פרשת "שלח לך" – המלחמה הגדולה
״שלח לך אנשים. . כולם אנשים ראשי בני ישראל המה״
פירש רש״י: כולם אנשים – כל ״אנשים״ שבמקרא לשון חשיבות.
**שאלה ראשונה**
מובאת שאלה בשם רבנו האר״י ז״ל (ילקוט הראובני): בפרשתנו כתוב ״כולם אנשים ראשי בני ישראל המה״, ואילו בפרשה הקודמת, פרשת ׳בהעלותך׳, כתוב: ״ונועדו אליך הנשיאים ראשי אלפי ישראל״. מדוע השתנה כאן וכינו את המרגלים ״ראשי בני ישראל המה״?
ומבאר האר״י ז״ל כי המרגלים נשלחו למשימה מסוכנת מאוד מבחינה רוחנית, וכדי לעמוד במשימה הזאת הם היו חייבים לשאוב כח מאבותיהם, שהם בני יעקב בעצמם, י״ב השבטים. על כן הקב״ה שלח את י״ב נשמות השבטים אל המרגלים וכל נשמה סייעה לנציג שלה (במסורת הקבלה תהליך זה מכונה ׳עיבור נשמות׳). ולכן בפרשה שלנו כתוב ״ראשי בני ישראל המה״, כי הם באמת נשמות של בני ישראל, בני יעקב עצמם. אך למרות הכל, כל הסיוע לא עזר למרגלים. חוץ משניים מהם שהצליחו לעמוד בניסיון – יהושע וכלב.
מסביר האלשיך (יג, ב) כי דווקא יהושע וכלב היו בסכנת כישלון גדולה מאוד מאוד, יותר משאר המרגלים. הואיל וכלב – היה שייך ליהודה שכביכול חטא בלשונו באומרו ליעקב אביו: ״הכר נא הכתונת בנך היא לא״, ויהושע – היה שייך ליוסף, שעליו נאמר: ״ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם״.
אשר על כן למרגלים כלב ויהושע, עם הוספת הנשמות של יהודה ויוסף ש׳התעברו׳ בהם, הייתה נטייה חזקה יותר להיכשל בדיבור ולהוציא את דיבת הארץ רעה.
כאן עולה ומתעוררת הקושיה: הכיצד כלב ויהושע, שניסיונם היה קשה יותר משאר המרגלים, עמדו דווקא הם בשליחות הגדולה בהצלחה, מה שלא הצליחו שאר המרגלים?
**שאלה שניה**
הגמרא מספרת (סנהדרין צז.) על רב טבות שהעיד על עצמו שאם יתנו לו את כל מנעמי העולם – לא ישנה בדיבורו וישקר. פעם אחת הגיע רב טבות למקום שנקרא קושטא, ששם היו מדברים רק אמת ולכן אף אחד לא היה מת שם קודם זמנו. רב טבות מצא אשה במקום זה ונולדו לו שני ילדים. יום אחד אשתו התקלחה, ושכנתה דפקה בדלת ורצתה לדבר איתה. אמר לעצמו: זה לא דרך ארץ לומר לה שאשתו חופפת ראשה, ולכן אמר לה ״אשתי לא בבית״. לא חלף זמן ומתו שני בניו ל״ע. אמרו לו אנשי המקום: מה קרה? במקום שלנו אין אסונות כאלו? סיפר להם רב טבות על אותה שכנה שהיה חייב לשקר. אמרו לו אנשי העיר: בבקשה צא מעמנו ואל תגרה בנו את המוות.
השאלה המתבקשת: הלא בודאי כל מה שהתקבל רב טבות לגור בעיר הזו זה רק בגלל שמעולם לא שיקר. אם כן, איך קרה שדווקא בעיר האמת, בדיוק כאן שיקר?
**שאלה שלישית**
מובא מעשה בגמרא (מנחות קט:) על שמעון הצדיק אשר היה כהן גדול 40 שנה. כשהוא שימש בכהונה גדולה המנורה לא כבתה, ובכל יום הכיפורים היו מתבשרים שנמחלים עוונותיהם של ישראל. בשנתו האחרונה הודיעו לו שהוא צריך להיפטר מן העולם. כשראה זאת נתן הוראה ברורה שחוניו בנו ימלא את מקומו (כמובן שאם האבא שהיה כזה צדיק ממנה אותו, אז מסתבר שהבן היה במדרגות עצומות מאוד מאוד). ואכן חוניו הראה כמה שהוא צדיק והסכים לוותר על המינוי לטובת אחיו הגדול שמעי (שהיה גדול ממנו בשנתיים ומחצה).
אולם שמעי לא היה בקיא בעבודת בית המקדש כמו חוניו. אמר לו חוניו שילמד אותו את סדר עבודת הכהן הגדול. ביום הראשון של העבודה, במקום להלביש אותו בגדי הכהן הגדול (״חושן ואפוד ומעיל…״) הלבישו חלוק של נשים וחגורה של נשים והעמיד אותו לפני המזבח ואמר לכוהנים: ״תראו את זה, מה נדר לאהובתו שביום שהוא יתמנה לכהן גדול הוא ילבש את שמלתה ויחגור את חגורתה״. הכוהנים הזדעזעו ורצו להרוג את שמעי. אמר להם שמעי את כל המעשה, וביקשו לנקום בחוניו על ביזוי בית המקדש. ברח חוניו לאלכסנדריה שבמצרים ושם הוא בנה את מקדש חוניו (העתק של בית המקדש), מזבח, והקריב שם קורבנות (איסור חמור להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש – איסור שחוטי חוץ).
קשה הדבר! חוניו תלמיד חכם היה, ואף הוכיח גדלות נפש עצומה בוויתורו על הכהונה למען אחיו. כיצד נדרדר עד כדי שביקש לפגוע באחיו שכה אהבו תחילה, ועתה התנכל לו להמיתו? ועוד שהקים מקדש במצרים וכל ימיו עבר על איסור שחוטי חוץ?
**התשובה**
נראה לתרץ יסודם של דברים כך. אומרים רבותינו (ר׳ ירוחם ממיר, אסופת מערכות נשא): אדם לעולם זקוק לשמירה איתנה מנפתולי ותחבולי היצר הרע.
כמאמר רבנו בחיי בחובת הלבבות: ״בן אדם ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך… אתה ישן לו והוא ער לך… ואמרו על חסיד שפגע אנשים שבים ממלחמה… אמר להם החסיד: שבתם מן המלחמה הקטנה… התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו״. (שער חמישי יחוד המעשה פ״ה)
״אתה ישן לו והוא ער לך״ – אימתי עלול אדם להירדם על משמרתו לגמרי? דווקא אחרי שגבר ועשה מעשה ענק בגדלותו. בשעה שקפץ בסולם כמה מדרגות והשיג רמות רוחניות שלא שיער בתחילה. כאשר הוא מתפעל מגדלותו, אז הוא בטוח שלעולם לא יכשל בקטנות והגיע למדרגת דוד המלך ״וליבי חלל בקרבי – מיצר הרע״ שגבר עליו. דווקא אז מגיעה שעתו הגדולה של היצר הרע ומכניע את האדם.
**חוניו. ** היה אדם גדול ואין ספק שהוא רצה להיות כהן גדול לאחר אביו. אולם פתאום התפרצה אצלו רגש טהור לוותר לאחיו הגדול, ממילא הוא דחק את הרצון שלו להיות כהן גדול, ונרדם בשמירה. ואז חדר אליו יצר הרע במלוא עוזו והדרו והפיל אותו לשפל המדרגה.
**רב טבות. ** כל חייו נלחם מלחמה בחירוף נפש לא להוציא מפיו דבר שקר. כשהגיע לעיר קושטא, עבר מבחני קבלה, התקבל ונכנס לעיר. בקושטא הוא כבר הפסיק להילחם, ואז התפרץ אצלו יצר הרע והכריע אותו לשנות מהאמת.
**המרגלים. ** יהושע וכלב שהיו בהם הנשמות של יהודה ויוסף (שכבר היו למודים בחטא הלשון) – דווקא הם הרגישו צורך מתמיד להילחם בחטא זה ולא נרדמו בשמירה. לעומתם, כל שאר המרגלים הבינו שהם בגדר ״כולם אנשים״ רמי מעלה וצדיקים, על כן הם היו שאננים וסמכו על נשמות בני יעקב שהתעברו בהם, ולא חששו מהיצר הרע – שברגע שאתה ישן לו, הוא ער לך.
וכן במתן תורה, עם ישראל עומדים בדרגה של ׳אדם הראשון קודם החטא׳, אומרים ״נעשה ונשמע״, יורדים מלאכי השרת וקושרים להם שני כתרים, שומעים את קול ה׳ אומר ״אנוכי ה׳ אלוקיך״… אולם רוב המעידות באות בדרך כלל אחרי רגעים של התעלות והתרוממות, ומגיע חטא העגל.
״צופה רשע (יצר הרע) לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש-ברוך-הוא עוזרו – אין יכול לו״. (קידושין ל.)
מעמיק החת״ם סופר (תורת משה דב׳ כא י): ״׳כי תצא למלחמה על אויבך – ונתנו ה׳ אלוקיך בידך׳, והנה יחשוב אדם כי לא יצא למלחמה עם היצר הרע ולכבוש יצרו אשר צריך כח וגבורה, רק יבטח בה׳ ויעזרהו והוא ילחם מלחמתו הגדולה הלזו, אבל האמת לא כן הוא, כי מי שחושב כן לעולם לא יהיה שונאו נכנע תחתיו, רק שצריך האדם ללחום תמיד ולכבוש יצרו בכחו ובאפשרו בטבעו, והשאר משמים יסייעוהו, וכבר אמרו (שבת ק״ד ע״א) הבא לטהר מסייעין לו, ותחלה
נשלח על ידי: שי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה