הרמב״ם
תחילתו של הרמב״ם:
כעין זה מצינו גם אצל הנשר הגדול - הרמב״ם זצ״ל. כתב ב״סדר הדורות״ (אלף החמישי עמ׳ 206), ובמדרש תלפיות (ענף הרמב״ם) בשם ״שלשלת הקבלה״ וז״ל: קבלתי מזקן אחד שזה המעשה ראה בקונטרס ישן, כי ר׳ מימון אביו של הרמב״ם לא היה רוצה לקחת אשה, ויהי כמו בחצי ימיו בא לו בחלום איש אחד, וצוה לו שיקח לאשה בת קצב פלוני שהיה דר בעיר אחת קרובה לקורדובה, והיה מהתל מזה החלום, וירא לו זה החלום פעמים רבות עד שלקחה, ותהר לו ותלד לו את הרמב״ם, ותקש בלדתה ותמת, ואח״ב לקח אשה אחרת ויהי לו בנים ממנה.
וזה הרמב״ם היה קשה הבנה מאד, שמעט רצון היה לו בלמוד ואביו היה מכהו עד כי נואש ממנו, וקראו בן הקצב ויגרשהו מביתו, והרמב״ם הלך לו לבית הכנסת ויישן וייקץ ומצא עצמו נהפך לאיש אחר, וברח מפני אביו וילך אל עיר שהיה שם הרב ר׳ יוסף בן מיגאש והתחיל ללמוד ממנו והפליג להתחכם. אחרי ימים רבים שב אל קורדובה ולא הלך לבית אביו, וביום השבת התחיל לדרוש ברבים דברים נוראים, ואחר הדרשה קמו אביו ואחיו וישקוהו ויקבלוהו בסבר פנים.
וקבלתי מחכמי חדור שנמצא כתוב שעמד עם רבו סגור במערה י״ב שנים רצופות ושם קבל תורתו. ובגיל ל״ד לחייו התחיל לחבר את ספרו ״משנה תורה״, ועשר שנים היה יושב רבינו משה בחדרו ולא יצא מפתחו עד שסיימו, ובלילה שהשלימו בא לו במראה רבנו מימון אביו ואדם אחר עמו, ואמר רבנו מימון אביו: הנה לך זה משה רבינו ונבהל, ואמר לו באתי לראות מה שעשית, וכשראה אמר יישר כחך ב״ג, עכ״ד.
בעקבות יציאת הספר מורה נבוכים החליטו רבני גרמניה לשלוח שליח שיבוא לתהות על קנקנו של הרמב״ם ולבחון את דרכיו. הם שלחו לספרד רב חשוב בשם רבי מאיר כדי לבקר אצל הרמב״ם ולדווח להם על מה שראה.
רבי מאיר לקח עימו את שמשו ויצא לדרך. כאשר התקרב לקורדובה, עיר מגורי הרמב״ם, החליט לנוח מעט ליד שפת הנהר העובר ליד העיר. הוא הוציא ספר מתיקו ושקע בלימוד. לאחר שהחליף כוח המשיך בדרכו אל בית הרמב״ם ושכח את ספרו על שפת הנהר.
רבי מאיר התדפק על דלת הרמב״ם. משרת פתח את הדלת ואמר לו כי בעל הבית אוכל כעת וכי עליו להמתין מעט.
"לך אמור לבעל הבית שיודע אני כי הוא אוכל, והראיה שהוא אוכל כעת ביצים!"
אמר רבי מאיר למשרת.
המשרת מסר את דברי רבי מאיר לרמב״ם, והלה השיב: "אמור לאורח הנכבד כי הוא שכח את ספרו ליד הנהר".
רבי מאיר שלח את משמשו להביא את הספר וחיכה בקוצר רוח לפגישה.
הרמב״ם קיבל את אורחו בסבר פנים יפות והזמינו לסעוד על שולחנו. כאשר ישבו ליד השולחן ראה רבי מאיר לתדהמתו מאכל הדומה ליד אדם והזדעזע: האם הרמב״ם הוא קניבל ח״ו? ! כמובן שהוא לא העז לגעת באוכל ואמר למארחו כי אינו רעב.
"האם תרצה לשתות משהו"? שאל הרמב״ם, ובטרם נענה קרא למשרתו: "פטרוס, הבא נא יין אל השולחן!"
רבי מאיר תמה שוב: כיצד מורה הרמב״ם לגוי להביא יין לשולחן, הרי זה יהיה יין נסך! הוא התחמק מלשתות את היין באומרו שהוא עייף מן הדרך ומעדיף להסתפק בשתיית מים.
הרמב״ם הורה בבת שחוק למשרתו להביא מים לאורח.
לאחר מכן הלך רבי מאיר לחדרו כדי לנוח ואז שמע את הרמב״ם אומר לאחד ממשרתיו: "מחר קום השכם בבוקר, והרוג את העגל כדי שלאורח שלנו תהיה ארוחה טובה".
האורח נדהם בשלישית. האם הרמב״ם אינו מתכוון לשחוט את העגל אלא להורגו סתם? ! האם חלילה נכונים החשדות?
הוא עלה על יצועו כשהוא נתון במבוכה עצומה, ולא היה מסוגל להירדם כל הלילה בחושבו שרב כה ידוע ברחבי העולם היהודי עובר עבירות כה חמורות. הוא חיכה ליום המחרת כדי לגלות לרמב״ם מהי מטרת ביקורו ולדרוש ממנו הסברים להתנהגותו המוזרה.
למחרת בבוקר הזמין הרמב״ם את רבי מאיר לחדרו ואמר: "ידידי היקר, יודע אני היטב מהי מטרת ביקורך, וגם כי אתה חושד שירדתי מהדרך הנכונה. יודע אני מדוע סירבת לאכול על שולחני ולשתות מייני, וגם מודע אני לכך שהתייסרת כל הלילה מחשש שאני עומד להאכילך בבשר נבילה. כעת אוכיח לך כמה קל ליפול לטעות כאשר האדם שופט למראה עיניו בלבד ודן את חברו מבלי לדעת ולהבין את העובדות לאשורן".
"אתה חשבת", המשיך הרמב״ם, "כי מה שראית על שולחני היה יד אדם, רחמנא ליצלן, אבל דע לך שהיה זה מין ירק בריא מאוד למאכל אדם. כידוע לך הנני רופא, ולדעתי אין להרבות באכילת בשר ויש להעדיף ירקות ובפרט ירק זה שמצוי אצלנו ואינו מצוי אצלכם בגרמניה".
רבי מאיר חש מאוד לא בנוח על שחשד את הרמב״ם בחשד כה נורא, אבל התעשת ושאל: "כיצד זה הוריתם לגוי להביא יין אל השולחן! ?"
"חלילה!" חייך הרמב״ם, "פטרוס הוא יהודי מבטן ומלידה. שם זה אף מוזכר בחז״ל כשם אביו של האמורא רבי יוסי בן פטרוס (ראה מדרש רבה שמות נב, ג). וכפי שהנך רואה פטרוס יכול להיות גם שם של יהודי".
רבי מאיר בוש בשנית. כעת לא שאל מאומה, אלא ציפה להסבר בדבר הריגת העגל.
"ומה שציוויתי למשרתי להרוג את העגל", המשיך הרמב״ם, "במקום לשוחטו, הרי ודאי ידוע לכבודו דין בן פקועה (עגל שנמצא חי ושלם במעי פרה שנשחטה) שאינו טעון שחיטה כי כבר יצא ידי חובת שחיטה על ידי אמו הפרה. היה לי עגל כזה ורציתי לכבד את כבודו בבשר עגל טעים ורך…"
רבי מאיר ביקש את סליחת הרמב״ם על שחשד בכשרים מפני שדן לפי מראה עיניו בלבד. הרמב״ם מחל לו בנפש חפצה והחל להסביר לו דינים שונים ולהרחיב את אופקיו בהלכה.
ר' מאיר חזר לגרמניא ואמר לכולם על הרמב״ם "ממשה עד משה לא קם כמשה"!
הרב סולובייצ׳יק (וביקשתם משם, עמ' 232-229): זוכרני, כד הוינא טליא [כשהייתי טלה, צעיר], נער גלמוד ובודד הייתי. פחדתי את העולם. קר וזר היה לי העולם. נדמה היה לי כאילו הכול לועג לי. ברם, חבר אחד היה לי והוא, אל תצחקו לי, הרמב״ם. איך התיידדנו? פשוט, נפגשנו!
אורח קבוע היה הרמב״ם בביתנו. הימים ימי סמיכת אבא מרי על שולחנו של סבא, הגאון החסיד, ר' אליהו פיינשטיין, איש פרוזנא. אבא ישב ולמד תורה ביום ובלילה. חבורה (לא גדולה ביותר) של אברכים ובחורים מצוינים התלקטה אליו שתתה בצמא את דבריו.
שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שם עמדה מיטתי. דרכי היתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב״ם. וכך היה עושה: היה פותח את הגמרא; קורא את הסוגיא. אחר כך היה אומר כדברים האלה: זהו פירושם של הר״י ובעלי-התוספות; עכשיו נעיין נא ברמב״ם, ונראה איך פירש הוא. תמיד היה אבא מוצא כי הרמב״ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, כמעט בתלונה על הרמב״ם, אין אנו מבינים לא את הסברא של רבינו ולא את אופן ביאורו את הסוגיא. כאילו היה קובל על הרמב״ם בעצמו: רבינו משה, מדוע עשית זאת? לפום ריהטא, היה אבא ממשיך, הראב״ד בהשגותיו צודק. בני החבורה היו קופצים ממקומותיהם וכל אחד ואחד הציע את רעיונו. אבא היה מקשיב והיה דוחה את דבריהם, ואמר עוד הפעם: דברי רבינו קשים כברזל. מכל מקום לא אמר נואש; היה סומך את ראשו על ידו הקמוצה ושוקע במחשבה עמוקה. החבורה שתקה ולא הפריעה אותו מהרהוריו. לאחר זמן ממושך היה מרים את ראשו לאט, לאט ומתחיל: רבותי, נראה נא… והתחיל לדבר. לפעמים היה מדבר ארוכות, ולפעמים היה מדבר קצרות. אני עשיתי אזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מלה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר: (א) הרמב״ם מוקף מתנגדים "ואויבים" הרוצים לעשות לו רע; (ב) המגן היחידי הוא אבא מרי. לולא אבא מי יודע מה היה קורה לרמב״ם. הייתי מרגיש כי הרמב״ם בעצמו היה נוכח כאן בטרקלין ושומע את דברי אבא. הרמב״ם היה יושב עמדי במיטתי. מה היה מראהו? לא ידעתי בדיוק. אבל דומה היתה דמות דיוקנו לפני אבא הטובות והיפות מאד. בשמו של אבא נקרא גם הוא – משה. אבא היה מדבר, התלמידים, בעינים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט, לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו; הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיא נתפרשה. הרמב״ם יצא כמנצח. פני אבא היו מקרינות שמחה וגיל. הוא הגן על "ידידו", על רבינו משה בן מיימון. בת-צחוק של נחת נראתה על שפתי הרמב״ם. גם אני השתתפתי בשמחה זו. עליז ושמח הייתי. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת לב בפי: אמא, אמא, רמב״ם צודק, הוא ניצח את הראב״ד. אבא עזר לו. כמה נפלא הוא אבא!
אולם לפרקים לא תכופות לא האיר מזלו של הרמב״ם – "אויביו" הקיפוהו מכל צד; הקושיות היו קשות כברזל. דבריו נפלאו מאבא מרי. הוא ניסה בכל כוחו להגן עליו. אבל הישועה לא באה. אבא מרי היה משתקע בהרהורים כשראשו נשען על אגרופו. התלמידים, אני וגם הרמב״ם בעצמו חיכו לדברי אבא מתוך מתיחות נוראה. אבל אבא היה מרים ראשו ואומר בעצבות: תיקו, דברי הרמב״ם קשים מאוד. לית נגר ובר נגר דלפרקינהו. הדבר נשאר בצריך עיון. כל החבורה, ואבא מרי בתוכה, היתה עצובה, בבחינת פורשת "ובוכה". יגון חרישי השתפך על כל פנים. גם עיני היו זולגות דמעות. גם בעיני הרמב״ם הייתי רואה אגלי דמעה נוצצים.
לאט הייתי בא אל אמא והייתי אומר לה בלב קרוע; אמא, אבא לא יכול ליישב את הרמב״ם – מה נעשה? אל תצטער, היתה אמא עונה, אבא ימצא תירוץ על דברי הרמב״ם. ואם הוא לא ימצא, אולי אתה כשתגדל תיישב את דברי הרמב״ם…
עליית הרמב״ם להר הבית:
הרמב״ם, העיד על עצמו כי עלה להר הבית והתפלל שם: "וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשוון, שנת [ארבעת אלפים ותשע מאות ו]שש ועשרים ליצירה, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת תשעה בחודש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה. ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לא–ל על הכל. ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתייה. א–להים יעזרני על הכל, ויקים לי 'נדרי לה' אשלם' אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה ובחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן" (ספר חרדים, מצוות התלויות בארץ ג', וכן בסוף פירוש הרמב״ם למסכת ראש השנה. אגרות הרמב״ם, מהדורת שילת, עמ' רכו).
באגרת אחרת לרבי יפת הדיין, ציין הרמב״ם ששניהם, יחד עם אביו ואחיו של הרמב״ם, "ארבעתנו הלכנו בבית ה' ברגש" (הרב יצחק שילת, אגרות הרמב״ם, כרך א' עמ' רכו ועמ' רל).
לשון האיגרת הזאת זו אותה הלשון אשר בה משתמש הרמב״ם במשנה תורה (ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, ז, ה) לתיאור ההליכה בעזרה: "וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להיכנס לשם […] ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר בבית אֱלֹהִים נהלך ברגש".
מה אנחנו יכולים לקחת מהרמב״ם לחיינו?
לקחת אחריות:
הרמב״ם מנסח עיקרון (״הלכות תשובה״ פרק ה): רשות (-אפשרות) כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות (-האפשרות) בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות (-האפשרות) בידו״ ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע… אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירובעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כיליי או שוע, וכן שאר כל הדעות (-המידות)… ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה… ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה… כלומר, שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא ליבם מסור להם״.
מה חידושו של הרמב״ם - הרי ברור לכל, שאדם בוחר מה לעשות?
הרמב״ם בדבריו אלו יוצא חוצץ כנגד המחשבה ש׳גזירת גורל׳ אחראית למה שאירע לי בחיי ולאן הם עתידים להתקדם.
האדם עלול להרגיש שאין באפשרותו לשנות ולהתקדם, שהרי ׳אין הדבר תלוי בי׳.
לפעמים אדם חש שהוא היה רוצה לשנות אך זה בלתי אפשרי.
הוא חש שהשינוי תלוי בכל-כך הרבה דברים שאינם בשליטתו - יש לו מחויבות למקום העבודה, ומה יהיה עם הפרנסה? ! הוא מחויב לדאוג לילדיו, אין סיכוי שאני/בעלי/ אישתי נשתנה וכדו'…
הרמב״ם אומר לאדם - תדע לך, יש לך ״רשות״, כלומר, אפשרות אמיתית לבחור איך החיים שלך יראו.
אתה הוא זה שבוחר אם להיות צדיק או להיפך!
תפסיק להטיל את האחריות למתרחש בחייך על אחרים ותיקח את האחריות אליך!
אם תהיה אמיץ ותעשה זאת, תראה שהאפשרויות לשנות הן רבות מאד.
כל מה שדרוש הוא מוכנות לקחת אחריות למה שקורה לי בחיי ובעצם להאמין ביכולות שנתן לי בורא העולם!
יום אחד הגיעו העובדים למשרד ונדהמו לגלות שלט גדול, שהיה תלוי על אחת הדלתות, ועליו נכתב:
"אתמול נפטר האדם שמנע את התקדמותכם בחברה - אנו מזמינים אתכם להשתתף בהלוויה שתתקיים בחדר ההתעמלות שהוסב זמנית לחדר הלוויות".
בהתחלה, כולם נעצבו מכך שחברם לעבודה נפטר,
אבל לאחר מספר דקות כולם נהיו סקרנים ורצו לדעת מיהו אותו אדם שמנע את התקדמותם בחברה.
ההתרגשות בחדר ההתעמלות היתה גדולה. אנשי בטחון הובאו לאירוע על מנת לשלוט בכמות האנשים ולהשליט סדר באולם.
ככל שהגיעו יותר אנשים לאולם, כך גאתה ההתרגשות. כל אחד חשב לעצמו "מיהו אותו אדם שמנע את ההתקדמות שלי? טוב, לפחות הוא מת!".
אחד אחרי השני נגשו העובדים המתוחים אל ארון הקבורה, וכשהביטו פנימה הם נאלמו דום.
הם עמדו ליד ארון הקבורה, המומים, כאילו מישהו נגע בנקודה הכי רגישה בנשמתם.
בתוך ארון הקבורה היתה מראה: כל אחד שהסתכל פנימה ראה את עצמו.
ליד המראה הונח פתק בו היה כתוב: ישנו רק אדם אחד שמסוגל להגביל את ההתפתחות שלך- וזה אתה!
"אם הייתם יכולים לבעוט בישבן לאדם שאחראי על רוב הצרות שלכם, לא הייתם יכולים לשבת במשך חודש" (תיאודור רוזוולט).
אורות התשובה (פרק טז א1): "אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם… שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכלתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ד', לחדש את חייו בסדר הטוב…".
הרב קרליבך (סיפורי נשמה ח״ב עמ' 23): "יש תורה מהרבי מאלכסנדר. פעם שאלו אותו חסידיו: ׳רבינו! אתם תמיד אומרים שמכל דבר בעולם אפשר ללמוד משהו לעבודת השם. ללמדנו רבינו: לצערנו, יש היום כל כך הרבה כפירה ואפיקורסות. האם גם מאפיקורסים אפשר ללמוד משהו לעבודת השם? ׳
׳בוודאי! ׳ ענה הרבי. ׳זה מאוד פשוט: כשבא אליך יהודי ומבקש ממך טובה - תהיה אפיקורס! אל תברך אותו. אל תאמר לו: ׳אתפלל בשבילך, ה׳ יעזור לך. ׳
אלא תאמין שאם אתה לא תעזור לו, אף אחד אחר לא יעזור לו. קום ועזור לו בכל כוחך'!".
גם בענין הזה צריך להיות 'כופר' ולעבוד בעצמך לא לזרוק על הקב״ה הכל!
רבי יעקב אבוחצירא
קורות חייו:
רבי יעקב אבוחצירא המכונה אביר יעקב, נולד בשנת ה׳תקס״ו, בעיר תפילאלת שבמזרח מרוקו, לאביו רבי מסעוד אביחצירא.
בצעירותו למד אצל אביו, בתחילה למדו אביו את כל התנ״ך עם טעמי המקרא, לאחר מכן למדו יחד את כל המשנה תלמוד וכן הלאה.
גם כשגדל רבנו, עדיין היה קובע רבנו בכל יום סדר במשנה, גמרא, שולחן ערוך ופוסקים, קצת לפני חצות הליל היה יושן שינת עראי ובחצות היה מתגבר כארי וקם להגיד תקון חצות, בחילה היה אומר תקון רחל בבכי ותחנונים מצטער בצער השכינה, לאחר מכן היה אומר תקון לאה בשמחה עצומה בשיר ושבח.
לאחר אמירת תקון חצות היה רבנו לומד עץ חיים, זהר הקדוש וזהר חדש, והשכם בבוקר היה רץ לבית הכנסת להתפלל כוותיקין.
עוד בהיותו צעיר הוסמך לרבנות ובני הקהילה חיבבוהו מאד ומינו אותו לרב ודרשן.
כל השבוע, ממוצאי שבת לליל שבת היה רבנו יושב בבית המדרש ועוסק בתורה הק' יום ולילה, לביתו היה מגיע אך ורק בשבתות.
רבנו הקפיד ביותר בנתינת צדקה ובני ביתו היו ידועים בהכנסת אורחים.
אט אט נודע שמו כצדיק פועל ישועות, כצדיק גוזר והקב״ה מקיים, עשרות רבים הגיעו אליו לקבל ברכה ולהיוושע.
לאחר זמן מה רצה רבנו לעזוב את תפילאלת ולעלות לארץ ישראל, אך בני הקהילה שאהבוהו לא הניחו בידו בטוענם כי לא יוכל להפקיר את הקהילה ללא רב ומורה דרך, ששה פעמים ניסה לעלות לארץ ובכל פעם מנעוהו בני הקהילה, בפעם השישית בשנת ה׳תר״מ הצליח רבנו לשכנע את בני הקהילה שבנו רבי מסעוד יכול לשמש כרב במקומו ולא שעה יותר לתחינותיהם ועזב את מרוקו.
רבנו נסע דרך אלג׳יריה משם נסע לתוניס, לוב ומצרים, ובט״ו טבת הגיעה לאלכסנדריה גם שם לא התמהמה ויצא מיד לדמנהור שם הוצרך להתארח אצל משה סרוסי עקב חוליו, רבנו לא הצליח לעלות ארצה אבל מסר את נפשו תוך כדי נסיון…
בכ' טבת ה׳תר״מ נפטר רבנו ונשמתו עלתה בסערה השמימה ומנוחתו כבוד בדמנהור.
סיפורים:
פעם אחת רבי יעקב אבוחצירא הלך לאסוף כספים, כהרגלו, למוסדות תורה, ליתומים ולאלמנות. בדרך חזרה הוא לקח איתו גוי אחד שיעזור לו. היו שתי דרכים, הרב אמר לגוי "אנחנו נלך בדרך הזאת", הגוי אמר: "מה פתאום?". אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "למה 'מה פתאום'?". אמר לו הגוי: "פה יש שודדים, אך אחד לא מעיז ללכת לשם". אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "אתה עובד אצלי, אני אחראי עליך, אתה הולך איתי".
הם הלכו ואחרי כמה זמן הם רואים קבוצה של ארבעים שודדים עם נשק. הגוי, מסכן, התחיל לרעוד, ורבי יעקב אבוחצירא המשיך ללכת כאילו לא קרה כלום. השודדים באו אליהם. הם ידעו שרבי יעקב אבוחצירא הלך לאסוף כספים (הם היו מהעיר שלו), ובידי רבי יעקב אבוחצירא היה כסף רב. הם באו אליו ואמרו לו: "תביא לנו את הכסף שלך", אמר להם: "טוב, הנה התיק". אמרו לו: "כדי לקחת את הכסף אנחנו קודם כל צריכים להרוג אותך", אמר להם רבי יעקב אבוחצירא: "בבקשה תהרגו". והנה כשהם מרימים את הנשק כדי להרוג את רבי יעקב אבוחצירא, ארבעים השודדים כולם מתאבנים! לא זזים ממקומם! ולא רק שהם מתאבנים, אלא חצי גופם גם שקע בתוך האדמה. כשהגוי ראה את זה הוא עמד בהלם. אמר רבי יעקב אבוחצירא לגוי: "תשאיר אותם ככה, שיישארו פה, כדי שגנבים אחרים יראו וייראו".
הם עזבו אותם כך והלכו לעיר. המשפחות של השודדים ידעו שהלכו לשדוד את רבי יעקב, והם ראו שרבי יעקב חזר, אבל השודדים לא חזרו. עובר יום והשודדים לא חוזרים. הם באו לרבי יעקב אבוחצירא ושאלו אותו אם הוא ראה את השודדים, והוא לא ענה להם, הוא לא התייחס אליהם, הוא התחמק מהם. הם הלכו לעוזר שלו, הערבי, והוא סיפר להם את כל העניין. אמר להם: "תרוצו לבקש סליחה". הם רצו לרבי יעקב אבוחצירא ובכו בכיות נוראות. אמר רבי יעקב אבוחצירא: "כדי שלא יהיו צרות ליהודים אני אמחל להם, אבל תלכו אליהם ותגידו להם שיבטיחו שמהיום והלאה הם יפסיקו עם הדברים האלה, ואם לא אוי ואבוי להם". הם הלכו אליהם, דיברו איתם, והם כמו בול עץ. אחד האנשים צעק להם: "האם אתם מקבלים עליכם יותר לא לגנוב, ולא לעשות צרות לאנשים", ואז נפתח פיהם ואמרו: "מקבלים עלינו", ואז הם התרוממו ויצאו.
בסוף ימיו הגיע רבי יעקב אבוחצירא למצרים, והוא היה שם בערב שבת אצל יהודי אחד, כמדומני ר' משה סרוסי, ובערב שבת רבי יעקב אבוחצירא היה חולה. בעל הבית הזמין רופא, והרופא אמר לבעל הבית בצד, בשקט: "תשמע, עוד שעה הוא לא יישאר, אין מה לעשות", והלך. רבי יעקב אבוחצירא שאל את בעל הבית מה אמר הרופא. בעל הבית ניסה להתחמק, אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "אל תפחד, מה אמר הרופא?". בעל הבית אמר לו את דברי הרופא. אמר לו ר' יעקב אבוחצירא: "דע לך, הרופא אמר לך שעוד שעה אני הולך, אז דע לך שהרופא לא מבין כלום. אני בשבת חייב להישאר פה!". בערב שבת באמצע הלילה בעל הבית שומע את רבי יעקב אבוחצירא מדבר כמה מילים, לא הבין מה זה, וביום ראשון נפטר רבי יעקב אבוחצירא.
לפני הפטירה שלו הוא אמר שהוא רוצה ששני תלמידים שלו יתעסקו בטהרה שלו, אבל בתנאי שידעו ששבועיים אחרי הפטירה שלו גם הם ימותו. שני תלמידים קיבלו את זה עליהם, ועסקו לאחר פטירתו בטהרה שלו. כשהם רחצו אותו הוא היה שוכב וקם, כדי שיהיה להם יותר קל לרחוץ אותו, והם נבהלו! הם רצו וסיפרו לאנשים בחוץ, והאנשים נכנסו פנימה לראות. אמרו התלמידים: "רבינו, תראה את גדולתך, כדי שידעו שדיברנו אמת!" ואז עוד פעם הוא שכב וקם, שכב וקם. "גדולים צדיקים במיתתם יותר מחייהם"! ואכן שבועיים אחרי הפטירה של רבי יעקב אבוחצירא נפטרו שני התלמידים האלה, כמו שהוא אמר שיהיה.
גם כאן, כמו אצל יעקב אבינו שהיתה מלחמה איפה לקבור אותו עם עשו (שלא הסכים שיקברו את יעקב אבינו במערת המכפלה), גם אצל רבי יעקב אבוחצירא כשהוא נפטר בדמנהור, באו תושבי אלכסנדריה ורצו שהוא ייקבר באלכסנדריה. הם לקחו את המיטה ובאו ללכת לאלכסנדריה, ואז התחילו לרדת גשמי זעף. כשהם עצרו הגשם הפסיק. הם הבינו שרבי יעקב אבוחצירא לא רוצה להיקבר באלכסנדריה, ולכן קברו אותו בדמנהור.
סיפר מרן הרב מרדכי אליהו זצוק״ל: פעם סיפרתי מעשה ברבי יצחק אלפייה ז״ל לקדוש ישראל הבבא סאלי זצוק״ל, והוא ביקשני להביא את בעל המעשה לפניו, והבאתי. מה היה המעשה?
בשלהי מלחמת העולם השנייה התקדמו הגרמנים לכיוון ארץ ישראל דרך מצרים. צדיקי ארץ ישראל ומקובליה העתירו תפילה, וחילקו ביניהם את הצדיקים ישני עפר – לעוררם ולשתף אותם בתפילה שלא יוכחד היישוב היהודי בארץ ישראל חס ושלום.
כמה ימים קודם התפילות, הגיע הרה״ג יעקב אבוחצירא זצ״ל אל הרה״ג אלפייה זצ״ל בחלום, ושאל אותו מפני מה הם אינם מתפללים בקברו אשר במצרים. אמר לו הרב אלפייה: עת מלחמה עכשיו, ואי-אפשר להגיע לאזור הקרבות. אמר לו הרב יעקב אבוחצירא בחלום: דע לך, כל קבורתי במצרים לא נועדה אלא להגן על יושבי ארץ ישראל, על כן צריך שהוא יבוא להתפלל בקברו.
בבוקר נכנס הרה״ג אלפייה למשרדו של המושל הבריטי בירושלים, והודיע לו על כוונתו לנסוע למחרת ברכבת החיילים היורדת למצרים. המושל ההמום מהבקשה ומהופעתו הלא צפויה של הרב כמעט סילק את הרב ממשרדו, אילולא השוטר היהודי שעמד שם והזהיר אותו לא להתעסק עם הרב המורגל בנסים. הרב אלפייה המשיך וביקש מהמושל לעכב את הרכבת עד שהוא יסיים תפילתו ב 7: 30. אומנם הוא מתפלל כ״ותיקין", אך תפילתו מסתיימת מאוחר בגלל התפילה על-פי הכוונות. זה כבר היה למעלה מכוחותיו של המושל – עדיין לא נתן את הסכמתו לרב שייסע, וכעת גם הבקשה המיוחדת הזאת?
למחרת, כשהרכבת עמוסת החיילים לא הצליחה לנוע בזמנה הקבוע, הבין המושל כי יש דברים בגו. וכשהרב אלפייה הגיע לתחנה והורה לנהג הקטר להניע והניע, לא היה אחד שיעז למחות בידו.
סוף הסיפור ידוע. הצבא הגרמני ניגף באופן נִסי באל-עלמיין, ימים ספורים אחרי שהרב זצ״ל התפלל בקברו של אותו צדיק. כשחזר הרב יצחק אלפייה ממצרים, כבר הבין אותו מושל נוכרי עם מי יש לו עסק, עמד וקיבל את פניו בתחנת הרכבת בירושלים במילים: "עכשיו אני יודע שיש אלוקים, והוא אלוקי ישראל".
מאז, היה הבבא סאלי מעריך מאוד את הרה״ג רבי יצחק אלפייה זצ״ל ונקשר עמו בעבותות אהבה. גם בגלל הקשר עם מרן אביר יעקב אביחצירא זיע״א וגם בגלל שהיה שותף להצלת כללות עם ישראל מידי הגרמנים ימ״ש. ולהראות חיבת אהבתו עמו, היו נפגשים בקביעות בכל ראש חודש, והיו סועדים יחדיו סעודת ראש חודש. גם היה מבקש ממנו ברכות על ילדיו שימשיכו את דרך הקודש. וגם היה נותן לו פדיון כדי שהברכה תחול.
הרבה אנשים היו באים לבבא סאלי והיו מספרים לו את צרותיהם. לפעמים הייתה רוחו נופלת מרוב צרות שהיו מספרים לו האנשים, והיה מפסיק לקבל קהל, כי היה אומר בלי שהשכינה שורה אין לברכות שלי שום ערך. על כן היה עוסק בתורה כמה זמן, תורה שנאמר עליה "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" והיה שמח וחוזר לברך את האנשים.
סיפר הרב מרדכי אליהו זצוק״ל כי פעם סיפרו לו שהבבא סאלי זצ״ל בעצבות. על כן קראו לי כי אמרו שכשאני מגיע יש לו שמחה. באתי לשמח את לבבו. ומיד כשהתקרבתי לביתו הוא הרגיש בדבר ואמר לאנשים שאני צריך להגיע. וכשנכנסתי לביתו הוא הרגיש בדבר ואמר להם להכניס אותי לחדרו.
נכנסתי ואמרתי לו שיש לי קושיה. אנחנו אומרים בהגדה "אלו הוציאנו ממצרים ולא קרע לנו את הים - דיינו" – ולכאורה, מה איזו חשיבות ביציאת מצרים אם הקב״ה לא היה קורע לנו את הים. הרי המצרים היו תופסים אותנו והורגים אותנו.
אמר לי הבבא סאלי: אכן זו שאלה טובה.
אמרתי לו, יש לי תשובה, אבל אני מבקש שכבודו לא יכעס עלי אם אני אומר אותה. אמר לי: תגיד, לא אכעס. אמרתי לו: שמעתי ששם המשפחה המקורי שלכם היה 'אלבז' ולא אבוחצירא, אלא שזקנכם היה בדמשק ורצה לנסוע לארץ ישראל, לא היה לו כסף ולא רצו לתת לו לעלות לספינה, לקח מחצלת הניחה על הים וכך הגיע לארץ ישראל, ועל שם הנס הזה שינו את שם משפחתכם לאבוחצירא שפירושו מחצלת בערבית.
אמר לי: נכון.
אמרתי לו: אני חושב שבעל ההגדה התכוון לומר כך, "ואילו הוציאנו ממצרים ולא קרע לנו ואת הים" אלא היה עושה לנו כמו שעשה נס לרב אבוחצירא עם מחצלת "דיינו".
עכשיו שגם הוציאנו ממצרים וגם קרע לנו את הים, וגם העבירנו בתוכו בחרבה, אנחנו מודים לו יותר ויותר. צחק הבבא סאלי ואמר לי: "הכנסת אותנו להגדה של פסח"? .
רבנו יוסף חיים נולד לאביו רבי אליהו חיים זצ״ל נצר למשפחת חכמים וגאונים ביום י״ג באב התקצ״ד יש אומרים לאחר 7 שנות נישואים ישנן 2 גרסאות גרסא אחת אומרת שאמו הלכה עד למרוקו לקבל ברכה מרבי יעקב אבוחצירא זי״עא לזרע של קיימא וכשראה את מסירות נפשה ברכה שתזכה לבן גדול בישראל.
גרסא שניה אומרת שאביו רבי אליהו חיים כשנה לפני לידת רבי יוסף חיים שלח ר' יעקב אבוחצירא זלה״ה להודיע לאביו שלתקופת השנה אשתו תלד בן זכר קדוש מרחם בעשר קדושות, אשר עתיד הוא להאיר עיני כל ישראל בתורה. ואביו שמר את הדבר (כך הגרסא לפי הראשל״צ הרב מרדכי אליהו זצוק״ל).
כח ברכותיו של ר' יעקב היה מן המפורסמות, בקרב יהודים וגויים כאחד. נכדו, ה״בבא סאלי", סיפר כי פעם הגיע ר' יעקב לעיר תומיסנת שבמרוקו והתאכסן אצל אחד התושבים בכבוד רב. ר' יעקב למד תורה בחדרו, וילדים ערבים החלו להשליך אבנים על חלון חדרו. ר' יעקב ביקש לסגור את חלונות הזכוכית, ולמרבה הפלא כל האבנים שהושלכו חזרו כבומרנג אל הזורקים ופצעו אותם. הורי הילדים, שהבינו שמדובר באיש קדוש, באו עד מהרה לבקש את סליחת הרב…
פעם אחרת, כשהיתה שנת בצורת והשערים האמירו, הבטיח ר' יעקב לאחד מעשירי העיר כי אם יתרום את כל כספו לעניי העיר - יהיה עמו במחיצתו בגן עדן. הלה, ר' דוד אזרואל, הסכים מיד והפקיד אצל ר' יעקב כד מלא מטבעות ושטרות. בכל פעם שהיה עני מתדפק על דלתו, היה ר' יעקב מוציא מהכד ונותן לו. לאחר שנה, כאשר השתפר המצב, קרא ר' יעקב לעשיר, הודה לו והשיב לו את הכד. כאשר מנה ר' דוד את תכולת הכד, נדהם לגלות שלא חסר ממנו מאומה!
סיפר הרב אברהם יהודיוף נכד הרב, כי הבבא סאלי זיע״א אמר: אני והסבא שלי, רבי יעקב אבוחצירא, קיבלנו מתנה מאת השם. רבי יעקב זכר כל דף זוהר שלמד, ואני זכרתי כל דף גמרא שלמדתי.
תורתו:
ברוך הוא וברוך שמו:
הרב מרדכי אליהו זצוק״ל רגיל לספר שפעם אחת הבבא סאלי זיע״א הזמין אותו לערוך חופה וקידושין לחתנו הרה״ג רבי דוד יהודיוף זצ״ל. לפני החופה הרב פנה לחתן והזהיר אותו שלא יענה 'ברוך הוא וברוך שמו' כדרכו.
כששמע כך הבבא סאלי זיע״א הוא הכה במקלו בחוזקה על הרצפה ואמר שאם לא עונים 'ברוך הוא וברוך שמו', הוא הולך. מו״ר הרב זצ״ל מספר שכשהוא שמע כך הוא פנה לחתן ואמר לו שיענה "ברוך הוא וברוך שמו" כדברי הבבא סאלי.
לאחר החופה הרב פנה הרב לבבא סאלי זיע״א ושאל אותו מדוע הוא נוהג כך, והרי לדעת הבית יוסף ולדעת רבנו זלמן אין לומר 'ברוך הוא וברוך שמו' על ברכה שיוצאים בה ידי חובה? הרב סיפר שהבבא סאלי אמר לו שמנהג משפחתם לומר 'ברוך הוא וברוך שמו' גם בברכות שיוצאים בהם ידי חובה.
שאלתי אותו איפה זה כתוב, ואמר לי שכתוב בכתבי רבני המשפחה. הנה כמה פעמים חיפש הרב בכתבי אדמו״רי אבוחצירא ולא מצא. סיפר הרב כשפגש את הבבא סאלי אמר לו שלא מצא, והבבא סאלי אמר לי "אתה עוד תמצא".
סיפר הרב זצ״ל "הנה יום אחד למדתי בספר "אשרי תמימי דרך" של סידנא רבי יעקב אבוחצירא זיע״א, ומצאתי בו באות תי״ו בעניין תשובה, שצריך לעשות תשובה מי שלא ענה "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכה שהוא חייב בה. שוב כשפגשתי את בבא סאלי הראיתי לו את הדברים, והוא שמח מאוד ואמר לי: "אתה רואה? ! ברוך המחזיר אבדה לבעליה".
יחוד, ענוה, קדושה, וברכה:
" 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו'. אפשר לרמוז, דעיקר ביאת האדם לזה העולם הוא כדי להשלים רוחו ונשמתו, והשלמתם היא ע״י עסק התורה והתדבקות במצוות ובתפילה כראוי. וכישזכה לתיקון נפש רוח ונשמה - בזה יזכה להתדבק בשכינה… וזהו שאמר 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה' 'מצרימה' - גימטריא שכינה, ובאו לומר כאן מי הם בני ישראל הראויים לידבק בשכינה - הם 'את יעקב', דהיינו שיש בהם המידות הרמוזים בראשי התיבות של 'יעקב' - יחוד, ענוה, קדושה, וברכה. יחוד - שיהיו מייחדים את השם כראוי בכל עומק ליבם. ענוה - בכל אשר עושים יהיו ענוים ולא יתנשאו בשום דבר. קדושה - שיקדשו אותם כראוי בקדושה ובטהרה ויהיו עסוקים בתורה הקדושה. ברכה - שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי… וכשיהיו בהם כל המידות הללו - אז יהיו ראויים לידבק בשכינה" ("פיתוחי חותם", תחילת ספר שמות).
להחזיק בתורה:
הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו כשביקש אותות, אמר לו "מה זה בידך? ויאמר לו – מטה". או אז אומר לו למשה: "השליכהו ארצה! וישליכהו ארצה ויהי לנחש, וינס משה מפניו".
מסביר רבי יעקב זיע״א, שהעניין של המטה זה עניין התורה, וכמו שידוע שעיקר קיום העולם הוא על התורה, וסיבת חורבן העולם זה בגלל ביטול תורה, וכמו שהפסוק אומר בירמיה: "על מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עוזבם את תורתי", והרי עסק התורה הוא יום אחר יום, ואדם לא יכול לומר היום אני לומד ומחר אני לא אלמד, אלא החובה היא ללמוד תורה יום אחר יום אחר יום, וכמו שאמרו: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך"!
זהו שרמז הקדוש ברוך הוא למשה רבנו, הוא אמר לו מה זה בידך? ואמר לו "מטה", ומט״ה זה התורה, כשנדרשת מ״ט פנים – טמא, ועל מ״ט פנים – טהור, ורמז לו שהמטה, היא התורה, שתהיה שמורה ביד העוסק בה, להגות בה יומם ולילה, אבל אם הוא משליך את המטה, אז זה מעורר עליו את הנחש העליון, ולכן כתוב "וישליכהו ארצה ויהי לנחש", רמז לו שאם אתה תוציא את התורה מידך ותרפה ממנה, אז חס ושלום כביכול חוזרת לנחש ומקטרגת עליך.
ואח״כ אמר לו "שלח ידך ואחוז בזנבו", למה בזנבו? לומר, שאם אדם עזב את התורה וגבר עליו יצרו, יתחיל ללמוד אפילו מעט מן התורה. כלומר, שאם אדם שם לב שהוא לא למד כמו שצריך, לא יאמר שכיון שהוא כבר במצב זה ולא נשאר זמן רב עד סוף היום או הסדר, יתייאש חלילה ויאמר נתפרדה חבילה והוסר מעליו העול – לא! ! אלא עליו לקחת את כל מה שהוא יכול להחזיק – שיחזיק בו בכל כחו, ואפילו את ה״זנב", ואז "ויחזק בו ויהי למטה בכפו", לרמוז שאף על גב שאדם עוזב את התורה, אם הוא חזור לעסוק בה, אפילו במעט שהוא מצליח – אז הוא מצליח לחזור לשורשו הראשון והנח״ש יהפך למט״ה אלקים חיים.
אם יש זמן אז גם מהספר טובו אהליך יעקב של הרב אלנקווה עמ' 72
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה