הרבים ברשות נשק עם הליכה │ טבדי בנימין הרב
והש הראשונים ופסקי בתלמוד המקור ו ערוך לחן
1 א עמוד סג דף שבת.
ולא באלה ולא בתריס, ולא בקשת, ולא בסייף לא האיש יצא לא, משנה.
יצא- ואם ברומח, חטאת. חייב
לגנאי אלא אינן אומרים: וחכמים לו, הן תכשיטין אומר: אליעזר, רבי
אל גוי ישא ולא למזמרות ם וחניתותיה לאתים חרבותם: שנאמר״וכתתו מלחמה" עוד ילמדו ולא חרב גוי.
. . . גמרא אליעזר לרבי לו אמרו תניא, לו. הן תכשיטין אומר אליעזר: רבי להן אמר המשיח? לימות בטלין הן מה מפני לו, הן דתכשיטין מאחר: וכי
חרב" גוי אל גוי ישא שנאמר״לא צריכין, שאינן לפי.
- אביי: מר א - בעלמא לנוי! ותהוי בטיהרא. אשרגא דהוה מידי
אלא המשיח לימות הזה העולם בין אין שמואל דאמר דשמואל, ופליגא
הארץ". מקרב אביון יחדל לא שנאמר״כי בלבד, גליות שיעבוד
לא הנביאים כל אבא: בר חייא רבי דאמר אבא, בר חייא לרבי ליה מסייע
לע אבל המשיח, לימות אלא נתנבאו לא עין וה״ב זולתך אלהים. ראתה
מפני לו, הן דתכשיטין מאחר וכי אליעזר: לרבי לו אמרו, דאמרי ואיכא בטלין אינן המשיח לימות. אף להן אמר המשיח? לימות בטלין הן: מה
אבא בר חייא דרבי ופליגא ד. שמואל, היינו
לרב יוסף רב לה ואמרי אויא, לרב לה ואמרי דימי, לרב אביי ליה אמר
ואמר דימי, דר טעמא מאי יוסף: לרב אביי לה ואמרי אויא, לרב לה י "א
תכשי דאמר והדרך". הודך גבור ירך על חרבך "חגור דכ' לו? הן טין
בריה למר כהנא רב ליה אמר אמר - כתיב תורה בדברי האי הונא: ! דרב
פשוטו מידי יוצא מקרא אין. ליה:
2. רש״י שם
- חרבותם וכתתו משנה. לא נינהו תכשיטין ואי
לעתיד בטלין. יהו
- בטיהרא שרגא גמרא. שאינו מתוך בצהרים, נר
מלחמה עת שהוא הזה בזמן אבל נאה אינו, צריך
הן. תכשיטין -
- ופליגא פליגא המשיח לימות בטלין דקתני הא
המשיח. לימות בטלין אין דלשמואל דשמואל,
- יחדל לא עניות יש אלמא: לעולם, משמע הנביאים שנתנבאו נחמות מינה שמע, ועשירות,
יד- (זכריה עוד כנעני יהיה )ולא לימות לא
כן- דאם הזה, העולם מן שהן נתנבאו, המשיח
אביון לך. חדל
- ליה מסייע המשיח לימות בטלין דקתני ברייתא
אבא בר חייא. לר'
- נתנבאו לא שלהן נחמות. דברי
- ראתה לא עין לראותו שלטה לא נביאים של. עין
- כתיב תורה בדברי משנתך על לחזר זהיר הוי ראיה להביא הדין, בשעת לך מזומנת, שתהא הודך והוא במלחמה, לנצח גבור ירך על כחרב
. והדרך
3 ד הלכה ו פרק שבת מסכת ירושלמי תלמוד.
ולא באלה ולא בתריס ולא בקשת לא בסייף לא האיש יצא לא מתני'.
וחכמים לו הן תכשיטין אומר ליעזר רבי חטאת חייב יצא ואם ח ברומ … גנאי אלא לו אינן אומרים בני עלו וחמושים יח] יג [שמות כתיב גמ'
בחמשה מזוינים שהיו מלמד מצרים מארץ. ישראל זיין מ. יני
4 ד הלכה ו פרק שבת מסכת העדה קרבן.
מזויינים שהיו מלמד ה״ג וכו'. מזויינים שהיו גמ' במשנתינו השנויים החמשה והן זיין. מיני בחמשה וחלוצים כתיב ולא וחמושים מדכתיב ליה ודייק
חמשה לשון בו לדרוש: אלא
5 א עמוד ס דף שבת מסכת בבלי תלמוד.
יצא- ואם ים, במגפי ולא בקסדא, ולא בשריון, …ולא האיש יצא לא משנה. אינו
חטאת. חייב
6. רש״י שם
חטאת- חייב אינו נינהו מלבושין דכולהו
למלחמה. בחול
7 א עמוד סג דף שבת מסכת הרא״ש תוספות.
לא דלעיל וקסדא ריון בש אבל חטאת, מחייב בהנך וכו', בסייף לא האיש יצא לא
הוא דרבנן ומ מלבוש, דרך שנושאן לפי טעמא דהיינו ריב״א ואומר חטאת. מיחייב
למשו קצת שדומין לפי דאסירי, למלחמה. אלא עשויין ואינן הואיל י משום נמי אי
למלחמה ליליך שרוצה כמי שנראה העין. מראית
8. אשרי הגהות יג ו, שבת
חייב בסייף חגור דאפילו נראה
חטאת, מייתי דפליג אליעזר דרבי גבור ירך על חרבך מחגור. ראייה
: מהרי״ח
9 ז סעיף שא סימן שבת הלכות חיים אורח ערוך שולחן.
בדבר היוצא כל חייב. דבר, אותו להוציא שרגילין כדרך והוציאו מלבוש דרך ואינו תכשיט שאינו. . בסייף לא איש יצא לא הלכך
בתריס ולא בקשת ולא מגן )(פי' שאינם בכלים ולא ברומח ולא באלה ולא '(פי בקסדא ולא בשריון ולא חטאת, חייב יצא ואם תכשיט,
ברזל של )כובע מלבוש דרך שהם פטור יצא ברזל. ואם של אנפלאות,)(פי' במגפים ולא
11 י ס״ק שא סימן אברהם מגן.
. בסייף בחול, בכך הוצא' שדרך חייב במתניו חגור אפי' בגמרא: וכ״מ
ג הגר״ש מל משיב שו״ת ורן, ס״א סימן ב חלק חמה
אבר המגן חידוש עליו והחולקים םה
11. או״ח ערוך שולחן יז סעיף שא
להחזיק אלא נוטלו ואינו זולתו, לילך לו אפשר אם אבל ו; ב קשור אינו אפי' בו לילך מותר מקל, בלא לילך יכול שאינו חיגר,
אסור. עצמו,
12 כז ס״ק שא סימן אברהם מגן.
נשען לחוץ וכשיוצא מקל בלא בביתו ההולך זקן כגון אפשר. אם אבל
אסור כח תשות מחמת מקלו על לו כשא״א דדוקא מ״מ ה וכ״כ הרא״ש
מותר. מקל בלא כלל לילך במקל לילך החשובים שנהגו מה פשוט וא״כ
בשבת. בהם לצאת אסורים שבידם מצינו דלא כתכשיט דלהוי וא״ל
- לו הן תכשיטים דסבר ר״א ואף בידו. תכשיט לישא שמותר קאמר לא
איכא. מיהא איסורא אבל חטאת חייב דאינו אלא
13 כז ס״ק שא סימן חיים אורח השקל מחצית.
מלחמה בכלי ר״ל, כו'. דסבר אליעזר רבי ואף
כתב דמ״א ניהו ר״ל ז'. סעיף לעיל, המבוארים בשאר אבל בו, שחגור מיירי דבסייף י' ס״ק לעיל
ורומח אלה כגון לחוגרן דרך דאין מלחמה לי כ שסבירא לפי פטור אליעזר לרבי הכי אפילו וכדומה
ביד: דנושאן גב על אף תכשיטים, שהן ליה
14 שא סימן רבה אליה.
מג״א, כתב דלהוי לומר ואין עירוב, שיש במקום לא אם בשבת בהם לצאת אסורים שבידם, במקל לילך החשובים שנהגו מה
אבל חטאת חייב אינו אלא קאמר לא לו הן תכשיטין דסביר עזר אלי ר' [ו]אף בידו תכשיט לישא דמותר מצינו דלא, כתכשיט,
איכא… מיהו איסורא כלל ראיה אין אליעזר דמר' אומר ואני בידו… ולא ירך על בחגורין דמיירי די״ל משם ראיה אין ומ״מ
לאיסור, כשהוא תכשיט אינו וקשת דסייף די״ל הוא… בידו כשהוא דתכשיט מקל משא״כ בידו,
מברטנורא עובדיה מרבי השולחן ערוך דיוק – והדיון דבריו סביב
15. מברטנורא עובדיה ר' ד ו, שבת
יצא. לא כתבנית עשוי מגן תריס. : מלחמה לצורך לא אם
: משולש עץ של ושניהם עגול, . אלה. מגן מצ״א אלה שמעתי ואני
דסו״ס ובערבי: בלע״ז, תכשיטין ואי לאתים חרבותם. וכתתו
לעתיד בטלים יהיו לא: נינהו
16. השולחן ערוך נא 'שא, סי או״ח
במתניו, חגור אפילו בסייף לא איש יצא לא ולכן שבחול
בכה״ג, בקשת ולא כך, בו יוצאין מגן שהוא בתריס ולא של מקל שהוא באלה ולא השונא מפני וגופו ראשו על
בעלי כדרך הגוף בצד אותם שנושא ברומח ולא ברזל
חטאת. חייב יצא ואם - מלחמה
בעצם, תכשיטין אינם אלו שדברים מפני והטעם אלא
ל כבגדיו, הם הרי מלחמה בעלי הרי אדם בני בסתם אבל
ע״ש. מ״ד פ״ו במשנה עובדיה ה״ר מפי משא][כ״מ הם הבעל ולכן
כבגדיו. הם המלך בצבא העובד כמו מלחמה לי ויראה
גם דבכה״ג בידיו כשנושאין לא מיירי אלו דכל ברור
בבגדיו שתלוין דמיירי אלא חטאת, חייב בתכשיט [וכ״מ
סקכ״ז. ]ממג״א
17 ד משנה ו פרק שבת מסכת לדוד שושנים.
הודך גבור ירך על חרבך חגור דכתיב לו. הם תכשיטין לרבנן ר״א קאמר דשפיר להקשות ויש ש״ס. , והדרך.
ורבנן תורה בדברי דההוא דס״ל לומר ואין טעמייהו. מאי
פשוטו מידי יוצא מקרא דאין מסקינן. בגמ' דהא כתיב, הוא שהחרב שמעינן לא דמקרא טעמייהו דהיינו, וי״ל כתיב דהכי להלחם, לו כשצריכה לגבור דוקא אלא הדור שאינה בשעה אבל וכו', צלח והדרך בתריה וכתיב גבור
נמי הכי אין צריכה לגנאי. אלא דאינה
קרא לאתויי רבנן דצריכי דהיינו שפיר אתי והשתא כדאיתא צריכי דלא משום בטיהרא כשרגא דהוי מידי גנאי, הו״ל ודאי ואז כלומר מלחמה, עוד ילמדו ולא דמסיים וכו' דונתתו
להם א״צ ודאי ובשבת גנאי דהו״ל להם שא״צ בשעה האידנא הה״נ וא״כ. בגמ',
ד חלק תחומין 18. יציב דברי שו״ת קמח או״ח
הרי לכאורה הוצאה. איסור ולגבי לא ע״א, ס״ג דף בשבת ערוכה משנה יצא ואם וכו' בסייף לא האיש יצא לו הן תכשיטין רא״א חטאת, , חייב וכתתו שנאמר לגנאי אלא אינן וחכ״א חטאת דחייב להלכתא ואיפסק, וגו'. אפי סק״י, ובמג״א ס״ז ש״א סי' 'עי'
והוא בגמ וכ״מ במתניו,'חגור שם בשבת ברא״ש אשר״י מהגהות ראיה מייתי דפליג דר״א י״ג סי'
שם עיין גבור ירך על חרבך. מחגור סנ״א שם השלחן בערוך ראיתי, אך אינן אלו שדברים מפני שהטעם מלחמה לבעלי אלא בעצם תכשיטים הרי בנ״א בסתם אבל כבגדיו הם הרי מהרע״ב משמע שכן וכתב משא, הם
דבר נמצא לא, (ושם מ״ד פ״ו, במשנה לגבי ב' למשנה שכוונתו ואפשר בשעת אלא לובשין שאין שלפי מגפיים
והיינו בשבת, ם ללבש אסור מלחמה בנ״א לכל למלבוש משוי לא זה, שמכח אבל כבגדים דעשויים פטור התם ומ״מ
חייב ורומח בסייף) לבעל אבל, בכה״ג לו ומותר כבגדיו הוי מלחמה
שם. עיין בבגדיו שתלויין שבתכשיט כ״ז ס״ק להמג״א ובמ״ש א״ר ועי' איכא. דרבנן איסורא ביד
ל כל ראיה אין דמר״א ל״ו, ס״ק שמה ומ״מ ירך, על בחגורין דמיירי דאפשר
ת וקש דסייף די״ל לאיסור ראיה אין
שם… עיין בידו, כשהוא תכשיט אינו הערוך של יסודו שעיקר ונראה בטעמא הנ״ל הרע״ב על הוא השלחן
ומגפיים. דקסדא שאסרו כל [ד״ה ע״ב ס״ד בדף רש״י אמנם
מש]ום עין מראית משום שהוא, פי' כיוצא שנראה הרי״ף על וברש״י שם ובמרדכי שם, בר״ן וכ״כ למלחמה,
ס שם… עיין ר״מ סי' ובסה״ת שנ״ב, י' בשבת. ללחום שאסור בכה״ג בסייף הוא כן מלחמה בבעל גם ודעימיה והר״ן רש״י דלטעם לומר ויש הרע״ב לטעם אבל
בנ״א. לשאר בגד משוי דלא ורק בהם, לצאת דדרכם מלחמה לבעל דשרי כהערוה״ש שפיר נראה לפשטיה, והלבוש
זילב הרב קושיית ר – ובת ות ש אלטוסקי הרב
19 ע סימן ח״א נדברו אז.
נכונים הדברים בשבת, נשק הוצאת, ענין מ השלחן הערוך אודות העיר שליט״א שכת״ר. מה שליט״א גרינבלט ר״א הגאון להרב שאינם נשק דנשיאת כחכמים, פוסקים שאנו שבמה דחידש מה ראשית, מאד. תמוהים שם דבריו כל ובאמת אינן מלבו דרך כבגדיו הם הרי מלחמה לבעלי אלא בעצם תכשיט אינם אלו שדברים מפני והטעם כתב: ע״ז חטאת, וחייב גנאי אלא, תכשיט
כבגדיו הם המלך בצבא העובד כמו מלחמה הבעל ולכן משא, הם הרי א. דם בני בסתם אבל גם מיירי דהש״ס דאע״פ תימה, וזה שאסור כלים, כשאר הוי לזה צריך שהוא אף הבגד, צורך ולא תכשיט דאינם כיון בכלל, מלחמה בעלי גם מ״מ אדם, בני בסתם
חייט יצא לא כמו הוצאה] דרך והוי גרע מגרע בזה [אדרבה ה ז באופן מוציאן בחול גם אם אפילו מלבוש דרך אפילו להוציאן
זה חילוק שיאמר מהפוסקים חד לישתמט ולא וכו'. . במחטו
21 ח לג״ר בתרא חידושי. שא סימן ברורה המשנה על זצ״ל, אלוסקי דב יים
השלחן ערוך והנה אינם אלו שדברים מפני והטעם חטאת, חייב יצא אם כו' רומח כו' אלא כו' תריס כו' קשת כו' סייף וז״ל פירש סקנ״א
הם המלך, בצבא העובד כמו מלחמה, הבעל לכן משא, הם הרי אדם בני בסתם אבל כבגדיו, הם רי ה המלחמה לבעלי אלא בעצם, תכשיטים
. כבגדיו ס״ע ח״א נדברו באז ותמה. ע״כ וז״ל בכלל מלחמה בעלי גם מ״מ בנ״א, בסתם גם מיירי דהש״ס דאע״פ תימה וזה לכאורה. ע״כ
, ז״ל לרמב״ם המשניות מפירוש כן דייק ערה״ש וגנאי וז״ל (לפי רוע כלומר השבח, היפך והוא מקומו, לפי פירושו סג שבת דמתני' ). חכמים
גנאי זה אין המלחמה אנשי דבין המקום, לפי תלוי דהגנאי שכוונתו לא אם מקומו", "לפי דבריו להבין אין ולכאורה ע״כ. וכיעור (ובזה תכשיט הוי אלא הפס יקשה שלא ניחא א ר״א שהביא וק חכ הוי אדם בני לשאר ורק, החיל באניש דוקא הפסו)ק מעמידים דהם מים,
ערה״ש כדברי. משוי, מלחמה בשעת לא דווקא כבוד" "מלבושי סברת
21 צו סימן חיים אורח יעקב חלקת שו״ת.
זמני חופש להם כשיש החרדים, חיל מאנשי, נשאלתי
בלבוש לילך צריכים שהם הממשלה שחוק בלע״ז) יב (אורלו בגדי להסיר מהממשלה להם ואסור בביתם, גם מלכות, שהוא וכידוע מתנם, על להם החגור חרבם גם ובתוכם הצבא, לעשות מה וא״כ עור, של חגור עם תיק בתוך ארוך סכין כעין
חוצה. . לילך להם מותר עירוב. אם, ן שאי במקום בשבת דחרב שלו, כתכשיט חשוב דבעית טעמא דמשום י״ל אכן למלחמה בו שמשתמשין בחרב איירי ושו״ע בש״ס המדובר חגור הכתוב עפ״י לו הן דתכשיטין לר״א סב״ל ואפ״ה
לו הן דגנאי וסב״ל חכמים חולקין ובזה הדרך, ו הודך חרבך… כלל עומד דאינו בני״ד אבל למלחמה, שעומדים במה אלא אינו לבישתו מטרת וכל מלחמה, לצורך בו להשתמש צבא בני לגבי תכשיט דמיקרי לומר יש שפיר בו, , להתנאות לילך מהממשלה שנענש דמי הצבא אנשי גבי דידוע ובפרט
שהוא לסימן וחרבו החגור מעליו סיר לה צריך האסורים לבית, מרת או זאת המלכות, של בתכשיטו שילך מהכבוד ואין נענש
לתכשיט. . הצבא לבני נחשב. דזה יוצא דעבד נ״ח בשבת דמבואר למה דומה דזה היתר וגם חותם בודאי והרי עבדות, של סימן טיט, של שבצוארו בחותם
דזה בודאי אלא עצמו, מצד תכשיט או מלבוש אינו שבצוארו
כאחד אותו עושה עבדות לסימן אותו שלובשים עצמו זה בחרב צורך שום כיום שאין כיון ה״נ וא״כ ממלבושיו,
ג״כ הצבא, רשות תחת שהוא עבדות לסימן אלא ואינו אינו
ממלבושיו כאחד אלא זה. ע״י עבד בהיתר טעם סק״ג פ״ד סי' שבת הלכ' זרוע באור שו״ר
השבוע כל בו יוצא ועבד דהואיל וז״ל שבצוארו, בחותם שיוצא
משוי משום עלי' מיתסר ו, לא מלבוש הו״ל אותן התיר ועפי״ז אפי מהם א' ישא יהודי שכל המלכות שגזרה ירוקים 'עגולים דבריו שהביא ברמ״א סכ״ג ש״א בסי' עי' בכסותו תפור, אינו
בד ע של חותם של טעם אותו שייך כאן דגם הא״ז וביאר
השבוע. ימות כל בו ויוצא הואיל עם ללכת הממשלה עפ״י יב מחו שהוא כיון בני״ד גם כן ואם של והתירו דינו ממש זה הרי א״כ השבוע ימות כל חרב אותו
זרוע האור טעם שכתב סקל״ד המ״א על שם צ״ע (ובאמת והרי עי״ש, הבגד לגבי דבטל משום ירוקים עגולים היתר
כנ״ל… הטעם מבואר ההלכה, מקור זרוע, )באור - זה והיתר
החיילים על להמליץ כתבתי והנלפענ״ד, מכולם צהיר לפענ״ד
. החרדים
הרמ בשיטת סתירה משנה: הלחם הערת ב "ם
22 א הלכה יט פרק שבת הלכות רמב״ם.
יצא- ואם בשבת, בהן יוצאין אין המלחמה כלי כל הרי הרגלים שעל ומגפיים וכובע שריון כגון מלבוש דרך שהן כלים היו אם
זה. חייב הרי ותריס ואלה וקשת וסייף רומח כגון מלבוש דרך שאינן בכלים יצא ואם פטור, זה
23. א- הלכה יב פרק מלכים הלכות רמב״ם ב
. א הלכה עולם אלא בראשית, במעשה חידוש שם יהיה או עולם, של ממנהגו דבר יבטל המשיח שבימות הלב על יעלה אל עם לבטח יושבין ישראל שיהיו הדבר ענין וחידה, משל ירבץ גדי עם ונמר כבש עם זאב וגר בישעיה שנאמר וזה נוהג, כמנהגו
ולא יגזלו ולא האמת, לדת כולם ויחזרו עריהם, על שוקד נמר ו ישדדם ערבות זאב שנאמר ונמר, כזאב המשולים עכו״ם רשעי הם המשיח בענין הדברים באלו כיוצא כל וכן תבן, יאכל כבקר ואריה שנאמר ישראל, עם בנחת המותר דבר יאכלו אלא ישחיתו,
בהן… רמזו ענין ומה משל, היה דבר זה לאי לכל יודע המשיח המלך ובימות משלים,
בלבד… מלכיות שיעבוד אלא המשיח לימות הזה העולם בין אין חכמים. אמרו ב הלכה
24 ז הלכה ח פרק תשובה הלכות רמב״ם.
הראשונים החכמים הודיעונו כבר חיים, בארץ ה' בטוב לראות האמנתי לולא שנאמר הבא העולם לחיי והתאוה דוד כמה וכמה הטובות ושכל לבדו, הוא ברוך הקדוש אלא ועצמה ויפיה גדלה יודע ואין בוריה על להשיגה באדם כח אין הבא העולם שטובת
לישראל הממשלה שתשוב בזמן המשיח לימות ישראל בהן שנהנין שבגוף לדברים א אל אינן לישראל הנביאים בהם שמתנבאים לא עין אמר שישעיהו הוא בדמיון, אותה יפחתו שלא כדי הנביאים דמוה ולא ודמיון ערך לה אין הבא העולם חיי טובת אבל
אותה ראה ולא נביא עין אותה ראתה שלא הטובה כלומר לו, למחכה יעשה זולתך אלהים ראתה אותה עשה אלהים, אלא
אלהים ראתה לא עין הבא העולם אבל המשיח לימות אלא ניבאו לא כולן הנביאים כל חכמים אמרו לו שמחכה לאדם, האלהים
זולתך.
25 ז הלכה ח פרק תשובה הלכות משנה לחם.
פסק איך כחכמים י״ט פרק שבת בהלכות שפסק רבינו וא״כ
וכו המשיח לימות הזה העולם בין אין דאמר.'כשמואל
דאתי דפרישית מטעמא כשמואל דלא פסק ודאי דרבינו ונראה
כרבנן, דלא לא הנביאים כל שאמר שמי מפרש שהוא אלא
הדברים שכל סובר ' וכו המשיח לימות אלא נתנבאו העולם מנהג הפך בהם שאין כלומר בעולם שיהיו המחודשים
- הטבע הפך זה שאין והרמחים החרבות ביטול כמו שאר אבל
הנ המשיח. לימות הם לזה הדומות בואות
העולם מנהג הפך כלל חדוש שום שאין סובר שמואל אבל העולם מנהג דהוי ועשירות עניות ואפילו העולם במנהג ולא
דאית משמע ראיה מייתי אביון יחדל דלא מקרא שמואל הא ד היה לא דאם גב על ואף עניות איכא המשיח דבימות ליה ובימות כמנהג שלא שהוא מפני אלא הטבע הפך זה אין עניות
בלבד מלכיות שעבוד אם כי כלל חידוש שום אין. המשיח
בישעיה" שנאמרה שהפרשה ז״ל רבינו ואמר עם זאב וגר
כבש" משל. דרך הוא הכל - 'וגו
מלכים, בהלכות זה לדבר ראיה והביא אתה שמוכרח לך תדע לך תקשה כן אם כפשטה שיהיה אלא תאמר לא שאם כן לומר מלכיות שעבוד אלא המשיח לימות הזה העולם בין אין למ״ד
דהא במשיח איירי לא פרשה דהאי מכחיש מצי לא בלבד
שאומר אפילו ו וכו' ישי" מגזע חוטר קרא״ויצא קאמר בהדיא שיהיה להכחיש יכול אינו ודאי זו לעוה״ב הנבואות שאר שכל
במשיח, אלא העוה״ז בין אין קאמר איך כפשטה מפרש ואם
בפרשה. שם האמורות הני כל איכא הא בלבד מלכיות שעבוד
משל, שהיה ודאי אלא מלכיות שעבוד לענין דריש ושמואל
הוא בש וכ עכו״ם אלו זאב שר״ל ז״ל, רבינו שפירשה כמו וכו. העוה״ז בין אין קאמר ולהכי וכו'. 'ישראל
זו פרשה דאין שמואל לדעת לומר אתה שמוכרח כיון וא״כ זו פרשה אין וכו' נתנבאו לא הנביאים כל למ״ד גם כפשטה
כפשטה, כמנהג שהוא דברים שיחודשו אלא פליגי לא דע״כ
לא. העולם מנהג הפך אבל העולם. .
חלק דפ' סוגיא לזה קשה מ״מ אבל דאור הא על דפריך דלר משמע וכו' דאמר ולשמואל וגו' החמה כאור 'הלבנה
ניחא. אבא בר חייא
ר לדברי אפילו רבינו כדברי 'ואי דלא קשה נמי אבא בר חייא ואור החמה כאור הלבנה אור ולהיות מטבעו דבר ישתנה
מזה. . גדול טבע שינוי לך אין שבעתים. החמה
פי על הסתירה ליישוב הצעה עצמו והרמב״ם מהרי״ק הרא״ש, עיקרון
26 לז לימוד מי] של השבת [לבעל לחק יעקב.
נסתפקתי בדיני: וכשמואל באיסורי כרב דהלכה בידינו הנמסר הכלל ידוע לאיסורא בין לממונא בין השוה בדבר דפליגי, היכי ע״ג סוף ס״ו בדף הדורות סדר החשוב בספר וראיתי הכללים, בעלי של בספרן חיפוש אחר בחיפוש וחפשתי פסקינן. כמאן
ע״ש ז״ל הוא גם דנסתפק ע״א צ״ד דף צ״ד סי' יאיר חות בס' וראיתי ע״ש. בצ״ע הדבר והניח ספיקא בהאי. דנכנס
27 ד סימן ד פרק קמא בבא מסכת רא״ש.
וסתות. . בק. ביעות בכה״ג דפליגי ושמואל דרב פלוגתא זה. בחדש וי״ז זה בחדש עשר וששה זה בחדש ט״ו יום שנגח שור ועיקר
פלוגתי באיסו. רין כרב והלכתא בוסתות יהו
בוסתות שנחלקו מחלוקת אותו מתוך זה מחלוקת מדקדק שהספר אלא בנגיחות נחלקו שלא יון דכ שאומרים הגדולים מן ויש נוטה. דעתי וכן כרב. הלכתא ה״נ כרב הלכתא פלוגתייהו ובעיקר
כשמ הלכה לפסוק זה כלל הגמרא חכמי עשו טעם דמאיזה מקום? בכל באיסורי וכרב בדיני ואל רגיל היה ששמואל שידעו לפי
דינין לפסוק תמיד והיתר איסור בהוראת לדקדק רגיל היה רב וכן אמת. דבר כל על ומשכיל לעומקן ויורד בהן מדקדק היה ולכך
והיתר איסור לעניני הוראותיו סמכו. על לכך
הוה בווסתות ולא בנגיחות נחלקו אם וכן בתרוייהו. אדרב סמכינן כן עלו להם אחד טעם ווסתות ונגיחות בוסתות. שנחלקו וכיון
סמכינ בתרוייהו. אדשמואל ן
28 יא הלכה ו פרק ממון נזקי הלכות רמב״ם.
קול שמע בדילוג, שישלש עד מועד אינו שלישי, לחדש עשר ובשבעה שני לחודש עשר ובששה זה לחודש עשר בחמשה נגח
בזה כיוצא כל וכן לשופרות, מועד נעשה ונגח, שופר קול ונגח שופר קול ונגח. שופר
29. מסכת למאירי הבחירה בית ב עמוד לז דף קמא בבא
לדלוג מועד אינו זה בחדש עשר שבעה ויום זה בחדש עשר ששה ויום זה בחדש עשר חמשה יום נגח בדלוג שישלש עד עדיין
דלוג בכלל אינו שהראשון רביעי לחדש עשר בשמנה שיגח והוא בדלוג רביעית נגיחה שיעשה: ר״ל
בחדש עשר ששה ויום בחדש עשר חמשה יום שראתה כגון בדלוג ים פעמ שלשה וסת לה שקבעה כל אלא כן אינו נדה לענין במקומו שיתבאר כמו בזו חולקין ויש רביעי שבחדש עשר לשמנה שעתה ודיה בדלוג וסת לה קבעה זה בחדש עשר שבעה ויום
31. שו״ת קסה סימן מהרי״ק
על׳פי הקשת ואשר פריך מז) (דף שהוציאוהו מי בפ' ואלו יהודה רבי דברי והניח שמעון ר' דברי לו שתפס תזריע בפרש' רש״י
יודא כרבי הלכה שמעון ורבי דרבי. יודא תלמודא ומחלוקת מחלוקת כל לסוף ד התלמו בעלי ירדו שלא כפלוני- הלכה ופלוני פלוני שפוסק התלמוד שבכל נראה דעתי לעניות התנאים מחלוקת סלעי בין ראשיהם להכניס התלמוד חכמי יכלו לא כי כמותו שפסקו אותו כדברי פסוק הדין שיהיה לומר
הרוב, אחרי שהלכו אלא בפרטות, מקום בכל מי עם הדין ולדעת מקום בכל והאמוראים יותר חריף היה אחד שתנא שראו כגון
יותר מרבותיו מקובל או כמותו, הלכה לפסוק סמכו זה ועל באמוראים וכן מחבירו כחבירו שהלכה שידעו מקומות בקצת לבד
עליו. החולק זה דרך ועל הוראה סוף שהיו ורבינ' אשי רב עד ספק בלי בעיניהם נראה כאשר ההלכות לקבוע התלמוד חכמי ביד היה וכח
להא פנאי בידי שאין אלא ראיות כמה מזה לי ויש ההלכות. קבעו עכשיו. ריך
הוא, שכן ומאחר שהיו דינים על כגון לקבוע שהוצרכו מה על אלא ההלכות נקבעו לא שהרי שהקשי' מה להקשות שייך לא תו
התלמוד, חכמי בימי נוהגין כלל בהם דברו ולא הלכה בהם קבעו לא מאז נוהגי' היו דלא בהם וכיוצא נגעים דיני על אבל
למשיחא הלכתא וכי עליה פריך כפלו' הלכה כזה בכיוצא פוסק שהתלמוד היכא דרבה וא כפלוני, הלכה ופלוני פלוני באומרם
'כו. דרבי טעמיה דמסתברא משום דהיינו לע״ד נראה יודא ר' כדברי ושלא שמעון דר' אליבא לפרש רש״י ראה מה סוף סוף וכ״ת
לסתור שמעון לר' מידי ליה מהדר לא א יוד ורבי נגעים במסכת ששנינו כמו כו' לבן דשער וחומר בקל למילתי' דיליף שמעון
המקראות. בדרישת דבריו שתולה אלא שלו וחומר הקל
31 הראי״ה אוצרות. עמ' ג 'חלק 75
תובב״א ירושלים עיה״ק תרצ״ה, תשרי כ״ט יום ב״ה,
הרב מנעורים ידידי לכבוד טוב מריבון טוב וברכת שלום בן מו״ה ישישים, מגזע ויראה תורה אוצר המובהק, הגאון
באה״ר אחדשה״ט יצ״ו לוצין האבד״ק שליט״א יחיא דון ציון
. ונאמנה
שליט״א כתר״ה היקר. ידידי
או״ח שו״ע היקר הספר עיני נגד שהופיע מספר שבועות זה בשם זצ״ל האמיתי הגאון אביו מרן כבוד של קדשו דברי עם הביא ואשר העלה אשר הנכבדות ההוספות עם מגדים" טעם "
מגדים…" "ליקוטי בשם כת״ר
ידידי כת״ר הואיל אשר זו יקרה בתשורה שמחתי והנה
של ידיו מעשי לראות שמחתי שמחה ומשנה אלי, לשלחה בשחר לעיני אנהרינהו אשר ז״ל, אביו מרן כבוד צדיק אותו שנות במשך נודעת, יתירה וחיבה אהבה, ברב ילדותי טל קהילת קדשו במחנה ביהמ״ד מחובשי הייתי אשר המספר
לנצח. . לבבי על כחותם היא ערכה יק. רת אשר יצ״ו, לוצין
לדבר אין ז״ל אביו מר גאון כבוד ודברי דבריו על להעיר והנה לחיבת אבל מאד. ומלבב הלב את מעורר ענין כל כי קץ. סק״מ בכללים כת״ר שמביא במה בזה לרשום אמרתי הקודש
נרשם אחרים מחברים ובדברי קס״ג בשורש המהרי״ק מדברי ( ההוראה דכללי נכון), ללא קס״ה או קס״ו או קפ״ו שורש באיזה ועוד ע״ב, מ״ו, דעירובין בסוגיא מחז״ל, שנאמרו ולא בזה״ז הנוהגים הענינים בשביל אלא נאמרו לא מקומות, נתן ז״ל והמהרי״ק למשיחא. הלכתא שהם דברים בשביל
את בחנו שחז״ל לומר ליה מסתבר דלא משום לדבריו טעם ומתוך בפרטיות והאמוראים התנאים שבין המחלוקות כל כר תמיד היא שהלכה בידם הדבר עלה הפרטית 'החקירה לומר רחוק דבר שזהו אביי, נגד וכרבא ר״מ, נגד יהודה כח מפני היתה שההכרעה אלא כזה. באופן יתמיד שהמקרה
מהשני יותר באחד כח יפוי שמצאו כללי, ענין של בגמרא או
הלכה של הנסיון או התלמידים, בריבוי או בסברא או
ז״ל המהרי״ק מדברי העולה התוכן זהו בזה. וכיוצא. למעשה,
תמה בהג״ה כ״ו דף בחידושיו אזוב אגודת בעל הגאון אמנם ממש מורה הסברא שהרי וטען המהרי״ק של הסברתו על
אם א דבשלמ מהקדמתו. המהרי״ק שהוציא מהתוצאה להיפוך ע״י הכללים באלו לחז״ל באה שההכרעה מניחים היינו נמצא החיקור ומתוך עצמו, בפני עניין כל על מפורטת חקירה וכן ר״מ, נגד כר״י למשל להכריע צריכים היינו פעם שבכל שהכללים לומר יכולים היינו אז בזה, כיוצא הכללים בכל
ענינים שהם בזה״ז, הנהוגות במצות כ״א נהוגים אינם דרושים בענינים משא״כ הלכה, להכריע כדי בהם ודקדקו למעשה הזמן הי' שלא או ענין להם הי' לא למעשה נהוגים שאינם לאליהו ב״א רבה דאמר וכהא הלכה, הכרעת לקבוע מספיק אבל מצינא? בשיתא מצינא, לא בארבעה ע״ב, קי״ד דף בב״מ כוללת מסיבה היתה שההכרעה מקדים שהמהרי״ק, מאחר
באלה גם ההלכות בכל ג״כ הזאת בההכרעה נשתמש לא ה למ כל הקושיא אין דברים של בפשטן והנה בזה״ז? נהוגות שאינן דאחת ס״ל ז״ל שהמהרי״ק לומר אפשר שהרי חמורה, כך שידעו מה הי' הללו הכללים לקביעות העיקריות מהסיבות יותר עסק כדבריו שהכריעו האמורא או התנא שזה חז״ל
של בענינים כמותו הכריעו כך ובשביל מהשני, הלכה. בירור דוקא שהיתה להיות יכולה זו שידיעה פשוט דבר זהו והרי של שהלשון אלא למשיחא, בהלכתא ולא הנהוגים בענינים או יותר חריף הי' אחד שתנא שראו "כגון שאמר: המהרי״ק סמכו זה ועל באמוראים, וכן מחבריו, יותר מרבותיו מקובל
מקובל היה שאחד מהטעם והנה עכ״ל. כמותו" ה הלכ לפסוק ע״ז הלכה, כל של הפרטי בלימוד תלוי שזה מרבותיו, יותר את כוללת היתה זו שידיעה לחשוב דמסתבר באמת י״ל שאולי בזה״ז. נהוגים שאינם הדינים את ולא הנהוגים הדינים יותר ברורה הקבלה שתהיה כך כל הזמן הספיק לא עליהם
חריף שהיה בלשונו ג״כ אומר המהרי״ק הרי אבל בפרטיהם. שהשכל הדעת ושיקול סברא של ענין זהו והחריפות יותר, ולכאורה בהם, עסוק שהאדם הענינים בכל בדרכו הולך הוא
יהיו הללו שהכללים מכריע אדרבה להיות ראוי היה הטעם זה שאינן אלה בין בזה״ז הנהוגים בין כולן ההלכות כל כוללים
."ז בזה נהוגין
נמצא ז״ל דבריו בתמצית מהרי״ק בדברי נדון כאשר אמנם
על דן ז״ל הוא אחרת. לגמרי היתה שכוונתו הכלל עיקר של
קביעת יכולים היו התלמוד שחכמי ואמר לדורות, , הוראות כפי הלכות לקבוע לישראל, הלכה בקביעות שלהם הכח ע״פ
וכרחו וה ההוראה עמודי היו שהם מתוך בעיניהם, שנראה מה שההכרעה אע״פ וע״כ ומשפט. חוק דבר בישראל להקים זה האמת אל יקלע מקום שבכל מכריעה כ״כ איננה הכוללת אבל מרבותיו, מקובל יותר שהוא זה או חריף יותר שהוא הכרעה ע״י לא הלכה לקבוע זו והכרעה הוא. כן רוב עפ״י כ״א בה להשתמש כח אין רוב, ע״פ אלא נדון בכל פרטית
לב״ד ישראל של וב״ד ב״ד כל ולא התלמוד חכמי כמו גדול בה שזוכה מי לכל הוא הפקר תורה של שכתרה אע״פ לדורות, למעשה הלכה לפסוק רשות אין מ״מ בתורה, ויגיעתו בעמלו מפני אבל ביחוד. הענין זה על מפורטת בהכרעה אם כי היו הם לדורות, הלכות לקבוע התלמוד לחכמי שהיה ההכרח
והיא כללית שהיא כזאת בהכרעה ג״כ השתמש ל רשאים למעט הדורות צורך מפני רק זה הי' א״כ רוב. בדרך מכרעת הגדולה חכמתם שראתה מה כפי האפשרות בכל, במחלוקת פיה על לדון אין כן על ודאית הכרעה אינה זו שהכרעה ומפני את לנו קבעו בשבילם שדוקא הנהוגות, בהלכות כ״א
הלכה לדעת נרצה אם נהוגות שאינן בהלכות אבל, הכללים למסבר או שכר וקבל דרוש בשביל למעשה, נוטה היא איך לכל נתונה רשות כ״א הכללים, ע״פ לדון לנו אין וכה״ג, קראי רוח תורהו אשר כפי ההלכה את להכריע לכך הראוי חכם
. מבינתו
פרטית הכרעה לנו שאין מקום שבכל הדבר מובן ולפ״ז
שאינן בהלכות גם מהם לסור לנו ן אי מהכללים, הפכית מדת משום בו יש הכללי הנימוק גם סוכ״ס כי בזה״ז, נהוגות נכונות ראיות מוצא ישראל מחכמי אחד שאם אלא הכרעה. רשות הכללים, נגד נהוגות, שאינן מההלכות אחת על לדעתו שעדיין מפני בזה, דעתו הכרעת את ולהודיע כן לנטות בידו
אנו שאין מה קבועה, מסורת התלמוד חכמי לנו קבעו לא שנוגע במה אחת נקודה אפילו מדבריהם לנטות רשאים את קבעו ביחוד שעליהם בזה״ז, הנהוגים בדינים להכללים מדברי כלל ראיה לנו אין אלה דברינו וע״פ הללו. הכללים מקומות ואדרבא מהרי״ק, לדברי מסכים שאיננו הרמב״ם
שיתישבו הכללים נגד ם שה הרמב״ם בדברי ישנם בודדים מצא לא המקומות שברוב אלא המהרי״ק, עפ״ד דוקא
בהם- גם סמך כן ועל הכללים נגד הוכחות הרמב״ם שהיו אף
בזה״ז- נוהגין שאינם דברים חז״ל לנו שכללו הכללים, על וראוי ידועה. במדה הכרעה מוצאים אנחנו בהם גם שמ״מ
אין אבל ולפרטיו ו לעומק לבארו הרבה זה גדול בכלל להאריך
בזה להאריך כעת לי גרמא. הזמן
32 מש ג פרק סוטה מסכת לרמב״ם המשנה פירוש. ג נה
הלכה שם לומר אין הרי המעשים מן מעשה תכליתה שאין ודעה השקפה באיזה חכמים נחלקו שאם פעם לא לך אמרתי וכבר
עזאי כבן הלכה ואין. כפלוני.
33 ד משנה א פרק שבועות מסכת לרמב״ם המשנה פירוש.
מפסוקים ולמידות בראיות נחלקו והם ויתהדר, יתרומם לה' מסור דבר שהוא לפי פלוני, כדברי הלכה בה לומר אין זו ומחלוקת שנחלקו המעשים מן מעשה בה שאין הסברות מן סברא שכל ביארנו וכבר בהם. למודם דרכי בו להזכיר מתאים זה מקום שאין
כפלו. ני הלכה בה נאמר לא חכמים בה
34. ב- משנה י פרק סנהדרין מסכת לרמב״ם המשנה פירוש ג
לפסוק מקום אין בלבד סברה קביעת אלא במעשה תלויה ואינה החכמים בין שתהיה מחלוקת שכל פעמים כמה לך הזכרנו כבר
מהם כאחד. הלכה
35 קלג תעשה לא מצות לרמב״ם המצוות ספר.
זה ראיית ושמו תרומה. שאכל זר ובכללם שמים בידי מיתה מחוייבי מנו ב) (פג מסנהדרין ובתשיעי כי בו ומתו ט) כב (שם אמרו וחומש מיתה עליהן חייבין והבכורים התרומה אמרו ספ״ק) וחלה (מ״א מבכורים ובשני קדש. יאכל לא זר וכל ואחריו יחללוהו וכבר ופליג. הוא תנא רב כי (ש״נ) וידוע לוקה. תרומה שאכל זר ואמר כלן המשניות אלו על חולק ב) (פג ורב לזרים. ואסורים
הלכה אומר ולא הלכה בו אפסוק לא לבד בסברא אלא במעשה חלוף תחייב שלא מחלוקת שכל המשנה בפירוש בחבורנו בארנו לוקה הכל לדברי כי משנה כסתם או כרב הלכה אם הנה אומר לא לפיכך. כפלוני.
36 ב הלכה יב פרק מלכים הלכות רמב״ם.
קבלה להם אין החכמים גם הנביאים, אצל הן סתומין שדברים שיהיו, עד יהיו איך אדם ידע לא בהן וכיוצא הדברים אלו וכל ולא אלו דברים הויית סדור אין פנים כל ועל אלו, בדברים מחלוקת להם יש ולפיכך הפסוקים, הכרע לפי אלא אלו, בדברים
ולא בהן, וכיוצא אלו בענינים האמורים במדרשות יאריך ולא ההגדות, בדברי אדם יתעסק לא ולעולם בדת, עיקר וקיהן דקד הקצים מחשבי של רוחם תפח חכמים אמרו הקצין, יחשב לא וכן אהבה, לידי ולא יראה לידי לא מביאין שאין עיקר, , ישימם
שבארנו כמו הדבר בכלל ויאמין יחכה. אלא
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה