"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים" – להתאונן או לבעור? / לפרשת בהעלותך
(א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: (ב) וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: (ג) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'. [במדבר יא, א-ג]
מאיר עיני הגולה [תולדות ה׳חידושי הרי״ם'], אות תרט
פעם אחת אחר חג השבועות כאשר היה הרה״ק ר' יעקב אריה מראדזמין בווארשא אצל רבינו זצ״ל והיה נראה על פניו כמו עייפות וחלישות, ושאלו רבינו זצ״ל מדוע פניו צנומות כל כך, אם זהו מחמת החום הגדול או מאיזה עגמת נפש. וענה לו הרה״ק זצ״ל כי כן הוא אצלו בכל שנה בהגיע ימי הקיץ, אשר מאוד לא טוב לו על לבו באותן הפרשיות אשר נזכר בהן חטאים של בני ישראל בהיותם במדבר, וכמעט אין בכוחו לסבול בשומו אל לבו כי על דור דעה כזה מפורש בתורה עוונות חמורים כמו מרגלים פעור וכדומה.
ואמר לו רבינו: הלוואי יהיה בהמצוות שלנו כוונה טובה כמו בהעבירות שלהם, והלא הננו רואים שמהעבירות שלהם נעשה תורה עבורנו, ומן המצוות שלנו מה נעשה? ! ובוודאי היו כוונות גדולות בכל מעשיהם, אבל על דרך הפשט נכתב על זה שם חטא ועוון.
לא להתרחק
אבן עזרא במדבר יא, א --- דיבורי אוון
כמתאוננים - מגזרת און, וכן (ירמיהו ד, יד): "מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ". וטעם וישמע ה' - שדיברו דברי און.
רש״י במדבר יא, א --- מבקשים עלילה לפרוש מה'
כמתאננים - אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום. וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד, ד): "כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ".
רע באזני ה' - תואנה שהיא רעה באזני ה', שמתכוונים שתבוא באזניו ויקניט. אמרו: אוי לנו, כמה לבטנו בדרך הזה שלושה ימים, שלא נחנו מעינוי הדרך.
ויחר אפו - אני הייתי מתכוון לטובתכם, שתכנסו לארץ מיד.
נתיבות שלום, בהעלותך --- רצו להתרחק מה'
ולכל הפירושים עדיין צריך בירור מה היה גודל החטא והעונש החמור עד "ותבער בם אש ה'"… ולמה חרה אף ה' מאד, ועד שהגיע להם עונש מכה רבה מאד.
ויש לפרש העניין על פי מה שכתוב בספרים הקדושים שכל תרי״ג מצוות הם הכנה למצוות ואהבת את ה' אלקיך ולדבקה בו, שהתכלית של כל המצוות היא שיהודי יהיה דבוק בהשי״ת, וכל תרי״ג מצוות הם עצות ודרכים להביאו לדביקות בה'.
ועל פי זה יש לפרש הפרשה מה היתה החומרה המיוחדת בחטאים של ישראל במדבר, בחטא המתאוננים ובחטא ויתאוו תאוה, שלכאורה אינם חטאים חמורים כל כך. אלא הקביעה מה חטא חמור תלויה בדבר אחד - עד כמה הוא מרחיק מהשי״ת. שככל שהחטא מרחיק יותר מהשי״ת, וככל שהוא יותר בניגוד לדביקות בהשי״ת, הרי זה חטא חמור יותר.
וזה היה חומר חטא המתאוננים, כפירוש רש״י שביקשו עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום, היינו שרצו לפרוש מהקב״ה ולהתפרד מהדביקות בה' שהיא תכלית כל התורה והמצוות, וזה החטא החמור ביותר.
אל דאגה!
רמב״ן במדבר יא, א --- דואגים ומתרעמים
ואיננו נכון, כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות.
והנכון בעיניי, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב ליישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון, היו מצטערים בעצמם לאמר: מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והעינוי, ומתי נצא ממנו, מלשון (איכה ג, לט): "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו", שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו. וכן (בראשית לה, יח): "בֶּן אוֹנִי" - בן צערי, (ישעיהו יט, ח): "וְאָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ". וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים, כבר הזכיר וסיפר החטא. ואמר "כמתאוננים", כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים.
והיה רע בעיני ה' - שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על עניינם.
ולכך אמר בשנייה (פסוק ד): "וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר, וישובו עוד לעשות כעניין ההוא, ולא לקחו מוסר על אש ה' שבערה בם.
דעת זקנים במדבר יא, א --- דואגים מהמלחמה
ויהי העם כמתאוננים - כאוננים על המת, ומתאבלים על מה שהיה הקב״ה רוצה להכניסן לארץ, כי היו קטני אמנה ודואגין מן המלחמה.
שפת אמת במדבר, בהעלותך, תרמ״ז --- חשבו שהוא לרעתם
בפסוק כמתאוננים רע פרש״י שאמרו כמה לבטנו בדרך כו'. אמר אמו״ז ז״ל כי כל החטא היה מה שלא האמינו כי הוא רק לטובה וחשבו שלרעתם הוא. והנה רש״י כתב שהקב״ה נתכוין לטובה שיבואו מהר לארץ ישראל. וקשה, שהיה יכול להוליכם בדרך נייחא, כי היפלא מה' דבר. אך איתא כי ארץ ישראל זוכין על ידי ייסורים ולכן היו מ' שנה במדבר, אכן אם היו מקבלין זה המהירות באהבה אף שהיה קשה להם ולטורח היה זה מספיק לנחול הארץ ע״י אלה הייסורים, וזה הי' הנסיון עכ״ד ז״ל.
וכן נראה כי באמת הקב״ה משבח אותם "לכתך אחרי במדבר", אם כן קיבלו גזירת מלך. רק כל החטא היה מה שחשבו שהוא לרעתם, וזהו כמתאוננים רע.
שמחה בעבודת השם
אלשיך על במדבר יא, א – עבודת ה' בעצבות
הנה אמרו רבותינו ז״ל שהיו מבקשים לפרוש מהקב״ה. ומעין זה יתכן, כי קרה למו, כמשרת את רבו המדריכו ללכת בדרך טובה, ומעכבו מלכת אחרי תאוותיו. והוא מבקש להתפקר ולהסיר את עול סבלו של רבו מעליו, ובוש מלאומרו בפניו. אך מה עושה, משרת אותו בדאגה ובשממון בעצבון, למען ישכיל אדוניו כי רע עליו שירותו, אולי יפטרנו לחפשי חינם. כן היתה עליהם אז למשא עבודת ה' ועמל התורה, וקצים בפרישות תאוות חומרם.
על כן היו עושים מצות ה' בעצבון כמתאוננים, כקצים בעבודתו יתברך. אך לא ערבו אל לבם להוציא מפיהם מלים. כי בושו מקונם יתברך וממשה רבם. והוא עוון פלילי, כמאמר הכתוב: "תחת אשר לא עבדת וכו' בשמחה ובטוב לבב".
תולדות יעקב יוסף, פרשת נשא --- לעבוד בשמחה ובחמימות
עיקר התורה והעבודה הוא מצד רוב שמחה, כמ״ש בפסוק (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לב[ב] מרוב כל, וכתב הרב שזהו עיקר מה שזכה הוא לרוח הקודש, יעו״ש.
רק מצד עכירות ועצלות הגוף שמצד הקליפה שהוא עצבון, אין כל אדם עובד הש״י בשמחה כי אם בני עלייה, והם מועטין, ורוב העולם ההולכין בתאוות עכירות גשמיות, עושין כל חמדת העולם הזה בשמחה גדולה - כמו ניצחון ומחלוקות לפזר רוב הון; ולדבר קדושה - מראה עצבות.
וכאשר כתבתי בפסוק "ויהי העם כמתאוננים" - שעשו עצבות ואנינות בעבודת ה', כטורח וכמשא כבד יכבד עליהן מעט שעומדין בבית הכנסת להתפלל מצות אנשים מלומדה.
ולכך היה רע בעיני ה' ונענשו באש תחת אש ה', ור״ל אשר לא התחממו באש ה' בהתלהבות וחמימות, רק התחממו באש היצר הרע, כנודע כי אש גיהנם הוא מצד החמימות הזה. עד שהתפלל משה רבינו ע״ה "ותשקע האש" - שלא נסתלק למעלה, רק שקיבלו על עצמן לעבוד הש״י בחמימות אש ה' זה בהתלהבות גדול. וזה שאמר: "ויקרא שם המקום תבערה כי בערה בם אש ה'" - רצה לומר: אחר התיקון.
צדקת הצדיק, אות רסא --- ציפייה לאור ה'
המתאוננים - שמעתי דרצה לומר שהיו בעצבות ומרה שחורה. וזה טעם "רע באזני ה'", כי זה ענין טמא מת משתלח חוץ למחנה שכינה, אבל במחנה לויה אף במקום משה רבינו ע״ה מותר, רק השם יתברך אין יכול לסבלו.
ועצבותן היינו מפני טמטום הלב, כי חפצים לדבקה בו. וידוע דבעת המרה שחורה הוא מצפה לאור ה', שיבוא בקרבו בדרך תבערה והתלהבות שלא על ידי הגדרת ויגיעת התורה והמצוות, ועל זה הוא התאוננותם.
ואז בדור המדבר כל מה שהיו מבקשים היה נפעל תיכף, והגיעו לתבערה עד שהיה אש אוכלת אש, דנר ה' נשמת אדם שנתכללה במקורה כטבע נר הקטן באור גדול, עד שצעקו העם היינו כטעם "אל ידבר עמנו אלהים פן נמות", ונשקעה האש.
אמרי אמת, בהעלותך, תרע״ו --- ואפילו בהסתרה
ויהי העם כמתאוננים - שנכנס בהם מרה שחורה, וזה הביאם אחר כך לדברים אחרים ואמרו "זכרנו את הדגה"; שהיתה זאת הנסיעה הראשונה לאחר קבלת התורה והקמת המשכן ומיד היה להם הסתרות, שכן הוא גם בכל עובד ה' שבתחילת עבודתו יש לו הסתרות וצער, אולם צריכים להתחזק ולעבוד את ה' בשמחה ולא להסתכל בכלל על כל אלו ההסתרות.
תורת חיים
רש״ר הירש במדבר יא, א --- מדוכאים מניתוק החיים
משה קיבל בשמחה את הנהגת ה' והוא היה מוכן ללכת אחריו במדבר ובישימון מעתה ועד עולם. בהתמסרות גמורה וחסרת פניות ביטל את רצונו לרצון ה', ובכך גילה את הרוח ואת השקפת החיים שהיתה ראויה להיות נחלת העם כולו בכל חלקיו.
אך העם היה עדיין רחוק משלמות רוחנית מוסרית זו. העם - בניגוד אל משה - היה כמתאוננים! הם היו כמתאבלים על עצמם, הם ראו את עצמם כאילו מתו כבר ונהגו, כביכול, אבילות על עצמם. ענן ה' עליהם, ארון ברית ה' לפניהם רק נתנו להם את תחושת הניתוק מכל העולם כולו, מתנאי חייו וגילוייו; והתמורה שקיבלו על כך, הקשר היחיד במינו עם ה', מקדש ה' בקרבם, התפקיד האלוהי שהלכו לקראתו - כל זה לא היה שווה להם ולא נראה להם תמורה הולמת; הם לא הרגישו שזכו בחיים נעלים יותר, מלאי אושר ושובע שמחות, אלא הם ראו את עצמם כנתונים בארון מתים והתאבלו על עצמם.
העם היה רע: בריחוקו מה' היה מנוגד לאותה רוח ההולמת את ייעודו האלוהי. והוא לא היה רע "בעיני" ה', אלא רע באזני ה': הם ידעו שה' שומע את קול לבבם וכיוונו קול זה כלפיו, האשימו אותו שקיפחו בעטיו את הערך ואת המשמעות של חייהם.
שם משמואל, ליקוטים, בהעלותך -- עבודת ה' בתוך החומר
ולולא פירש״י היה נראה לפרש בהקדם מאמר הבעש״ט זצ״ל בפסוק (תהלים מח) "הוא ינהגנו על מות", כי ההנהגה העליונה היא בדוגמת אם רחמניה המלמדת ומרגילה את בנה העלם והרך ללכת ברגליו, שמניחתו לעמוד לבדו ומתרחקת ממנו מעט כדי שיתרגל ללכת מעצמו וכאשר התקרב צעדים אחדים מוסיפה עוד להתרחק מעט כדי שיתרגל ללכת עוד מעט יותר, כמו כן מרגילין את האדם שמרחיקין ממנו מעט את ההארה האלקית למען יתרגל להתחזק ולהתקרב אל הקדושה מעצמו אף בלי הארה אלקית, עכת״ד.
ולפי זה יש לומר דגם בכללות ישראל אחר הקמת המשכן שהיו ברום המעלות ועין בעין היו רואין ההנהגה האלקית, אבל זאת איננה תכלית הכוונה, כי הנשמה טרם בואה לעולם הזה איננה חסרה מכל אלה, ואך באה לעולם הזה שתעבוד עבודת הש״י ולהיות דבוקה אליו יתברך אף בהיותה מלובשת בחומר ובכל ענייני עולם הזה. וכמו כן לא היתה תכלית הכוונה שיהיו ישראל במדבר אוכלין מן ורואין תמיד ניסים ונפלאות, רק כל זה היה הכנה למען שכאשר יכנסו לארץ ויעסקו בחרישה וזריעה וכדומה יהיו ג״כ דבקים בהש״י.
ועל כן טרם ביאתם לארץ אחר שהשיגו כל המעלות שוב התחיל הלימוד שיתחזקו להתקרב מעצמם אף בלי הארת אלקות השופעת עליהם, וכמשל הנ״ל. וזה הוא כי עד כה היה ארון הש״י בתוך המחנה היכל הקודש מכוון בעצמו ומנגד סביב לאוהל מועד הייתה חנייתם והיו פניהם מקבילין לקראת אוהל מועד וארון הקודש, ועתה חדשות נהיתה שארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים והם הולכין אחריו, כמשל התינוק הצועד אל חיק אמו שעמדה מנגד להרגילו ללכת מעצמו עד שמשה אמר קומה ה' עמוד ואל תתרחק יותר. וכל זה היה להרגילם, שאף שיהיו טרודים בחרישה וזריעה ולא יהיה ארון ברית ה' לנגד פניהם, גם כן לא יפלו ממדרגתם.
אך הם באשר לא הורגלו בכמו אלה, הרגישו עצמם שהיו חסרים הארת אלקות, ונפלו ממדרגתם עד שאחר כך היו יכולין לבוא לתאוות בשר, וזה לשון אוננין כאמרם ז״ל (מו״ק טו ע״ב) על אונן: "שלמים - כשהוא שלם הוא מביא, ולא כשהוא חסר". , ולו השכילו שהוא כמשל הנ״ל היה להם להתחזק עוד יותר ויותר ולא ליפול בנופלים ח״ו.
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה