר שאחר הכין נאמן.
נשלח על ידי: אברהם פורטל
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה