בס״ד
התלמידים אחד ידי על שוכתבה. השיחה בלבד במשכתב לתלות יש חסרון או טעות. כל
שני. בימי בשיחה שליט״א הרב מפי הדברים לשמיעת תחליף אינה השכתוב קריאת
שיחת הגר״א לפרשת שמות, מפי הרב נבנצל שליט״א
יום שישי, י״ז טבת תשפ״ה
״ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה׳. ״
צריך להבין — איך משה שואל כאן כזאת שאלה? הרי הקב״ה אמר לו מפורש ״לך ושמעו״, אז איך הוא שואל ״והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי? ״
אבל רואים מה שה׳ אמר לו — לא אמר לו ידיעה בתור, אלא אמר לו מה שהוא רוצה שיהיה, לא מה שהוא יודע שכך יהיה.
שהרי ה׳ אמר לו ״ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים. ״ רש״י אומר: הזקנים לא נכנסו אל מלך מצרים, נשמטו אחד אחד. אלא ה׳ אמר מה שרוצה שיהיה, לא אמר למשה מה יהיה. אז ממילא יכול משה לשאול: אז אולי גם ה׳ רק רוצה שישמעו בקולי? מותר לו לשאול את השאלה הזאת.
אבל מצינו בכל זאת שמשה נענש על השאלה הזאת — הרי ה׳ אומר לו מיד עם הנחש והצרעת, שזה בסדר שהוא שאל את השאלה הזו. אז למה זה לא בסדר?
יש אפילו מדרש שכשה׳ אמר למשה שהוא ימות — ״הן קרבו ימיך למות״ — אז משה שאל: אני קילסתי אותך ב״הן״ [שנאמר ״הן לה׳ א-לקיך השמים ושמי השמים״ וגו׳], ואתה אומר לי ״הן קרבו ימיך? ״ ה׳ אומר לו: ואתה גם אמרת ״והן לא יאמינו לי. ״ זאת אומרת שמה שאמר משה רבנו לא היה בסדר.
אז אם באמת ה׳ אמר לו רק מה שהוא רוצה, למה מה שאמר משה לא בסדר? כי יש שאלה של להעמיד אדם על חזקת כשרות. היה צריך להניח שמסתמא היהודים יאמינו, שיש להם חזקת כשרות מעצמם. ה׳ באמת לא אמר את זה בתור נבואה שיאמינו. אבל [היית צריך להניח שיאמינו. ]
ואולי אפילו אם לא חזקת כשרות, אולי היה מותר לו להסתפק. אבל צריך היה לומר ״ואם לא יאמינו לי״, ולא ״והן לא יאמינו לי״ — זה משמע שיותר פשוט אצלו שלא יאמינו. על זה בא ה׳ אליו בטענה: ״והן לא יאמינו לי״, לא ״ואם לא יאמינו לי. ״
לכן אמר לו ״הן קרבו ימיך למות. ״ שישראל הם מאמינים בני מאמינים, היה צריך להניח שכן יאמינו, לפחות להסתפק. אז אם יש סיכון שלא יאמינו, בסדר לשאול מה יהיה. אבל ״והן לא יאמינו לי״ היה ביטוי מוגזם מצד משה. ה׳ מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, אז ה׳ דקדק גם עם משה רבנו.
המוסר בשבילנו — על כל פנים, להשתדל להעמיד כל אדם בחזקת כשרות כמה שאפשר. אם מכירים שהוא רמאי מוכרח, אז אי אפשר להעמיד אותו בחזקת כשרות. אבל כל זמן שאפשר — להעמיד אותו בחזקת כשרות.
אמנם אם יש חשש שיזיק, צריך לקחת אמצעי זהירות. זה היה הטעות של גדליה, שהזהירו אותו שישמעאל בן נתניה הולך להרוג אותו, והוא לא הסכים לקבל את הלשון הרע, והזמין אותו לאכול אצלו, וגרם שהוא נהרג ושארית ישראל גלתה. על זה אנחנו צמים עד היום. אז היה צריך לנקוט אמצעי זהירות.
גם בחז״ל מוצאים שנקטו אמצעי זהירות כשנפגשו עם בני אדם חשודים. אבל מצד שני, חובה לנסות לדון אדם לכף זכות, לא למהר לדון אותו לכף חובה, לנסות לדון אותו לכף זכות.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה