ביטול חמץ
מהות הביטול דף ד/ב
גמרא: "… דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה…".
מהו הביטול?
רש״י פירש: "דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה".
המקור לדין תשביתו בשמות יב טו: "שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השביעי".
מדבריו משתמע שיש כאן דין מיוחד שלימדה תורה על השבתה בלב.
ביאור הדברים: הערך של כל חפץ נקבע על פי יחסו של האדם אליו. ערכו של הכסף והזהב רב כי האדם מתייחס אליו כאל דבר חשוב. אם לא יתייחס כך יהיה הזהב כעפר בעלמא. על כן שינוי היחס של האדם לחמץ מבטל את עיקר מציאותו והופך אותו לעפר בעלמא.
כך משתמע מלשון הרמב״ן: אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה.
כך מורה גם לשון הרמב״ם חמץ ומצה ב ב: ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.
תוס' הקשה: א. השבתה היא שריפת החמץ ולא ביטולו: "… הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה". ב. תשביתו נוהג משש שעות ואילך כדאמרינן לקמן מ״אך חילק״, ולאחר זמן איסורו אי אפשר לבטל. על כן פירש ר״י שביטול הוא מטעם הפקר. מאחר שיצא מרשותו אין לו אחריות עליו כדאמרינן: "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שמות יג ז): "אבל אתה רואה של אחרים".
החסרונות שבהפקר זה, כגון שאינו בפני ג' לא מעכבים. מעיקר הדין לא צריך הפקר בפני ג'.
תוס' חולק על רש״י בשני דברים: א. מהות הביטול היא הפקרה ולא שינוי מחשבת הלב. ב. "תשביתו" הוא הבערה באש ולא ביטול בלב.
יש לבאר כי תוס' לא מקבל את סברת רש״י כי שינוי ביחס הסובייקטיבי של האדם לחמץ מבטל את מציאותו, שהרי אובייקטיבית יש כאן חמץ. הם חולקים האם הגדרת החמץ היא סובייקטיבית או אובייקטיבית.
מדוע לא מקבל רש״י את הצעת תוס' כי הפקר יהיה כביטול ויפטור את האדם מדין חמץ? אולי יש לבאר על פי דרכו של הקצות.
השו״ע חו״מ רעג ג כתב כי הפקר הוא כנדר ואסור לחזור בו.
מלשון זו מדייק קצות החושן רעג ס״ק א: "… נראה דהפקר אינו קנין אלא הא דאינו יכול לחזור בו היינו מתורת איסור בל יחל. [נפקא מינה - ] וא״כ הפקיר ומת אפשר דהוא של היורשין כיון דאינו אלא משום נדר, והנודר ומת אין היורשין מחויבין לקיים נדרו וכמבואר בסי' נב ברמ״א".
על פי זה יוצא כי הפקר לא יצא מרשותו של אדם עד שיזכה בו הזוכה. הזוכה מההפקר זוכה על ידי דעת אחרת מקנה [כשיטת רב יהודאי גאון והנמו״י ב״מ יב א]. על פי זה תתבאר דעת רש״י שלא הסכים לתוס': "… כיון דהפקר אכתי של הבעלים אלא דרביע עליה האיסור בל יחל וא״כ אכתי שלו הוא ולא הוי של אחרים". כאשר אדם מפקיר את חמצו, הוא לא מציל את עצמו מהבעלות על החמץ.
הר״ן (דף א א ברי״ף) אומר כי ביטול מדין הפקר הוא. ואף שהפקר כזה אינו מועיל שהרי ברור שאם יאמר אדם על נכסיו שהם כעפר לא יהפכו להפקר בכך [אין זו לשון טובה של הפקר], ועוד לר' יוסי (נדרים מג.) הפקר כמתנה ואינו יוצא מרשות הבעלים עד שיזכה הזוכה, איך מועיל ביטול?
אלא מסביר הר״ן: "… חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומש״ה בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגויה כלל סגי…".
א. ניתן להסביר כי לדעת הר״ן החמץ מחמת איסורו כלל אינו ברשותו ובעלותו של האדם, אלא שהתורה הכניסה אותו לרשותו, ועל כן כשמגלה דעתו שלא ניחא לו בכך סגי. בכך נשאר החמץ מחוץ לרשותו ובעלותו ואינו עובר עליו. הביטול הוא סוג של הפקר שמהותו מניעת כניסת החמץ לבעלותו ולא הוצאתו, על כן לא צריך לכל גדרי הפקר הרגילים.
נראה שכהסבר זה סבר הרמב״ן: "אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה, והיתר זה מדברי ר' ישמעאל הוא דאמר (ו' ב') שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, לומר דכיון שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו, ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה לך, בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום, אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו, לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו [שלא] יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו, ולא מיבעיא לרבנן אלא אפילו לדברי ר״י הגלילי כיון שנתיאש ממנו מפני איסורו יצא מרשותו ואין בו דין גזל, כדאמרי' (ו' ב') בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרים משום גזל ופטורין מן המעשר והוו כהפקר, והכא עדיף נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי ביה דהא שוייא כעפר ולא ניחא ליה בגויה".
ב. המקור חיים [לר' יעקב מליסא בעל הנתיבות] בסי' תלא ד״ה "לכן נראה" ביאר כי כל האיסורים אינם ברשותו של אדם שהרי אינו יכול להשתמש בהם מחמת איסור ההנאה. בחמץ הכניסה אותו התורה לרשותו ואחריותו לענין בל יראה, ועל כן בגילוי דעת שאינו מעוניין בו סגי על מנת שלא יכנס לרשותו של אדם, וחוזר הוא להיות כשאר איסורי הנאה שאינם ברשותו של אדם. [הנחת היסוד שלו היא כי איה״נ הם בבעלותו אך לא ברשותו של אדם מחמת שאינו יכול להשתמש בהם. הם כחפץ גזול]. [הסבר זה מתאים לדעת קצוה״ח סי' תו ס״ק א הסובר כי כל איה״נ כולל חמץ, נשארים בבעלותו של אדם].
ג. שערי יושר שער ה פכ״ג הקשה על מקור חיים: כיון שהשוותה הג' בין חמץ לבור ברה״ר משמע שענינם אחד. האם תועיל הסתלקות מאחריות על בור לפני שחפרו? לא מצאנו דין הסתלקות אלא מזכיה כגון נחלה הבאה לאדם מאשתו, אך לא מחובות.
על כן הוא מבאר באופן אחר: באמת ביטול מדין הפקר הוא, אך אין זה הפקר רגיל. העובדה שהחמץ עומד להיות איה״נ מחליש את הזיקה של הבעלים אליו. בכך הוא יוצא קצת מבעלותו. ועל כן מועיל גילוי דעת שמבטלו ואינו רוצה בו לגמור ולהוציאו מרשותו, לנתק את זיקתו אליו לגמרי.
התהליך דומה להפקר. שלב א׳: כשאדם מפקיר הוא נותן רשות לכל אדם לזכות, בכך יצא החפץ קצת מרשותו — הוא מחליש את זיקתו של החפץ אליו. שלב ב׳: כשמישהו לקח את החפץ בפועל, אז יצא החפץ מרשותו לגמרי. בשלב הראשון יש עדיין זיקת בעלות בין האדם לחפץ שהפקיר, על כן השתמשו השו״ע והרמב״ם בביטוי שהפקר הוא כמו נדר ואסור לחזור בו. אם ההפקר מוציא מרשותו לגמרי לא היה יכול לחזור בו, ולא היה אפשר להשתמש בביטוי: אסור לחזור מדין נדר. יש כאן את התוצאה של הפקר אך אין זה הפקר קנייני רגיל.
נמצא כי לדעת הרמב״ן והסבר א' בר״ן מרגע הביטול אין החמץ בבעלותו של האדם.
אף לדעת השערי יושר מרגע הביטול נוצר תהליך המביא לסילוק גמור של הבעלות כמו בהפקר.
לדעת המקור חיים החמץ עדיין בבעלותו של האדם אך אינו ברשותו, והביטול חל רק ברגע
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה