. 1 מדוע ה' מדבר עם אברהם?
לנו נראה ברור שאין יותר מתאים לנבואה מאברהם אבינו. האיש שגילה לאנושות את אחדות ה' והופעתו בעולם. האיש שעמד מול כל האנושות שעבדה ע״ז והכריז ה' הוא האלוקים. האיש שהיה מוכן למסור את חייו על אמונתו בה'. אבל בצורה חריגה משאר הנביאים רק אצל אברהם אבינו מופיע נימוק מדוע ה' מדבר אליו! לפני הפיכת סדום ה' מסביר מדוע הוא מגלה לאברהם מה שהוא הולך לעשות לסדום.
״וַה' אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶּר אֲנִי עֹשֶּה. וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶּה לְגוֹי גָדוֹל וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹל גוֹיֵי הָאָרֶּץ. כִי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶּר יְצַוֶּה אֶּת בָּנָיו וְאֶּת בֵיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָמְרוּ דֶּרֶּךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן, הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶּר-דִּבֶּר עָלָיו. ״
גם הנימוק שה' מסביר מעורר מחשבה, ה' לא הסביר אף אחד מהנימוקים שכתבנו למעלה! ההסבר שכתוב הוא בגלל שהזרע שיצא מאברהם יהיה גוי גדול ואברהם יחנך אותו לשמור את מצוות ה'! מדוע לא לכתוב על מדרגתו האישית של אברהם בעבודת ה' ובאמונה? האם היא לא מספיקה כדי לקבל נבואה?
ה״חתם סופר״ בהקדמה לספרו מחדש שבאמת מדרגת אברהם לא הספיקה לנבואה! אברהם התעסק בקרוב כל האנושות להכרת ה' ולכן לא הספיק לעסוק בהתעלות פרטית שלו. וכך החתם סופר כותב בהקדמתו לשו״ת ״הורה בזה כי נפלאת אהבת ה' לאברהם אבינו עליו השלום על שלימד דעת את העם וקירבם לעבודתו, והיא שעמדה לו יותר מכל מעשה הטוב וזכות הנפש אשר היה לו לעצמו. כי באמת גם לפניו היה היו יחידי סגולה אשר ידעו את ה' ודעת דרכיו יחפצו ובאהבתו ישגו תמיד. מי לנו גדול מחנוך אשר מעוצם תשוקתו ודביקותו בה', … חדל מהיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום במרום העומדים את פני המלך לשרתו, ״ואיננו כי לקח אותו אלוהים״ )בראשית ה', כד(. ולא מצינו באברהם אבינו עליו השלום שנזדכך עפרוריותו כל כך. אך לא מצד פחיתות וחסרון נפשו לא הגיע אל המעלה הזו, לא, כי אם אברהם אבינו עליו השלום היה עושה כאשר עשה חנוך להתבודד עצמו מחברת בני אדם התעלה גם הוא להיות מלאכי אל, ואשר לא עשה כן, הוא כי התבונן בחכמתו כי לא באלה חפץ ה' שישלים האדם את נפשו לבד, ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה', כמקרה אשר קרה לדורו של חנוך ודור המבול.
הנסיון הזה לימד אותו כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו למען רבות כבוד ה' למעט את מורדיו ולהרבות עבדיו ויודעיו, כי מה יתן ומה יוסיף האדם אם יוסיף מלאך אחד על אלפי רבבות מלאכי מעלה, הלא ה' בורא וממציא כהנה וכהנה חדשים לבקרים, ואם כה יעשו יחידי סגולה בכל דור ודור, ימצא אחד מני אלף קדש לה' ורוב העולם מקולקל, הארץ תשם מרעת יושביה וחפץ הבריאה תשאר… ועל זה הזהירנו ה' יתברך: ״ולמדתם אותם את בניכם״ )דברים י״א, יט(, ״ואת בניהם ילמדון״ )שם ד', י( וכדומה מצות התוכחה ״הוכח תוכיח את עמיתך״ )ויקרא יט', יז( – כל אלו המצות מורים לנו כי לא תושלם חפץ הבריאה אם ישלים האדם את נפשו לבדו ולא ישלים את נפש זולתו…
והאוחז במדה זו מראה אהבתו אל ה' ביתר שאת וביתר עז, כי מדרך אוהב את המלך להתאמץ ולהשתדל בכל האפשר להכניס בני אדם תחת עול מלכותו, ולהרבות לו עבדים כיד המלך. ויען כי זכה אברהם אבינו עליו השלום למדה זו טרם ציוה ה' עליו… לכן לו יאות להיקרא אוהבו של המלך יתברך שמו, ״זרע אברהם אוהבי״ )ישעיה מ״א, ח( וכגמול נפשו השיב לו ה׳״
דרישת ה' מחסידיו, ע״פ דיוקו של החתם סופר, היא לא להתעלות פרטית ותיקון עצמי אלא לדאגה לכלל, לרומם את כל הבריאה גם אם זה בא על חשבון ההתעלות הפרטית שלו. מסביר החתם סופר שמי שראה את אברהם שאל במה הוא זכה לנבואה הרי הוא לא הגיע למדרגת חנוך ואולי גם לא למדרגת צדיקים אחרים שהיו לפניו? לכך ה' צריך להסביר ולנמק את נבואת אברהם בגלל שהוא מעמיד עם שלם שילך בדרך ה', הוא מנסה לתקן את כלל האנושות ולא מרוכז בתיקון עצמו.
אין זה מוריד כלל ממעלת אברהם אבינו, להיפך הסתכלות זו מחנכת אותנו מהו החסיד האמיתי שמתוך חסידותו זוכה לנבואה. הרמח״ל במסילת ישרים )פרק יט( בביאור מידת החסידות מסביר את מדרגת החסידות, בתחילה כמובן מבואר מדרגתו האישית הגבוהה בעבודת ה' ועל זה מוסיף הרמח״ל ״ואמנם עוד עיקר שני יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם… ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז״ל בלולב ומיניו )ויקרא רבה(: יבואו אלה ויכפרו על אלה שאין הקב״ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו. ״
זו הדרישה מהכהן הגדול שעליו להתפלל על דורו שלא יהיו בו רוצחים בשגגה, ואם יש רוצחים האשמה תלויה בו ולכן במיתתו כל הרוצחים בשגגה יוצאים מעיר המקלט. אנשים כאלו, שפועלים בשביל דורם ״אלו הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקב״ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו…הא למה הדבר דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנה״ כזה היה אברהם אינו כלפי כל דורו.
וודאי שעל כל אדם להתעלות גם בעבודת ה' הפרטית שלו, בגדלות תורה ובעבודת המידות, אבל יחד עם זאת לא לשכוח את הדאגה לטובת כלל ישראל, בעז״ה נזכה כולנו ללכת בדרכו של אברהם אבינו ולהיות מתלמידיו.
. 2 תפילת עמידה
שמה האמיתי של תפילת שמונה עשרה הוא ״תפילת עמידה״, רבים חושבים שהתפילה נקראת כך משום שחייבים לעמוד בה, אבל וודאי ישנם חלקים נוספים בתפילה שאנו עומדים בהם ונוסף קשה להניח שהחלק המרכזי בתפילה נקרא רק על שם הצורה )עם כל חשיבותה( שבה אנו מתפללים. הגמרא במסכת ברכות )דף כ״ו( דנה מי תיקן את שלושת הברכות ״איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום, רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום, תניא כוותיה דר' יוסי ברבי חנינא … אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר׳ וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם׳ ואין עמידה אלא תפלה שנאמר ׳ויעמד פינחס ויפלל׳״. הגמרא מסבירה שעמידתו של אברהם אינה טכנית בלבד אלא משמעותו המילה עמידה היא תפילה. מדוע התפילה נקראת דווקא עמידה?
רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי )מאמר שלישי אות ה'( כאשר הוא מתאר את עבודת החסיד השולט בכל חלקי נפשו וגופו מכנה את התפילה ״לב הזמן ופריו״ – ״וְלֹא יְבַטֵּא בִתְפִלָתוֹ עַל דֶּרֶּךְ הַמִּנְהָג וְהַטֶּבַע כְּמוֹ הַזַּרְזִיר אֶּלָּא עִם כָּל מִלָּה מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה בָּהּ, וְתִהְיֶּה הָעֵת הַהִיא לֵב זְמַנּוֹ וּפִרְיוֹ, וְיִהְיוּ שְׁאָר עִתּוֹתָיו כִּדְרָכִים הַמַּגִּיעִים אֶּל הָעֵת הַהִיא, יִתְאַוֶּה קִרְבָתוֹ שֶּבּוֹ מִתְדַּמֶּה בָּרוּחֲנִיִּים וְיִתְרַחֵק מֵהַבַּהֲמִיִּים, וְיִהְיֶּה פְּרִי יוֹמוֹ וְלֵילוֹ הַשָּׁלֹשׁ עִתּוֹת הָהֵם שֶּל תְּפִלָה״ מדרגת התפילה היא המטרה של כל חייו של האדם מכיוון שבה האדם מסוגל ״להדבק ברוחניים ולהתרחק מהבהמיים״.
כאשר השולחן ערוך פוסק להלכה על הצורך לכוון בתפילה )או״ח סימן צ״ח( הוא כותב ״המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו, ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה שהוא חוקר כל המחשבות, וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ״ האדם צריך לחשוב שהוא עומד בזמן התפילה שהשכינה כנגדו והוא מדבר לפני מלך מלכי המלכים ומתוך מחשבה זו הוא יכול להגיע קרוב למעלת הנבואה.
עיקר מעלת התפילה היא ההכרה של האדם שהוא עומד מול ה' ומדבר איתו ולכן אנו פותחים בבקשה ״ה' שפתי תפתח״ שהרי מי יעיז לדבר ישירות עם ה'? ! ולכן בתחילת דיבורנו אנו מבקשים שתהיה לנו את היכולת לדבר ולבקש מה' את בקשתנו, ומתוך כך מובן מדוע חכמים ניסחו את הברכות בגוף שני ״ברוך אתה…״ כדי שנפנים את עוצמת המעמד- אנו עומדים מול ה' ומדברים אליו.
ההכרה שאנו עומדים מול ה' הוא היוצרת את פעולת התפילה. כותב ר' נחמן בליקוטי מוהר״ן )מהדוקה קמא סי' קכ( ״ואמר כי עקר התפילה היא הדבקות להשם יתברך … שזהו עקר התפילה, שמתפללין לפני השם יתברך על כל דבר ודבר, ועל ידי זה מתקרבין ומתדבקין בו יתברך״ במבט ראשוני כוונתו שכאשר האדם יודע שהכתובת לכל בקשותיו הוא השם יתברך הוא מחובר ודבק בו. אבל ישנו עומק נוסף הפניה להי״ת מעידה על חיבור והשגחה כאן בעולם, אדם העומד בתפילה ויודע שהוא עומד לפני ה' מעיד במעשה זה שהנשמה שהיא החלק העיקרי מאישיותו מבטא את חיבור השכינה למציאות.
כאשר אדם עולה לבית המקדש הוא אינו יכול להגיע רק לביקור אלא חייב להביא איתו קורבן. קורבן זה נקרא ״קרובן ראיה״ התורה מצווה בסיום פרשת ראה ״שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶּה כָּל זְכוּרְךָ אֶּת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶּיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶּר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶּה אֶּת פְּנֵי ה' רֵיקָם. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶּיךָ אֲשֶּר נָתַן לְךָ. ״ אחת ההלכות שחכמים דורשים בתחילת מסכת חגיגה מציווי זה היא שסומא ואפילו באחת מעיניו פטור מעליה לרגל ״דתניא יוחנן בן דהבאי אומר משום ר' יהודה וסומא באחת מעיניו פטור מן הראייה שנאמר ׳יראה יראה׳ כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו״ והסביר רש״י ״יראה יראה - ]יראה[ כתיב וקרינן יראה יראה כל זכורך את פני האדון, דמשמע שהאדם רואה את השכינה יראה כל זכורך את פני האדון משמע שהאדון בא לראותך הקיש הכתוב ראייתך לראייתו: ״ כשם שבבית המקדש אנו רואים את השכינה כך אנו נראים על ידי השכינה.
מדרגה זו התגלתה בסיום פרשתנו לאחר מסירות הנפש של אברהם אבינו בנסיון העקידה ״וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶּה, אֲשֶּר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶּה״ מעלה זו של ראית פני ה' נקבעה לדורות בשמה של העיר. שילום של השם ״שלם״ עם ״ראיה״ -ירו שלים. דרך ראית פני ה' אפשר להגיע בעולם הזה לשלמות החיים.
וכשם שבבית המקדש אנו עומדים ורואים את השכינה ומתוך הקרבת הקורבן אנו מתקרבים לה' כך גם בתפילה אנו עומדים מול ה', מתפללים אליו ומתוך הדבקות משנים את אישיותנו וכתוצאה מכך יש יכולת גם לשנות את דרך הנהגת ה' את המציאות. וכך כותב הרב קוק באורות הקודש )חלק ג' עמ' מח( ״התפלה היא פעולה ממש, ככל פעולה שהטבע שלה מורגש. אמנם הכל תלוי בגודל קדשו של הרצון היחידי של המתפלל, ושל התוכן האלהי הממלא את נשמתו, ותפלתן של צדיקים עושה מהפכה גדולה לטובה, בערכי העולם כולו. מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות… ותנועות הרצון של האדם כלפי האלהים, בבירור טובו, הוא מופיע על ידי התגלות אור ד' באדם ובעולם לטובה״.
ככל שהאדם בתפילתו יכיר בכך שהוא עומד לפני ה' ופנייתו אל ה' היא ביטוי למרכזיות נשמתו בחייו, כך גם תפילתו תהפך ל״לב זמנו ופריו״ כל חייו ינבעו מתוך קשר הנשמה אל העליונים הבא לידי ביטוי שלוש פעמים ביום בתפילת עמידה.
. 3 מה בין סדום לפלגש בגבעה?
במבט ראשון סיפור סדום וסיפור פלגש בגבעה בסיום ספר שופטים דומים מאוד ונראה כי הנביא מנסה לרמוז לנו על חומרת מעשיהם מתוך השוואה זו. אנשי העיר מסתובבים מסביב לבית דורשים להוציא אליהם את האורחים ״וַיִּקְרְאוּ אֶּל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶּר בָּאוּ אֵלֶּיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם. ״ וכך גם בגבעה ״הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶּת לִבָּם, וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶּת-הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶּת; וַיֹּאמְרוּ אֶּל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶּת-הָאִישׁ אֲשֶּר בָּא אֶּל בֵיתְךָ וְנֵדָעֶּנּוּ״.
סופם של שני הערים דומה: בסדום ה' יורד לראות את מעשי העיר ובעקבות כך ממטיר גפרית ואש מהשמים והופך אותה מגן ה' לחורבת עולם, ובגבעה עם ישראל כולו מזדעק למלחמת אחים קשה, שורף את העיר והורג כמעט את כל שבט בנימין. אבל ישנו הבדל מהותי ומרכזי בין שני המקרים שבעל הפלגש הסתיר בסיפורו לעם ישראל. בסדום אנשי העיר סרבו להצעת לוט )המזעזעת( להוציא אליהם את בנותיו הרווקות, ובגבעה לאחר הצעה דומה, בעלה של הפלגש הוציא בכוח אותה לאנשי העיר והם עזבו את הבית והתעללו בה כל הלילה. מה משמעות של הבדל זה?
ודאי שעל רשעותם של אותם בני בליעל והגיבוי שבני בנימין נתן להם, עם ישראל הזדעק והם נענשו בצורה קשה מאוד. אבל מטרת אנשי סדום ומטרת בני הגבעה היתה שונה. אנשי סדום רצו למנוע מאורחים להגיע לעיר ולכן הם דרשו להתעלל באורחים עצמם ולא הסתפקו בבנותיו, אנשי גבעה פעלו ממניע של יצר העריות החמור ולכן ״התפשרו״ על הפ
נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה