אוקטובר 2023, תשפ״ד חשוון
הפעם ברצוני לשתף בסיפור מדהים, שלא נחשפתי אליו עד השבוע. תשומת ליבי הופנתה אליו על ידי בני ימיני, ידידי הטוב מימי החטיבה והתיכון, הרב ניסים סבו.
הסיפור הוא על הרב נסים בנימין אוחנה זצ״ל, שכיהן כרב העיר עזה — ולאחר מכן כרב העיר חיפה והמחוז. אולם הסיפור דווקא על שנותיו כרב עזה הוא המדהים!
לפני שנמשיך, מספר פרטים על הרב אוחנה, כדי שנוכל להתרשם מגדלותו.
בשנת תרס״ג (1903), בגיל 21, הוסמך לרבנות על ידי הרב יעקב שאול אלישר (ה״ישא ברכה"), שכיהן כראשון לציון, ועל ידי בנו הרב חיים אלישר, שגם הוא כיהן כראשון לציון מספר שנים לאחר מכן, ועל ידי הרב שמואל סלנט, שכיהן כרבה של ירושלים. אין ספק כי מי שהוסמך לרבנות על ידי אישים אלה, היה משכמו ומעלה.
בשנת 1907 התמנה הרב אוחנה לרב העיר עזה. כרב העיר עזה דאג לשימורו ולפיתוחו של בית העלמין היהודי בעיר, ולהקמת מקוואות. בימינו כנראה לא נשאר זכר מהם.
באותה תקופה נפתח בעזה בית חולים נוצרי, ולצד הטיפול הרפואי חולקו ספרי ברית חדשה ונעשו ניסיונות מיסיון. השייח׳ עבדאללה אלעלאמי, המופתי של עזה, היה מאד מודאג ממצב זה, בפרט לאור העובדה שרובם של המטופלים היו מוסלמים, והמיסיונרים הנוצרים השמיצו את ספר הקוראן.
האירועים יתואר לימים על ידי הרב אוחנה כך:
״בעזה הקימו המסיונרים בית מרפא, בו היו מתקבלים כל החולים, וכידוע ערכו בו מקום לתפילה ונאומים לפני הנאספים. חילקו גם ספרי הבשורה על יש״ו והברית החדשה, ובכללם הספר ׳דבר אמת׳ שהוכיחו בו כי ספר הקוראן הוא ספר מלוקט מן התורה, הנביאים ואגדות התלמוד, ולא כמו שמגידים להם שהוא נבואת דברי ׳הנביא׳ מוחמד. ״
המופתי אלעלאמי פנה לרב אוחנה בצר לו, וביקש ממנו עזרה בדחיית טענות הנוצרים והפרכת דבריהם! מאותה עת והלאה היה השייח׳ מבקר בבית הרב פעמיים בשבוע, מגיש לו רשימת שאלות, שביקש לדעת מה מקורם — פסוקים המופיעים בברית החדשה ועוד.
— לב שימו — המופתי של עזה פונה לרב העיר ומבקש ממנו עזרה בהוכחות תיאולוגיות כנגד הנצרות!
הרב אוחנה סיכם את הפגישות הללו, והשייח׳ סיכם אותן בכתב ידו, וחלק מדפי הסיכום נשארו ברשותו של הרב אוחנה. לימים סיכם הרב אוחנה את הפגישות הללו וקיבץ אותן לספר ״דע מה שתשיב לאפיקורס״.
אבל החלק המדהים הוא כיצד נוצר מלכתחילה הקשר בין הרב למופתי.
בשנות כהונתו כרב העיר עזה, נהגו הרב ומשפחתו לעלות לירושלים פעם אחת לשנה, לבקר את משפחותיהם, מוריו וידידיו הרבנים, ובעיקר לפקוד את קבר אביו בהר הזיתים. את דרכם עשו בשיירות של גמלים וחמורים.
באחת הפעמים ניטפל צעיר ערבי לאשת הרב, ומה שנראה בהתחלה כהלצה הפך להיות הטרדה מאיימת וקשה. כשראה הרב כי פני הדברים אלה, שלף את חגורתו, צועק על הצעיר הערבי ״רשע״, והיכה אותו בחגורה — עד שזב דם. הן הערבי והן בעל הפונדק (שחשש ממהומה שתיפגע בפרנסתו) הזעיקו את שומרי המקום.
הרב הובהל תחת משמר כבד לבית הדין בעיר עזה. מהרה פשטה בעיר השמועה כי ״שייח׳ יהודי מובא למשפט״, והמונים צבאו על בית המשפט כדי לחזות בהצגה — שכן בתי המשפט נטו אז להטיל עונשים כבדים (כגון הצלפות שוט ואף קטיעת גפיים) כדי להרתיע את העבריינים בעיר.
השופט היה המופתי אלעלאמי, וכל העדים שהופיעו בפניו תיארו את המאורע תוך שהם מוסיפים ומגזימים בתיאור, במטרה להרשיע את הרב ולהענישו על שהעז להרים יד על מוסלמי.
כשפנה המופתי אל הרב וביקשו להסביר את מעשיו, ביקש הרב לשוחח עם המופתי ביחידות בחדר הסמוך, כדי שיוכלו לדבר בנחת ולא באולם הגועש והרועש.
הרב גולל בפני המופתי את שלות המעשה, דיבר בשבח מצוות אהבת הבריות כפי שכתובה בכתבי הקודש, על קדושת האדם הנברא בצלם, מעשי האבות, החובה לקיים מצוות הכנסת אורחים, כבוד המשפחה ועוד.
המופתי האזין בשקט ויראת כבוד לדברי הרב, ולאחר שהתרשם מבקיאותו בכתבי הקודש, התחיל לפרט באוזניו את בעיותיו עם המיסיון בעזה ועל העובדה שמוסלמים התאסלמו כתוצאה מכך. בתום השיחה נכנס המופתי לאולם המשפט, והודיע כי מכאן ואילך הוא מטפל בנושא, והוא אחראי על הרב ומעשיו. הכריז כי הוא עצמו ילווה את הרב ומשפחתו לביתו עם משמר, ואף יציב משמר ליד בית הרב לתקופה מסוימת עד להרגעת הרוחות.
הקהל, שהתפזר בתחושת נצחון, פירסם ברבים כי ״הרב נענש בידי המופתי, והתוצאות לא תאחרנה לבוא. ״
כך החלה ה״חברותא״ של הרב אוחנה עם המופתי, במהלכה למדו שניהם יחד פעמיים בשבוע.
הרב כיהן כרב העיר עזה עד 1912, ולאחר מכן כרב קהילת ארם-צובא באלכסנדריה, רב הקהילה במלטה, רב הקהילה בניו-יורק, ופורט סעיד, והחל משנת תש״ז (1947) כרב העיר חיפה והמחוז.
במסגרת תפקידו כרב המחוז ביקר אף את עולי הגרדום בכלא עכו — יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר הי״ד (מעכו בצפון ועד חדרה בדרום). אמר איתם את הוידוי טרם הוצאתם להורג, והנוסח שאמר היה הנוסח שחיבר הרב את אותו הוידוי, עת כיהן אז במצרים. להורג הוצאו אליהו חכים ואליהו בית-צורי, שהתנקשו בלורד מוין.
נפטר בשנת תשכ״ב (1962), ומקום מנוחתו בבית העלמין חוף הכרמל בחיפה.
בתקווה לבשורות טובות, במהרה,
משה
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה