סיום סוטה – מהי ענווה?
אייר תשפ״ג
סוטה דף מט עמוד ב
משמת רבי - בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה, דאיכא אנא. אמר ליה רב נחמן לתנא: לא תיתני יראת חטא, דאיכא אנא.
סוטה דף מ עמוד א
ואמר רבי אבהו: מריש הוה אמינא עינותנא אנא, כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד, אמינא לאו עינותנא אנא. ומאי עינוותנותיה דרבי אבהו? דאמרה לה דביתהו דאמוריה דרבי אבהו לדביתיה דרבי אבהו: הא דידן לא צריך ליה לדידך, והאי דגחין וזקיף עליה, יקרא בעלמא הוא דעביד ליה; אזלא דביתהו ואמרה ליה לרבי אבהו, אמר לה: ומאי נפקא ליך מינה? מיני ומניה יתקלס עילאה. ותו, רבי אבהו אימנו רבנן עליה לממנייה ברישא, כיון דחזיה לר׳ אבא דמן עכו דנפישי ליה בעלי חובות, אמר להו: איכא רבה.
בבא מציעא דף פד עמוד ב
דכי הוו יתבי רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהושע בן קרחה אספסלי, יתבי קמייהו רבי אלעזר ברבי שמעון ורבי אארעא, מקשו ומפרקו. אמרי: מימיהן אנו שותים והם יושבים על גבי קרקע? עבדו להו ספסלי, אסקינהו. אמר להן רבן שמעון בן גמליאל: פרידה אחת יש לי ביניכם, ואתם מבקשים לאבדה הימני? אחתוהו לרבי. אמר להן רבי יהושע בן קרחה: מי שיש לו אב יחיה, ומי שאין לו אב ימות? אחתוהו נמי לרבי אלעזר ברבי שמעון, חלש דעתיה. אמר: קא חשביתו ליה כוותי? עד ההוא יומא, כי הוה אמר רבי מילתא - הוה מסייע ליה רבי אלעזר ברבי שמעון, מכאן ואילך, כי הוה אמר רבי יש לי להשיב, אמר ליה רבי אלעזר ברבי שמעון: כך וכך יש לך להשיב, זו היא תשובתך, השתא היקפתנו תשובות חבילות שאין בהן ממש. חלש דעתיה דרבי, אתא אמר ליה לאבוה. אמר ליה: בני, אל ירע לך שהוא ארי בן ארי, ואתה ארי בן שועל.
והיינו דאמר רבי: שלשה ענוותנין הן, ואלו הן: אבא, ובני בתירה, ויונתן בן שאול. רבן שמעון בן גמליאל - הא דאמרן. בני בתירה - דאמר מר: הושיבוהו בראש ומינוהו לנשיא עליהן. יונתן בן שאול - דקאמר ליה לדוד ואתה תמלך על ישראל ואני אהיה לך למשנה.
מהרש״א ח״א סוטה דף מט עמוד ב
לא תיתני ענוה כו׳ ולא תיתני יראת חטא דאיכא אנא. אין דרך החכמים להתפאר ולהשתבח במעלתם וכמ״ש יהללוך זר ולא פיך, מ״מ כדי שלא יהא שונה הברייתא בטעות אמרו כן דלא בטלה משמת רבי, גם לא היה לו שבח בדבר באותו דור כמ״ש ויראי החטא ימאסו וק״ל.
ספר מסילת ישרים פרק כב
הנה כבר דברנו למעלה מגנות הגאוה, ומכללה נשמע שבח הענוה, אך עתה נבאר יותר בדרך עיקר הענוה, ותתבאר הגאוה מאליה. הנה כלל הענוה היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאוה ממש, והתולדות הנמשכות מזה תהיינה ההפכיות של תולדות הגאוה. וכשנדקדק נמצא שתלויה במחשבה ובמעשה, כי בתחלה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענוים, כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן הענוים המדומים והרעים שזכרנו למעלה, שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם.
והנה דברנו עד הנה מענוות המחשבה, ונדבר עתה מענוות המעשה. החלק הב׳ הוא סבילת העלבונות, והנה בפירוש אמרו ז״ל (ר״ה י״ז): למי נושא עון למי שעובר על פשע, ואמרו עוד (שבת פ״ח): הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. וספרו מגודל ענוותו של בבא בן בוטא ז״ל (נדרים ס״ו): ההוא בר בבל דסליק לא״י נסיב אתתא, א״ל בשילי לי וכו׳ עד זיל תברי יתהון על רישא דבבא, הוה יתיב בבא בן בוטא ודאין דינא, אזלת ותברת יתהון על רישיה, א״ל מה הדין דעבדת? א״ל כך צוני בעלי, אמר עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא. והלל כמו כן ספרו מרוב ענותנותו (שבת ל״א): זה לשונם: ת״ר לעולם יהא אדם ענותן כהלל וכו׳. ור׳ אבהו אחרי רוב ענותו מצא שעדיין לא הגיע להיות ראוי לקרא עניו, זה לשונו (סוטה מ׳): א״ר אבהו מריש הוה אמינא ענותנא אנא, כיון דחזינא לר׳ אבא דעכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד, אמינא לאו ענותנא אנא.
מרומי שדה סוטה דף מט עמוד ב
א״ל רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא. פי׳ ענוה אינה שפלות הלב, אלא הנהגה בין בני אדם שלא בגסות, ולא כמסלת ישרים, והארכנו במקום אחר. והיינו דאמר רב יוסף שהיה מתנהג כאחד מן התלמידים, כדאי׳ שלהי מס׳ הוריות דכ״ב שנין דרבה לא קרא אומנא לביתיה.
שפת אמת סוטה דף מט עמוד ב
בגמ׳ אמר לי׳ רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא, שכן מצינו [הוריות י״ד ע״א] שהניח הנשיאות לרבה אף על גב דסיני עדיף, ורב נחמן אמר לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא שכן מצינו [כתובות פ״ו ע״א ע״ש] עשינו עצמנו כעורכי הדיינים, ואף על גב דלקרוב שרי, מכל מקום צורבא מרבנן שאני, וזה עיקר יראת חטא שחושש פן עשה חטא בזה.
ובמהרש״א דוחק לישב מה שהתפארו רב יוסף ורב נחמן ע״ש, ולי נראה דבוודאי אין הפי׳ בטלה ענוה ויראת חטא לגמרי, רק הפי׳ מרוב עולם לאפוקי יחידים שבדור, שמקודם הי׳ מושל ענוה ויראה על כל העולם וזה בטלה, ולהכי אדרבה רב יוסף ורב נחמן שהיו שפלים בעיניהם אמרו מדאיכא אנא, ע״כ נמצא כן ברוב העולם, ולהכי אתי שפיר דבוודאי דברי התנא אמת דבטלה, רק הם לענוותם אמרו כן כנ״ל.
חידושי הגרי״ז סוטה דף מט ע״ב
עד״ז יש לפרש הא דאיתא בסוף מסכתין משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא, אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא, ופירש״י אנא, שאני ענוותן, ונלאו כל חכמי לב להבין איך יתכן שעניו יכריז על ענוותנותו, שלכאורה זה היפך הגמור לענוה.
אמנם עפ״י האמור למעלה יש מקום לפרש גם כאן, דכוונת רב יוסף הי׳ דכשם שאין שבח הוא לאדם אם אינו סומא או חיגר, דכי יתפאר אדם שאינו בעל מום, כן הוא בעניננו, ענוה אינה אי הכרת ערך עצמו, רק עניו אינו מחזיק טובה לעצמו בגין ערכו שהרי זו תכלית היצירה, כדתנן באבות (פ״ב מ״ט) אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת. ואדרבה מי שלא למד תורה בעל מום הוא, נמצא דהאדם שניחון במדת הענוה אינו שבח ומעלה שיש להתפאר בזה, זהו שאמר ר״י לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא, ודו״ק.
הערות הרב אלישיב סוטה מט ע״ב
וי״ל עוד בסוף ברכות והוריות החליטו שרב יוסף יהיה ראש ישיבה ולא קבל, ומנו את רבה, וכל כ״ב שנה לא נהג שום שררה, והוא חשב את עצמו שאינו ראוי, וכיון שבסוף מנוהו, אמר שיש ענוה, מאחר שהכלל בחרו בו, ״דאיכא אנא״ אף על פי שאינו ראוי.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה